אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
שבת - פרק ראשון · דף ד.
ברש"י ד"ה מחשבתו. אבל לחצר אחרת נתקיימה מחשבתו ר"ל לפנותו מחצר זה. אע"ג דמה שרוצה לפנותו מחצר נקרא מלאכה שאינו צריך לגופה כדלקמן (דף צ"ד) במוציא המת לקוברו. מ"מ גזרינן טפי כמ"ש לקמן (דף י"ב) בשם הר"ן במלאכה שא"צ לגופה גזרינן גזירה לגזירה וכה"ג צ"ל אמ"ש התוס' ד"ה ומאי שנא דבדיוטא אחת שני ושני דאיכא חיוב במושיט אף דבאמת אינו מושיט גמור כמ"ש התוס' לעיל (דף ג') דבמושיט בעינן שיהא אחר מקבלו. ועוד הא עקירה הראשונה לא היתה על מנת להושיט. וצ"ל דכוונתם דאיכא למיגזר משום מושיט:
בגמרא ואלא דאהדר ואידכר מי מיחייב והתנן כל חייבי חטאות וכו'. ויש ל"ע בענין זה מבוכה רבה דמשמע דלא מיפטר אלא מחטאת אבל איסור חיוב חטאת יש בה. וכן כתבו התוס' ד"ה ואלא בהדיא וכן כתבו לקמן ד"ה קודם גבי סקילה. ואמאי לא נימא דאין כאן איסור דאורייתא כלל דקיי"ל ב"ק (דף כ"ו) גבי אבן מונחת לו בחיקו וכו'. בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה ופרש"י דילפינן ממשכן ולקמן (דף י"א) בתוס' ד"ה שמא משמע בלא מחשבת אינו אלא דרבנן ע"ש. ועי' בתשובות הגאון רע"ק אייגר (סי"ח) וא"כ כמו לענין שגגה כיון דאידכר קודם גמר אפיה יצא מכלל שגגה כן נימא לענין מלאכת מחשבת דבעינן שתתקיים רצונו עד סוף אבל הכא כיון דבסוף לא ניחא ליה באפיתו דהא בא לשאול היתר לרדות את הפת שלא תאפה אינו מלאכת מחשבת וא"כ למה נתיר לו לרדותו הא אין כאן איסור דאורייתא כלל [וזה עדיף מפסיק רישי' דלא ניחא דנסתפקו בתוס' לקמן (דף ק"ג) דהא הכא לא ניחא ליה שיהא בתנור כלל] ועוד משמע ב"ק (דף ס') וב"ב (דף כ"ו) דעיקר חיובא דשבת הוא אמחשבתו דנתקיימה בסוף דקאמר התם גבי מזורה ורוח מסייעתו דלענין נזיקין פטור דגרמא בעלמא הוא ולענין שבת חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה והרי נתקיימה מחשבתו ע"ש. ונראה לכאורה דאם תיכף לאחר זריתו קודם נשיבת הרוח המוץ נזכר וחזר בו ונשיבת הרוח היה נגד רצונו אין כאן איסור כלל דהא זריתו אינו אלא גרמא בעלמא וסיועת הרוח לא היתה מלאכת מחשבת כמו בזורק ונזכר לאחר שיצא מידו לענין שגגה. ועוד אפילו בשאר איסורים חוץ משבת דלא בעינן מלאכת מחשבת צ"ע דהא דין זה דגבי שגגה אינו חייב עד שיהא גם לבסוף הוא ג"כ בשאר איסורים וכן משמע ברמב"ם הל' שגגות (פי"ב) וא"כ באופן זה אין כאן איסור כלל דהא גמר אפיה בא לו בעל כרחו וקיי"ל פסחים (דף כ"ה) הנאה הבאה לאדם בעל כרחו מותר. ואולי י"ל כיון דלאחר אפיה יהא מותר דקיי"ל חולין (דף ט"ז) המבשל בשבת בשוגג יאכל א"כ יהא ניחא ליה אפיתו וסברא כזו כתבו התוס' בפסחים (דף כ"ה) גבי עלה זכר ע"ש וצ"ע:
בתוס' ד"ה וכי אומרים. ועוד י"ל דדוקא היכא דפשע אמרינן וכי אומרים וכו'. והקשה בדו"ח הא תירוץ עדיין אינו מספיק לההיא דעירובין דהא הע"ה הוא ג"כ פושע שאינו מעשר וע"כ קיימי גם בתירוצם דכיון דנעשה האיסור ע"י החבר עליו לתקן א"כ מאי הקשו בחצי שפחה דלמא מיירי בשחרר האדון חציה דבא האיסור ע"י ע"ש שהניח בצ"ע. ולע"ד י"ל דבזה התירוץ שפשע מספיק גם לההיא דעירובין דהתם לא פשע הע"ה כ"כ שסבר שהחבר עישרן כמ"ש התו' בעירובין [ובאמת ק"ל ההיא סוגיא דעירובין דפליג ע"ז רשב"ג ניחא ליה לחבר דלעביד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפילו איסורא זוטא לא לעביד. הא ממ"נ עביד איסורא זוטא במה שמוכר דבר שאינו מתוקן כנ"ל] אמנם לולא דברי התו' אין כל המקומות שהביא ענין להך דהכא דהעיקר תליא שאינו מחוייב לעבור עבירה לזכות חבירו רק שלא יהא חבירו נכשל על ידו והוא בגדר דלפני עור כההיא דעירובין שהע"ה יאכל טבל ע"י כמ"ש בעצמם וההיא דגיטין נמי אפילו באופן שלא שחרר הוא בעצמו להעבד מ"מ העבד נכשל ע"י זכותו שיש לו עליו ומחוייב לפרוק עולו מעל צוארו. וההיא דפסחים הא הקרבת הכפרה מוטל על הכהנים ואינם רשאים למשוך ידם מזה בשביל איסור קל כיון שחבירו יבא ע"י זה לאיסור כרת [ואל תטעה להשיבני מההיא דקדושין (דף נ"ה) וכי אומרים לאדם חטא בשביל שתזכה. וא"כ לא עדיף מכשול חבירו מזכות עצמו דהתם אין להציל מאיסור חמור רק בעבור תקנת הקרבן משא"כ הכא ועי' במנחות (דף מ"ח) בתו' ד"ה חטא] וההיא דעירובין אינו ענין כלל להכא דכיון דלא גזרו על שבות במקדש אין כאן איסור כלל. ואף לפ"מ דבעי לאוקמי בעירובין (דף ק"ג) כר"א דמכשירי מצוה דוחין שבת. ג"כ אינו ענין כלל לענין לעשות איסור קל להציל חבירו מאיסור חמור דהא ס"ל לר"א לקמן (דף קל"א) דאפי' מכשירי מצה ולולב דהוא עשה בעלמא דוחה שבת החמורה וע"כ דשבת הותרה לגמרי אצל מצוה ואין כאן איסור כלל אבל הכא דאינו גורם לחבירו מכשול אינו מחוייב להכניס עצמו אפילו באיסור קל לזכות חברו. וראיה לזה דהא כתבו התוס' ב"ב (דף י"ג) שהקשו ליתי עשה דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהי' קדש ותירצו משום לתאי דידה דאסורה להנשא לו מ"מ ולכאורה קשה שתעבור על ל"ת כדי לזכות העבד שיקיים פו"ר כמו שהאדון עובר על עשה דלעולם תעבודו וע"כ צ"ל דאינש דעלמא אינו מחוייב להכניס באיסור קל רק האדון דהוא הגורם כנ"ל:
בתוס' ד"ה מתני. ומתני בהדיא איבעיא. לדעתי נ"ל דהתוס' לשיטתם לעיל ד"ה ואי בעית. דלא גרסינן ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט. ונשאר הפשיטות דלא התירו ומש"ה א"א להו למגרס הכא בלשון פשיטות דהתירו לכן גרסו בלשון בעי:
בגמרא הא מני רבי עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא. וק"ל מדוע לא משני הכא בסוגיא הא מני רבי יהודה דא"ל לקמן קלוטה כהונחה דמי גבי זורק מרה"י לר"ה ועבר ד"א בר"ה דבין למאי דבעי התם למימר דחייב שתים ובין למאי דמסיק דאינו חייב אלא אחת ובאומר משתצא לר"ה תנוח ע"כ ס"ל דקלוטה כהונחה ובשלמא לרב יוסף דבעי לאוכוחי דבהנחה נמי לא בעינן ד' א"ש. דר"י לשיטתו לקמן (דף צ"ז) דאינו חייב אלא אחת. א"כ אינו מוכח אלא בהנחה. אבל לרבה קשה דהא מר"ע נמי אינו מוכח אלא אהנחה:
וי"ל לפמ"ש התוס' עירובין (דף צ"ח) גבי היה קורא בספר על האסקופה דמסיק דר"י סבר לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי לחלק לר"י בין אמר בכ"מ שתרצה בין אין רצונו שתפול שם לא אמרינן קלוטה ע"ש. וה"נ אין רצונו כלל שתפול לארץ רק שתנוח ביד העני לא אמרינן כמי שהונחה בארץ דמי. ועוד אני אומר דמחלוקת ר"ע ור"י בקלוטה אי בעינן דוקא שיהא ברצונו שתנוח שם לאו בפרט זה קמיפלגי אלא בעיקר סברת קלוטה. וקלוטה דר"ע ודר"י שני ענינים נינהו דלכאורה צריכין להבין לפי פשטות הענין דקלוטה הוא כמונח על הארץ דרחב הרבה א"כ האיך נשמע מזה במונח ביד או זיז כ"ש דלא בעי ד' הא בזה לא שייך כמונח על הארץ לזאת נראה דקלוטה דר"ע הוא לאו כהונחה בפועל דודאי כיון דאין רצונו שתנוח שם לא שייך לומר קלוטה דמלאכת מחשבת אסרה תורה אלא דר"ע סבר דלא בעי הנחה כלל וקלוטה כהונחה באויר הוא אבל קלוטה דר"י הוא כהונחה בארץ כדקאמר לקמן בדאמר עד דנפקא לר"ה תנוח דלר"י נתקיימה מחשבתו ולהכי בעי שתהא ברצונו שתנוח שם וא"כ לא תליא כלל בהנחה על מקום ד':
ובזה י"ל קושיא עצומה הא דאמרינן לר"ע קלוטה כמי שהונחה ברה"ר וחייב לא יהא חמור קלוטה לר"ע מנפילה בארץ בפועל דפרש"י לקמן (דף צ"ז) פ' הזורק גבי זריקה מגג לגג דרך רה"ר דלנפילה לא חיישינן דאפילו אם יפול ליכא חיוב חטאת דמתעסק הוא ולפמ"ש דלר"ע הוא כמונח באויר א"ש אבל א"ז שיטת התו' לקמן (דף ק') ועי' מ"ש לקמן דף ה': אולם לע"ד דבר זה תלוי דקאמרינן שם פשיטא נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' היינו שם משמעון דחייב ודחי לה מהא דקאמרינן שם לר"י אי להכא קבעי לה וכו' ודקאמרת שם משמעון מי דמי וכו' ע"ש. וכתבתי שם דהוכחת הסוגיא הוא מדקאמרינן לר"י אי לסוף ד' בעי להכי תיכף ביציאתו לא בעי לה. היינו משום דבא"צ שתנוח שם לא ס"ל לר"י קלוטה. וה"ה לדידן דלא אמרינן קלוטה בכ"מ עש"ה:
והא דפרש"י גבי זריקה מגג לגג דבנפל לר"ה פטור היינו נמי לדידן דלית לן קלוטה. אבל לר"ע דאית ליה קלוטה דמי ממש לשם משמעון דהא בתחילה היתה כוונתו שתעבור דרך רה"ר בקלוטה אשר כהונחה דמי וא"כ אם נפל נתקיימה מחשבתו כדאמרינן שם לר"י משתצא תנוח נתקיימה מחשבתו במה שנקלטה שם. וכן מ"ש הרמב"ם בהל' שבת (פי"ג) דהזורק מרה"ר לרה"י ורה"ר באמצע אם עבר בג' טפחים סמוך לארץ חייב. ולא הזכיר שם שיהא אומר בכ"מ שתרצה תנוח ולפמ"ש הוא דוקא אם נתכוין לכך שתעבור בג' לארץ. אבל אין זה שיטת הרמב"ם ויותר נראה דהרמב"ם לשיטתו דפסק שם (פי"ג הל' כ"א) בנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' חייב. ולכאורה הוא נגד דהא לקמן (דף צ"ז) מסיק ע"ז ולאו היינו דא"ל בכ"מ שתרצה תנוח ע"ש. וצ"ל דהרמב"ם מפרש דמ"ד נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' חייב לא חייש לאתקפתא דרבינא שם אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה. וס"ל גם בדינא דר"י בזורק מרה"י ועבר ד"א ברה"ר חייב שתים אפילו בניחא שתנוח לסוף ד'. דאפילו אם היה נחה עד דנפקא לר"ה נמי היה חייב בכתב שם משמעון ומש"ה פסק הרמב"ם כמ"ד דלא בעינן בכ"מ שתרצה תנוח מסוגיא דהכא דחייב שתים לר"ע אפי' בניחא שתנוח לרה"י השני כנ"ל. וה"ה לדידן בעבר פחות מג'. אולם לפמש"ש בחידושי רשב"א להרמב"ם לחלק דלהכי לא חיישינן גבי זריקה מגג לגג שתפול לארץ משום דנתכוין להיתר ועלה בידו איסור פטור ע"ש. ע"כ צ"ל דהא דפסק בעבר בתוך ג' דחייב היינו דבתחילה נתכוין לכך דבלא"ה פטור אפילו אם נשאר שם:
והנה לכאורה תלוי בפלוגתא בדבר שאינו צריך לגופא דהא אינו צריך להעברת דרך ר"ה. ובאמת מצינו לכאורה לר"ע לשיטתו דס"ל דדבר שאינו צריך לגופא חייב בפסחים (דף ה') גבי שריפת חמץ בי"ט דקאמר התם מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ע"ש. והא התם אינו צריך לגוף הבערת חמץ. ואע"ג דשריפת חמץ מצוה היא מ"מ נקרא אינו צריך לגופא דהא קבורת מת נמי מצוה מה"ת כדקאמר ר' יוחנן סנהדרין (דף מ"ו) מנין לקבורת מתים מה"ת כי קבור תקברנו וכן כתב הרמב"ם בהל' אבות (דף צ"ד) פוטר ר"ש במוציא המת לקוברו ופרש"י דברצונו לא באה לו ע"ש. וה"נ גבי חמץ אלו לא היה לו חמץ היה טוב לו יותר. ולשיטת התוס' שם נמי אינו אותו צורך בשריפת חמץ כעין שהיו צריכין לה במשכן. וכן כתבו שם בד"ה מת. דהמוציא משמשי ע"ג נקרא אצ"ל ע"ש. ומדמחייב ר"ע גבי חמץ ש"מ דס"ל דדבר שאצ"ל חייב. ואין לומר דלהכי חייב בחמץ דס"ל כמ"ד לקמן (דף ק"ו) דמקלקל בהבערה חייב. דהא מ"מ צריך שיהא לגופא כמש"ש התוס' מסוגיא דסנהדרין (דף פ"ד) דאפילו ר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב במלאכה שאצ"ל פטור ע"ש. [ובחידושי לפסחים (דף ה') הקשיתי גבי הא דקאמר שם ש"מ מדר"ע תלת וכו' ע"ש. ה"ל למימר ש"מ ארבע דמלאכה שאצ"ל חייב] אולם נראה דעת הראב"ד דקלוטה נקרא צ"ל דהא הרמב"ם בהל' שבת (פי"ג) כתב דהזורק מרה"י לרה"י ור"ה באמצע אם נחה בג' טפחים סמוך לארץ חייב. והראב"ד שתיק ליה אף שהראב"ד בהל' (פי"א) פסק דמלאכה שאצ"ל פטור ולכאורה מוכח ג"כ קצת בסוגיא דאל"כ מדוע לא מוקי פלוגתייהו דכ"ע ס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי וקמיפלגי במלאכה שאצ"ל דר"ע מחייב וחכמים פוטרין. אולם בזה י"ל דרבה ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו בקלוטה דרבה לשיטתו בזבחים (דף צ"ג) גבי העביר לגין של חטאת על גבי תנור טמא ר"ע מטמא וחכמים מטהרין דפליגי בקלוטה ע"ש. אולם יש להוכיח דהא רבא ס"ל בפ' נוטל (דף קמ"א) כר"ש ע"ש. ורבא גופא קאמר לקמן (דף ק') תוך ג' לרבנן דר"ע בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר צריך הנחה ע"ג משהו ע"ש. ודוחק לומר דמיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח. אלא צ"ל דזה נקרא צ"ל דכיון דניחא שתעבור דרך ר"ה וקלוטה כמי שהונחה הרי הוא כמו שהוא רוצה שתנוח בר"ה ותחזור ותעקור ותעבור ברה"י: