אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
שבת - פרק ראשון · דף ד:
אבל למטה מי' ד"ה חייב. וק"ל הא איכא ברייתא בהדיא לקמן (דף צ"ז) בהזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע פחות מד"א פטור ומסיק דקמ"ל דלא אמרינן קלוטה גם רבנן דר"י שם לית להו קלוטה ע"ש. וי"ל דהא דקאמר ד"ה חייב אינו בדרך הכרח דאין לזה שום רמז אלא הכוונה דאין מבואר במשנה דינו ויכול להיות לד"ה חייב וכן כתב בדו"ח במערכה ב'. ובזה מיושב מ"ש בהגהת דפוס חדש לקמן (דף ה') מהא דתנן בסוף הזורק קלטה אחר וכו' פטור ולרבה ולר"ח דמיבעי להו אם לד"ה חייב דקלוטה כהונחה דמי הא מני. ולפמ"ש דאינו בדרך הכרח רק בפלוגתא דר"ע ורבנן אינו נזכר א"ש. וכן מוכח בתוס' ד"ה אבל למטה. אולם שיטת המהרש"א בתו' ד"ה אבל למעלה אינו כן:
בתוס' ד"ה אבל למעלה. ומיהו אינה הוכחה וכו' והקשה המהרש"א דאכתי יש הוכחה מאידך גיסא דפליגי למעלה מי' לימא אבל למטה מי' ד"ה פטור (ומה שתירץ המהרש"א ממתניתין כבר תמה עליו בדו"ח מערכה ב') ולע"ד במ"ש התו' דמ"מ הוי מצי למימר דפליגי למטה מי' בזה נגד זה נדחה גם ראית המהרש"א דמ"מ הוי מצי למימר דלמטה מי' בזו נגד זו ד"ה פטור:
בתוס' ד"ה אבל למטה מי' כשהחפץ בידו לא שייך קלוטה. לכאורה הוכרח מעצמו לפמ"ש התוס' בסמוך דלר"ע דיליף זורק ממושיט למעלה מי' ע"כ לית ליה קלוטה דא"כ הוי כמונח למעלה מי' במקום פטור. וא"כ אם נאמר קלוטה ביד לא משכחת כלל מושיט בידו למעלה מי' דהוי כמונח ביד למעלה מי' במק"פ. אולם התו' דהכא ע"כ לית להו הך סברא דא"כ מאי הקשו בסמוך דאי איכא ברייתא דלית ליה קלוטה הך ברייתא מני. הא לשיטה זו ע"כ לפי הצד דפליגי למעלה מי' ולמטה ד"ה חייב ע"כ לית ליה לר"ע קלוטה וא"ל דר"ע היא:
בא"ד אם ברייתא היא בשום מקום דבעינן מקום ד'. והקשה בדרוש וחידוש הא לשיטתם ברייתא ערוכה היא לקמן (דף ז') (צ"ל דף ק') בזרק ונחה בחור כ"ש דפליגי בחוקקין להשלים אבל לכ"ע בעינן מ"ד והניח בצע"ג. ולע"ד אין כוונתם רק על הנחת מ"ד לחוד דע"ז לא קשה כ"כ מהא דאמרינן קלוטה כהונחה כמ"ש בסמוך די"ל דקלוטה עדיף מזיז כ"ש דבקלוטה אמרינן כמונח בארץ על מ"ד וזה לא שייך בזיז אלא כוונתם דאיכא ברייתא דבעינן דוקא הנחה על מ"ד וגם קלוטה לא מהני. אבל ק"ל הא גם זה איכא ברייתא ערוכה לקמן (דף צ"ז) כמ"ש בסוגיא:
בגמרא דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו. ופירש"י לשווי מקום ד'. וצלע"ק הא חזינן דהיד נזרק אחר הגוף יותר מהנוף בתר עיקרו לשיטת רש"י דהנוף הוי רה"ר כרשות מקום שהוא וביד אמרינן לעיל דבתר גופו גריר ואביי גופא קמיבעי לעיל מהו שתעשה כרמלית ובפרט לגרסת המאור לעיל ביד כרה"י לא דמי מידו דעני כלומר דנזרק אחר גוף העני העומד ברה"ר. ועוד כתב הרשב"א לקמן (דף ה') בענין כאן למטה מי' דלא הוי כרמלית דהיד בטל להאדם העומד למטה מג' בארץ ע"ש. וא"כ מאי פריך דלמא סבר רבי כי היכי דהעיקר מחשב לנוף למ"ד ה"נ הגוף המחזיק דמחשב להיד למ"ד. ואינו ענין להא דמסיק דידו של אדם חשוב כמ"ד דהתם הכוונה דהיד בעצמו חשוב אפי' בננס שכל הגוף אינו מחזיק ד'. ואולי רש"י לשיטתו דלא גרס לעיל ידו בתר גופו גריר:
שם זרק מרשות הרבים לרה"ר ורה"י באמצע רבי מחייב בגיטין (דף ע"ט) גבי מחיצות התחתונות עודפות משמע דלא אמר ר' קלוטה כהונחה דמי רק בתוך המחיצות ודלא כרב ושמואל דבעינן דוקא מקורה ע"ש בתוס'. ולכאורה סמך מזה למ"ש התוס' יבמות (דף ק"ג) גבי מצורע שנכנס לבית כיון שנכנס רובו אע"פ שלא ישב אלא שהכניסו והוציאו טמא. אע"ג דאמרינן בקדושין (דף ל"ג) הטמא עובר תחת האילן טהור היינו דוקא באילן שאין שם מחיצות אבל בבית דאיכא מחיצות כאלו ישב תחתיו ע"ש. ומצינו בטומאה בכ"ד היכא דבעינן הנחה ילפינן משבת בזבחים (דף צ"ג) גבי אפר פרה דבעינן והניחו במקום טהור ואם העבירו למעלה מתנור טמא פליגי בזה ר"ע ורבנן בקלוטה כהונחה כבשבת ע"ש [ובההיא סוגיא ק"ל דקאמר שם ר"א בשיטת ר"ע דבהעביר למעלה ממקום טומאה טמא מטעם קלוטה והוכיח מזה דמי חטאת שנטמא כשר להזות שהרי נדה מזין עליה אף בהגיע למעלה ממנה נטמא מטעם קלוטה ע"ש מהא דתנן פרה (פ"י) קלל של חטאות שנתנו ע"ג שרץ ר"א מטהר שאינו מטמא מגבו ע"ש. ולא נטמא בקלוטה. הא אם היה טמא פסול להזות. ועוד הא ר"ע בעצמו א"ל שם אבל עומד הטהור ובידו כלי מים שאינן מקודשין ע"ג התנור ולא נטמא ואכמ"ל] וכן בענין הנחת גופו כהנחת חפץ דמי באבן המנוגעת בקדושין (דף ל"ג) אזלינן בתר האדם הנושאה דאם ישב טמא וילפינן מינה בכ"מ דרוכב כמהלך ועי' לקמן (דף ה') בתוס' ד"ה אגוז:
אמנם זה נסתר דהא חזינן דבקירו, אמרינן טפי כמאן דמליא דמי מבמחיצות דהא אפי' ברה"ר מקורה בעי למימר כמאן דמליא וא"כ גם תחת האילן נחשב הוא כאלו תחת מקורה וכמאן דמליא. ובלא"ה לא א"ש לרבנן. דגם בשבת לא מהני מחיצות ומקורה. וצריך לחלק בין שבת לטומאה. ועוד לע"ד אפילו לר"ע צריכין לחלק דהא כתבו התוס' לעיל דכשהחפץ ביד לא שייך קלוטה. והא התם בזבחים (דף צ"ג) הלגין בידו ואפ"ה ס"ל לר"ע קלוטה וצ"ל בין שבת לטומאה:
בתוס' ד"ה זרק. וי"ל דדוקא אקלוטה דר"ע דליכא הנחה כלל איכא למיפרך. והקשה המהרש"א הא ע"כ רבי לא בעי זיז כל שהו מההיא דזרק מרה"ר לרה"י וכו' ואכתי תיקשי דפרכינן לרבה לר"ע דהא מתניתין נמי בהנחת כ"ש איירי אלא כיון דלר"ע בלאו הנחת כ"ש סגי פרכינן ודלמא הנחה כו' ה"נ הכא לרבי וכו' ע"ש. ולע"ד י"ל דפירכת הגמרא אינה אלא לר"ע דלא ידעינן דלא בעינן הנחה על מ"ד אלא מקלוטה וכיון דבקלוטה אין לחלק מנין לנו לחלק בהנחה אבל לרבי י"ל קלוטה והנחה ע"ג כ"ש שני ענינים נינהו דאל"כ קשה מרבי ארבי דא"ל קלוטה ולא בעי הנחה כלל. והכא בזיז בעי עכ"פ משהו או דהעיקר מחשב לנוף למ"ד. לכן אני אומר דסבר רב יוסף דלאו הא בהא תליא דאפילו מאן דס"ל קלוטה יכול לסבור דבעי הנחה על מ"ד דסברת קלוטה כהונחה דמי היינו כמו שהונח למטה בארץ דרחב הרבה וזה לא שייך בהונח על הזיז. ובזה מדוקדק לשון רש"י דזרק מתחילת ד' לסוף ד'. ולכאורה מאי בעי בזה. ולפמ"ש י"ל דכוונתו דזרק ד"א מצומצמות דאי יותר מד"א כבר אמרינן קלוטה כמונח על הארץ דמי קודם שהגיע לזיז (ולפמ"ש התו' לקמן (דף ה') דבד"א לא אמרינן קלוטה א"ש בלא"ה) וכיון דאתינן להכי דהנחת כ"ש לא תליא בדין קלוטה שייך שפיר סברת תו' דאף דבקלוטה שייך לחלק בין עקירה להנחה מ"מ בהנחת כ"ש אין סברא לחלק ומיושב קושית מהרש"א:
בתוס' ד"ה באילן. ולרשב"א נראה דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם ברה"ר דמ"ש רצונם דוקא למעלה מהמחיצות לא שייך לאפלוגי בין רה"י לרה"ר כמבואר בגיטין (דף ע"ט) דר"ח איירי למעלה מהמחיצות דקאמר שם אהא דר"ח ה"מ לענין שבת אבל לענין גט הא לא מינטר ע"ש. אבל בתוך המחיצות ודאי שייך לאפלוגי כדקאמר שם בגיטין גבי מחיצות התחתונות עודפות על העליונות דאמרינן קלוטה בתוך המחיצות וע"ש בתוס':
בא"ד. ורש"י שפירש והוי כמונח בר"ה ע"ג מקום ד' אי אפשר להעמידה. לשיטת הפוסקים שהבאתי לקמן (דף ח') בעומד גבוה ט' דבעינן רחב ד' וכתבתי שם שג"כ שיטת רש"י ע"ש שפיר אפשר להעמידה. גם מ"ש דלרבי יוסי בר יהודה בזיז רחב ד' ולמעלה מעשרה הוי רשות היחיד. הוא נגד סוגיא דעירובין (דף ל"ג) דהיינו דוקא בהדרן מחיצות ופירש המהרש"א לשיטת התוס' דהיינו דאיכא היכר מחיצות כטרסקל ע"ש. וזה לא שייך בזיז. אולם בסוגיא לא משמע הכי כמ"ש בסמוך: