אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) שבת - פרק ראשון › דף יג.

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

שבת - פרק ראשון · דף יג.

דף יב:

בגמרא כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה וכו'. וכתבו התוס' לקמן (דף י"ז) דהוא בכלל לא יאכל הזב עם הזבה והוא מן הי"ח גזירות. וק"ל הא תנן בהדיא דמאי (פ"ג) המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מע"ש מה שאני עתיד לשייר וכו'. ומותר לאכול עמו. אולם בתוספתא (פ"א) שנויה במחלוקת ב"ש וב"ה ב"ש אומרים לא יאכל זב וכו' וב"ה מתירין. ודינא דאין קורין ואין פולין ולא יאכל הזב עם הזבה לא נזכר מחלוקת כלל דהלכה פסוקה היא. והא דקתני בתוספתא דאלו מן ההלכות וכו' לא קאי כלל אזב פרוש כמש"ש המ"ב ע"ש. והא דקתני כיוצא בו לע"ד לא קאי אעיקרא דדינא כמו דלא יאכל הזב עם הזבה כן לא יאכל זב פרוש עם ע"ה דבאמת לדינא קיי"ל כב"ה דמותר אלא ה"ק כיוצא בו לא קאמרי ב"ש לא יאכל זב פרוש עם ע"ה דפרצה טהרה. וכן הרמב"ם בהל' טומאת אוכלין (פט"ז) לא הזכיר כלל האי דינא דלא יאכל זב פרוש וכו' רק בהל' דעות (פ"ה) כתב דרך מוסר לא יאכל אצל ע"ה. והוא מגמרא דברכות (דף מ"ג) דלא קאמר אלא גנאי הוא לת"ח שישב בחבורה של ע"ה ע"ש. אבל איסורא ליכא כב"ה [וההיא פלוגתא דמסכת דמאי (פ"ב) גבי נאמנת על המעשר דאינו מתארח אצל ע"ה לר"י אף המתארח נאמן אינו ענין להכא דהתם אינו אלא לענין נאמנות לחוד. ואדרבה משם ראיה להיפך דאם היה אסור מדינא האיך נאמן לר"י] ובזה מיושב קצת קושית התוס' בכתובות (דף כ"ד) על אביי דלית ליה הכא דרוב ע"ה מעשרין הן ושם דכתובות (דף כ"ד) א"ל גבי גומלין דבדמאי הקילו דרוב ע"ה מעשרין הן ע"ש. ולפמ"ש י"ל דהכא אינו אלא לב"ש דמחמירין בדמאי (כדמצינו דס"ל אין מאכילין את העניים דמאי) והתם לב"ה דמקילין בדמאי ותדע דאל"כ קשה האיך מותר ליקח מע"ה דמאי ומעשרן הא קיי"ל בבכורות (דף כ"ט) החשוד על תרומה ומעשר אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח ע"ש. אלא ע"כ צ"ל דהתם בודאי חשוד והכא בסתם ע"ה דרובן מעשרין. ובחיבורי שם ישראל במס' דמאי כתבתי דסתם ע"ה אינו חשוד אלא אדמאי רצוני טבל שאינן מעושרין אבל לא אתרומה ומעשר ממש אולם הר"ן הוכיח דלא יאכל הזב עם הזבה והוא על שולחן אחד דומיא דלא יאכל זב פרוש וכו'. דקתני כיוצא בו ע"ש משמע דהאי כיוצא בו קאי אעיקרא דדינא וצ"ע:

שם רבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן. אע"ג דתניא בברייתא דנדרים (דף כ') אל תהי רגיל אצל ע"ה שסופך להאכיל טבלים התם הוא שלא יהא רגיל תמיד וגם אינו רק דרך מוסר כמו אל תהי רגיל בנדרים שם וכיו"ב:

שם התם דעות איכא שינוי ליכא. וק"ל לפמ"ש התוס' והרא"ש בחולין (דף ק"ז) גבי הא דאמרינן שם דלא אסרו אלא בתפיסה אחת. דהיינו שאם יש הפסק מפה ביניהם להיכר מותר ע"ש. א"כ מדוע לא פשיט מהתם להיפך דאי איכא שינוי מותר. וכן פסק בש"ע בהל' בשר בחלב (סי' פ"ט) והטור בהלכות סעודה (סי' קע"ג) דמהני הפסק מפה. אף דמסקינן הכא דהוא בבגדו וכו' אסור ואין לחלק דשאני בנדה דיצרו תקפו וחיישינן טפי ז"א דהא אמרינן בסנהדרין (דף ל"ז) דהתורה העידה על ישראל דאינן חשודין לעבור על נדה במזיד. וכל השקו"ט הכא אינו אלא שמא ישכח כמ"ש התוס' ד"ה מה. ודמי לבשר בחלב. ועוד הא כתב הרא"ש בשמעתין והש"ע בהל' נדה (סי' קצ"ה) דגם באכילת זב וזבה מהני שינוי בהפסק מפה. ולשיטת הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פ' כ"א) דחיבוק ונישוק אסור מה"ת והיו לוקין ע"ז בימים הקדמונים ע"ש. א"ש דמוכח בשמעתין דשינוי מהני רק בדרבנן דקאמר ופליגא דרבי פדת דאמר לא אסרה תורה אלא קורבה של וכו'. ופירש"י ותוס' דקירוב בשר אינו אלא מדרבנן. וע"י שינוי בגדים לא גזרו [ואע"ג דבשר עוף דאכילתה דרבנן וגזרו העלאה אטו אכילה. וכן הקשה בחידושי הרמב"ן ז"ל דהתם ליכא שינוי וגזרינן בשר עוף אטו בשר בהמה כדאמרינן בחולין (דף ק"ד) דכולה חדא גזירה היא ע"ש אבל בשינוי לא גזרו בדרבנן] ולפ"ז באכילת זב וזבה והעלאת בשו"ח דרבנן מהני הפסק מפה. אבל בשינה בקירוב בשר דהוא מה"ת להרמב"ם לא מהני שינוי בגדים. אבל לשאר פוסקים דקירוב בשר דרבנן קשה. ואולי הכא גזירת הכתוב הוא הקישא דאשתו רעהו:

ברש"י ד"ה מה אשת רעהו דאסור יחוד מה"ת. לכאורה משמע דרצונו דגם הוא בבגדו הוא ג"כ מה"ת. אבל לפ"ז בסמוך גבי ופליגא דרבי פדת דדחק רש"י בזה כיון דקירוב בשר מדרבנן והוא בבגדו אפילו מדרבנן לא גזרו ומדוע לא פירש כפשוטו דפליג אהא דאסור בבגדו מה"ת כדמשמע הלשון לא אסרה תורה וכו':

שם ד"ה גילוי עריות. והוא בבגדו אפילו מדרבנן ליכא פי' דהוי כעין גזירה לגזירה. ולכאורה י"ל הא בשר עוף בחלב הוא ג"כ דרבנן ואפ"ה גזרינן העלאה אטו אכילה ואולי י"ל דרב יוסף דפשיט מהא דעוף אינו עולה הוא לשיטתיה חולין (דף ק"ד) דהוכיח שם באמת מהא דאינו עולה דבשר עוף הוא מה"ת דלא גזרינן גזירה לגזור ע"ש ובזה מדוקדק הא דפירש"י ופליגא דרב יוסף דפשיט לאיסורא ולכאורה מנ"ל דר"י הוא דילמא סתמא דגמרא הוא דפשיט ופליגי אר"פ. ולפמ"ש א"ש דמסתמא דגמרא אין ראיה דפליגי דדילמא גזרו גזירה לגזירה כדקא דחי שם בחולין (דף ק"ד) דברי ר"י הואיל דאתי לאכול בשר בהמה דאורייתא ע"ש בל עיקר הוכחה מר"י דלא גזר כלל:

בתוס' ד"ה מה אשת. תימא טפי ה"ל למיסר יחוד מהקישא ולמשרי הוא בבגדו וכו'. והר"ן תירץ דבאמת גם בנדה כל שלא בעל דומיא דאשת רעהו אסור ביחוד. והקשה בדו"ח מה הועיל בזה דמ"מ יקשה דגם בהוא בבגדו נימא דההיקש רק כ"ז דלא בעל דומיא דאשת רעהו דיצרו תקפו עכ"ל. ולע"ד י"ל דלא שייך לחלק בין בעל ללא בעל רק ביחוד דטעמא שמא יעבור במזיד וכיון דבעל ואין יצרו תוקפו לא חיישינן. אבל בהוא בבגדו דמצד שמא ישכח קאתינן עלה כמו דבשר וחלב דמדמי לה בשמעתין הדדי לא שייך לפלוגי בין בעל א"ל. וסברא זו מוכרחין ג"כ לתירוץ הא' שכתב הר"ן דלהכי לא אסרינן יחוד בנדה משום הדרש דסוגה בשושנים. ולכאורה לא הועיל ג"כ בזה כלום דמה ראית דהתירא דסוגה בשושנים איחוד והקישא לאיסורא אהוא בבגדו. אימא להיפוך כמ"ש התוס'. ולפמ"ש י"ל דהא הדרש דסוגה בשושנים לא אתי רק לאורויי על החשד דישראל אינן חשודין וזה לא שייך רק ביחוד דמצד חשד קאתינן עלה. אבל בהוא בבגדו דלאו מצד חשד שמא יעבור במזיד אלא שמא ישכח לא שייך התירא דסוגה בשושנים. אולם לפ"ז אין הטעם בנדה ואשת רעהו שווין דהא באשת רעהו לא שייך שמא ישכח ועי' בתוס' סנהדרין (דף ל"ז):

בתוס' ד"ה ופליגא דר' פדת. ודוחק הוא דהא אשת רעהו לא טמא משמע וכו'. והקשה המהרש"א דאימא לפיר"י דקושטא הוא דלא מפקינן טמא ממשמעו ולא אסרינן הוא בבגדו אפילו באשת רעהו וכמ"ש לפי' ר"ת. וא"ז קושיא דהא לא טמא ליכא לאוקמי כמשמעו לכ"ע דהא עכ"פ במקום יחוד ודאי אסור לכ"ע מה"ת והא דכתבו לר"ת דמותר אפילו הוא בבגדו היינו בדליכא יחוד. גם מ"ש לשיטתו דפירש כוונתם דהא איכא מאן דאסר. דזה תקשי גם לר"ת. לא ידעתי מה ק"ל הא לר"ת תליא העיקר בגזירה לגזירה וי"ל דמ"ד הוא בבגדו אסור ס"ל דדעות בלא שינוי דהיינו קירוב בשר הוא מה"ת וא"כ הוא בבגדו הוי חדא גזירה וכן משמע להדיא במ"מ הל' איסורי ביאה (פכ"א) דמאן דפליג אר' פדת ס"ל דקירוב בשר הוי דאורייתא ועי' בפ"י:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה