אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) שבת - פרק ראשון › דף ה.

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

שבת - פרק ראשון · דף ה.

דף ד:

תו' ד"ה לא מחייב. דמשמע ליה מדלא נקט מרה"י לרה"י ורשות הרבים באמצע. ולשיטת רש"י לעיל גבי שדי נופו בתר עיקרו דחשיב מקום ד'. א"כ בפשיטות נ"ל דשמואל מוכרח לומר הכי דלא תיקשי מרבי ארבי דנוף דבעינן ד'. ואם באנו לחלק בין רשות היחיד לרה"ר דמודה רבי דבעינן ד' כמ"ש לעיל לרב חסדא א"כ גם ראיתם דלא נקט רה"ר באמצע נדחית מה"ט. וצ"ל דהרשב"א לשיטתו לעיל דלא מחלק ר"ח בין רה"י לרה"ר. ולמ"ש לעיל לחלק בין קלוטה לזיז כ"ש א"ש:

בגמרא אמר רב המעביר ד"א ברה"ר מקורה פטור לשיטת רש"י עירובין (דף צ"ד) גבי אכסדרה בבקעה רב אמר מותר לטלטל בכולה דרב ס"ל פי תקרה יורד וסותם מכל צד ע"ש. א"כ למה ליה למימר שאינו דומה לדגלי מדבר ת"ל דה"ל רה"י ואין לומר דהכא דניחא תשמישתיה אתי בקיעת רבים ומבטל מחיצה קלה כזו ע"י פי תקרה. ז"א דהא רבנן ס"ל עירובין (דף כ"ד) גבי פסי ביראות דאיכא שם מחיצות לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא ע"ש. והא הכא פי תקרה טפי נקרא מחיצה ממחיצה של פסי ביראות דהא מחיצה של פסי ביראות לא הותר רק לעולי רגלים ומחיצה שלפי תקרה מותר בכ"מ וא"כ כ"ש דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה כזו. וצ"ל דמיירי דעביד כאורזילא דלא אמרינן פי תקרה וכו' כמבואר שם. עי' מ"ש לקמן פ' הזורק (דף צ"ח) א"נ דמיירי דהגג אינו רחב טפח כמ"ש התוס' עירובין (דף פ"ו) דבשאינו רחב טפח לא אמרינן פי תקרה ע"ש. ושאר אריכות דברים שיש לי בע"ז יבואר אי"ה בחידושי לעירובין:

שם בגמרא. עקר ממקומו וקבל פטור. לכאורה נראה דהוי כמו שנים שעשאוהו. ולאו דוקא בהוצאה דה"ה בכל המלאכות כגון בחבורה שזרק חץ וחבירו נעקר ממקומו וקבלה ונעשית בו חבורה פטור דעשה מקצת מלאכה. וק"ל א"כ למה צריך קרא במכות (דף ח') גבי גלות בלאחר שיצא האבן מידו והוציא הלה את ראשו וקבלה דפטור דכתיב ומצא פרט לממציא את עצמו ובגמרא שם פריך ע"ז מערכין דמצא מהשתא משמע ע"ש. ת"ל דבלא"ה פטור דאינו אלא גרמא וחבירו הרג את עצמו כמו הכא גבי שבת [וסוגיא דב"ק (דף כ"ו) דמחלק שם בין שבת לגלות אינו ענין להכא דהתם בכוונה והכא במעשה. דעכ"פ בעינן שיהא עושה כל המלאכה] ואדרבה מצינו ענין שבת, חמור לן שנים שעשאוהו דקיי"ל לקמן (דף צ"ב) דזה וזה אינו יכול בשבת חייב וגבי הריגה קיי"ל בסנהדרין (דף ע"ח) בהכוהו עשרה בני אדם בבת אחת ומת כולם פטורין ע"ש. ועי' בספר יד המלך הל' שבת (פי"א) ומסתמא חייב מיתה בימים הקדמונים במזיד וגלות בשוגג דין אחד להם. וכן יש לעיין בב"ק (דף ל"ב) קאמר רבא עלה דהוציא ראשו וקבלה דחייב בד' דברים ע"ש. וקשה הא אינו אלא גרמא כנ"ל. וכן בב"ק (דף ס') מדמי נזיקין לשבת בענין גרמא ע"ש. ודין זה דומה להא דתנן התם ב"ק (דף ל"ב) שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים (ופגעו) והזיקו זה בזה שניהן פטורין. וצ"ל דהכא טעמא משום דהזורק את האבן הוא משנה ורבא לשיטתו ב"ק (דף מ"ח) שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיקו זה בזה שניהן פטורין אחד ברשות ואחד שלא ברשות שברשות פטור ושלא ברשות חייב ע"ש. ולפ"ז נולד לן דין חדש דאם חבירו רץ וקבל האבן פטור הזורק דה"ל שניהן שלא ברשות. אבל ההיא דמכות לענין גלות קשה. והנה הרמב"ם בהל' שבת ופ' י"ג) מוסיף בה דברים דאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה עכ"ל. ואולי כוונתו דא"ז אלא בהוצאה דצירוף העקירה עם הנחה הוא שנקרא מלאכה שלימה וכיון שנשתנה בינתיים ה"ל כמו שנחלקה העקירה מן ההנחה. וכה"ג בעי למימר לקמן פ' המצניע (דף צ"א) מהו דתימא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה ע"ש ועדיין צ"ע. ועוד יש לי בע"ז הרהורי דברים מסוגיא דסנהדרין (דף ע"ז) בזרק חץ ותריס בידו וחזר וקדם וסלקו פטור דבעידנא דזרקיה מפסקיה גיריה. והא התם עדיף טפי דהנהרג היה עומד מטרה לחץ רק שהתריס הגין בעדו פטור כ"ש הכא דבעידנא דזרק לא היה שם אדם המקבל כלל דפטור ואכמ"ל:

שם לימא מתניתין דלא כר' יוסי בר"י דתניא נעץ קנה ובראשו טרסקל. לפמ"ש בעירובין (דף ל"ג) דלא קאמר ר"י אלא בהדרן מחיצות אבל בלא הדרן מחיצות לא לשיטת רש"י שם היינו שכשאין הטרסקל רחב ד' רק בהצטרפות האילן מודה ר"י ע"ש. וא"כ הוי מצי לשנויי הכא מיירי שאין הטרסקל רחב ד' רק בהצטרפות היד. ולשיטת התוס' והריטב"א דבאין לו היכר מחיצות כמו קורה אף שרחב ד' דהא בעינן עירוב על מקום ד' מודה ר"י בר"י דלא אמרינן גוד אחית ע"ש. א"כ הוי מצי לאוקי ג"כ הכא בכלי שרחב ד' ואין לו מחיצות רק דמשני האמת:

בתוס' ד"ה כגון. אפילו נתן בעה"ב לתוכה יהא חייב העני כשהוציא ללוי לא ידעתי אמאי לא הוכיחו בפשיטות דאי לא שמיה אגד אמאי פטור בעה"ב כשנטל העני מתוכה. וכן פריך לקמן פ' המצניע (דף צ"ב) למ"ד שמיה אגד וביד חייב ע"ש. דההנחה תליא באגד יד דלא יהיה נשאר אגודו בפנים. אבל הוכחת התוס' מפטור העני דהוא עקירה לא תליא כלל באגוד אלא בעקירת חפץ כדקאמר לעיל ידו לא נח:

בגמרא שני כחות באדם אחד וכו'. או דלמא כשני בני אדם דמי. ועי' מ"ש לעיל בשם הרמב"ם דא"ז אלא בהוצאה דאין הנחה גמורה עד שתנוח במקום שהיה לו לנוח בשעת העקירה ומיושב קושית הרש"ש:

בתוס' ד"ה כשני. דהוי כמו שנותן בין ימינו לשמאלו דאע"פ שהעביר ד"א פטור. וק"ל מי גרע מימינו לשמאלו מיד אחת ממש דהמעביר ד"א חייב דהתו' לשיטתם לעיל (דף ג') גבי ידו בתר גופו גריר דבידו וגופו ברשות אחת הוי הנחה. ועוד מ"ש ממוציא מרה"י לרה"ר דחייב מימינו לשמאלו כדמוכח בכתובות (דף ל"א) גבי הגונב כיס בשבת דמוקי לה ר"א כגון שצירף ידו למטה מג' וקיבלה ועי' לקמן (דף ח') בתוס' ד"ה לימא וי"ל בדוחק:

בגמרא והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ד' וליכא הלשון מ"ד הוא לאו דוקא דאפילו למ"ד לא בעינן מ"ד קשה דהכא ליכא הנחה כלל. ובפרט לשיטת ריב"א לקמן (דף ז') דברואה פני הקרקע לא בעינן מ"ד והא הכא באויר רואה פני הקרקע אלא דלא הוי הנחה:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה