אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) פתיחה לסדר מועד

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

פתיחה לסדר מועד

הקדמה

תנן יציאות השבת שתים שהן ארבע כיצד העני עומד בחוץ וכו'. כל העובר על המשנה צריך להתבונן כמעט רגע כי לא לחנם ולסימנא בעלמא התחיל רבי דיני שבת במצות צדקה הלא דבר הוא. והעולה על רוחי שהוא ע"ד שפירש"י בחומש שפתח התורה בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת וכו' שאם יאמרו לסטים אתם אומרים להם הקב"ה בראה והוא נותן לאשר ישר בעיניו. וכן אני אומר בענין צדקה שלא יתרעם האדם איך אקח פתי ואתן לאיש אשר לא עמל בו. אמנם בשומו על לב שני דברים אלו א' שבת שהוא מורה על חידוש העולם מאין המוחלט והכל שלו ואתה מוכרח לקיים פקודתו ליתן צדקה וב' ענין יו"ט שהוא מורה על השגחה ושידוד המערכה ומזלות כידוע ובידו למלאות מחסורך כאיש מגן גם להבא אז זולת ההכרח גם לא ירע לבבך בתתך לו. ושני ענינים אלו מצאנו בתורה במצות צדקה כי ימצא אביון וכו' בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך וכו' נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' (דברים ט"ו) ובתחילה התחיל בארצך אשר ה' נותן לך ר"ל לא בכחך כי ה' נותן לך כח לעשות חיל ובהכרח נתון תתן לו וגם לא ירע לבבך כי לא תפסיד ואדרבה תרויח מזה כי בגלל הדבר הזה יברכך. וכן אני אומר באברהם אבינו ע"ה אחר שהרים ידו לה' ונתן מעשר מכל אמר לו אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד. ר"ל אל תירא מפיזור ממונך כי אנכי מגן לך עד הנה וגם על להבא שכרך הרבה:

אמנם (במ"ב) שמתחיל לא ישב לפני הספר ולא יכנס למרחץ ולבורסקי ולא לאכול עד שיתפלל וכו' עד מפסיקין לק"ש דמסיק דמיירי בחברים העוסקים בתורה. כאלו בראשית דבריו בענין שבת בא לעורר לאיש הנלבב שיתן אל לבו מצות צדקה ותורה ותפילה שהם מתיחסים ומתאחדים זע"ז לתכלית המבוקש וסיגנון כזה מצינו בפרק כל כתבי (ד' קי"ט) בעי מיניה רבי מר"י בר"י עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין אמר לו בשביל שמעשרין דכתיב עשר תעשר כדי שתתעשרו. ושבבבל אמר לו בשביל שמכבדין התורה. ושבשאר ארצות א"ל בשביל שמכבדין השבת. וצריך להבין דעל מעשר הביא קרא דעשר תעשר ועל תורה ושבת לא הביא שום קרא. ונראה לכאורה דסמיך ג"כ אקרא דעשר תעשר דמעשר. ובהשקפה ראשונה אמרתי דענין מכבדין התורה הוא ג"כ בממון ע"ד מאמרם ז"ל כתובות (דף קי"א). המהנה ת"ח מנכסיו וכו'. וכן המכבדין השבת הוא ג"כ בממון. אולם במדרש בראשית (פי"א) איתא שבבבל בזכות התורה משמע בזכות התורה עצמה והוא אשר דברתי דמעשר ותורה ושבת הם חוט אחד המשולש כאשר אבאר לפי קט שכלי בעזר השם ובהקדם נתבונן בהמשך הכתובים פ' כי תשא בציווי בנין המקדש בכללותיה ופרטותיה סיים ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם. והלשון אך את שבתותי תשמורו יורה כמזכיר לו הראשונות שציוה כבר בפ' משפטים קודם מלאכות המשכן וביום השביעי תשבות. בתוספת הזהרה כי אות היא. ונאמר בזה כי הוא ע"ד מאמר הכתוב ישעיה ונ"ו) כה אמר ה' וכו' אשר ישמרו את שבתותי וכו' והביאותים אל הר קדשי. והוא כי שבת ומקדש הם זה לעומת זה ע"ד אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני עשיתי אתכם חטיבה אחת. כי שבת מורה על חידוש העולם. כדאיתא במכילתא כל השומר שבת מעיד על הקב"ה כי בששת ימים עשה השמים והארץ שנאמר עדי. ומקדש מעיד כי שכינה שורה בישראל כמאמר הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ולזאת אחר שסיים בנין הבית והבטחתו לשרות שכינתו בישראל התנה עמהם כי הוא באופן אך אם את שבתותי תשמורו אז אשכון בתוככם כי זהו האות ביני וביניכם כמאמרי חז"ל שבת (ד' קי"ח) אלמלי שמרו בני ישראל שבת נגאלין. והוא ג"כ על כוונה הנ"ל ולעניננו נאמר עוד: ]

בהקדם בזוהר פ' ויקהל (ד"ר) קחו מאתכם תרומם לה'. ת"ח קב"ה כד ברא עלמא לא ברא ליה אלא בגין דייתון ישראל ויקבלון אורייתא וכו' כל הענין עד דתורה איקרי תרומה. עוד שם ואיתימא דקשיא מלה עלייכו. כל נדיב לבו יביאה מהו יביאה אלא מהכא אולפינא רזא לצלותא דבר נש. וכן הוא ברעיא מהימנא תרומה (דף קל"ד) פקודא ללמוד תורה בכל יום וכו' לקיימא רזא מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי אורייתא אילנא דחיי. ועוד איתא בזוהר שם (ד' קל"ה) וזאת התרומה וכו' מאתם מאינון זמני ושבתי וכולהו רזא חדא ע"ש. ונבאר הענין האיך נכלל בתרומה שני הענינים תורה ותפילה. וזמני ושבתי נאמר בהקדם כי הנה ידוע מהטובות הגדולות למין אנושי וההכרח לקיום העולם בכלל הוא בריאת הזמן כי מבלעדיו לא ירים איש את ידו ורגלו כי לא יתכן תנועה והשתנות בלי זמן הנופל בו ענין קדימה ואיחור כמ"ש הרב המורה חלק ב' (פ"ל) כי הזמן מכלל הנבראות כי הזמן נמשך לתנועת הגלגל והגלגל נברא. והנני מוסיף על דבריו כי הגלגל לא יפעל על הזמן רק בעצם ההמשכה אבל בהרגשת ההמשכה בנפש האדם לדעת הוא בא מתנועת והתפעלות הנפש כי כל אבריו וחלקיו איש על צבאו שומרים פקודתם בתמידות. כמו לב מבין כליות יועצות וכו'. ברכות (ד' ס"א). וכן בכל פעולותיו הטבעיות כמו קיצה ושינה כי תיכף כשנעור משנתו. כח השינה מתחיל לצעוד פעמיו. (שהוא האדים המפילים שינה) במסתרים טורדים אותו לאט לאט עד שבהמשך הזמן מרגיש ונופל בשינה. וכן בכל פעולות הטבעיות של שני הפכים מלחמה עצומה ביניהם בתמידות שכל אחד דוחה את חבירו כמו יום ולילה היום דוחה הלילה ומגרשו וממלא מקומו. וכן להיפך. וכן דם הנפש לא ינוח וישקיט אף רגע אחד מרצוא ושוב. ואף שאנו רואין שדפיקות הדופק בהכרח נשתהא איזה רגעים בטבעו בכ"ז כח הדוחה ומעורר לרוץ לא ינוח בין דופק לדופק מלהתגבר לאט לאט עד שמוציא מחשבתו אל הפועל שאם היה נבטל כאבן דומם מאין היה באה לו פתאום ההתעוררות. ומזה תקיש על השאר וזה יודה כל משכיל. ואחר שפעולותיו אמת בתמידות בלי הפסקה ואין פעולה בלי השתנות ואין השתנות בלי זמן. ומזה נמשך הרגשת הזמן:

וע"ז המשיל דוד המלך ע"ה אדם להבל דמה ימיו כצל עובר (תהלים כ"ד) ירצה כי ההשתוות האדם להבל והזמן לצל בין בחייו בין במותו כי ההבל שאנו רואין שיוצא מפה בלי הפסקה אינו הבל אחד כי ההבל הראשון חלף הלך לו והבל אחר בא רק מקור ההבל בא ממקום אחד. כן האדם אף בעודו חיים חיותו תמיד פושט צורה ולובש צורה כמ"ש המורה (פי"ז) והחוקרים האחרונים המציאו כי בהמשך איזה שנים כל חלקיו נתפשטו מעליו ונלוו אליו חלקים אחרים מפתו שהוא אוכל עד שנתהפך לאיש אחר ולא נשאר רק נקודה הפנימית. שהוא הכח המוציא והמכניס ולאחר מותו דומה להבל כי ההבל שעבר מעינינו ואין מוצאין אי' לא נתבטל לגמרי ונאבד מהעולם רק שנתפשט בעולם. כן האדם מכל הדורות שלפנינו שעברו לא נאבד ונתבטל לגמרי אף נקודה אחת רק היסודות נפרדים ונחלקין לחומר אחר. והזמן כצל כי הצל חלוק מההבל בין במציאותו ובין בהעדרו כי הצל אינו ענין בפ"ע רק בהצטרפות אל ד"א ובהסתלק המסך לא ישאיר ממלא מקומו אחריו. כן הזמן הוא רק מקרה מן המקרים כמ"ש המורה (פי"ג) וגם מהזמן שעבר לא השאיר שום רושם במקומו. ועי' בעקדה (שער נ"ט) מוסר השכל מה יקר טובו בעיני בעל שכל השלימים המקפידים על זמנם שלא ילך לבטלה. [ובענין דמות הזמן שהזכירו המורה (פי"ג) וביארו העקרים במאמר שני (פי"ח) שהוא בלתי נספר ומשוער והוא המשך שוה קודם מציאת הגלגל אינו נוגע כ"כ לעניננו ומעוצם הסכנה להעמיק בע"ז החדלתי את פריי ואקבל שכר על הפרישה] ובזה נבוא אל הענין שהתחלנו עפ"מ דאיתא בילקוט (איוב מ"א) מי הקדימני ואשלם לו. מי קילס לפני עד שלא נתתי בו נשמה מי הפריש תרומה עד שלא נתתי לו שדה וכו'. והענין כי הכל ברא ה' למענהו ומכל הקנינים והטובות שחלק ה' להאדם צריך ליתן ממנו מקום לה'. והם ג' דברים. א'. הנאצל מגופו כמו דיבור ומחשבה ומעשה וממנו ינתן לה' תורה ותפילה ומצות. וב'. ממונו וקנינו השייך לו וממנו יתן תרומה ומעשר וצדקה לעניים. וג' הוא הזמן כנ"ל וממנו ינתן שבת כולו קודש לה'. וזהו ענין שני הדרשות בזוהר הנ"ל בענין תרומה שהוא תרומת ממון כפשוטו מרבה גם שני התרומות הנ"ל. א' בזוהר (דף ר') קחו מאתכם תרומה לה' אתורה ותפילה. ולדעתי דריש זה ממלת מאתכם ר"ל מעצמכם הנאצל מהגוף בדבור ומחשבה כנ"ל. והב' בזוהר (דף קל"ד) אזמני ושבתי דהוא תרומות הזמן כנ"ל. והוא עולה בקנה אחד עם מ"ש הכוזרי (מאמר ג') פרי יומו ולילו השלש תפילות ופרי השבוע יום השבת ע"ש. והנה שני התרומות בגופו וממונו מצינו בעבודת המשכן כמ"ש וזאת התרומה זהב וכסף (תרומה כ"ה). וכן במעשה ועיון כדכתיב וכל חכם לב יבואו ויעשו. וכן לאחר הקמתו בענין הקרבנות היה תרומה מחצית השקל בכל שנה מלבד נדרים ונדבות. והקרבת הקרבן הוא מעשה עבודה ומחשבה שבלב שלא יתערב בו מחשבת פיגול. ולא נחסר רק תרומת הזמן. ולזאת הזהיר הכתוב אחר מעשה המשכן אך את שבתותי תשמורו לקיים גם תרומת הזמן כי אות היא והוא עיקר אצלי ותכלית המבוקש. וזהו הענין שהשיב ר"י ברב"י לרבי לאחר שהשיבו דעשירים שבא"י זוכין בזכות מעשר דכתיב עשר תעשר ושאלו שבבבל במה זוכין א"ל בזכות התורה שנקרא ג"כ מעשר מדיבור ומחשבה ואקרא דעשר תעשר קא סמיך ושבשאר ארצות בזכות שבת שהוא מעשר הזמן כנ"ל. וג"כ אקרא דעשר קא סמיך:

ואחר ההצעות האלה יבואר ענין מתניתין שהתחלנו בהקדם דהנה בתוס' הקשו ע"ז דהתחיל בהוצאה דהיה לו לשנות אחר פ' כלל גדול. ולענ"ד נ"ל עפ"י מה דתניא פ' במה טומנין (דף מ"ט) אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בזה היתה במשכן הם העלו קרשים מקרקע לעגלה. ואתם אל תכניסו מרשות הרבים לרה"י. הם הורידו מעגלה לקרקע ואתם אל תוציאו מרה"י לרה"ר ע"ש. והתוס' ריש מכילתין (דף ב') הרבו קושיות למה למיתני בהוצאה שהיתה במשכן הא ילפינן מקרא לקמן (דף צ"ו) מויכלא העם מהביא ועוד למ"ל תרי קראי הא בעירובין (דף י"ז) נפקא מאל יצא איש ממקומו ועוד בכל תולדות לא בעינן שיהא במשכן ובתולדות דהוצאה בעינן שיהא במשכן. ועוד הא אמרינן לקמן (דף צ"ו) דסברא הוא מה לי אפוקי ומה לי עיולי. ודחקו בזה משום דהוצאה מלאכה גרועה איצטריך לאשמעינן כל הני ע"ש. ובעיני הוא מהענינים החמורים אשר עדיין לא תתקרר דעת משכיל להצטרך כל הני הוכחות על כל פרטי גם גוף הסבר דהוצאה מלאכה גרועה הוא דברי נביאות לכאורה ומהא דאמר רפרם כריתות (דף י"ד) אין עירוב והוצאה ליו"כ אין ראיה דמלאכה גרועה הוא. די"ל דס"ל כמ"ד ביצה (דף י"ב) דאין עירוב והוצאה ליו"ט דכתיב לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין בי"ט לא. וממעט גם יו"כ. תדע דקאמר בירושלמי הביאו המ"מ הל' יו"ט (פ"א) לא תבערו ביום השבת אבל אתה מבעיר בי"ט אף דהבערה מלאכה גמורה. ולהגרסא דלא גרסי דכתיב לא תוציאו וכו' י"ל דיליף יו"ט מיו"כ כדקאמר יומא (דף ס"ו) מדאיצטריך עתי לרבות שבת ש"מ דביו"כ הוצאה לא בכלל מלאכה (ולע"ד תליא בגרסת הספרים עירוב הוצאה בלא וא"ו או והוצאה והמ"י) ועוד אנכי מעורר על עיקר הדבר דפירש"י דגמרינן מלאכת שבת ממשכן דפרשת שבת נסמכה למלאכת משכן א"כ לר"י דלא דריש סמוכין ביבמות (דף ד') מנ"ל מלאכת שבת. (וההיא דתענית (דף כ"ו) דא"ל לר"י דכהן מברך אסור ביין ויליף שם בגמרא מסמוכין דנזיר. הא מסקינן התם להדיא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא) ואולי י"ל דהכא מוכח ומופנה ובמוכח ומופנה מודה דדריש בכל התורה כמש"כ התוס' יבמות (דף ד'). וגבי שבת נמי מוכח ומופנה דהא כתוב בתורה כמה פעמים מצות שבת ואף דבמכילתא (פ' ויקהל) יליף מינה דאין בנין בה"מ דוחה שבת מ"מ בתלמודין יבמות (דף ו') מסקינן דלא צריך קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ומצאתי בתשובות שמן רוקח (סי' י"ח) שהביא בשם מהר"ם ברבי שנתקשה בזה ותירץ דס"ל כמ"ד כנגד מלאכה ומלאכתו שבתורה ארבעים חסר אחת ע"ש. וד"ז רציתי לומר מסברא דנפשאי אבל ז"א דהא ר"י ס"ל יותר מארבעים כדאמרינן לקמן (דף ע"ה) חסר אחת לאפוקי מר"י דמוסיף אף השובט ומדקדק:

ולולי פירש"י הייתי אומר דרך חדש ומיושב כל קושיות התוס' הנ"ל דכל עיקר לימוד מלאכת שבת ממשכן לא ידעינן אלא מהוצאה שהיתה במשכן וחזינן דאסרה הכתוב מאל יצא ילפינן סתום מהמפורש דה"ה כל שהי' במשכן אסורים וכמו בהוצאה דכתיבא תולדתה דהיינו הכנסה כמותה מה"ת מסברא מה לי אפוקי ומ"ל עיולי ולא אמרינן דגזירת הכתוב הוא דוקא בהוצאה מאל יצא מדחזינן דגם הכנסה היתה במשכן כן בכל מלאכות שבת סמכינן אסברא דתולדותיהן כמותן ולא גה"כ הוא ויתכן לומר יותר פשוט דחזינן דכל המלאכות שהי' במשכן אסורות בשבת מפ' הזורק (דף צ"ו) ויעבירו קול במחנה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש דשבת היתה ואסור לעשות מלאכה למשכן ממילא ידעינן דכל מלאכות המשכן אסור בשבת. (וצ"ע קצת מדוע לא הוכיח מזה יבמות (דף ו') דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת) וקרא דויכלא העם מהביא לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כל מלאכות שבת רק משום דהוצאה היה ידוע להם מכבר מאל יצא איש האמור במן לזאת ויכלאו תיכף מהביא ויתכן דהבאה היא היתה המלאכה הראשונה שמה שהיו מביאין היו עושין מה שצריכין:

ועל ד"ז התחיל רבי בסדר זרעים בתרומת השדה שהוא עיקר תרומה המפורש בקרא והתחיל בזמן ק"ש משעה שהכהנים אוכלין בתרומתן. וכלל בזה ג' תרומות הנ"ל. תרומת השדה. וק"ש הנאצל מגופו. והתחיל בזמן ק"ש ותרומה לרמז ג"כ קצת על תרומת הזמן. ועי' בפתיחתי לסדר זרעים ואחר שגמר סדר זרעים מתרומת השדה וכלול בה גם מס' ברכות בדיני ק"ש ותפילה מתרומת הגוף התחיל לסדר סדר מועד שהוא תרומת הזמן וכלל אגב בזה ענין צדקה שהוא תרומת ממון ככל הדברים שנכתבו בתורה. כי ידוע מאמרם ז"ל ברכות (דף נ"ה) בזמן המקדש מזבח מכפר ועכשיו שאין המקדש קיים שולחנו שנותן ריפתא לעניא מכפר ע"ש. והתחיל בהוצאה כי הוא מקור לכל המלאכות. וממש כמו שהוזכר בתורה שאין ההוצאה למלאכת המשכן דוחה שבת ומזה ידעינן לכל המלאכות. כן התחיל רבי שאין הוצאה עבור צדקה לעני דוחה שבת וחייבין עליו חטאת לאפוקי ממ"ש התוי"ט דה"ל טעה בדבר מצוה כמ"ש בפנים. וממנו תלמד לכל המלאכות כמ"ש בפנים כי הוצאה על הכלל כולו יצא ע"ש:

ואגב בדברו על ענין הזמן הזכיר אח"כ ענין זמן תפילה וק"ש שיקדיש אותו לה' שכיון שהגיע זמנם אסור לעסוק בצרכיו כמו באכילה ובתענוגיו כמו מרחץ ולספר ובעסקיו כמו בורסקי ולדין עד שיפריש תרומה הנאצל מגופו בדיבור ומחשבה בק"ש ותפילה וענין זה יאות מאד לקשר במס' שבת שהוא מורה על חידוש העולם וכשישים אל לבו לתרומות הנ"ל שמכל הענינים צריך שיתן מקום לה' יבין לאשורו כי עיקר הבריאה היה רק בעבור עבודת השם ויעשה תורת ה' ועבודתו קבע ויזכה בזה ובבא. ובפנים כתבתי באופנים אחרים ומ"ט פנים לתורה:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה