אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
שבת - פרק ראשון · דף ו:
בתו' ד"ה יתר היינו מדרבנן. עי' בתו' עירובין (דף ו') ומיושב קושית גליון הש"ס:
בא"ד בסופו להכי איצטריך דלחי וקורה לא חשיב מחיצה. וק"ל מנ"ל למעוטי גם לחי דלמא לא אתי למעוטי רק קורה דקיי"ל עירובין (דף י"ב) דלחי משום מחיצה וקורה משום היכר:
בגמרא וליחשב נמי מדבר וכו' כאן בזמן הזה. וא"ת א"כ ליחשב מדבר בזה"ז לכרמלית. וי"ל דקושית הגמ' וליחשב מדבר אינה אלא ברה"ר דקתני זו דמשמע דתו ליכא. [כמו ביומא (דף פ"ד) באלו למעוטי מאי ובשבועות (דף כ"ח) זו היא שבועת ביטוי הוא למעוטי לשעבר כמבואר שם בשבועות (דף כ"א) ובעירובין (דף נ"ח) בזו אמר ר' דוסתאי וכו' שמעתי שמקדרין. ופירש"י דזו למעוטי עגלה ערופה] אבל בכרמלית י"ל דאיכא טובא תדע דלא חשיב נמי ההיא דלעיל (דף ג') המעביר ד"א ברה"ר מקורה פטור. ויתכן דכולן נכללין בריבויא דוהכרמלית כדקאמר לקמן (דף ד') אטו כולהו לאו כרמלית נינהו ומשני לא נצרכא אלא וכו':
שם אינו חייב על אחת מהן. משמע דכל מלאכות שאינו מפורש מספקא בדאיסי וגם התנאים היו מסופקין כדמשמע לקמן (דף צ"ו) גבי מקושש דקאמר מתניתא פשיטא ליה דתלוש חייב ע"ש. והא דקאמר הכא גבי הוצאה דהא מהנך דלא מספקן. לע"ד י"ל דס"ל כמאן דאמר לקמן גבי מקושש דמעביר ד"א היה והוצאה בכלל כמש"ש ע"ש. וצריך להבין בריש מועד קטן (דף ב') דפליגי רבה ורב יוסף במשקה בשבת משום מאי מתרינן ביה אי משום זורע או חורש ע"ש. ופירשו בתוס' דנפ"מ לענין מיתה ומלקות בימים הקדמונים. ולכאורה אינו אלא לדרוש וקבל שכר דהא בזורע וחורש ליכא מיתה דהא מספקא בדאיסי. ומלקות נמי ליכא דהא קיי"ל לקמן (דף קנ"ד) ובעירובין (דף י"ז) דבשבת ליכא מלקות דכל שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. וטפי ה"ל לפלוגי לענין יו"ט למלקות דהא חרישה וזריעה אסור ביו"ט כבשבת. וכן לקמן (דף קל"ח) פליגי במשמר משום מאי מתרינן רבה אמר משום בורר ור"ז אמר משום מרקד. וקשה ג"כ כנ"ל והתם ביו"ט נמי אינו נפ"מ דהא שימור מותר ביו"ט כמבואר לקמן (דף קל"ד) במשנה י' [ועי' בסנהדרין (דף נ"א) גבי מיתות ב"ד דפריך הלכתא למשיחא דפירשו בתוס' דלא פריך רק בהבאה ע"י מעשה איסור. דמסיק שם ובזבחים (דף מ"ה) הלכה קאמינא דלא שייך למפסק הלכה למשיחא אבל בלא"ה איצטריך לאשמעינן אפילו במה שאינו נוגע למעשהו רק כדי להעיר אוזן בלימודים] ונראה לכאורה דנפ"מ בהתראה לענין קם בדרבה מיני' כגון שהשקה או שימר וטינף כליו של חבירו וסוגיא אתיא כרבי יוחנן דבכ"מ הל' כוותיה לגבי ר"ל בכתובות (דף ל"ד) חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר חייב דהא לא אתרו ביה. ואף דבכתובות (דף ל"ה) דחי לה דבמחייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטורין כי פליגי לענין חייבי מלקות ע"ש מ"מ מצינו דמייתי לה לענין חייבי מיתות בחולין (דף פ"א) בענין השוחט אותו ואת בנו לע"ג דקאמר ר"י אפילו שחט ראשון לשולחנו והשני לע"ג הוי קלבד"מ דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ג. ואזדא ר"י לטעמי' דחייבי מיתות שוגגין וד"א חייב ע"ש. ולפ"ז אם אתרו בו למר משום זורע ולמר משום חורש אע"ג דבין כך וכך לא נהרג דהא מספקא בדאיסי מ"מ לענין תשלומין המוציא מחבירו עליו הראיה ויכול לומר אייתי ראיה דאיסי היא ושקיל. וכה"ג כתב המג"א הל' שבת (סי' רע"ח) לענין מלאכה שאצ"ל ע"ש. אע"ג דה"ל התראת ספק דלמא דאיסי היא. ר"י לשיטתו דא"ל במכות (דף ט"ו) התראת ספק שמיה התראה ע"ש. וכן פסק הרמב"ם בהל' סנהדרין (פי"ו) ע"ש. ואף לדידן דקיי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מלשלם. מ"מ י"ל דנפ"מ לענין מלקות בימים הקדמונים. דהא הרמב"ם שפסק בהל' חובל (פי"ד) ובהל' גניבה (פ"ג) לענין תשלומין שחייבי מיתות שוגגין פטורין מ"מ לענין מלקות פסק בהל' סנהדרין (פט"ז) חייבין ע"ש. וע"ש בל"מ. ולפ"ז אם השקה את הכלאים בשבת והתרו בו משום כלאים סתם אל תקיים כלאים כמבואר שם במ"ק (דף ב') דהמקיים כלאים לוקה בימים הקדמונים ע"ש. ומשום שבת התרו בו למר משום זורע ולמר משום חורש פטור ממלקות אבל אם התרו להיפוך שלא כדינו למר כדא"ל ולמר כדא"ל חייב משום כלאים. שוב ראיתי בפרי מגדים בפתיחה להל' שבת שנסתפקו אם שייך קלבד"מ בשבת הואיל שכולן מסופקין בדאיסי ע"ש. ולע"ד מצינו ב"ק (דף ל"ד) והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור. ושם פ' מרובה (דף ע"ד) גנב וטבח בשבת אינו משלם דו"ה ושם פ' החובל (דף פ"ה) החובל בחבירו בשבת פטור ע"ש. אף שכולן מסופקין בדאיסי וצ"ע. ובדרך פשוט נ"ל דנפ"מ בהתראה כגון שעשה שני מלאכות כגון שקצר והתרו בו משום קצירה וגם השקה הזרעים והתרו בו למר כדא"ל ולמר כדא"ל דחייב ממנ"פ ואפילו למ"ד התראת ספק לא שמי' התראה י"ל דמיירי שעשאן בבת אחת דחייב לכ"ע כדקיי"ל יבמות (דף ק"א) גבי ספק אביו והכה שניהם בבת אחת חייב ואפילו למאן דפטר התם היינו משום דיליף ברכה דלמטה מברכה דלמעלה. משא"כ בשבת חייב לכ"ע:
שם הא קמ"ל דהא מהנך דלא מספקן. ולכאורה דשמעינן לה ממתניתין דתנן בהוריות (דף ח') גבי הוראות ב"ד דאין חייבין אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. ושם בהוריות (דף ג') תנן אין ב"ד חייב עד שיורו לקיים מקצת ולבטל מקצת כיצד אמר יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות לרשות פטור חייבין ע"ש. אלמא דחייבין אהוצאה חטאת. ולשיטת התוס' דאיסי קאי אסקילה א"ש: