אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) מפנין - פרק יח

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

מפנין - פרק יח

כל הכלים - פרק יז

ברש"י ד"ה מפנין תרומה טהורה. דחזי לבהמת כהן כוונתו במ"ש לבהמת כהן ולא פירש לכהן גופיה דהא קתני כל מיני תבואה ושעורים בכלל ותניא ביצה (דף י"ד) לענין משלחין מנות בי"ט ר"ש מתיר בתבואה וכו' כגון שעורים ליתן לפני בהמתו ואפילו חטין דראוי לעשות מהן לודיות נראה דאינו אלא בי"ט אבל בשבת דאסור בבישול אינו ראוי אלא לפני בהמה. ואף דתניא ברכות (דף ל"ו) הכוסס את החטה מברך האדמה מ"מ מקרי אכילה ע"י הדחק ועי' בהרש"ש:

בא"ד אבל תרומה טמאה לא דאפילו לבהמת כהן לא דאפילו לבהמת כהן לא חזי בשבת דאע"ג דבחול חזי וכו'. משמע דאפילו בקופה אסור דמשמע דכולה מתניתין מיירי בקופה וע"כ משום דנעשה בסיס לדבר האסור וכן הוא לקמן (דף קמ"ב) ולפ"ז חמור כלי שהיא בסיס לדבר מוקצה שמוקצתו מצד שהוא אסור בשבת שאסור אפי' לצורך מקומו דהא מפני האורחים וביטול בית המדרש הוא לצורך מקומו מכלי גופיה שמלאכתו לאיסור שמותר לצורך מקומו:

דף קכז.

ותניא אידך בעשר וחמש עשרה וק"ל לרב חסדא דאמר לעיל ד' מה' דהיינו שלא יגמור את האוצר א"כ הכא בט"ו יכול לפנות עד י"ד. ולפ"מ דמסיק דקאי אכדין ומפנה הט"ו כדין בחמש קופות א"ש טפי ובזה י"ל קושית התו' ד"ה דכ"ע דהוי מצי למימר דכ"ע למעוטי במשא עדיף ולפמ"ש א"ש דא"כ הוי קאי הט"ו אקופות ויקשה לר"ח דה"ל למיתני י"ד וט"ו:

בתוס' ד"ה דכ"ע. לא מצי למימר דכ"ע למעוטי במשא עדיף דההיא דקתני דו"ה לא מצי סבר הכי. פי' דבמתניתין תבואה ולא מצינו בהם גדולים וקטנים אבל בברייתא כדי יין ושמן דמצינו באידך ברייתא דעשר וחמש עשרה דאיכא קטנים א"כ הוי מצי למיתני עשר וחמש עשרה והמהרש"א כתב בד"א:

בגמרא או דלמא כל חד מפנה לנפשיה. וה"ה שאחרים יכולין לפנות לצרכן רק שלא יהא אחד מפנה יותר מה' סאין. הב"י (סי' של"ג). וק"ל דבמנחות (דף ס"ג) משמע דאדרבה למעוטי בגברי עדיף דתנן ר"ח אומר בשבת היה נקצר ביחיד ובחול בשלשה ומפרש בגמרא כיון דאפשר ע"י אחד לא טרחינן ע"י ג' ע"ש. ועי' בש"א (סי' נ"ט) שהביא תשובת הרמ"א דרצה להוכיח דריבוי מלאכה וריבוי גברי דין אחד להם דאמרינן התם ר"ח ורבי ישמעאל דבר אחד אמרו דתנן רי"א בשבת היה בא מג' סאין ובחול מחמש ע"ש וא"כ ה"ה הכא כמו שאסור לפנות בריבוי מלאכה כן ליתסר בריבוי גברי ועי' בספר תורה אור ודרך החיים למורי זקני הגאון ר' חיים ברודא ז"ל שנתוכח עם הש"א אם מותר למול ע"י ב' מוהלין הואיל שאפשר ע"י מוהל א'. ואף דהתם הוא דאורייתא והכא דרבנן מ"מ הא כל דתיקן רבנן כעין דאוריית' תיקנו והכא הדרבנן עם הדאורייתא מהיפוך להיפוך דבדאורייתא מוטב למעט בגברי ובדרבנן מוטב להרבות. וכן בביצה (דף ל') גבי איתקן רב דדרו בדגלא לדרו באגר ופירש"י בשנים ע"ש. והא מרבי בגברי ואף דעביד דרך שינוי מ"מ משמע שיטת רש"י שם היכא דמרבה בטורח לא עבדינן שינוי וא"כ ה"ה בריבוי גברי וצ"ע:

שם אמר ר"ח פעם אחת הלך ר' וכו' ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי כל השדה. צל"ע הא לקמן (דף קמ"ב) מחלוקת דאמוראי אי עומרים חזי למזגא עלייהו ולעיל (דף מ"ה) נסתפק אי ס"ל לרבי מוקצה ולשיטת תוס' ביצה (דף י"ב) דתבואה אסור למלול כלל בשבת (ודלא כהרי"ף בפירקין) א"כ ה"ל מוקצה דלא חזי ליה:

שם ועימר רבי כל השדה. לאו דוקא כל השדה דהא אסור לגמור דדלמא אתי לאשוויי גומות:

בתוס' ד"ה אע"ג. ועוד מדלא מספקא ליה וכו' ואי אמרינן דד' וה' לפי האורחין אכתי איכא לספוקי. והקשה המהרש"א אין זו הראיה מכרעת דאימא דודאי כן הוא לפום אותה סברא דבאורחין טובא נמי לא הוי רק ד' וה' איכא למימר דבאדם א' נמי ד' וה' דאין חילוק בין מועטים למרובין אבל לפום הסברא דקיימינא דבטובא הוי לפי האורחין ה"נ אית לן למימר באדם אחד הוי לפי האורחין. ולא ק"מ דא"כ גם לתלמודא גופה לא פשיטא ליה וא"כ למה ליה ליבעי אי הכל לפי האורחין ביותר מד' וה' הא הוי מצי למבעי בדו"ה אי לפי האורחין או אפילו באדם אחד ובלא"ה הוכיחו שפיר בראיתם הראשונה:

דף קכז:

בגמ'. שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. והקשה בקהלת יעקב לר"א דאמר בערכין דף כ"ח) מחרים דם מצאנו ואם החרים את כולם אונן מוחרמין דברי ר"א אמר ר"א בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי לבזבז נכסיו וכו'. א"כ לא הוי צריך כאן התרה כלל וסתם חרמים הוא לבדק הבית ע"ש. ותמיהני הא אמרינן שם אפילו מין אחד לא לחרמיה כולה ע"ש ותנן בהדיא ערכין (דף כ"ג) המקדיש נכסיו מעלין לו את תפיליו דהקדיש גם תפיליו שבראשו ודוחק לומר דאתי דלא כר"א וצ"ל כמ"ש התוס' ערכין (דף כ"ח) דהאי קרא מכל אשר יש לו ולא כל שיש לו מיירי בחרמי כהנים דהא בסיפא דקרא כתיב לא ימכר ובהקדש בדק הבית יש להן פדיון ע"ש אבל בהקדש בד"ה י"ל דאפילו בהקדש כולם מוחרמין. וכן בעי בפשיטות ב"ב (דף קמ"ח) בשכיב מרע הקדיש כל נכסיו מהו ועוד לע"ד ניחא טפי לאוקמי מתניתין דערכין בחרמי כהנים דהא תני נמי מחרים מצאנו ומבקרו שהוא בהמה טהורה ואמרינן בפסחים (דף מ"ב) המקדיש תמימים הראוי למזבח לבדק הבית עובר בעשה ול"ת ואף שכתב הרמב"ם הל' ערכין (פ"ה) אע"פ שעבר על עשה מה שעשה עשה. הלשון מקדיש משמע לכתחילה וצריך לדחוק דמיירי שהיה כל עדרו בעלי מום. ומ"ש דסתם חרמים לבה"ב א"ז קושיא דמצינו דנקט סתם חרמים לכהנים בתמורה (דף ל"ב) דתנן גבי הקדש עילוי ומחרימין אותן ומפרש דהיינו חרמי כהנים. ובעיקר הדבר שהחליט סתם חרמים הוא לבדה"ב נעלם ממנו מ"ש הרמב"ם הל' ערכין (פ"ו) דסתם חרמים לכהנים. וכן פירש"י בתמורה (דף ל"ב) ולכאורה סותר רש"י דברי עצמו בר"ה (דף ד') דסתם חרמים הוא לגבוה וע"ש בתוס' וט"א ולפמ"ש התוס' בתמורה דר"ה דהתם ע"כ ס"ל דסתם חרמים לכהנים א"ש דרש"י פירש לר"ה [ובחידושי לערכין כתבתי אמ"ש הרמב"ם הל' ערכין (פ"ו) דלכתחילה לא יחרים ובדיעבד אפילו אם החרים כולם מוחרמין וכתב הכ"מ אע"ג דר"א בן עזריה סבר כר"א ע"ש ולע"ד פשוט דרישא דמתניתין מחרים מצאנו וכו' דמשמע אבל לא כולם הוא סתמא ואתי ככ"ע והא דמסיים דברי ר"א לא קאי רק אסיפא דאם החרים אינן מוחרמין וכן משמע שם בגמרא ע"ש ולפ"ז ר"א ב"ע הא לא קאמר רק אין אדם רשאי לבזבז משמע לכתחילה וי"ל דס"ל כת"ק דר"א] ובמ"א הקשיתי בסוגיא דב"ב (דף קמ"ח) בבעיא בהקדיש כל נכסיו מי אמרינן לגבי הקדש גמר ומקני אף מחיים או כוונתו דוקא לאחר מיתה. מהא דאמרינן כתובות (דף ס"ו) גבי תקנת אושא דאל יבזבז יותר מחומש ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לית לן בה ע"ש. וא"כ למה נתלה שכוונתו להקנות מחיים ועביד איסורא והלא טוב יותר לומר דכונתו רק לאחר מיתה דמותר לכתחילה. ותירצתי ע"פ סוגיא דערכין (דף כ"ח) דאין לחלק בין מחיים לאחר מיתה רק בחומש דת"א כעובדא דכתובות (דף ס"ו) דבזבז פלגא ממונא אבל בכל נכסיו אסור לכתחילה אף לאחר מיתה מקרא דבקרו ולא כל בקרו. ולפ"ז אסור לכתחלה אף בקדשי בדה"ב וא"כ איך שייך לדונו לכף זכות במה שאסור לכתחלה וי"ל:

שם דמאי הא לא חזי ליה. משמע ליה דמיירי בכל דמאי אפילו בלקח מתחילה לאדם דאסור גם לבהמה בלא מעשה אבל בלקח מתחילה לבהמ' פטור מדמאי בחולין (דף ז') וא"כ חזי לבהמה:

שם בגמרא. ומעשר ראשון שניטלה תרומתו פשיטא. מה שיש להקשות ע"ז מהא דר"מ א"ל ביבמות (דף פ"ה) דמעשר ראשון אסור לזרים מבואר בחיבורי שם ישראל פ"ז דברכות) ע"ש:

בתוס' ד"ה האי אידגן. א"נ י"ל הא דנקט אידגן היינו ככל דינו שראה פני הבית. והקשה המהרש"א דלהאי תירוצא דלא ה"ל למינקט בשיבלין דבהקדים נמי באידגן נמי איכא פטור בלא ראה פני הבית. ולק"מ דנקט בשיבלין מלתא דפסיקא גם למ"ד דלא בעינן ראיית פני הבית פטור משיבלין. ואדרבה הכא הוי מילתא דפסיקא טפי ממ"ש התו' באידגן דלא הוי מילתא דפסיקא דהא למ"ד בעינן ראיית פה"ב לא מהני אידגן לבד:

בא"ד דלא בעינן ראיית הבית אלא בזיתים. וה"ה די"ל דמשכחת דלא בעינן ראיית הבית כלל כגון שדעתו להוליך לשוק ולא לבית כמבואר (פ"א דמעשרות):

דף קכח.

בגמרא. מטלטלין החצב שהוא מאכל לצביים משמע דחצב אינו מאכל אדם. ובכלאים משמע דחצב אית ביה משום כלאים דתנן אין תוחבין יחור של תאנה לתוך החצב. והא הרמב"ם הל' כלאים (פ"א) כ' אין איסור משום כלאים אלא הראוי למאכל אדם ועי' מ"ש בכ"מ ומ"ש בחיבורי שם ישראל (פ"א) וי"ל דהא קתני נמי ואת החרדל שהוא מאכל ליונים. וחרדל הוא ודאי מאכל לאדם כדמשמע בכ"ד לקמן (דף קל"ט) נותנין ביצה במסננת של חרדל פסחים (דף מ') אין נותנין קמח לתוך החרדל צ"ל כשהן חיין ושלמין אינן ראוין לאדם ובשבת אסור לשחקן כמבואר לקמן (דף ק"מ) וי"ל דחצב נמי אינו מאכל אדם אלא כשהן מבושלין והכא הא מיירי בחיין ובזה יש לפר מחלוקת דמתניתין עם הברייתא בחרדל לרב חסדא דאוקי לעיל מתניתין כר"י דא"ל מוקצה ומש"ה אסר בחרדל דר"ח לשיטתו דאסר בסמוך לר"י לטלטל בשר תפל משום דמלוח ומבושל חזי לאדם לא מקצי תפל לבהמה. וכן נמי בחרדל דשחוק חזי לאדם לא מקצי שלם ליונים ותנא דברייתא כר"ש דמתיר גם בשר תפל דל"ל מוקצה ולפמ"ש התוס' דרשב"ג דמתניתין מתיר בחרדל אף דאתי כר"י י"ל דס"ל דחרדל מיוחד נמי ליונים כמו שמותר בתורמוס היבש שהוא מאכל לעזים לחד גרסא. [וכן מוכח בגמרא דקאמר אבל לח לא אכלה ולהגרסא לעניים ה"ל למימר לא אכלי] אף שהוא מאכל אדם כדמשמע לעיל (דף ע"ד) גבי דשלקי ליה שבעה זימנין:

שם אמר אביי רשב"ג וכו' כולהו ס"ל כל ישראל בני ישרים הם. וק"ל מאי מהני דראוי להיות להם נעמות הא מ"מ בשבת אסור לצודן והא כתבו התוס' לעיל (דף ק"ו) דבמחוסר צידה דאורייתא אסור ליתן להם מזונות וא"כ ה"ל מוקצה ואי משום דראוי לאחר שבת הא טבל ובשר תפל ג"כ ראוי לאחר השבת ואפ"ה הוי מוקצה:

בתוס' ד"ה דג תפל. ובשר תפל מותר לטלטלו. עי' במהרש"א שהקשה אמאי לא משני לרב הונא דכל ישראל וכו' ועי' לעיל (דף קי"א) דמסיק דרב לא ס"ל כר"ש דכל ישראל וכו' ור"ה תלמיד דרב וע"ש ד"ה למימרא וא"כ י"ל דגם רב ס"ל כר"ש בזה:

דף קכח:

בתוס' ד"ה בשר תפוח אבל מפני שהוא מאכל לחיה מותר לטלטלו דכל ישראל בני ישרים הם. לכאורה לא הוי צריכי לזה די"ל דמיירי דאית ליה חיה דמותר לכ"ע כמבואר לעיל בסוגיא:

בגמרא בהמה שנפלה. כרים וכסתות אין פרנסה לא וה"ה דהוי מצי לשנויי דהברייתא ס"ל כמ"ד ב"מ (דף ל"ב) דצער ב"ח דרבנן ולא אתי צער ב"ח דרבנן ודחי מבטל כלי מהיכנו דרבנן אלא דעדיפא משני:

שם והא קמבטל כלי מהיכנו. אע"ג שכתבו התוס' לעיל (דף נ"ב) דבהמה חשיבא כדבר הניטל. אינו אלא לענין אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ובמקום דיכול למושכה אבל הכא דאין יכול למושכה ולהגביה אסור ואין יכול ליטול הכלי מתחתיה ה"ל מבטל כלי מהיכנו ועיין מ"ש לעיל פ' כירה (דף מ"ג):

במשנה אין מילדין הבהמה בי"ט ופירש"י משום טירחא וא"כ הוא דרבנן. ק"ל הא בביצה (דף ל"ה) גבי משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת משמע דמשום הפסד ממון התירו טירחא בי"ט ע"ש ואולי י"ל דהכא טירחא יתירה היא כדתניא התם (דף ל"ו) ובלבד שלא ישלשל בחבל ע"ש. אבל קשה דלישרי משום צער ב"ח כדלעיל בנפלה לאמת המים. אבל הרשב"א פירש דהוא איסור דאורייתא ע"ש. אבל עדיין ק"ל בסיפא אבל מסעדין ופירש"י בי"ט משמע אבל לא בשבת וכן כתב המ"א (סי' של"ב) וסיעוד הוא ודאי דרבנן לרב יהודה דאמר אוחז הולד שלא יפול דמה קא עביד ולכאורה נראה דהוא ע"ד משילין דביצה דהתירו טירחא בי"ט אבל לא בשבת. אבל קשה הא ר"י בעצמו לעיל בסמוך א"ל דאתי צער ב"ח ודחי דרבנן. וצ"ל שאין מדמין שבותין זה לזה כמה שכתב המ"א (סי' ש"ה) לענין להעלותה בידים דאסור ע"ש:

דף קכט.

בגמרא. אמר רבא לא אמרן אלא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה וכו'. לשיטת הפוסקים ביו"ד (סי' קצ"ד) דאסור לבעול בתוך מ' לזכר ושמונים לנקבה עד שתטבול שתי טבילות ע"ש והא בטבילה הראשונה עדיין אסורה לבעלה ולא שייך בעלה מחממה. צ"ל דרבא לשיטתו בנדה (דף ל"ו) דימי לידה דהיינו ימי טוהר עולין לז' נקיים. דהא רבא בעצמו ס"ל נדה (דף ס"ו) דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ומשום חומרא דר"ז דהרואה טיפת דם כחרדל צריכה לישב ז' נקיים ע"ש. ולאביי דס"ל נדה (דף ל"ו) דימי טוהר אינן עולין לז' נקיים ופסק ר"ח כותיה ומבואר בי"ד (סי' קצ"ד) דאפילו לא ראתה כלל אינן עולין עד שתטבול תחילה ע"ש א"כ הכא לא אפשר דהא בטבילה הראשונה עדיין אסורה לבעל. ומכאן סמך גדול להפוסקים המתירין כיון דרבא עבד עובדא ומעשה רב ובאמת ק"ל לשיטת הפוסקים דמשו' אין פתיחת הקבר בלא דם צריכה ז"נ א"כ בההיא דנדה (דף ס"ו) גבי אדבריה רבא לרב שמואל ודרש קשתה שני ימים והפילה צריכה ז"נ. וא"ל אפילו כל שהוא נמי משום חומרא דר"ז ע"ש. טפי ה"ל להקשות ת"ל אפילו לא ראתה כלל נמי דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ועוד מאי איריא הפילה דאין קישוי לנפלים אפילו ולד קיימא נמי לפמ"ש הפוסקים דמשום חומרא דר"ז אין דין דם קישוי כלל ואכמ"ל:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה