אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
שבת - פרק ראשון · דף ט.
בגמרא הכא נח. ופרש"י ביד אדם העומד על האיסקופה. וק"ל דבעירובין (ד' צ"ח) גבי היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו. פריך דלמא מעייל מרה"ר לרה"י וכי תימא כיון דמספקא כרמלית לית לן בה והא אמר רבא המעביר חפץ מתחילת ד' וכו'. ושיטת התו' שם שעומד במקום אחד ואינו זז ממקומו ומעביר ודלא כדמשמע מפירש"י שם שמעביר ברגליו דרך האיסקופה ע"ש וא"כ מאי קושיא הא התם בעומד וקורא על האיסקופה מודה רבא דפטור כדקאמר הכא וצ"ע:
שם בגמרא תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו וכו' עד חציו מקורה וכו'. לכאורה משמע הכא כולה סוגיא כהראב"ד נגד הרמב"ם (פ' י"ג) שפסק דבין הלחיים ותחת הקורה דין אחד להם דבפתוח לרה"ר מותר להשתמש ולכרמלית אסור דמצא מין את מינו וכו'. והראב"ד השיג עליו דתחת הקורה אף בפתוח לכרמלית מותר וכן הרא"ש פ"ק דעירובין (סי' י') נסתפק בזה ע"ש. ולכאורה מדוע לא הביא מסוגיא דהכא דע"כ מיירי בפתוח לכרמלית כמ"ש התוס' בסוגיא ובהכשירו בלחי אסור ובקורה מותר ועי' בקרבן נתנאל שנדחק בזה אולם י"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרשב"א שהביא שם המ"מ (פ' י"ז) דבקורה ד' וראוי לקבל מעזיבה מותר ע"ש ומיירי הכא בקורה דראוי לקבל מעזיבה ומותר אף בפתוח לכרמלית ובזה מ"ש התו' ד"ה אמר דהוי מצי לאוקמי בטפח אחד מקורה וקירויו באמצעו וכו' ולפמ"ש להרשב"א א"ש [ואף דבקורה טפח ואין בין חודו החיצון לדלת ד' ממילא ה"ל אין בו ג' מחודו הפנימי והוי לבוד וה"ל כקורה ד'. הא זהו באמת כעין תירוצו דר"א] ויותר נראה דהרמב"ם מפרש כולה בדרך חדש דמיירי בין בפתוח לר"ה בין לכרמלית כמו שאבאר דבאמת דלשיטת התוס' דמיירי דוקא בפתוח לכרמלית ולאביי שאינו גבוה ג' הוא דחוק מאוד דהא משמע דקאי אאיסקופה דלעיל דת"ק דאמר עומד על האיסקופה וכו' והתם ע"כ מיירי דגבוה ג' דהוי מקום פטור וגם ע"כ בפתוח לרה"ר מדאיצטריך לאשמעינן דאם נטל ונתן שלשתן פטורין דלא שייך רק ברה"ר. ועוד הא קתני ובלבד שלא יטול מבעה"ב וכו' וברשויות דרבנן הא איכא למ"ד עירובין (ד' פ"ז) דאף לכתחילה מותר להחליף. ועוד איכא מ"ד עירובין (דף ע"ה) דברשויות דרבנן לא יזיז בו כמלא נימא ושלש מחלוקת בדבר [רק בכרמלית דרבנן נסתפקו שם בתוס' בזה ע"ש] ולכן נראה טפי דגם אחרים מיירי בגבוה ג' ופתוח לרה"ר דהנה בתוס' ד"ה ואע"ג דחקו מאוד בענין כלחוץ וכלפנים דלאו דוקא כלחוץ דהא רה"י גמורה היא מה"ת ועוד כתבו דמ"פ לעולם הוא כלפנים. ולולא דבריהם י"ל דאין הכוונה פ"פ כלפנים דהיינו דינו כהבית עצמו ופ"נ כלחוץ דדינו כהלחוץ דאם פתוח לרה"ר הוי כרה"ר ופתוח לכרמלית הוי כרמלית. אלא ה"ק פ"פ כלפנים דינו כאלו היה עומד בפנים. פ"נ כלחוץ דינו כאלו עומד בחוץ דאם גבוה ג' ורחב ד' הוי כרמלית ובאינו רחב ד' הוי מ"פ. וע"ז פריך הא צריך לחי אחר להתירו ואינו כאלו היה עומד בפנים ממש דמותר לטלטל בלא לחי:
ובזה מיושב גם קושיתם לוקי הכא בפתוח לרה"ר דלא הקשו רק לשיטתם דמ"פ קרי ליה כלפנים הואיל דמותר לטלטל ממנו לפנים אבל לפמ"ש דלשון כלפנים היינו כאלו עומד כולו בפנים דהוי רה"י פריך שפיר הא צריך לחי להתירו ולא הוי רה"י. ואין נפ"מ בזה בין אם פתוח לרה"ר או לכרמלית רק דבפתוח לכרמלית מצא מין וכו' והוי כרמלית ובפתוח לרה"ר הוי מ"פ כדמשמע בעירובין (דף ט') דהוכיח רבא דבין לחיים מותר בפתוח לרה"ר מהא דאמר רב דימי מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף ע"ש. [והא דכתבו התוס' הכא דרה"י גמורה היא היינו ברחב ד'] והכא קתני פ"פ כלפנים דהוי רה"י ומשני דמיירי בחציו מקורה דהוי רה"י. ולפ"ז אינו ענין כלל למחלוקת הרמב"ם והראב"ד דפליגי בפתוח לכרמלית. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הפ"י אף אי מיירי בפתוח לכרמלית הא בעירובין (דף פ"ז) פלוגתא דתנאי היא ואיכא תנא דס"ל דאף בין כרמלית דרבנן לרה"י מותר לכתף וא"כ מאי פריך דילמא אחרים ס"ל כאותו תנא ודבריו שם מגומגמין דהא דמסיק דרב דימי תנאי היא הוא אידך דר"ד דאין כרמלית פחותה מד'. מ"מ אמת דהתנא דהתם ס"ל דאינו נבטל להכרמלית וכן ס"ל לר"י לקמן (דף ק"א) כמש"ש התוס'] ולפמ"ש א"ש דעיקר הפירכא היא דהוי רה"י ולא מ"פ. וכן מוכח לע"ד מהא דבסמוך ואם היתה האיסקופה גבוהה י' ורחבה ד' וכו' מסייע ליה וכו' עד גזירה משום תל ברה"ר ולכאורה מאי ראיה היא זו דילמא פ"פ כלפנים הוי מ"פ ואם היתה גבוהה י' הוי רה"י ומנ"ל דאף ברה"י אסור לכתף עליו. ולפמ"ש דפ"פ כלפנים דהוי רה"י וא"כ למאי נפ"מ בגבוה י' אלא ע"כ דאף ברה"י אסור משום גזירה. ועוד לע"ד דגם שיטת רש"י הוא כשיטת הרמב"ם הנ"ל דפירש בד"ה וכי תימא דלית בה ד' ואינה רשות לעצמה ואין לך לחי גדול מעובי החומה. ומדוע לא פירש כפשוטו כיון דאינו רחב ד' א"צ היתר דהוי מ"פ כדמשמע בעירובין (דף ט') דקאמר שם רבא בין הלחיים מותר דמקום שאין בו ד' מותר לבני רה"ר ורה"י לכתף. וקאמר אביי עלה דאסור דאמר ר"ח תוך הפתח צריך לחי אחר וכי תימא דאית ביה ד' ע"ש משמע דבעי למימר לפי הס"ד דבאין בו ד' א"צ לחי דהוי מ"פ כהוכחת רבא ולפמ"ש דעיקר השו"ט הכא דהוי רה"י ולא מ"פ א"ש דהוכרח רש"י הכא לפרש דאין לך לחי גדול מעובי החומה והוי רה"י ולא מ"פ. ויתר הדברים מה שיש לדבר בע"ז יבואר אי"ה בחידושי לעירובין:
ברש"י ד"ה באיסקופת בית דהלכה למ"מ גוד ולבוד במקום ד'. המהרש"א לעיל בסוגיא דכוורת הקשה דרש"י דהכא סותר עצמו דהתם גבי כפאה על פיה דאמרינן לבוד בפחות מד' ע"ש. ואין אנכי רואה שום סתירה דהא הכא מיירי לענין לשוי' מחיצה ובפחות מד' לא הוי מחיצה ולא אמרינן לבוד אבל התם בכוורת רש"י לשיטתו לא מיירי כלל לענין מחיצה רק לענין הנחה דבעינן שינוח כולו בתוך י' ולא בעינן ד' דהא אפילו חפץ למטה מי' כמונח דמי לעיל (דף ה') ועוד כ"ד. (והא דבעינן כפאה על פיה עי' בח"ר). ועוד יש לחלק דהא התם בכוורת הוא למטה סמוך לארץ ולא בתורת לבוד קאתינן עלה רק פחות מג' כארעא סמיכתא אבל הכא למעלה דבעינן לבוד בעינן ד' וחילוק הא' צ"ל אף לשיטת התוס' בכוורת דבפחות מד' לא אמרינן לבוד והם סותרין דברי עצמן בעירובין (דף י') ד"ה עור גבי עור האסלא דאף בפחות אמרינן לבוד לולא דטומאה הלכתא גמירי לה ע"ש וצ"ל ג"כ דהתו' לשיטתם דכוורת נעשה רה"י וה"ל משום מחיצה ולכן צריך ד' משא"כ התם כנ"ל. ואל יקשה בעיניך הא מצינו לבוד בפחות מד' אף במחיצה עירובין (דף י"ד) גבי לחי שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה ולא כלום ע"ש אף שהלחי אין בו ד'. ז"א דהא טעמא דבפחות מד' לא אמרינן לבוד משום דלא הוי מחיצה אבל לחי כיון דהוי מחיצה אף בפחות מד' ממילא אמרינן בו ג"כ לבוד: