אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) שבת - פרק ראשון › דף טו:

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

שבת - פרק ראשון · דף טו:

דף טו.

אלא אינהו גזרו אגושא לתלות ואוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנה וגזרו אגושא לשרוף ואוירא לתלות והקשו בתוס' לימא דמעיקרא גזרו אתרוייהו לתלות ולבסוף גזרו אגושא לשרוף ואוירא כדקאי קאי. ועוד הקשה המהרש"א לימא דמעיקרא גזרו לתלות אגושא ואוירא ולא כלום. ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו לשרוף אגושא ואוירא כדקאי קאי ולא כלום ותירוצו דחוק מאוד ע"ש. ולולא דבריהם לא מצינו בכל הסוגיא בין בתירוצא קמא ובין במציעא ובבתרא לשון גזירת טומאה מלתלות אלשרוף דע"ז לא שייך גזור טומאה אלא גזירת שריפה וזה מבואר מאוד בתירוץ מציעא דלאחר דמשני דרבנן דפ"ש גזרו אגושא לשרוף אינו מספיק בזה עד דקאמר דגזרו גם גזירה חדשה אאוירא לתלות רק בסוף הסוגיא בגזירת אושא קאמר דגזרו בגושא מלתלות אנשרוף והיינו דשם לא נזכר לשון גזור טומאה רק שורפין את התרומה וע"ז קאמר עולא דגזירת שריפה גזרו באושא. אלא אי קשיא הא קשה דפשיטא לתלמודא בכולה סוגיא דאין שורפין אאוירא דילמא לבסוף דגזרו שריפה אגושא גזרו גם אאוירא אולם למסקנא דגזירת שריפה היתה באושא ממתניתין דו' ספיקות א"ש דע"כ מיירי שם בנגיעה דהא קתני עפר הבא מארץ וכו' ובעפר הבא וכו' הא טהור באוירא לגמרי כמ"ש התוס' ממתניתין דאהלות וכיון דלא ידעינן שריפה רק ממתניתין דו' ספיקות והתם מיירי בנגיעה ממילא אוירא כדקאי קאי לתלות ולא לשרוף:

שם רבי יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין ועי' במקואות (פ"ב) גבי ספק טומאה דרבנן באוכל אוכלין טמאים דא"ל לר"י ספק ליטמא ולטמא טהור. וראיתי בתוס' יו"ט שם שכתב דדוקא ספק דרבנן דהתם. אבל מצינו לר"י דשורפין בספק מגע הך דהכא. ולכאורה י"ל דהכא שאני דהא ודאן טמא מה"ת ואף דמה"ת ספיקן טהור מ"מ כיון שגזרו טומאה מספק ה"ל כספק דאורייתא כמ"ש הרמב"ם בהל' אבות הטומאה (פי"ג) דלכך שורפין על ששה ספיקות הואיל דודאן טמאים מה"ת. וא"כ בספק מגען ה"ל ספק ספיקא דאורייתא וס"ל לר"י דעל ספק ספיקא דאורייתא שורפין וסוגיא דנדה (דף ל"ג) דמסיק דעל ספק ספיקא תולין אתיא כרבנן דמספק מגען תולין. אולם (בפ"ד) דטהרות דתנן אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים ספיקו טמא וע"ש בהרע"ב משמע דאדרבה דאב הטומאה דרבנן שאינו מצד ספק דאורייתא כגון דם תבוסה וכי"ב חמור טפי דאף על ספיקו שורפין לכ"ע. ולא זכיתי להבין דעת התוס' ד"ה על שכתבו דבשדה שנאבד בה קבר אמאי קאמרי רבנן ספק מגע ברה"י תולין והתנן (בפ"י) דטהרות דכל ספיקות ברה"י טמא עכ"ל. ולא ידעתי היכן מצאו דשורפין הא לא קתני אלא טמא ואיכא למימר דתולין כדתנן נדה (דף ל"א) גבי כותים דמטמאין משכב התחתון כעליון ואין שורפין עליהן תרומה מפני שטומאתן ספק ומסיק בגמרא דהוא ספק ספיקא. וכן פסק הרמב"ם בהל' אבות הטומאה (פי"ג) דספק דאורייתא שורפין וספק ספיקא תולין וכן כתבו התוס' בעצמן בפשיטות נדה (דף ל"ג) ד"ה ורמינהו ע"ש. ויותר מזה מצינו לר"א פסחים (דף י') וב"ב (דף נ"ה) דמטהר לגמרי ספק ספיקא אפילו ברה"י. ועי' במהרש"א וצ"ע. ועי' בתוס' עירובין (דף ל"ו) ד"ה במקוה שהיה להם גירסא אחרת בר"י דמקואות:

שם ואמר עולא אלו ו' ספיקות באושא התקינו. ובחגיגה (דף כ"ה) מייתי גבי בית הפרס דמודים ב"ש וב"ה דבודקין לעושי פסח. אף דב"ש וב"ה היו קודם החורבן. גלות אושא. צ"ל דגזירת תליה היתה קודם בימי ב"ש וב"ה דע"כ שני גזירות היו כנ"ל:

בתוס' ד"ה אתו אינהו מעיקרא גזרו ולא קיבלו מינייהו מה שהקשה המהרש"א אמהרש"ל לק"מ לע"ד דודאי ידע המקשה ממתניתין דו' ספיקות דשורפין אגושא רק דלא ידע הא דעולא דתקנת אושא הוא וקסבר דהוא דפ' שנה עד דפריך מעולא דתקנת אושא הוא:

בתוס' ד"ה ואאוירא לתלות דהתם מיירי שהביא עפר מארץ עו"ג לארץ ישראל. אין להקשות לפ"ז מדוע לא משני הכא דמעיקרא גזרו על ארץ עו"ג גופא ולבסוף גזרו על עפרם הבא לא"י דחילוק זה לא שייך רק באוירא אבל במגע לא שייך לפלוגי בין במקומם בין הבא לא"י. וכן לפמ"ש התוס' בסמוך מסוגיא דנזיר בבעיא אי משום אוירא גזרו. לא ניחא ליה לשנויי דמעיקרא גזרו במאהיל ממש ולבסוף גזרו גם במאהיל ע"י שידה תיבה ומגדל דלא נפשט מזה בעי' דנזיר דגזרו על אוירה על ידי שידה תיבה ומגדל:

בתוס' ד"ה על ספק בית הפרס. אבל שדה שנאבד בה קבר הוי ספיקא דאורייתא. וק"ל דשם במ"ק (דף ה') פריך בפשיטות ושדה שנחרש בה קבר מי קרי לה בית הפרס ע"ש. ולשיטתם אמאי לא מייתי מתניתין דהכא דקרי לה בה"פ. ובאמת לא הבינותי ראיתם דלכאורה יש לדחות דספק מגען היתה ברה"י אבל ספק טומאתן היתה ברה"ר כגון שנכנס לשם אדם בימות החמה דאמרינן לעיל דשדה בימה"ח רה"ר לטומאה ומה"ת טהור ונכנס משם לרה"י וספק נגע בטהרות או שהכניס עפר מבית הפרס שהיה ברה"ר לרה"י וספק נגע שם בטהרות דעפרה מטמא כמ"ש הרמב"ם הל' טומאת מת (פ"ח) וא"כ מה"ת טהורי' הטהרות לגמרי ומדרבנן תולין. ולא שייך הכא דכל ספיקות ברה"י טמא כיון דעיקר טומאתן היתה ברה"ר כמ"ש הר"ש אהלות (פ"ח) דנאבד הקבר ברה"ר הוא דרבנן. ואינו ענין לההיא דב"ב (דף קנ"ג) דבנולד ספק הטומאה בימות החמה דנעשה בימות הגשמים רה"י ע"ש דהתם נעשה עיקר מקום הטומאה רה"י אבל הכא עיקר הטומאה נשאר רה"י כמקדם ולא חמור טומאה הפורש ממנה מהטומאה עצמה דהיא דרבנן:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה