אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
שבת - פרק ראשון · דף ט:
במשנה לא ישב לפני הספר סמוך למנחה. ופרש"י דתני לה איידי דבעי למתני לא יצא החייט. ולולא דמסתפינא דמחכו עלי הייתי אומר דקמ"ל אפילו בע"ש אסור דס"ד דבע"ש ליכא למיגזר שמא יעבור זמן תפלה דהא עכ"פ צריך להפסיק התספורת קודם צה"כ משתשקע החמה משום ספק בין השמשות. ולענין תפלת מנחה פסק הרמ"א בא"ח (סי' רל"ג) דזמנה עד צה"כ. וא"כ יכול להתפלל משק"הח עד צה"כ. ואפילו לשיטת רבינו יונה בברכות (פ"ד) דזמן מנחה אינו אלא עד שקה"ח ע"ש. ועי' בש"א שהאריך בזה. מ"מ י"ל דהוא מוכרח להפסיק ג"כ מעט קודם שקיעת החמה משום תוספת שבת דהיא מה"ת כמבואר בא"ח (סי' רס"א) ויכול להתפלל באותה שעה קמ"ל דלא פלוג ועי' בא"ח (סי' רנ"א) במחלוקת הפוסקים בהיתר תספורת בע"ש מן המנחה ולמעלה:
שם במשנה מפסיקין לק"ש. והרמב"ם הל' ק"ש (פ"ב) פסק דאין מפסיקין לק"ש בדאיכא שהות. והראב"ד השיג עליו ממתניתין ע"ש בכ"מ ול"מ והב"ח (סי' ע') שמישבו. ולע"ד יש להוכיח כהרמב"ם מפ' ערבי פסחים (דף ק') במחלוקת רבי יהודה ורב יוסף במפסיקין לשבתות ע"ש. וקשה לשיטת הראב"ד הא בלא"ה צריך להפסיק משום ק"ש ערבית ואין לומר דמיירי שכבר קרא מפלג המנחה ור' יהודה לשיטתו ברכות (דף כ"ז) דמותר להתפלל ערבית מפלג המנחה. וכתבו התוס' בריש ברכות (דף ב') דה"ה ק"ש ע"ש. ואף דלר"י מותר ג"כ לקדש מפה"מ כמבואר שם בברכות. י"ל דמיירי שהתפלל בלא קידוש. ז"א דהא הרמב"ם לשיטתו הל' תפלה (פי"ג) דמתפלל של שבת בע"ש ובלבד שיקרא ק"ש אחר צה"כ. ועוד ההיא עובדא דר"י ור"י שהיו מסובין וקדש היום. ע"כ מיירי שהתחילו מבעוד יום קודם תשע שעות כמש"ש התוס' דלר' יהודה אסור להתחיל אחר תשע שעות:
גם אין לומר להיפוך דמחלוקת ר"י ור"י במפסיקין לשבתות הוא בפה"מ דהוא זמן קידוש כמבואר ברכות (דף כ"ז) ולא זמן ק"ש ור"י לשיטתו ברכות (דף ב') דהקשה לר"מ דזמן ק"ש משעה שהכהנים טובלים והלא כהנים מבעוד יום הם טובלין ע"ש. ודלא כהרא"ש ריש ברכות דר"י לטעמא דר"מ קאמר ע"ש. ז"א דהא ע"כ ההיא דקאמר רשב"ג לר' יוסי רצונך ונפסיק ע"כ היא משחשיכה דהא לר"י מותר לאכול לכתחילה עד שתחשך וכן ההיא ברייתא דפסחים (דף ק"ג) דהיו מסובין וקדש היום חשיכה ממש ועי' פסחים (דף ק"ה) ובצל"ח שם:
ועוד נראה דהרמב"ם לשיטתו הל' חמץ ומצה (פ"ז) דסיפור יציאת מצרים עם כל הניסים בליל פסח הוא מצות עשה. וא"כ תקשה ההיא דפסחים דפליגי ג"כ בע"פ אי מפסיקין וקשה מי גרע מק"ש. ובשלמא בקידוש כתבו התוס' סוכה (דף ל"ח) דלא חיישינן לפשיעה הואיל שזמנה כל הלילה וכל היום ע"ש. אבל בהגדה שזמנה בלילה כק"ש קשה. אלא ש"מ בדאיכא שהות וא"צ להפסיק אפילו בדאורייתא והא דאפסיק הלכתא שם בפסחים דבפסח מפסיקין הוא משום חיובא דמצה ועי' מ"ש בסוגיא:
בגמרא לימא תהוי תיובתא דריב"ל דאמר כיון שהגיע זמן מנחה וכו'. משמע אבל סמוך מודה ריב"ל דמותר ולא ניחא ליה לשנויי דאין מפסיקין קאי אסמוך:
בגמרא מאימתי התחלת אכילה רב אמר משיטול ידיו מכאן נ"ל להוכיח כשיטת הפוסקים בב"י (סי' ז') דלתפלת מנחה א"צ נטילת ידים ע"ש דאל"כ אין כאן טרחא יתירה כלל דהא בלאו הכי צריך ליטול משום תפלה. ובפרט רב לשיטתו בחולין (דף ק"י) נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום. דהיינו מה שנוטל לתפלת שחרית. ומזה הוכיח בביאורי הגר"א (סי' ד') דלכתחילה צריך להקפיד בתפילה בדברים הנצרכים לאכילה ע"ש. א"כ חדא טרחא לתפילה ולאכילה. ובמ"א יבואר באריכות ועי' במהרש"א בד"ה כיון דשרי:
שם בגמרא. ולמ"ד חובה מטרחינן ליה והא תפילת המנחה דלכ"ע חובה וכו'. וק"ל לשיטת הרמב"ם הל' תפילה (פ"א) דעיקר תפילה הוא דאורייתא להתפלל פעם אחת ביום ושאר הג' תפילות מדרבנן הוא ע"ש בכ"מ ומסתמא מתחיל חיובא מערב דהיום הולך אחר הלילה וא"כ מאי פריך הכא מתפילת המנחה אמעריב הא מסקינן בסוכה (דף ל"ח) גבי לולב דמפסיק שהוא דאורייתא ותפילה דרבנן ע"ש. ולשיטת הרמב"ם ע"כ אינו אלא במנחה שכבר התפלל פעם אחת כמש"ש הכ"מ אבל בערב שלא התפלל עדיין כלום היא מצוה דאורייתא אע"ג דמה"ת יש לה זמן כל הלילה וכל היום מ"מ הא בלולב ג"כ זמנה כל היום ואפ"ה מפסקינן הואיל שהוא מה"ת:
וי"ל דהרמב"ם לשיטתו בהל' ק"ש (פ"ב) דאפי' לק"ש שהוא מה"ת אינו מפסיק ולא עדיף תפילה מק"ש. אולם הראב"ד שתיק ליה להרמב"ם בהל' תפילה שהיא מה"ת. ובהל' ק"ש השיג עליו שצריך להפסיק ע"ש וא"כ האיך יפרש הסוגיא. וי"ל דמסתבר להגמ' דאף דבאמת בתפילה של ערבית מקיים מצות עשה דאורייתא מ"מ לענין חששא דפשיעה א"כ בית מיחוש לאיסור דאורייתא דהא כל התפילות של מחר לפניו שיתפלל בלא"ה ולא דמי לקידוש דאיכא למיחש שיפשע גם למחר. עוד יתכן לומר דאדרבה כיון דילפינן מלעבדו בכל לבבכם ועבודה שבלב זו תפילה א"כ אין נוהג מה"ת מצותה אלא ביום שהיא זמן עבודה ולא בלילה וזה טעמו דמ"ד תפילת ערבית רשות. אבל א"ז שיטת הש"א (סי' י"ד) ולפמ"ש הצל"ח ברכות (דף כ') דמצות דאורייתא יוצא בק"ש שיש בה תחינות ובקשות ע"ש בלא"ה א"ש דהא ע"כ מיירי שכבר קרא ק"ש דאל"כ צריך להפסיק משום ק"ש ושאר אריכות דברים שיש לי בשיטת הרמב"ם הארכתי בחיבורי שם ישראל ברכות פ"ה ד':
תוס' בד"ה לימא תהוי תיובתא. וא"ת לוקי מתניתין בהתחיל בהיתר כדאשכחן בהבדלה. אולם שיטת כמה פוסקים בא"ח (סי' רצ"ט) דסוגיא דפסחים אינו אלא בספק חשיכה אבל בודאי חשיכה צריך להפסיק אפילו בהתחיל בהיתר ע"ש [והנה ראיתי בספר אלפי מנשה טעמא דריב"ל דאסר טעימה דס"ל דנקרא ואותי השלכת אחרי גוך דילפינן מינה ברכות (דף י') איסור אכילה קודם התפילה קאי גם אמנחה ומט"ז צריך ג"כ להפסיק עכ"ד. וד"ז עלה בדעתי מסברא דנפשאי עם עוד הרבה אריכות דברים וישבתי בזה קושית התוס' דהא בהבדלה לאו מקרא נפיק ולא תליא הפסקה באיסור טעימה וחזרתי בו דא"כ מזמן מנחה גדולה ליתסר כמו בשחרית דאסור מעה"ש אף דלכתחילה זמנה מהנץ כמבואר (סי' פ"ט) ועוד במעריב נמי ליתסר. ובברכות (דף ד') משמע דאינו אסור רק משום חטפתו שינה אף דההוא ס"ל דת"ע חובה] ולולא דברי התוס' הייתי אומר דסוגיא דפסחים לא מיירי כלל בהפסקה בזמן האסור באכילה דה"ג שם פסחים (דף ק"ה) שבת קובעת לעצמה לקידוש הוא דקובעת ולא להבדלה וה"מ לפסוקי דלא מפסקינן אבל אתחולי לא מתחלינן. ולכאורה קשה לשיטת הרמב"ם בהל' שבת (פ' כ"ט) דהבדלה היא דאורייתא. ובסוכה (ד' ל"ח) משמע דבדאורייתא צריך להפסיק אפילו בדאיכא שהות ע"ש. ובשלמא הרמב"ם לשיטתו בהל' ק"ש (פ"ב) דאף בק"ש אין צריך להפסיק אף שהיא דאורייתא אבל להראב"ד קשה דהא בהל' ק"ש פסק דמפסיק שהיא דאורייתא כמ"ש בסוגיא ולענין הבדלה שתיק ליה להרמב"ם בהל' שבת (פ' כ"ט) דהיא דאורייתא ואפילו הכי אינו מפסיק. לכן אני אומר דכל הענין לא מיירי אלא לענין קדושת שבת אי חל עליו בע"כ. וה"פ דשבת קבעה לעצמה אף אם אינו רוצה עדיין לקבל קדושת שבת קדושתה חל מעצמה וממילא מחויב להפסיק ולקדש למר בספק חשיכה ולמר בחשיכה אבל להבדלה אינה קובעת דלא חייב להפסיק ויכול להוסיף מחול על הקודש עד גמר סעודתו אבל אם יצא מקדושת שבת כגון שהתפלל תפילת חול וחל עליו חיוב הבדלה צריך להפסיק ולהבדיל אפילו בהתחיל בהיתר כיון דאסור בטעימה ועי' במ"א (סי' רצ"ט). ולפ"ז צ"ל בפסחים (דף ק') במחלוקת אם מפסיקין לשבתות לר"י דס"ל אין מפסיקין ע"כ ס"ל דגם טעימה מותר: