אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
כל הכלים - פרק יז
דף קכב:
ברש"י שבמשנה ד"ה אף על פי שנתפרקו. שדלתות הבית אינן כלי. לכאורה יש לפרש טפי לפמ"ש בסוגיא בסמוך דאין בנין וסתירה בכלים ומותר לסלק בשבת וא"כ מוכנין הם לכך מאתמול לסלק ולטלטל משא"כ דלתות הבית שאסורות לסלק א"כ אינן מוכנין לכך. וי"ל הא מסיק בסוגיא דמתניתין מיירי שנתפרקו בחול וא"כ דלתות הבית אסורות לטלטל אף כשנתפרקו בחול דלא שייך האי טעמא ועיין מ"ש עוד בסמוך:
בתוס' ד"ה כל הכלים. ולא גרסינן כל הכלים ניטלין דאיכא טובא דאין ניטלין וכו'. ולקמן (דף קכ"ב) קתני כל הכלים ניטלין דהתם קאי ארישא דרי"א כל הכלים חוץ ממסר וכו' ועי' עירובין (דף כ"ו) דאין למדין מן הכללות:
שם בגמרא. אדרבה בשבת מוכנין ע"ג אביהן. ק"ק לפמ"ש התוס' בסמוך ד"ה לעולם דאפילו למ"ד יש בנין בכלים ואסור לפרק בשבת מ"מ אם ניטלו מטלטלין. א"כ דלמא ס"ל למתניתין דיש בנין וקמ"ל אף דאסור לפרק בשבת אם ניטלו מטלטלין:
ברש"י ד"ה נוטלין מהיתר ציר שלהן. עי' ביצה (דף י"א) בענין יש להן ציר ואסור לכ"ע. וצ"ל דאינו אלא לענין חזרה ועי' בט"ז הל' י"ט (סי' תקי"ט):
דף קכג.
מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה. ופירש"י אגב השום. ובח"ר נסתפק אם מותר לטלטל ע"י ככר ותינוק דאמרינן לקמן דלא התירו ע"י כו"ת אלא במת ומסיק דלא הותר אלא ע"י שום הואיל שמיוחד לשום עושה אותה ככלי שמלאכתו להיתר כמו קדרה עם התבשיל ע"ש ונראה מדבריו דלאו ע"י אגב השום הוא. וק"ל א"כ מאי משני הא מני רבי נחמיה היא. הא לר"נ אפילו קדרה בתבשיל נמי אסור אלא לתשמיש המיוחד לה כדלקמן (ד' קמ"ו) ואפילו לצורך מקומו אסור לרבה לר"נ. ואפילו לרבא נסתפק הרשב"א אם מותר לר"נ וצ"ל דכוונתו לטלטל באמת עבור השום ולא כפירש"י דהוא לישב עליה. אבל לפ"ז תמיהני מה דמדמי לה לככר ותינוק דמת מה ענין זל"ז הא התם הוא בדרך הערמה דמינכר דלא היו עליו עד הנה ומניח עליו בכיון כדי לטלטל ע"י. ועוד דלא היו עליו בין השמשות ומיגו דאיתקצאי וכו' אבל הכא הא מונח עליו מכבר א"צ ליטול ממנו השום כדלקמן (ד' קמ"ב) גבי מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה דלצורך מקומו מותר אף שטהורה למעלה אף שיכול ליטול הטהורה. מכ"ש הכא דלצורך ההיתר המונח בו מותר לרבנן בכל מילי אפילו כו"ת. וזה יש לדחות אבל הסברא אמת:
שם בגמרא. הכל מודים בסיכי זיירי וכו'. עי' מ"ש לעיל (דף פ"א):
בגמרא למימרא דסבר רב נחמן טלטול מן הצד לא שמיה טלטול והא אמר ר"נ האי פוגלא ממטה למעלה אסור. וק"ל דמשמע דלא פריך אלא לר"א בן תדאי הא לרבנן ניחא הא הכא הוי מגולה מקצתה ובמגולה מקצתה מודו רבנן דמותר:
בתוס' ד"ה פגה מיירי שהניחה ע"מ ליטלה. וכתב המהרש"א אבל אי מיירי בהניחה ע"מ ליטלה ל"ק להו הכא מ"ט דמאן דאסר דהא כשכח דמי ואפילו טלטול גמור שרי כדקשיא להו לקמן גבי פוגלא די"ל דאימא דמאן דאסר דהיינו ת"ק תנא הוא ופליג וכו' אבל גבי פוגלא קשיא להו שפיר לרב נחמן וכו'. וק"ל א"כ גם בפוגלא לא קשה דאימא דמתניתין דהתם אתי' כר"א בן תדאי ור"נ ס"ל כרבנן קודם חזרתו. אבל באמת עיקר קושיתו לק"מ דהא התם הוי מגולה מקצתה ומודו רבנן דשרי אבל גבי פוגלא קשה להו שפיר דהא פוגלא ג"כ מגולה מקצתה ואפ"ה אסור כמ"ש בסוגיא:
בגמרא מדלענין טומאה לאו מנא לענין שבת נמי וכו' וכתב הר"ן דז"א אלא לענין שבר כלי אבל בכלי מעיקרא שבת וטומאה לאו כהדדי נינהו כדאמרינן פי' במה אשה בירית טהורה ויוצאין בשבת ותנן נמי בסמוך גבי קנה זיתים בין כך ובין כך ניטל בשבת עכ"ל. והנה לכאורה מצינו עוד לקמן (דף קמ"ג) גבי ספוג דניטל בשבת ואינו מקבל טומאה. ועוד תנן לקמן (דף קכ"ו) כל כיסויי הכלים ניטלין בשבת ולענין טומאה תנן כלים (פ' י"ד) כל הכיסויים טהורין ע"ש. אולם ק"ל דלקמן (דף קכ"ה) גבי תנור מדמי לה להדיא טומאה לשבת בכלי מעיקרא דקאמר שם ור"י השתא מעיקרא לאו מנא הוא ע"ש. וכן לקמן (דף קמ"א) במנעל שעל האימום קאמר לענין שבת דתליא בפלוגתא ר"א ורבנן לענין טומאה ע"ש. אולם מהר"ש בכלים (פ' י"א) גבי גלוסטרא נראה דגם לענין כלי מעיקרא שבת וטומאה כהדדי נינהו ע"ש. ובאמת ראיית הר"ן אינו מכיר דקנה של זיתים ודאי נקרא שם כלי גם לטומאה רק דגזירת הכתוב הוא דפשוטי כלי עץ טהור. ועוד הא ב"ב (דף ס"ו) קאמרינן דמדרבנן טמא ועי' בתוס'. וכן ההיא דבירית טהורה דגה"כ הוא דאינו טמא אלא משמשי אדם ולא משמשי משמשין של אדם ואינו ענין לשבת. ועי' במהרש"א. וההיא דלקמן גבי תנור אף דפליגי נמי בקרא התם לא גזה"כ הוא אלא דפליגי אי קראו הכתוב מנא שייך גם לענין שבת וכן ההיא דלקמן גבי ספוג דטהור לאו משום דלאו כלי הוא אלא דאין טמא רק המפורשים בקרא כלי עץ ובגד ושק ומתכות ואינו ענין לשבת וההיא דכיסויי הכלי' נמי טעמא משו' דבעינן שיהא שם בפני עצמו כמבואר כלים (פ' י"א) וג"כ אינו ענין לשבת:
שם בגמרא בגולמי עסקינן. ולפ"ז דין מחט עם כל הכלים מהיפוך להיפוך דבמחט קודם גמר הוא יותר כלי משנגמרה ונשברה ובשאר כלים הוא להיפוך דבנשבר מותר לטלטל כשראויה לכסות כדתנן לקמן (דף כ"ד) וקודם גמר לא מהני ראויה לכסות:
דף קכג:
ורב נחמן התם פקיד הכא לא פקיד. וק"ק כיון דלר"נ תליא העיקר בפקיד ולא פקיד א"כ מאי מדמי לה להא דאפיקטוזין הא התם ג"כ לא פקיד [ועי' סוף מקואות (פ' י') דחץ התחוב באדם ואוכלין ומשקין דין אחד להם לענין טומאה בלועה] ולפמ"ש התוס' דסמיך אסיפא דאין מעצבין א"ש טפי ולשיטת התוס' צ"ל דאסובי ינוקי אורחיה טפי מחומרי שדרה:
בגמרא וזוהמא ליסטרין של קדרה. מכאן נ"ל סמך למ"ש המג"א (סי' שי"ט) גבי עירו שומן מהמאכל דאין בו משום בורר דכל אחד לחודיה קאי ע"ש. דאל"כ ה"ל מלאכתו לאיסור דקודם התרת כלים היה אסור אף לצורך גופו:
שם בגמרא התירו וחזרו והתירו, לכאורה לשיטת הרמב"ם הל' ממרים (פ' י"ב) דאפילו אם בטל הטעם צריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין להתירו. וא"כ האיך התירו חכמי המשנה מה שגזרו נביאים בימי נחמיה. וצ"ל דנחמיה גופיה לדרי תיקן. וכה"ג אמרינן גיטין (דף ל"ו) גבי פרוזבול אי אמרינן הלל לדרי תיקן אי אכשר דרי מושיבין ב"ד ומבטלינן ע"ש. וכן מדוייק לשון הגמרא בימי נחמיה נשנה משמע דלא נשנה רק לדורו:
שם ומדוכה קודם התרת כלים נשנה. וק"ל אמאי לא חשיב נמי ההיא דעלי. ובשלמא לשיטת בעל המאור הביאו המהרש"א בתירוצא דלעיל בהכל מודים היכא דקפיד וכו' לא קאי אלא אעלי אבל במדוכה ליכא קפידא כ"כ י"ל דר"א ס"ל ג"כ כרבה דעלי אסור אף לאחר התרת כלים משא"כ במדוכה אבל לשיטת רש"י דמדוכה ועלי דין אחד להם קשה. וי"ל דקודם התרת כלים היה אסור אף לקצב עליו בשר דמלאכתו לאיסור אסור אף לצורך גופו. ועי' במהרש"א שהקשה מדוע לא משני רבה טעמא דמדוכה משום דקפיד. ולא ידעתי מנ"ל דהכא היתה בתר דשמע ההיא דסיכי זיירי וכו' דלמא היתה קודם כההיא דלעיל:
שם מקלות דתנן מקלות דקין וחלקים היו שם. עי' בר"ן ביצה (דף ל"ב):
דף קכד.
גלוסטרא דתנן נגר שיש בראשו גלוסטרא וכו' עד גלוסטרא כרבי ינאי. וק"ל לפמ"ש התוס' לקמן (דף קכ"ו) בנגר הנגרר דאין בו משום בנין אלא איסור טלטול. א"כ היכי בעי למימר הכא דגלוסטרא קודם התרת כלים נשנה הא תנן נמי בעירובין (דף ק"א) מחלוקת דר"א ור"י בנגר שיש בו גלוסטרא ומייתי עלה עובדא דר"ג וזקנים בבית הכנסת שבטבריא שהיו לאחר התרת כלים ועי' מש"ש:
ברש"י ד"ה שומטה ואע"פ שמלאכתו להיתר עי' במהרש"א ולע"ד דרש"י לשיטתו דפירש כה"ג לקמן (דף קכ"ו) גבי כיסויי כלים דקאמרינן והוא שיש תורת כלי עליהן. ופרש"י דראוי לתשמיש אחר. והתוס' השיגו עליו ע"ש. הרי אף דנעשית לכיסוי אם אינו ראוי רק לכיסוי לבד אינו נקרא כלי עד שיהא ראוי גם לתשמיש אתר ויתכן עוד שראוי לדבר איסור ואז נקרא כלי כיסוי שנעשית בעבור זה וכן אם ראוי לדוך נקרא כלי שמלאכתו להיתר שנעשית לנעול בו. אולם הרא"ש שם פירש דאם אין עליו תורת כלי הוי בנין וע"ש במהרש"א ובק"נ:
בגמרא כיון דבשבת מלאכתו לאיסור הוא גזירה יו"ט אטו שבת. וק"ל א"כ האיך מותר לשחוט בי"ט בסכין של שחיטה הא כתבו התוס' לעיל (דף קכ"ג) דסכין של שחיטה הוי כיתד של מחרישה דאסור אפי' לצורך גופו א"כ יש לגזור י"ט אטו שבת. ואולי י"ל דלא שייך למגזר אלא בדבר המותר בשבת כגון לסמוך הקדרה שלא במקום האש ודלת אבל שחיטה דאסור בשבת לא שייך למגזר. אבל לקמן (דף קמ"ג) גבי אוד משמע דאסור אפילו לצורך צליה שהוא דבר האסור בשבת:
דף קכד:
אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא. והרמב"ם (פ' כ"ד) כתב טעמים אחרים שלא יהא יום שבת כחול בעיניו והקשה עליו הראב"ד מסוגיין. ולע"ד דלהרמב"ם מוקצה וטלטול שני ענינים נינהו דאל"כ קשה הא אדרבה ב"ה מחמרי במוקצה יותר מב"ש בריש ביצה. ועוד מסיק דבי"ט חמור מוקצה משבת אף דהוצאה מותר. וצ"ל דלא אמרינן דמשום הוצאה הוא אלא בטלטול בדבר המותר דלא שייך בו מוקצה כמו במשילין פירות. ולא ניתנו עצים אלא להסקה דעכ"פ מותר לטלטלן לצורך הסקה ולא אסרו לצורך ד"א רק משום הוצאה אבל במוקצה בעצם לאו משום הוצאה הוא אלא מטעמים שכתב הרמב"ם וחמור אף לב"ה בי"ט יותר משבת ובעיקר הדבר דמסיק הכא דלא ניתנו עצים אלא להסקה משום הוצאה הוא ולב"ה מותר כתב הר"ן ביצה (דף ל"ג) דנדחית מסוגיא דהתם ע"ש:
במשנה שברי עריבה לכסות וכו' שברי זכוכית לכסות וכו'. לע"ד נקט הני תרתי דעריבה מלאכתו ללישה שהוא לאיסור וזכוכית מלאכתו להיתר ומזה קשה לכאורה לרב יהודה דאמר לעיל (דף קכ"ב) דמלאכתו לאיסור אסור לצורך גופו אפילו שלימה וע"ש בתוס' ד"ה אחת:
בגמרא תני חדא מסיקין בכלים ולא בש"כ הא ר' יהודה והא ר"ש וכו'. וק"ל למה ליה לאוקמי הא דמסיקין בשברי כלים כר"ש ומדוע לא מוקים לה כר"מ דס"ל בהדיא לקמן גבו שברי תנור דמותר לטלטל ומסיק דפליגי בעושין מעין מלאכה. ולכאורה י"ל לשיטת הב"י (סי' ש"ח) דפסק כת"ק דמתני' דבלבד שיהו עושין מעין מלאכה לכסות בהן וכו'. וכתב המג"א דלמ"ד נולד אסור בעינן שיהא ראוי למלאכתו הראשונה. וביאר שם המחצית השקל דהמג"א מפרש פלוגתייהו במתניתין בנולד דלת"ק שרי ולר"י לשיטתו דנולד אסור ע"ש. אולם שיטת הב"י והט"ז דלאו הא בהא תליא דת"ק ס"ל כיון דראוי למעין מלאכה אף שלא מלאכה הראשונה לא מקרי נולד כלל ע"ש. ולפ"ז י"ל דתנא דברייתא דמסיקין בשברי כלים משמע ש"כ לגמרי דאינו ראוי אפי' למעין מלאכה וע"כ ר"ש היא דלית ליה מוקצה ונולד כלל. ות"ק דמתניתין דא"ל נולד רק דמעין מלאכה לא מקרי נולד ר"מ היא דא"ל לעיל פ' כירה (דף מ"ד) אפי' מוקצה מחמת איסור ע"ש. ועוד משמע בחולין (דף ט"ו) דר"מ א"ל מוקצה אפי' היכא דלא דחייה בידים גבי השוחט בשבת דקאמר ע"כ לא שמעת ליה לר"מ דהמבשל בשבת יאכל אלא במבשל דראוי לכוס אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא ע"ש. ובעל חי לא מקרי דחייה בידים כמ"ש המ"מ הל' שבת (פ"ב) ע"ש והא דמעין מלאכה מותר הוא משום דמעין מלאכה לא מקרי נולד כשיטת הב"י והט"ז וא"כ לא מצי לאוקמי ברייתא דמסיקין בש"כ כר"מ דבש"כ לגמרי מודה דאסור משום נולד אבל להמג"א קשה ועוד קשה לשיטת המ"א דת"ק דמתניתין לית ליה נולד א"כ ה"ל להביא בריש ביצה (דף ב') גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש מסתם מתניתין דהת"ק לית ליה נולד. מיהו זה י"ל משום דבמתניתין לא תנא בהדיא דנשברו בשבת לא קרי לה סתם וע"ש בתוס' ד"ה גבי. ואין להקשות לפמ"ש לשיטת הב"י דלר"ש דברייתא מסיקין אפי' בש"כ לגמרי דאין עושין אפילו מעין מלאכה והא ת"ק דמתניתין דבעי לכה"פ מעין מלאכה הוא דלא כר"ש א"כ סתם לן תנא גם בשבת דלא כר"ש. וי"ל דהא הברייתא דמסיקין מיירי בי"ט דמותר בהדלקה אבל במתניתין הא מיירי בשבת דלא חזי להדלקה ואי באין עושין שום מלאכה הרי לא חזי כלל ומוקצה אפי' לר"ש. וכן הוא שיטת הפוסקים דלא כהמ"א. אולם שיטת התוס' ד"ה ורבא כהמ"א כמש"ש המ"א ועי' מ"ש פ"ק (דף כ"ט):
בגמרא ותניא אידך כשם שמסיקין בכלים כך מסיקין בשברי כלים. ולא ניחא ליה לשנויי דהכא מיירי בנשברו בערב י"ט דמותר לכ"ע. דזה לא איצטריך לאשמעינן דפשיטא דעצים בעלמא נינהו כדפריך לעיל בפשיטות. וגם שלא גזור י"ט אטו שבת נמי לא איצטריך לאשמעינן דבהסקה דאסור בשבת לא שייך לגזור כדמשמע לעיל גבי לא ניתנו עצים אלא להסקה:
דף קכה.
במטלניות שאין בהן ג' על ג'. עי' מ"ש פ"ק (דף כ"ח) ומה שיש להקשות מזבחים (דף צ"ד) כתבתי לעיל (דף מ"ז):
שם ת"ר שברי תנור ישן הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר וק"ל לר"י דאמר לעיל ריש פירקין דכלי שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור והא תנור אין לך מלאכתו לאיסור יותר מזה דלא מצינו בו שום היתר דתנן לעיל (דף ל"ח) אפילו בהסיקוהו בקש וגבבא לא יתן בין מתוכו בין ע"ג ואפילו לסמוך אסור כמבואר שם בסוגיא וגם גרוף וקטום לא מהני ע"ש ואפילו לשהות שכתבו התוס' שם דלמ"ד להחזיר נן מותר לשהות אף בתנור מ"מ קשה הא ר"י ס"ל לעיל (דף ל"ז) מצטמק ויפה לו אסור. אולם בצלי ואפיה מותר לשהות בכמאכל בן דרוסאי כדתנן לעיל (דף י"ח) וסתם תנור לאפיה כדמשמע כלים (פ"ה) וא"כ ה"ל כלי מלאכתו להיתר:
שם בגמרא. והיסק ראשון לרבנן אפילו תלוי בצואר גמל מכאן נ"ל לפרש במשניות מס' טהרות (פ"ח) גבי שכח כלים בחצר אפילו תנור מוקף צמיד פתיל טמא ר"י מטהר מפני שהוא מחובר ואי אפשר להסיטו ע"ש. ולע"ד י"ל דרבנן לשיטתם דתנור טמא אפילו בצואר גמל שאינו מחובר לארץ. ויכול לבוא לידי היסט ור"י לשיטתו דאינו מחובר טהור וליכא למיחש להיסט ואף דבהיסק שני טמא אפילו לר"י. י"ל דודאי לא שכיח דבהיסק ראשון יהא מחובר ובהיסק שני יתלשנו ולא גזרו מחובר אטו אינו מחובר:
שם בגמרא. אבל בהיסק שני אפילו תלוי בצואר גמל לכאורה הוא מוכרח ממתניתין דכלים (פ"ה) תנור של אבן ושל מתכות טהור וטמא משום כלי מתכות כירה של אבן וכו' רבי יהודה אומר מבפנים וכו' והא דטמא משום כלי מתכות ע"כ הוא בתלוש ודומיא דזה בתנור שאינו של אבן טמא הוא ג"כ בתלוש ולא פליג ע"ז ר"י וע"כ בהיסק שני:
ברש"י ד"ה טמאים הם וטמאים דכפל ביה קרא ריבויא אבל אין לפרש מריבויא דלכם. דבחולין פ' העור והרוטב (דף קי"ח) מרבינן מיניה ידות הכלים ע"ש:
בתוס' ד"ה בשברי. תימא הא דנקט תנור ישן דבהיסק ראשון פליגי עי' כלים (פ"ה) ואהלות (פי"ב) דבהוסק פעם אחד נקרא ישן והרבה כי"ב בסדר טהרות ועוד הא לא מיירי הכא בהיסק ראשון דוקא דאפילו אם הוסק מאה פעמים רק שלא הוסק אפי' פעם אחת בקרקע:
בתוס' ד"ה כמאן בכלי דחברינהו בארעא. לכאורה משמע דהם מפרשים כולה ברייתא בתנור המחובר לקרקע דמסתמא דהא קתני בהדדי שברי תנור ועל כיסוי וכו' אבל קשה לפ"ז מאי פריך לעיל ליפלגו בשברי כלים דעלמא. דאפילו שברי תנור מהמחובר לארץ מותר דלא כדלת דאסור בריש פירקין ועי' בהראב"ד (פ' כ"ה) דהל' שבת:
דף קכה:
ברש"י ד"ה לא שנו דמותר לטלטל החבית והאבן עליה דקתני ואם היתה בין החביות וכו'. והקשה המהרש"א מי הכריח לפרש הך מימרא אסיפא דהך מתניתין לענין טלטול החבית כיון דארישא מייתי לה הכא אניעור ולע"ד דלרוחא דמילתא הוא דמרישא בניעור אינו מוכח כ"כ דחבית בעצמה אינה מוקצה דאף במוקצה אינו חמור כ"כ כיון שאינו מגביה ממקומה כדאשכחן כה"ג לעיל גבי גלוסטרא דקאמר שומטה מפתח וכו' דבעי למימר קודם התרת כלים נשנה דה"ל מוקצה וטלטול גמור אסור ומן הצד מותר. אבל מסיפא מוכח שפיר דמותר להגביה דלא מוקצה היא כלל וע"כ אינו אלא בשוכח:
בגמרא גשוש של ספינה. צ"ל דאין עליו תורת כלי מדאסר לטלטל לצורך גופו בלא הכנה אפילו למאן דלא קפיד ועי' מ"ש לעיל (דף פ"א):
שם מ"ד גשוש כ"ש סואר. ע"כ צ"ל דס"ל דלא הצריכן למעשה דאל"כ הוי מצי למימר להיפוך דלמ"ד גשוש אבל סואר לא בעינן מעשה:
בתוס' ד"ה ואזדו לטעמייהו. תימא אדרבה פליגי דהכא קאמר ר"א נעשה כיסוי בהנחה גרידא וכו'. לא ידעתי מהיכן פסיקא להו כ"כ דהנחה ע"ג חבית בע"ש לא נקרא מעשה כל דהו הא אדרבה לכאורה ה"ל טפי מעשה משפשוף דהתם לא נעשה כלי ישיבה מבעוד יום רק הזמנה לישיבה והכא נעשה כלי כיסוי ממש מבעוד יום. וכה"ג מתירין לעיל (דף נ') גבי פקורין ובציפי באם יצא שעה אחת מבעוד יום ובקש שהיה עליה כר או סדין מבע"י אף שלא נעשה כלי ע"ש. וכן כתב בבעל המאור ואדרבה קשה לי בסוגיא דקאמר ואזדו לטעמייהו מאבנים ולא קאמר טפי דאזיל ר"א לטעמיה בההיא דחריות בישב שעה אחת מבע"י דדמי ממש להך דחבית כנ"ל ולפמ"ש התוס' בסמוך דהתם גרסינן רב אשי א"ש טפי:
בא"ד והא דקאמר רב אסי בפ' במה טומנין חריות של דקל ישב וכו'. קצרו בדבריהם דלכאורה דלמא הא דבעי הכא שפשוף היינו בדלא ישב מבע"י אבל בישב לא בעי שפשוף. אבל עיקר כוונתם כיון דלר"א מהני ישב כ"ש דמהני מחשבה כמבואר שם בסוגיא ולא בעי שפשוף:
בגמרא אין עושין אהל בי"ט ואין צ"ל בשבת. לע"ד הא דהוצרך הכא לפרושי דשבת וי"ט כהדדי נינהו יותר מבכל המלאכות. היינו משום דלא נטעה ממתניתין דלקמן דרא"א תולין המשמרת בי"ט ולא בשבת. דבי"ט מותר לעשות אהל ובשבת אסור ומש"ה אסר הכא בשבת קמ"ל:
דף קכו.
והוא שמתוקן. לפמ"ש התוס' דטעמא משום טלטול צ"ל שמתוקן ליום השבת גופא דהא מסיק דרשב"ג היא וכדס"ל בחריות של דקל דאין צריך לקשר וכתבו התוס' לעיל (דף נ') דצריך שיחשוב לשבת גופא ע"ש:
בתוס' ד"ה והמונח דכולה מילתא בנגר הנגרר ליכא איסורא אלא משום טלטול. וק"ל א"כ בסמוך דקאמר דסתמא דנגר הנגרר פליגא אסתמא דפוקקין את המאור ומעשה רב הא התם במאור היה בטפיח שהוא כלי גמור ולא שייך בו כלל איסור טלטול. ועוד לפ"ז ק"ל בעירובין (דף ק"א) דתנן בנגר שיש בו גלוסטרא מעשה בבית הכנסת שבטבריא שהיו נוהגין בו היתר עד שבא ר"ג ואסר להם ע"ש וקשה לר"א דאמר לעיל (דף נ') באיסור טלטול גבי חריות של דקל ישב שעה אחת מבעוד יום אע"פ שלא קשר ע"ש. וא"כ לא יהא גרוע מה שהיו נועלין כל השבתות עד הנה מישב שעה אחת מבעוד יום דסגי באיסור טלטול אלא ע"כ דר"א מוקי לה משום בנין דחמור מטלטול. ובאמת מה שהחליטו לרבי יוחנן דבנגר ליכא משום בנין רק טלטול דומיא דקנה ור"י פליג אשמואל דבנגר משום בנין כמ"ש בסמוך בד"ה רבי יהודה. ורבי אליעזר בתרתי פליג ארבנן. לא ידעתי מה הכריחם לכך דלמא רבי יוחנן ושמואל בחדא שיטה קיימי דבנגר הוא משום בנין ורבה בב"ח אמר ר"י כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר. הוא לשיטתו דקאמר לעיל לא נחלקו אלא להוסיף על האהל ופירש"י דמוסיף על הבנין וא"כ אף כלי גמור אסור כמעשה דטפיח דלקמן. ורב כהנא דאמר תנא דקנה היא פליג אר"י וס"ל דפלוגתא דפקק החלון הוא משום טלטול. ומ"ש לעיל דבפקק לא שייך בנין אלא אהל כבר כתב המהרש"א דהתוס' בעצמם לא סמכו ע"ז אולם קשה אפילו לשיטת רש"י דנגר הוא משום בנין. מ"מ יש לחלק דבעובדא דפקקו המאור בטפיח כיון שהוא כלי גמור לא חיישינן לבנין כמ"ש הרא"ש לשיטת רש"י בעצמו גבי קנה דבעינן שיהא תורת כלי עליו דבכלי לא שייך בנין ע"ש. וכן מצינו בעירובין (דף ק"ב) גבי נגר דקאמר שם כשיש עליו גלוסטרא תורת כלי עליו ופירש"י ולא הוי כבנין ע"ש וא"כ טפיח שהוא כלי גמור ודאי לא הוי כבנין וצ"ע:
דף קכו:
ומי בעי רשב"ג תורת כלי עליו והתניא חריות של דקל וכו' רשב"ג אומר אין צריך לקשר. וק"ל לפמ"ש התוס' לעיל (דף נ') דבעי מחשבה לשבת דוקא א"כ מאי פריך הכא אכיסוי כלים דלמא מיירי בדלא חשיב לשבת ובפרט לפמש"ש הרא"ש דמחשבה לשבת עדיף מצבען בשמן ע"ש א"כ אדרבה עדיף מתורת כלי ועיין במהרש"א שכתב לתרץ קושית מהרש"ל לפיר"י דחריות של דקל ראוים לישיבה א"כ מאי פריך הכא לרב אסי הא ע"כ לא דמי וכו' דאינו אלא לר"א כיון דראוים לישיבה ע"י מעשה ישיבה בע"ש הוכנו ומשוה אותן תורת כלי אבל לרשב"ג דלא בעי מעשה במחשבה בעלמא ודאי אינו משוה אותן כלי. ולכאורה הוא נגד סוגיא דלעיל דמשמע דמחשבה לשבת עדיף מישיבה מבע"י א"כ כ"ש דמהניא גם לר"א מחשבה: