אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) שבת - פרק ראשון › דף ה:

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

שבת - פרק ראשון · דף ה:

דף ה.

בגמרא. שמן שצף ע"ג יין ונגע טבול יום בשמן דוקא טבול יום אבל שאר הטמאים מטמא השמן להיות תחלה ומטמא היין. אע"ג דקיי"ל פסחים (דף ט"ו) אין משקה מטמא משקה ואיכא מ"ד דאף בקדשים אינו עושה כיוצא בו ואפילו למ"ד לא שנו אלא תרומה אבל בקדשים עושה כיוצא בו. מ"מ הא ליכא לאוקמי הכא בקדשים דהא סתם לן תנא פ' בתרא דנדה (דף ע"א) כאבא שאול דטבול יום תחלה לקדש. ועי' בתוס' חולין (דף פ"ח) וכן פסק הרמב"ם הל' משכב (פ"ה) וא"כ פוסל היין [אולם האי תנא גופא במס' טבול יום (פ"ב) גבי בשר קדש שקרם עליו הקופה נגע ט"י בקופה חתיכות מותרת סתם כחכמים דפרה (פי"א) דט"י פוסל קודש ואינו מטמא] וי"ל הא מסקינן שם בפסחים דאינו אלא מה"ת אבל מדרבנן טומאה עושה כיו"ב מקראי דחגי אע"ג דקראי דחגי אינו רק בקדשים. מ"מ משמע בפסחים (דף ל"ג) דגם בחולין דינא הכי כמ"ש בחידושי לפסחים ואכמ"ל:

תוספת ד"ה היה קורא. מאי איריא ספר אפילו כל מילי נמי. וק"ל דהא בעירובין (דף צ"ח) פריך דלמא מעייל מרה"ר לרה"י דרך האיסקופה. ומשני דבן עזאי היא דאמר מהלך כעומד דמי ופריך דלמא זריק להו מזרק. ומשני זאת אומרת אין מזרקין כתבי הקודש ע"ש. וא"כ בשאר חפצים דנזרקין איכא למיגזר שמא יזרוק מרה"ר לרה"י. וי"ל שיטת התוס' דפירכת הגמ' אינה אלא על תנא דברייתא שם דמחלק בין נתגלגל לתוך ד' אמות לחוץ ד"א דאי נפל ומייתי אתי לידי חיוב חטאת פריך שפיר דלמא מעייל מרה"ר לרה"י אבל לתנא דמתניתין דחוץ לד' אמות נמי מותר א"כ ממילא דלא גזרינן ג"כ שמא יזרוק מרה"ר לרה"י. אולם הרמב"ם בהל' שבת (פט"ו) פסק כתנא דברייתא דחוץ לד"א אסור. וכתב המ"מ דדוקא ספר אבל שאר דברים אסור אפילו תוך ד"א. והקשה ע"ז הב"י בא"ח (סי' שנ"ב) הא ה"ל גזירה לגזירה והניח בצ"ע. ולא הבנתי הא בשאר חפצים איכא למיגזר דלמא מעייל לרבנן בהליכה ולבן עזאי בזריקה מרה"ר לרה"י משא"כ בספר דלבן עזאי ליכא למיגזר כלל דאין נזרקין ולרבנן לא גזרו בהן משום בזיון ולפ"ז במקום דליכא רה"י י"ל דמותר אפי' בשאר דברים. שוב נ"ל מדפסק הרמב"ם כתנא דברייתא מכלל דלא פליגי ומתניתין מיירי נמי בתוך ד"א וכן מוכח שם בסוגיא ומצאתי בתוס' עירובין שם דקושיתם רק לשנויא קמא דמיירי באיסקופה ארוכה וצ"ל דהכא ג"כ כוונתם אף שלא פירשו:

תוס' ד"ה אגוז. ויד נמי איהו דקא מסגי מתותה. והקשה בגליון הש"ס הא בנותן גט ביד עבדה אמרינן דהוי חצר מהלכת והא הוי דומיא דידו. אע"כ דאמרינן דומיא דידו דא"א להלוך ממנו דהקונה ותמיד ידו אצלו כך בעינן חצר שאינה מהלכת ממנו דהקונה והניח בצע"ג. ולא ידעתי מה קאמר הא סוגיא דב"מ שם (דף ט') במהלך בספינה וקפצו דגים לתוך הספינה ע"כ מיירי דאין הספינה מהלכת ממנו תדע דקא פריך עלה היתה מהלכת ברה"ר וזרק לה גט לתוך חיקה וקלתה ה"נ דלא מגרשה ומשני ג"כ קלתה מינח נייחא ואיהו קא מסגי. והא דמשיך בהמה וקני כלים שעליה. פירש ג"כ הרא"ש בגיטין (דף ע"ח) דמיירי בתופס באפסר שאינה יכולה להלוך ממנה שמשתמר לדעתו. וכן כתבו התו' גיטין (דף כ"א) דתרוייהו בעינן שיהא משתמר לדעתו וגם שלא יהא מהלכת ע"ש:

בא"ד ובריש פ"ב משמע נמי כו' דקאמר מניחו כו' וכתב בהגהת רש"ש לא הבנתי ראיתם דאפי' חשיב הנחה מאי הוי איהו לא העביר ד"א והבהמה לא עקרה החפץ רק גופה וכיון שהיא מהלכת לא חשיב עקירת גופה. ולע"ד דהתו' לשיטתם לעיל גבי ידו לא נייח דהכלל דזה בזה תליא דכל היכי דהוי הנחה ממילא עקירה דבתרה מקרי עקירה ועי' מש"ש וה"נ כיון דחזינן דעקירת בהמה לא חשיב עקירה ש"מ ממילא דהנחה שע"ג לא הוי הנחה:

בגמרא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו. הרי"ף העתיק ברייתא זו ולהא דר"י דמודה בן עזאי בזורק. והבינו הר"ן והרא"ש דעתו כבע"ז ותמהו עליו ע"ש. אמנם כשאני לעצמי נראה דאם היה מביא הברייתא לפסק הלכה לא היה שותק מלהודיעני דעתו כדברי מי כת"ק או כבע"ז כדרכו. ועוד למאי נפ"מ בזה להלכה הא לכתחילה אסור לכ"ע לכן אני אומר דלא הביא הברייתא רק בעבור עיקר הדין דמרה"ר לרה"י דרך מקום פטור לכל חד כדיניה. לבע"ז במהלך ולרבנן בעומד ממש פטור ונפ"מ להלכה במקום דמותר פחות פחות מד"א כעין לקמן (דף מ"ב) גבי קוץ ובפ' מי שהחשיך (דף קנ"ג) גבי כיס מותר ג"כ מרה"ר לרה"י דרך מקום פטור למר בעומד ולמר במהלך:

תוס' ד"ה בשלמא לפרוך נמי מבן עזאי אזורק ומושיט היכא אשכחן. וק"ל הא מושיט וזורק מצינו במושיט וזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר למעלה מי' דהוא מקום פטור דהא מזה הוכיח הר"י בעצמו לעיל (דף ד') דאי אמרינן קלוטה היה פטור דהוי כמונח במק"פ. ולא דמי להא דמושיט ומעביר ברה"ר דרך למעלה מי' דחייב דכתבו התו' בסמוך ד"ה התם דבמקום דמהלך מקום חיוב הוא וכן כתבו לקמן (דף ק"ב) דהוא בטיל לגבי רה"ר ע"ש וזה לא שייך במושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר. ובזה מיושב גם קושיתם לקמן (דף ו') ד"ה המושיט אמאי מודה בע"ז במושיט וזורק ע"ש ולפמ"ש יליף ממושיט למעלה מי':

בא"ד ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי לה וכן קלוטה לרע"ק והקשה בדרוש וחידוש דרע"א לקמן (דף צ"ז) מרה"י לרה"ר ועבר ד' אמות ברה"ר ר"י מחייב שתים משום הוצאה ומשום העברה דקלוטה כמי שהונחה דמיא והא כתבו התוס' עירובין (דף צ"ח) דלר"י לא הוי כמונח אלא באומר כל מקום שתרצה תנוח אבל באם אינו רוצה שתנוח כאן ל"א כהונחה דמיא בזה וקשה אמאי חייב נימא בכל אמה ואמה הוי כמונח וההלכתא מתוקמא באינו רוצה שתנוח עד סוף ד' אמות ונשאר בצ"ע. ולע"ד י"ל דמההלכתא מוכח שפיר דל"א קלוטה אכל אמה בכ"מ שתרצה תנוח דאל"כ אפילו באומר שתנוח לסוף ד' הא מ"מ רוצה שתעבור דרך כל אמה ואמה באויר. ולר"י מה שרוצה שתעבור על כל אמה בקלוטה הוי כמו שרוצה שתנוח על כל אמה ממש כמו דא"ל לר"י לקמן (דף צ"ז) בהיפוך באומר עד דנפקא לר"ה תנוח קלוטה כמ"ש דמיא ונקרא נתקיימה מחשבתו ועי' מש"ש ומ"ש (דף ד') ומה שחלקו התוס' לקמן (דף פ') בין מתגלגל לאויר חזרו בהם בעצמם לקמן (דף ק') ועי' בדו"ח ברה"ש (דף כ"ט):

בא"ד וכן קלוטה לר"ע. אם אמר קלוטה כהונחה חוץ לד"א. והקשה המהרש"א אמאי לא מספקא לריב"א נמי לר"ע בזורק ונח בתוך ד"א דמיא. דהכי מספקא לבן עזאי בעומד לפוש בתוך ד"א. ולע"ד בזריקה לא משכחת לה כלל דכיון דנח בתוך ד"א א"כ נפסק כח זריקתו בתוך ד' ומה שחזר ונעקר ונגמר הזריקה עד לאחר ד' ע"כ לאו מכחו הוא ונמצא דלא זרק רק ב"א משא"כ לבע"ז כל הד"א הוא מכחו. ועוד אני אומר אפילו אם נימא דמשכחת דחזר ונעקר מכחו אפ"ה ליכא למיבעי כלל לר"ע בנח בתוך ד':

בהקדם דלכאורה צריכין להבין מנין לקחו בתוס' זה לעשות מחלוקת בין תלמודין לירושלמי דהלכתא גמירי. ולע"ד דתלמודין לשיטתו והירושלמי לשיטתו דלכאורה קשה להירושלמי דלבן עזאי לא משכחת אלא בקופץ א"כ תקשי לר"ע בזורק היכי משכחת וצ"ל דהירושלמי לשיטתו (פ' י"א) דלא מחייב ר"ע אלא בנחה הא קלטה כלב פטור ע"ש ואף בנחה לבסוף לא אמרינן כהונח על כל אמה כמבואר שם בירושלמי (פי"א) דאינו חייב שתים לר"ע דאינו חייב רק אחצר שניה ע"ש וא"כ א"צ להירושלמי כלל דהלכתא גמירי ולבע"ז משכחת בקופץ אבל לתלמודין לר"ע דאמרינן קלוטה כש"ד א"צ הנחה כלל כמבואר לעיל (דף ד') וא"כ נשאר קושית הירושלמי אליבא דאמת לר"ע ד"א היכי משכחת וע"כ צ"ל לר"ע הלכתא גמירי וא"כ תירוץ זה יספיק נמי לב"ע וא"צ לומר דלא משכחת אלא בקופץ. ועדיין צריכין למודעי דהנה בדו"ח הקשה לצד ספיקא דהתו' דאם נשרף אחר שזרק ד"א לא אמרינן קלוטה דא"כ היה כמונח ג"כ תוך ד"א א"כ קשיא בהזורק מרה"י לרה"ר נמי נימא הכי דאיך נחייב אותו משום קלוטה נימא דבאותו רגע שיצא ראש אחד מהחפץ מפתח הבית והיה עדיין ראש השני מהחפץ בבית יהיה כמונח הראש שיצא ואח"כ כשיצא כולו הוי כעקירה דבכה"ג אינו חייב כמו שפירש"י פרק המצניע (דף צ"ג) והניח בצע"ג. ולע"ד דמספקא לריב"א אם צ"ל כלל לר"ע הלכתא גמירי דמ"ש קלוטה כהונחה אין הכוונה דנקרא הנחה אלא דדינו כהנחה לרבנן ור"ל דא"צ הנחה כלל. וקושית הירושלמי אינה אלא לבע"ז דצריך הנחה רק דמהלך כעומד בכל פסיעה וא"כ בתוך ד' נמי וצריך לתרץ בקופץ אבל לר"ע דא"צ הנחה כלל לא קשה כלל ד"א היכי משכחת. דבאמת לא נקרא קלוטה הנחה כלל רק דהתורה חייבתו בהגיע למקום חיוב אף בלא הנחה. ומספקא לריב"א אם גם בלאחר ד"א נמי דינא הכי או דוקא כשהגיע לרשות אחר כמ"ש בן הגאון הנ"ל בשמו ע"ש. ולפ"ז מיושב שפיר קושית הגאון הנ"ל דנימא קלוטה כהונחה בפתח הבית דבאמת לא מקרי הנחה כלל. והשתא מיושב גם קושית המהרש"א דלספקא לריב"א גם לר"ע בהונח ממש בתוך ד'. דז"א אלא לבע"ז דמצריך הנחה ומהלך נקרא הנחה ואפ"ה חייב א"כ י"ל דגם בהונח ממש חייב אבל לר"ע דקלוטה בתוך ד' לא נקרא הנחה כלל א"כ בודאי בהונח ממש בתוך ד' פטור. והא דכתבו התו' כיון דבתוך ד' לא אמרינן דמשמע דקאי גם אר"ע זהו גופא ספיקו ר"ל כיון דבתוך ד' לא אמרינן קלוטה כהונחה אלמא דלא נקרא הנחה כלל [ומה שהקשה הרש"ש ממתניתין דהזורק כתבתי ישוב ע"ז לעיל (דף ד') ע"ש] וכ"ז לר"ע אבל לר"י ע"כ ס"ל דכהונחה בפועל דמי כדקאמר לקמן בקאמר עד דנפקא לר"ה תנוח דלר"י נקרא נתקיימה מחשבתו. אולם לר"י בלא"ה לא קשה קושית הגאון הנ"ל דנימא כמונח בפתח כיון דאין ברצונו שתנוח שם ל"א קלוטה לר"י כנ"ל ועי' מ"ש לעיל (דף ד').

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה