אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
שבת - פרק ראשון · דף טו.
בתוס' ד"ה שמאי אומר מקב לחלה. דאיפה י"ח קבין ועשירית האיפה מלבר היינו ב' קבין. ובחידושי הרמב"ן הביא זה בשם הראב"ד והשיג ע"ז הא קב וקבים דשמאי והלל הם ירושלמיות ועשירית האיפה היא מדבריות שהם קטנים ע"ש. וכתב בשם ר"ת דצריך שיהא בהחלה שיעור החשוב שהוא כביצה לקיים מצות נתינה ובפחות מכביצה לא נקרא חלה. ושמאי משער בנחתום דשיעור חלתו א' מכ"ד ובקב כ"ד ביצים והלל משער בבעה"ב דשיעור חלתו א' ממ"ח ובקבים מ"ח ביצים. וכן כתב הרשב"א. ואין להקשות מהא דבירושלמי דחלה (פ"ג) מפרשי חכמים טעמא דבעה"ב א' מכ"ד מפני שעיסתו מועט. ונחתום מ"ח שעיסתו מרובה ומ"ח דנחתום עולה כשיעור כ"ד דבעה"ב ע"ש. א"כ בעה"ב ונחתום מפרשי שיעור אחד [ועל אידך טעמא דקאמר שם ר"י דבעה"ב עינו יפה ונחתום עינו רעה (כן הוא גרסת מפרש) ק"ל למה ליה למימר נחתום עינו רעה טפי ה"ל למימר כדקאמרינן ביומא (דף ט') דהקילו על הנחתומים ופטרום ממעשר שני מתוך שפרהדרין חובטין אותן למכור בזול ומשמע שם בתוס' דלחד לישנא בירושלמי הקילו אפילו בודאי ע"ש. ואולי יחיד הוא ופליג אטעמא דיומא ואין הלכה כמותו. ובירושלמי דידן הגרסא להיפך ועי' בפירוש המשנה להרמב"ם חלה (פ"ב)]. וי"ל לפמ"ש הרמב"ם בהל' ביכורים (פ"ה) דהנחתום שעשה עיסה קטנה אחד ממ"ח שלא לחלוק בעיסת הנחתום. א"כ לפעמים חלת נחתום פחות מבעה"ב אולם רבים תמהו האיך אפשר לתלות שיעור קב וקבים דאורייתא בשיעורי א' מכ"ד ומ"ח שהם מדרבנן כמ"ש הרמב"ם בהל' ביכורים (פ"ה) דמה"ת א"ל שיעור ומצאתי בר"ש (פ"ב) דחלה דשיעור קב וקבים הם מדרבנן דסברות בעלמא הן. ולכאורה טפי ה"ל למימר דשיעור כ"ד ומ"ח המה מדרבנן. אולם במנחות (דף ע"ז) דפריך ונילף מתרומת חלה ופירש"י דהוא אחד ממ"ח משמע דהוא מה"ת ועי' בנודע ביהודה מה"ת חלק יו"ד (סי' ר"א) שהאריך דהא דחטה אחת פוטרת הכרי אינו אלא לאפוקי מטבלא אבל לקיים מצות נתינה צריך שיעור מה"ת כ"ד מ"ר. ובחיבורי שם ישראל חזקתי לזה מהירושלמי ע"ש. ומר"ת דהכא יש להביא ראיה לדבריו והריטב"א בתוס' רי"ד בקדושין (דף נ"ח) כתב ג"כ דמה"ת צריך שיעור לקיים מצות נתינה רק שנתן שיעור אחר לא פחות מחצי קב חיטין ע"ש. אמנם לפ"ז קשיא באמת לשמאי דמצינו שיעור חלה בפחות מכביצה בנחתום דמפרש מקב א' ממ"ח. ולולא ר"ת יותר י"ל דפליגי בשיעור חלה דתרוייהו משערי במ"ח ושמאי משער כזית שהוא חצי ביצה כמאמרם ז"ל סוכה (דף ו') ארץ זית שמן ארץ שיעוריה (התלויים בה וחלה בכללם) כזיתים ע"ש. והלל משער כביצה. או יתכן דפליגי בשיעור נתינה דמר חשיב כזית כמ"ד כריתות (דף ו') בשמן המשחה דכתיב ואשר יתן ממנו מה נתינה דעלמא בכזית ע"ש ומר חשיב כביצה. [ויתכן דמזה יצא המנהג דמבואר ביו"ד (סי' שכ"ח) ליטול כזית מעיסה גדולה ולע"ד היינו משום דלא מצינו בגמ' חלה פחות מכזית דאחד ממ"ח מקב הוא כזית כנ"ל]. ובאמת מה דפשיטא ליה דפחות מכביצה אינו חשיב לענין חלה לע"ד יש להסתפק בזה טובא דמה דביצה מטמא טומאת אוכלין ילפינן לה יומא (דף פ') דכתיב אוכל אשר יאכל בבת אחת ואין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה. ואינו ענין כלל לחשיבות. ומהא דאמרינן ברכות (דף מ"ט) דביצה יש בה כדי שביעה. אינו ראיה לענין נתינה כמ"ש בסמוך ויותר מסתבר לתלות חשיבותא בשיעורי דשבת דהוא כגרוגרת שהוא שליש ביצה כדמשמע עירובין (דף פ') ומבואר בש"ע הל' שבת (סי' שכ"ח) דהא עיקר טעמא דשבת דאזלינן בתר חשיבותא. וכן כתב הרמב"ם הל' מתנות עניים (פ"ז) גבי עני המחזיר על הפתחים דנותנין לו מתנה מועטת אפילו גרוגרת אחת וכן הוא לשון הטור יו"ד (סי' ר"נ) וע"כ דילפינן משבת. הן אמת די"ל דלענין נתינה דמתנות כהונה ליכא למילף משבת כדחזינן בבגד דבחשיבותו לשבת קיי"ל לקמן (דף ק"ה) שני חוטין כמלא רוחב הסיט כפול. ולנתינתו לכהן קיי"ל חולין (דף ק"ה) גבי ראשית הגז דבעינן שיעור בגד קטן שלם ע"ש לעומת זה מצינו ג"כ דשביעה של ביצה לא חשיב שביעה ממש לנתינה דבעינן סעודה שלימה כמו ברה"ג בגד שלם כדתנן פיאה (פ"ח) אין פוחתין בגורן מחצי קב חטין. דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן לו כדי שביעה ועי' מ"ש לקמן (דף י"ז) ועוד הא בחולין (דף קל"ז) יליף דבעינן בגד קטן דכתיב לעמוד ולשרת דבר הראוי לשירות. ומה שהקשה הרמב"ן דשיעורי דמתניתין המה ירושלמיות עי' בר"ש (פ"ב) דחלה דקב וקבים אינם מדה דקב וחצי לחכמים. ועי' בנ"ב מה"ק (סי' ל"ח) דכל קב וסאה דכל הש"ס המה ירושלמיות זולת הרבעים דחלה ע"ש: