אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) שבת - פרק ראשון › דף ג.

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

שבת - פרק ראשון · דף ג.

שבת - פרק ראשון

והחפץ של א"י וכו'. וק"ל הא תנן לקמן (דף י"ז) אין מגביהין עליו וכו' וב"ה מתירין עד השמש אבל משחשיכה אסור אף לב"ה וע"כ איירי בחפץ א"י דבחפץ ישראל אפי' בלא הגבהה אסור כדתניא בברייתא (דף י"ח) לא ישאילנו וכו'. וכן משמע מפרש"י דפירש דנראה במסייעו להוליך בשבת הרי דאסו' משחשיכה אפי' בלא עקירה דהא אפי' אם ישראל עושה העקירה מעל הארץ הא קיי"ל בהטעינו חבירו עקירת גופו כעקירת חפץ דמי וא"כ הא"י עושה העקירה:

ובאמת אני תמה מה דפשוט בפי כל דבבא דרישא פטור ומותר להלכה זולת הלאו דלפני עור דלע"ד יש לשדות בה נרגא דז"א אלא לפי ה"א אבל להמסקנא דפטור דלא אתי לידי חיוב חטאת לא קחשיב יש לומר דגם פטורי דרישא פטור אבל אסור כדשמואל דכל פטורי דשבת וכו' ולא חשיב לה כמו פטורי דסיפא. וכן משמע לכאורה פשטות הסוגיא דקא"ל אביי לרב מתנא ולטעמיך שתסרי הוין כלומר לדידך דלא אסיק אדעתך דפטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת לא חשיב א"כ שתסרי הוין אבל לדידי דפטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת לא חשיב לא קשה כלל שתסרי הוין ור"מ משני ליה דהוא פטור ומותר והדר אקשי ליה משמואל וס"ל להלכה דגם פטורי דרישא אסור וקם סערת קושית התוס' לדממה. אולם בירושלמי קאמר נמי פטור דתנינן הוא פטור ומותר [לכאורה יש לעיין בירושלמי (פי"א) גבי המושיט פטור והזורק חייב וקאמר בירושלמי לית כאן פטור אלא מותר וביאר המפרש דלא גרסי במתניתין פטור אלא מותר ע"ש משמע דלהגרסא פטור הוא פטור אבל אסור והחילוק דמשני בתלמודין בין פטורי דאית ביה מעשה ללית ביה מעשה לא שייך לשנויי אלא אשמואל דלא קא חשיב לה בין הנך דאית בהו מעשה. אבל לשון המשנה פטור דמשמע אבל אסור לפי הירושלמי לא מתישב בזה ולשיטת הר"ן והרא"ש דאסור מט"א א"ש טפי ועי' מ"ש לקמן (דף צ"ג)] והר"ן והרא"ש תירצו דלא מיירי אלא באיסור שבת ולא בלפני עור. ובחידושי רעק"א הוסיף עוד דנפ"מ בין איסור שבת לשאר איסורים לענין שחיטתו לשיטת קצת פוסקים דאפילו מחלל שבת בדרבנן שחיטתו פסולה. משא"כ בשאר איסורים ע"ש. והנה ראשית הדבר תמיהני למה לו לידחק בפרצה דחוקה וכולו קמשונים. בענין שחיטה דשיטת רוב הפוסקים דעובר בדרבנן שחיטתו כשירה [ומ"ש הרמב"ם בפרושו בחולין (דף ט"ו) בשוחט במזיד בשבת שחיטתו פסולה דנעשה חשוד בתחילת שחיטה כתב ע"ז מורי זקני הגאון ר' חיים ברודא ז"ל בחיבורו דרך חיים בליקוטיו דלהרמב"ם גם בתחילת שחיטה עבר אדאורייתא ע"ש] ועוד דא"כ למ"ד דגם במחלל שבתות שחיטתו כשירה א"כ אין נפ"מ בין איסור שבת לבין לפני עור דאסור לכתחילה ותשאר קושית הגמר'. א"כ מאי פריך לשמואל דאמר כל פטורי פטור אבל אסור הא לשמואל לשיטתו בחולין (דף ד') דאפילו בחשוד לע"ג שחיטתו כשירה ע"ש א"כ כ"ש במחלל שבת דשחיטתו כשירה כדמוכח שם בסוגיא א"כ לדידיה בלא"ה ליכא למימר במתניתין דמותר לכתחילה דהא מ"מ אסור משום לפני עור דמאי נפ"מ בין שבת ללפני עור. וטפי היה לו להגאון הנ"ל לפרש דנפ"מ בדיני שבת לענין ביטול רשות דקיי"ל עירובין (דף ס"ט) דאפילו למ"ד החשוד לחלל שבת אינו חשוד לכל התורה אינו מבטל רשות ע"ש. ומבואר בש"ע הל' שבת (סי' שפ"ה) דאפילו מחלל שבת מדרבנן אינו מבטל ע"ש:

ובעיקר הדבר מה שהחליט דאין בו איסור מצד שבת יש לעיין דלכאורה לא עדיף ישראל מא"י דמבואר לקמן (דף י"ח) דאסור דלא שייך בו לפני עור וא"כ איסורו משום שבת ונקרא ישראל הנותנו חשוד לחילול שבת לענין שחיטה וביטול רשות ואטו במקבל ישראל דאיכא נמי לפני עור מיגרע גרע:

ועוד איתא בירושלמי (פ' ט"ו) שבת לה' מה הקב"ה שבת ממאמר אף אתה שובת ממאמר והוא עולה בקנה אחד דאמרינן במכילתא פ' בא (פ"ט) לא יעשה ע"י אחרים ואף שהם אסמכתא מ"מ למדנו דמה שאחר עושה ע"י הוא בכלל חילול שבת:

ולכאורה י"ל דתליא במחלוקת הפוסקים בענין בשר בהמה טהורה בחלב טמאה לענין חתיכה נעשה נבלה דקיי"ל דאינו מה"ת אלא בבשר וחלב. דשיטת הטור ביו"ד הל' בשר בחלב (סי' פ"ז) נראה שם דגזרו בו איסור בשר בחלב וחתיכה נעשה נבלה כמו בחיה ועוף והב"י הקשה ע"ז דלמה לנו לאוסרו הא בלאו הכי אסור משום בהמה טמאה ע"ש וה"נ י"ל לשיטת הב"י וסייעתו כיון דבלא"ה יש בו איסור מצד אחר משום לפני עור ולמה לנו לגזור עוד איסור שבת. אולם יש לדחות דהתם אם הי' צריכין לגזור על בהמה טמאה היו צריכין לפורטו מפורש דהא בסתמא רצוננו כשגזרו על חיה ועוף אין טמאה בכלל וא"כ למה לנו לפורטו ולעשותו חנ"נ בחנם. אבל הכא כשגזרו שאסור לעשות איסור שבת ע"י אחר ממילא ישראל וא"י בכלל ואטו לרשיעי נעביד תקנתא ולפרוק עול שבת מעל צוארו להקל עליו שלא לעשותו חשוד גם על שבת:

וחילוק כזה מוכרחין להב"י דלכאורה מצינו דגזרו גזירתם אף במקום דאסור מצד אחר בחולין (דף ל"ה) דקאמר ר"י האוכל שלישי של תרומה עצמה אסור לאכול בתרומה ומותר ליגע ע"ש והיינו משום גזירה דלקמן (דף י"ד) דלמא שקיל משקין ופסיל להו אף דבלא"ה אסור לאכול תרומה טמאה מה"ת. ועוד אני אומר הא לכאורה קשה בסוגיא דהתם דקאמר ואיצטריך דעולא דקאמר האוכל שלישי של חולין הנעשה על טהרת תרומה נעשה שלישי לתרומה ואיצטריך דר"י דאי מדעולא ה"א דשל תרומה עצמה בנגיעה נמי אסור ע"ש. ולכאורה קשה דמצי למימר דאי מדעולא ה"א דשל תרומה לא גזרו כלל דלא שייך חשש דשקיל בפומיה כנ"ל וצ"ל דפשיטא להגמרא דליכא למיטעי בהא דלא פלוג ועוד נראה דאפילו בנבלות ושרצים דאסור מה"ת נמי גזרו טומאת גויה כדמשמע ביומא (דף פ') דבעי למימר ונטמתם בם מכאן לטומאת גויה מה"ת עד דמסיק דקרא אסמכתא בעלמא, ולכאורה ליכא למימר דאיירי באוכלין טמאים דבהא ודאי לא ס"ד דהוא מה"ת דהא אין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אלא ע"כ מיירי בטומאת נבלות ושרצים כמ"ש הפ"י לקמן (דף י"ד) וא"כ להמסקנא גזרו טומאה אף בנבלה ושרץ דאינו ענין לגזור עליהם וצ"ל ג"כ כיון דגזרו דאוכלין טמאים פוסלין הגוף ממילא תרומה ונבלה בכלל משא"כ בבשר בחלב דבהמה טמאה אינה בכלל חיה ועוף כנ"ל ואדרבה דוגמא לזו מצינו לענין חמץ בפסח דמיעט מקרא דעל חמץ של אינו יהודי והקדש אינו עובר (כמו דמיעט הכא עוף ובהמה טמאה) ואמרינן בפסחים (דף ו') דעל חמץ א"י גזרו לעשות מחיצה ועל של הקדש לא גזרו דבלא"ה בדילי מינה דאסור באכילה ואכמ"ל. ולפ"ז יש להסתפק להב"י הכא בשבת אם ישראל הוא בכלל א"י דאין צריכין לגזור עליו בפני עצמו כמו בטומאת גויה בתרומה טמאה ונבלה. או לדמותו לחמץ דהקדש אינו בכלל א"י. ובאמת מצינו שחילקו הכא בשבת בין ישראל לא"י שכ' הרא"ש (פ"ב) דביצה (ופ"א) דחולין דדבר הנעשה ע"י א"י צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו דחיישינן שמא יאמרו לו לעשות ובישראל לא גזרו ע"ש ולדינא צ"ע:

בגמרא פטורי דאתי לידי חיוב וכו'. עי' רש"י ותוס' והנה ראיתי בספר אלפי מנשה שפירש פטורי דאתי לידי חיוב היינו שנגמרה המלאכה רק שנעשה ע"י שנים ופטור מחמת ב' שעשאוהו חשיב לחדא. ולע"ד ד"ז נסתר מסוגיא דשבועות (דף י"ד) גבי ידיעות הטומאה דפריך תמני הוין ומשני א"ד ידיעות קמייתא לא קא חשיב וא"ד ידיעות בתרייתא לא חשיב ע"ש ומדוע לא משני ג"כ כהכא דידיעות קמייתא ובתרייתא חשיב לחדא:

בתוס' ד"ה בר. דלא חשיב שמואל אלא פטורין השנוין במשנה. עי' מ"ש לקמן פרק נוטל (דף קמ"ב):

שם בתוס' ד"ה הצד. הקשה בה"ג דשמואל אדשמואל דהכא סבר כר"ש וכו'. תמיהני מאי קושיא הא לקמן (דף ק"ו) איכא בזה תרי לישני דאיכא מ"ד הא דאמר רב הא מני רבי יהודה היא קאי אמלתא אחריתא ע"ש וא"כ י"ל דאותו לישנא ושמואל ס"ל דאתיא אפילו כר"י דהיינו בצידת נחש ברצו אחריו כדאמרינן לקמן (ד' קכ"א) דברצו אחריו מותר לד"ה. ובמפיס מורסא ס"ל דלהוציא ליחה לא הוי פתח כלל תדע דהוכיח לזה לקמן (דף ק"ז) מההיא דמחט ליטול בה הקוץ. והתם הא לא עשה פתח חדש לא נקרא פתח כלל וכן משמע בכתובות (דף ז') דפריך מהא דלהוציא ליחה פטור למאן דאסור לבעול בתחילה בשבת וטעמא דמאן דשרי מפרש התם משום דלדם הוא צריך ודם מיפקד פקיד ולא תליא כלל באינו צריך לגופו ואי הא דלהוציא ליחה פטור אינו רק לר"ש א"כ מאי פריך למאן דאסר דלמא ס"ל כר"י וע"ש בתוס' ד"ה ואם וכן מוכח דעת הרמב"ם דפסק (פ"י) דלהוציא ליחה מותר אף שפסק(פ"א) כר"י דמשאנ"ל חייב וע"כ דלהוציא ליחה מותר לכ"ע וע"ש במ"מ:

בתוס' ד"ה שניהם פטורין. אינו קאי אמתניתין וכו' אלא קאי אמאי דקאמר פטורי דאתי לידי חיוב וכו' והקש' המהרש"א ובדו"ח מדוע לא פריך באמת אמתניתי' ולע"ד י"ל דאמתני' יש מקום לבעל דין לחלוק דבאמת חייבין להביא קרבן אחד בשותפות ועי' מנחות (דף ק"ד) והא דקתני שניהם פטורין היינו כגון שהלכו זה למזרח וזה למערב כההיא דכריתו' (דף ז') ואף דבאמת גם ע"ז היה קשה כמ"ש התוס' שצריך לחייב השני מ"מ ניחא ליה טפי למיפרך אהא דאמר פטורי דלא אתי לידי חיוב וכו'. דמשמע דפטורין לגמרי ואמאי הא איתעבידא מלאכה מבינייהו:

שם בתוס' בעשותה. אך קשה בפ' המצניע משמע דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש וכו'. ולע"ד נ"ל דיסוד דכל פטורין הללו בין בבת אחת בין זא"ז הוא מבעשותה דאתי לאפוקי עושה מקצתה רק מקרא דבעשותה לחוד לא ידעינן איזהו נקרא מקצת מלאכה להכי מצריכין בפ' המצניע (דף צ"ג) ג' קראי נפש אחת לאורויי דבין זה וזה יכול וזה וזה אינו יכול וזה עוקר וזה מניח הם כולם בכלל עושה מקצתה דממעטינן מבעשותה. ולזאת אינו מביא הכא אלא הכלל דעושה מקצתה פטור. ואידך פרושא זיל גמור בפ' המצניע ומה מאוד מאיר לנו לשון רש"י פסחים (דף פ"ה) ד"ה עד בדעבד ליה עקירה והנחה דעד שיניח לא נגמרה מלאכה דגבי שבת כתיב בעשותה את כולה ולא העושה מקצתה שבת (דף צ"ב) עכ"ל. והקשה בספר יד המלך דבפרק המצניע י ילפינן לשנים שעשאוהו אבל לא לעקירה בלא הנחה. ולפמ"ש דשנים שעשאוהו הוא בכלל עושה מקצתה א"ש. ועיקר הדברים מבואר אי"ה היטב בפ' המצניע כי שם מקומו:

בגמרא עקירת גופו כעקירת חפץ. מזה ק"ל על מ"ש הרמב"ם בהל' קרבן פסח (פי"ט) כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע לחבורה שלו ואוכל מה שבפיו. וקשה הא כיון שעומד למזוג חוץ לחבורתו ופסחו בפיו הנחת גופו כהנחת פסח חוץ לחבורה דמי וחייב משום לא תוציא כמבואר פסחים (דף פ"ה) דהוצאה כתיב בה כשבת ע"ש. ואפי' אם נדחק דפיו כיד דמי ולא נייח כדמשמע בתוס' עירובין (דף כ') ד"ה לא ע"ש. מ"מ קשה הא הרמב"ם לשיטתו כתב גם בהל' שבת (פי"ג) נתן לחבירו חפץ בידו והוציא ועמד שם חייב דעמידתו כהנחת חפץ דמי ואין לומר נמי דבפיו אין דרך הוצאה בכך כדתנן לקמן (דף צ"ב) ז"א דהא מבואר לקמן (דף ק"ב) דמחשבתו משוי ליה מקום גבי אם היתה שבת והוציאו בפיו ע"ש וצ"ע:

בתוס' ד"ה מאי טעמא וכיון דהוי הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו וכו'. והקשה המהרש"א א"כ תקשי להו דתפשוט ליה דעקירת גופו הוי עקירה ממתניתין כיון דהוי הנחה הרי כשעוקר גופו וכו'. וא"ז קושיא דהתו' לא הקשו אלא למסקנא דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי רק דידו בעצמו לא הוי הנחה הוכיחו שפיר מדמחייב העני אלמא דהוי הנחה. אבל בבעיא אם עקירת גופו כעקירת חפץ דמי מה ענין לזה דהיד בעצמו הוי הנחה דלמא בעינן עקירה ממקומו ולא מהני עקירת המקום גופא ועי' במהרש"א בד"ה קודם מזה. ואדרבה משמע במתניתין דעקירת חפץ מהיד חייב ועקירת היד עם החפץ פטור. ושיטת רש"י נראה דמחלק אף לע"ז אם היד גופא נקרא הנחה דאע"ג דהוי הנחה לע"ז שהעוקרו מידו חייב מ"מ בעוקר היד עם החפץ לא הוי עקירה. ולע"ד קצת דוגמא לזה (דף ה') דבעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים וכו' ע"ש. אלמא דאע"ג בעוקר הכלי עם האגוז פשיטא ליה דפטור מ"מ בעוקר האגוז מהכלי מספקא ליה. וחילוק זה נ"ל מבואר בתוס' עירובין (דף כ') ד"ה לא יעמוד ברה"י וישתה בר"ה שכתבו דפיו וידו ברשות אחר הוא מקום פטור וחזרו והקשו ע"ז מהא דהמוציא ידו מלאה פירות לחוץ דאמרינן לקמן משחשיכה דאי שדי לה אתי לידי חיוב חטאת ותירצו דלא חשיב הנחה במ"פ אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו אבל התם שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור ע"ש. ולע"ד אין כוונתם מ"פ ממש אלא כוונתם הנחת פטור כדקאמר הכא ידו לא נייח כמ"ש במתניתין (וע"ש בדו"ח) הרי דחילקו בהנחת פטור בין הוציא היד עם הפורות בין נוטל לידו ממ"א. [ובחידושי לסוכה (דף מ"ב) כתבתי בענין זה ליישב קושית הגאון רע"א ז"ל בדו"ח גבי המוציא לולב בר"ה פטור מפני שהוציא ברשות דפריך והא מדאגביה נפיק ביה והקשה בדו"ח הא מ"מ בשעת עקירה היה בכלל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה וא"א לחייבו על העקירה ומש"ה פטור דהוי כהנחה בלא עקירה עכ"ל וכתבתי שם ולע"ד נ"ל דלא הוי עדיף טעה בדבר מצוה מהטעינו חבירו שכתבו התוס' והרא"ש שבת (דף ג') דאם היה ידו וגופו במקום אחד והוציא לחוץ חייב דעקירת ידו כעקירת חפץ ממקומו דמי ע"ש. וה"נ כיון שנעקר לילך ממקומו ולולבו בידו כעקירת לולב ממקומו דמי וחייב דהא כבר יצא בו אחר שהגביהו קודם שעקר ממקומו] אולם התוס' בכתובות (דף ל"א) ד"ה רב אשי מתנגד לזה גבי שצירף ידו למטה מג' וקיבלה שכתבו דדוקא למטה מג' אבל למעלה מג' פטור דמיירי שגופו בפנים וידו בתר גופו גרירא ולא הוי הנחה ע"ש אף דהתם מניח לתוך ידו ממקום אחר. אבל אם כוונת התו' בעירובין כפשוטו דהוא מ"פ ממש הוי א"ש דאף דהוי הנחה מ"מ פטור למעלה מג' דהוי מ"פ. ובאמת הכל הולך אל מקום אחד דלהכי נקרא מ"פ משום דהוי הנחת פטור:

ע"כ בתוס' ד"ה היה טעון. דאי הוה נקיט משחשיכה משום עקירה ראשונה. והקשה בדו"ח דר"ע אייגר הא זהו ודאי מוכח ממתניתין דכשמונח ביד הוה הנחה לענין דהנוטל מידו הוה עקירה אלא דהאיבעיא רק מצד עקירת גופו וכו' וא"כ בטעון משחשיכה ועמד לפוש וחזר והוציא אם עקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי אינו חייב דהעקירה ראשונה נתבטל דהא אם אלו נעלו אחר מידו הוי עקירה ע"ש. ולענ"ד הא בהדיא דלא נתבטל עקירה ראשונה לע"ז דהא אמרינן בסמוך לענין אם היה ידו מלאה פירות והוציאן לחוץ דאם שדי להו חייב חטאת ע"כ אעקירה ראשונה. אף דאם אחר נטלו מידו והכניסן לפנים או שטלטל ד"א בר"ה היה חייב לשיטת רש"י דגופו וידו ברשות אחד או שני רשויות דין אחד להם וברשות אחד ודאי חייב בכה"ג כדתנן. דאם נטל העני מיד בעה"ב בפנים חייב העני וכה"ג כתבתי לעיל לחלק בין עקירת והנחת היד לעקירה מהיד:

בגמרא אמר אביי פשיטא לי וכו'. כר"ה לא דמיא מידו דעני. וגירסת בעל המאור להיפוך כרה"י לא דמיא מידו דעני ופירש דאינה כרשות שהיא פשוטה לתוכה מדפטר העני שהכניס לפנים. וכן הביא בחידושי רשב"ם בשם הגאונים ע"ש. והקשה הפ"י דהא זו היא מחלוקת דאביי ורבא לקמן (דף צ"ב) בענין אגד יד שמיה אגד ולמאי דקאמר שם אביי אמר חייב. א"כ הני תרי מימרי דאביי סתרי אהדדי ע"ש. וא"ז קושיא דהתם מיירי בהפרש בין יד לכלי ולא משכחת רק בתוך ג' דהוי כרשות שהיא פשוטה לכ"ע דכארעא סמיכתא היא ופליגי באגודו בפנים. והכא בהפרש בין יד לגוף דהוא למעלה מג' דקאמר לקמן (דף צ"ב) ולקמן (דף צ"ה) דקאמר כאן למטה מי' דאדם בטל לגבי רשות שעומד בה כמש"ש בח"ר די"מ דאפילו למעלה מי' כדאמר לקמן (דף ק') המוציא למעלה מי' חייב ע"ש ואלו אם יצא בעצמו והחפץ בידו למעלה מג' חייב דבטל לגבי רש"ה כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם (פי"ג) ובידו לחוד פטור ולאו משום אגודו בפנים אלא דהיד לא מיבטל לגבי רשות ולא נקרא רה"ר כלל ולהמסקנא שם דאביי אמר שמיה אגד באמת עולה בקנה אחד עם הך דהכא כמ"ש המאור דהכא טעמא דידו בתר גופו גריר:

שם. אידי ואידי למטה מי' ולאו ככרמלית דמי ומשחשיכה קנסוהו. ק"ק כיון דלאו מצד כרמלית קאתינן עלה רק קנסא בעלמא א"כ לאשמעינן גם להיפוך בעומד בחוץ ופשט ידו מלאה פירות לפנים יהא אסור להחזיר לחוץ משום קנסא וי"ל:

ברש"י ד"ה בשוגג לא קנסוהו ולאיסור נמי לא תפשוט דהתם ליכא למיחש דלמא לשדינהו. פי' דבמזיד יעמוד על עצמו ולא שדי כל היום כי יראה כי חייו תלוים לו מנגד אבל עד השתא דסבר דאיירי בשוגג דליכא מיתה הוי קרוב לוודאי דא"א לתפוס ידו כל היום. אולם ק"ל דא"כ בשנויא דבתרה דמשני. והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי הדק"ל דלמא שדי ליה דהא איירי בשוגג דליכא מיתה. ולע"ד נראה לפרש כל הסוגיא. דהנה במהר"ם דקדק למה ליה אריכות הלשון אדרבה איפכא מסתברא וכו'. ולמה לא קאמר בקיצור מדלא התירו משחשיכה תפשוט דרב ביבי:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש דלכאורה קשה מדוע לא קאמר הכי ג"כ בעירובין (דף ק') גבי אילן דתני חדא אסור לירד ותני אידך מותר ומשני כאן מבעוד יום וכאן משחשיכה ע"ש אמאי לא התירו לו לירד שלא יבא לתלוש ואתי לידי חיוב חטאת. ואין לומר דהתם עיקר טעמא שמא בעליתו וירידתו יתלוש ממילא. ז"א דלזה לא חיישינן דה"ל דבר שאינו מתכוין כמבואר בעירובין (דף ק') גבי עשבים וע"כ צ"ל דחיישינן שמא יתלוש בידים וא"כ הדק"ל [ובחידושי לפסחים הארכתי דמצינו חמץ בפסח לשיטת התוס' כתובות דף ז') דאסור לשרוף בי"ט משום מוקצה. ופי' הכ"מ הל' חמץ ומצה (פ"ג) דהעמידו דבריהם במקום עשה ע"ש. ולא התירו לו מוקצה דרבנן שלא יבא לידי חיוב. חטאת אכילת חמץ בפסח משום שהוא ספק]. לזאת אני אומר דאם היה מבעוד יום ומשחשיכה דינם שוה לאסור להחזיר ליכא למיפשט כלל כמ"ש רש"י דהתם ודאי והכא ספק והכא ע"א הוא לפמ"ש בש"ע (סי' רנ"ד) דאם הדביק מבעוד יום דלא עביד איסורא התירו לרדותו לצורך שבת וא"כ לכאורה לא גרע חילול שבת דאורייתא מעונג שבת דה"ל להתיר. וצ"ל דבעי' דר"ב הוא דאפשר דמשחשיכה הואיל דעביד איסורא חמיר טפי אף דאתי לידי חיוב ממבעוד יום אף דלא אתי לידי חיוב. וזהו שמוכיח דחזינן בכה"ג הכא גבי ידו מלאה פירות דהחמירו משחשיכה יותר מבעוד יום. אבל השתא דמשני הא בשוגג והא במזיד ומבעוד יום ומשחשיכה דינם שוה ליכא למיפשט כלל ועי' בביאורי הגר"א (סי' שמ"ח) ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה בשוגג משנויא קמא נמי נפשוט דלא התירו דלמטה מי' אסור. ולמ"ש לק"מ דהא התם מבעוד יום ומשחשיכה דינם שוה. והשתא מיושב שפיר קושיתי מההיא דעירובין (דף ק') גבי אילן ואע"ג דלחד שנויא דהתם משחשיכה אסור לירד ומבעוד יום מותר דהא התם דלגבי תלושה דאורייתא אין נפ"מ בין עלה מבעוד יום ובין משחשיכה. א"כ בוודאי משחשיכה אית לן להחמיר טפי:

בתוס'. ד"ה מהו שתעשה ולא הוי כרמלית אלא לענין רשות שהגוף שם. לכאורה שפת יתר הוא דבל"ז א"ש במה שחלקו דהיינו דווקא בהוציא ידו מלאה:

בתוס' ד"ה בשוגג לא קנסוהו. אבל גבי רדית הפת לעולם אימא דהתירו. והקשה המהרש"א מה"ט דאסור ביד משחשיכה משום דהוי כחוכא וטלולא מה"ט גופיה תאסר רדית הפת במשחשיכה משום דהוי כחוכא וטלולא כיון דאסור מבע"י. ולע"ד י"ל דלא שייך הך סברא כחו"ט אלא בדבר שבקנסא משום שעשה שלא כהוגן וצריכין למיקנסיה יותר משחשיכה אבל ברדית הפת דלאו משום קנסא הוא לא הוי כחו"ט. וקושית התו' משנויא קמא נפשוט הוא לפי גרסתנו מי קנסוהו כמ"ש התוס' לעיל דמבע"י נמי הוי קנסא או עיקר סמיכתם אשנויא בתרא הא דבמזיד קנסוהו כמ"ש המהרש"א בעצמו לעיל:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה