אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) מפנין - פרק יח › דף קכז:

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

מפנין - פרק יח · דף קכז:

דף קכז.

בגמ'. שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. והקשה בקהלת יעקב לר"א דאמר בערכין דף כ"ח) מחרים דם מצאנו ואם החרים את כולם אונן מוחרמין דברי ר"א אמר ר"א בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי לבזבז נכסיו וכו'. א"כ לא הוי צריך כאן התרה כלל וסתם חרמים הוא לבדק הבית ע"ש. ותמיהני הא אמרינן שם אפילו מין אחד לא לחרמיה כולה ע"ש ותנן בהדיא ערכין (דף כ"ג) המקדיש נכסיו מעלין לו את תפיליו דהקדיש גם תפיליו שבראשו ודוחק לומר דאתי דלא כר"א וצ"ל כמ"ש התוס' ערכין (דף כ"ח) דהאי קרא מכל אשר יש לו ולא כל שיש לו מיירי בחרמי כהנים דהא בסיפא דקרא כתיב לא ימכר ובהקדש בדק הבית יש להן פדיון ע"ש אבל בהקדש בד"ה י"ל דאפילו בהקדש כולם מוחרמין. וכן בעי בפשיטות ב"ב (דף קמ"ח) בשכיב מרע הקדיש כל נכסיו מהו ועוד לע"ד ניחא טפי לאוקמי מתניתין דערכין בחרמי כהנים דהא תני נמי מחרים מצאנו ומבקרו שהוא בהמה טהורה ואמרינן בפסחים (דף מ"ב) המקדיש תמימים הראוי למזבח לבדק הבית עובר בעשה ול"ת ואף שכתב הרמב"ם הל' ערכין (פ"ה) אע"פ שעבר על עשה מה שעשה עשה. הלשון מקדיש משמע לכתחילה וצריך לדחוק דמיירי שהיה כל עדרו בעלי מום. ומ"ש דסתם חרמים לבה"ב א"ז קושיא דמצינו דנקט סתם חרמים לכהנים בתמורה (דף ל"ב) דתנן גבי הקדש עילוי ומחרימין אותן ומפרש דהיינו חרמי כהנים. ובעיקר הדבר שהחליט סתם חרמים הוא לבדה"ב נעלם ממנו מ"ש הרמב"ם הל' ערכין (פ"ו) דסתם חרמים לכהנים. וכן פירש"י בתמורה (דף ל"ב) ולכאורה סותר רש"י דברי עצמו בר"ה (דף ד') דסתם חרמים הוא לגבוה וע"ש בתוס' וט"א ולפמ"ש התוס' בתמורה דר"ה דהתם ע"כ ס"ל דסתם חרמים לכהנים א"ש דרש"י פירש לר"ה [ובחידושי לערכין כתבתי אמ"ש הרמב"ם הל' ערכין (פ"ו) דלכתחילה לא יחרים ובדיעבד אפילו אם החרים כולם מוחרמין וכתב הכ"מ אע"ג דר"א בן עזריה סבר כר"א ע"ש ולע"ד פשוט דרישא דמתניתין מחרים מצאנו וכו' דמשמע אבל לא כולם הוא סתמא ואתי ככ"ע והא דמסיים דברי ר"א לא קאי רק אסיפא דאם החרים אינן מוחרמין וכן משמע שם בגמרא ע"ש ולפ"ז ר"א ב"ע הא לא קאמר רק אין אדם רשאי לבזבז משמע לכתחילה וי"ל דס"ל כת"ק דר"א] ובמ"א הקשיתי בסוגיא דב"ב (דף קמ"ח) בבעיא בהקדיש כל נכסיו מי אמרינן לגבי הקדש גמר ומקני אף מחיים או כוונתו דוקא לאחר מיתה. מהא דאמרינן כתובות (דף ס"ו) גבי תקנת אושא דאל יבזבז יותר מחומש ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לית לן בה ע"ש. וא"כ למה נתלה שכוונתו להקנות מחיים ועביד איסורא והלא טוב יותר לומר דכונתו רק לאחר מיתה דמותר לכתחילה. ותירצתי ע"פ סוגיא דערכין (דף כ"ח) דאין לחלק בין מחיים לאחר מיתה רק בחומש דת"א כעובדא דכתובות (דף ס"ו) דבזבז פלגא ממונא אבל בכל נכסיו אסור לכתחילה אף לאחר מיתה מקרא דבקרו ולא כל בקרו. ולפ"ז אסור לכתחלה אף בקדשי בדה"ב וא"כ איך שייך לדונו לכף זכות במה שאסור לכתחלה וי"ל:

שם דמאי הא לא חזי ליה. משמע ליה דמיירי בכל דמאי אפילו בלקח מתחילה לאדם דאסור גם לבהמה בלא מעשה אבל בלקח מתחילה לבהמ' פטור מדמאי בחולין (דף ז') וא"כ חזי לבהמה:

שם בגמרא. ומעשר ראשון שניטלה תרומתו פשיטא. מה שיש להקשות ע"ז מהא דר"מ א"ל ביבמות (דף פ"ה) דמעשר ראשון אסור לזרים מבואר בחיבורי שם ישראל פ"ז דברכות) ע"ש:

בתוס' ד"ה האי אידגן. א"נ י"ל הא דנקט אידגן היינו ככל דינו שראה פני הבית. והקשה המהרש"א דלהאי תירוצא דלא ה"ל למינקט בשיבלין דבהקדים נמי באידגן נמי איכא פטור בלא ראה פני הבית. ולק"מ דנקט בשיבלין מלתא דפסיקא גם למ"ד דלא בעינן ראיית פני הבית פטור משיבלין. ואדרבה הכא הוי מילתא דפסיקא טפי ממ"ש התו' באידגן דלא הוי מילתא דפסיקא דהא למ"ד בעינן ראיית פה"ב לא מהני אידגן לבד:

בא"ד דלא בעינן ראיית הבית אלא בזיתים. וה"ה די"ל דמשכחת דלא בעינן ראיית הבית כלל כגון שדעתו להוליך לשוק ולא לבית כמבואר (פ"א דמעשרות):

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה