אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
ואלו קשרים - פרק טו
דף קיב.
זימנין דנפיק ביה איהו וזימנין דנפיק ביה ינוקא וכו' אי הכי מותר לכתחלה. צלע"ק לפמ"ש הב"י (סי' שי"ז) לשיטת הרי"ף דמעשה אומן וקשר של קיימא חייב ומעשה אומן ואינו של קיימא פטור אבל אסור ובאינו מעשה אומן ואינו של קיימא מותר לכתחלה ע"ש א"כ קשה מדבעי ר"י לחייבו ע"כ היה מעשה אומן א"כ מאי מהני דנפיק ביה תרי:
שם התם לא מינטר הכא מינטר. וכן פסק בש"ע (סי' ש"ח) אבל הרמב"ם הל' שבת (פ"י) לא הביא הך דינא דבחצר אסור וכתב המ"מ ואולי דעתו כדעת קצת מפרשים דהא דרב יוסף דלא כהלכתא שסובר שכל שנשבר אינו ראוי לטלטלו אא"כ עושה מעין מלאכתו הראשונה וכר"י ואין הלכה כן עכ"ל. והבין הב"י בא"ח (סי' ש"ח) כונתו דמעין מלאכה שאינה ראשונה הוא משום שראוי לכיסוי הוא והשיג ע"ז דמאיס ולא ראוי לכיסוי ע"ש. ואין לומר כונת המ"מ דמה שראוי להופכו מימין לשמאל נקרא מעין מלאכה ולא מלאכה הראשונה דזה ודאי אין סברא לומר כן. ועוד הא משמע לעיל פ' במה אשה (דף נ"ט) גבי סנדל של בהמה טמא למ"ד דבעי מעין מלאכה הראשונה דבשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו ע"ש. הרי דאפי' מבהמה לאדם מיקרי מעין מלאכה הראשונה מימין לשמאל. אולם מ"ש הב"י דסנדל מאיס ק"ל מההיא סוגיא דבמה אשה בסנדל בהמה דאיכא מ"ד דראוי לשתות בו מים במלחמה איכא בינייהו דמאיס ע"ש משמע דסתם סנדל אפי' של בהמה לא מאיס מכ"ש דסנדל של אדם ודאי לא מאיס ועי' מ"א (סי' ש"ח) ומ"ש פ' במה אשה (דף ס') בסנדל המסומר:
שם והתנן של שמאל בימין חליצתה כשירה. וק"ל הא מ"מ בסנדל של ימין לכ"ע לאו מנא הוא לחליצה דא"א להופכו לשמאל דבשמאל חליצה פסולה יבמות (דף ק"א) וא"כ א"ש כפשוטו כמחלוקת לטומאה כך מחלוקת לשבת דשל ימין ושמאל דין אחד להם אבל לא לחליצה דשל ימין פסול לכ"ע. והשתא דמוקים לה וכן לחליצה דחוק טפי דמשמע דדין חליצה שוה לשבת וטומאה ובאמת בשל ימין אינו שוה לשבת וטומאה:
דף קיב:
ברש"י ד"ה וכן לחליצה. כיון דלמילתיה מנא הוא הא תנן וכו'. עי' מהרש"א. ודבריו נגד התוס' בתוס' ד"ה מיתיבי. משמע מלשון ללקט וכו' משמע הא יש בו ללקט מצילין. והקשה המהרש"א דתיקשי להו נמי כיון דאיבעיא דלעיל נמי במפוזרות קמיירי מאי קא קשיא ליה לעיל ותבעי לך פ' ויהי בנסוע גופא הא איכא למימר דבמכונסות כגון ויהי בנסוע לא קמיבעי ליה ומאי פשיט נמי לעיל מההיא דיגר שהדותא דאיירי במכונסות. ולק"מ דלא שייך לחלק בין מכונסות למפוזרות אלא ביש פ"ה אותיות אבל בבעיא דלעיל דאין בו פה"א לא שייך לפלוגי כלל דהא בפחות מפה"א מנין לנו לחלק בין אות א' לשמונים וארבע ובא"א לא שייך מכונסות ומפוזרות:
דף קטז.
בתוס' ד"ה ספרי. אור"י דמיירי בנמצאו ביד וכו' הא אמרינן פרק השולח נמצא ביד יגנז וכתב המהרש"א דלר"י לא מיירי התם אלא מדינא דאזכרות ובשאר לא קאמר מידי דאי בעי ישרף ואי בעי יגנז. והוא דוחק גדול דלא ה"ל לסתום ולפרש לחלק בין אזכרות לשאר ועוד הא קאמר התם רב נחמן נקטינן והוא להלכה למעשה ולא שייך לומר דכוונתו דלר"י קאי אהזכרות ולרבנן גם אשאר וטפי נראה דרוצה התם לצאת כל הדעות במה דאפשר ואי אפשר לשרוף דאסור לרבנן ור"י ומוטב לגנוז דאף לר"ט אין חשש כ"כ בגניזה. ובלא"ה י"ל דר"נ פסיק לגמרי כרבנן ולא כר"י דמסתמא הלכתא כרבנן והתוס' לא חשבו לדוחק רק אי קאי דלא כרבנן דהוא דלא כהלכתא:
בד"ה כך. אלא אפילו היכא דליכא למגזר אסור לטלטלן. צל"ע לפמ"ש התוס' ריש פירקין דבבית אחר דליכא למגזר מותר להציל הכל. א"כ מדוע אסור להציל מן המים לרבנן דטעונין גניזה. ועי' מ"ש ריש פירקין:
דף קטז:
בתוס' ד"ה וכ"ש. ומיהו אותן מלחמות הכתובין בלע"ז וכו' דלא גרע מהא דתניא בפ' שואל. לכאורה הא מוכח משמעתין גופא דלא עדיף מכתבי הקודש דגזרינן משום שטרי הדיוטות וי"ל דרצו להוכיח לדידן דל"ל כרבי נחמיה אלא כרב דשלא בזמן בית המדרש קורין מ"מ במלחמות אסור וכן מ"ש ר"ת לעיל דאיגרת שרי כיון שאין צריך למה שכתוב בה הוא ג"כ דלא כר"נ דלר"נ ודאי אסור דלא עדיף מכתבי הקודש:
במשנה אע"פ שיש בתוכן מעות. לכאורה משמע דקמ"ל דהתירו אף שהוא מוקצה וכן משמע בסוגיא דהוכיח מזה דמותר לטלטל עור אגב בשר. אבל קשה לפ"ז למ"ד לקמן (דף קמ"ב) בשכח ארנקי בחצר מניח עליו ככר ותינוק ומטלטלו. א"כ מאי איריא אגב ספר אפילו כל מילי נמי. וצ"ל דקמ"ל דהתירו חשש דשמא יכבה ור"א דהוכיח מזה דצרכי הדיוט מותר בשביל צרכי גבוה הוא לשיטתיה לקמן דלא התירו ככר ותינוק אלא למת. ומזה תמיה לי שיטת ספר המצות שהביא הטור (סי' של"ד) דמותר להציל מוקצה ע"י ככר ותינוק מהדליקה. ואף דאמר ר"א דלא התירו אלא במת אפשר דבדליקה שרי ע"ש. והוא תמוה דהא בסוגיין משמע דלר"א לא התירו אלא על ידי צרכי גבוה כנ"ל:
בגמרא דמנח אפתורא דדהבא. והא דמפשיטין בדלא מנח אפתורא דדהבא דהוא מלאכה דאורייתא אף דיש תקנה להניחו אפד"ד צ"ל דמיירי בדליכא פד"ד אי נמי כדאמרינן בעלמא בדחוקה עזרה:
שם א"נ יומא דאיסתנא. ולפ"ז היכא דמונח ביומא דאיסתנא אפתורא דדהבא אסור לכ"ע. ותמיהני על הרמב"ם הל' קרבן פסח ופ"א) שהשמיטו. ולפמ"ש הש"א (סי' נ"ט) דלא איצטריך טעמא דפעל ד' למענהו אלא לענין חיוב דמחוייב להפשיט כולו ע"ש א"ש. והנה הש"א (סי' נ"א) הקשה ע הרמב"ם הל' מילה (פ"ב) דעל ציצין שאין מעכבין המילה אם פירש אינו חוזר ולקמן פ' ר"א דמילה (דף קנ"ו) מדמי לה להפשטת הפסח וא"כ היכי פסק הכא שפירש באמצע ההפשט דמפשיט כולו. ועוד הקשה שבהל' תמידין (פ"ה) גבי לחם הפנים פסק אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו ש"ז שנאמר לפני ד' תמיד. הרי שפסק כרבנן היכא שפירש אתחלתא אחריתא היא ואמאי חוזר ומפשיט כולו ע"ש שהאריך בזה. ולע"ד לא קרב זה אל זה דמחלוקת ר"י בנו של ריב"ב ורבנן לא תליא כלל בפירש חוזר דהא פלוגתייהו בע"א אם שייך לאחר הוצאת אימורין בזיון קדשים דלר"י לא שייך כלל אפילו בלא פירש כדפרש"י בסמוך דר"י לית ליה כבוד שמים בנאכל להדיוט וכן מוכח בסוגיא דקאמר ולר"י האי כל פעל מאי עביד ליה ולא משני דאיצטריך להיכא דלא פירש ולרבנן מותר אפילו בהתחלה. וראיה ברורה לזה מפסחים (דף ס"ה) דתנן מיחוי קרביו דוחין את השבת שלא יסריחו ע"ש והא התם התחלה הוא ופסק הרמב"ם כסתם משנה דפסחים וכרבנן דהכא. והא דקאמר לקמן (דף קל"ג) מאן תנא פירש אינו חוזר ר"י בנו של ריב"ב היא. לאו משום דכרבנן לא מצי אתיא אלא דר"י שמעינן ליה בהדיא דאינו חוזר אף דצריך לגמור ההפשט ולאו משום כבוד שמים אלא דצריך הבשר לצאת ידי חובת פסח אבל לרבנן לא שמעינן להו לא כך ולא כך וכה"ג פירש"י לעיל (ד' ס"ה) ד"ה אבל ע"ש:
שם ורבי ישמעאל בנו של ריב"ב שלא יוציא את האימורין קודם הפשטת העור. משמע לכאורה דבהפשט רק עד החזה הוי מלאכה דאורייתא אע"ג דעדיין לא חזי למידי ולא דמי לשם משמעון דהתם השם לבד יכול להשתמש בו משא"כ הכא דלא תיקן מידי. וי"ל דתיקן דיכול לחתכו מהבהמה ועוד דאהני גם במחובר כההיא דחולין פ' העור והרוטב גבי המפשיט וכו' כדי אחיזה:
ברש"י ד"ה תיק עם הספר. ואע"פ שיש בתוכו מעות. לכאורה יתר הוא דהא משמע דמהתיק גופיה בלא מעות מוכח שפיר דהא גם התיק אסור להציל לולא הספר שבתוכו:
דף קיז.
התם נעשה בסיס לדבר המותר. וכתב בעל המאור שאפי' כתבי קודש שאין קורין בהן הרי אמרו שונין בהן ודורשין בהן ואם נצרך לפסוק מביא ורואה בו. וק"ל הא מריה דשמעתא הכא הוא רב חסדא והא ר"ח לשיטתו לעיל דאפי' כתובין בכל לשון למ"ד לא ניתנו לכתוב ולקרות מצילין ומסתמא מצילין גם התיק שלהן:
שם דלא קבעי לעור. והא אביי ורבא דאמרי וכו'. והקשה בדו"ח דרע"א ז"ל איך מקרי זה בשם אינו מכוין הא במכוין מפשיט לעור בידים אלא שאינו עושה כן לצורך העור ומקרי מכוין אלא שא"צ לגופה ושייטא דפ"ר לא שייך כאן ותליא רק אם ניחא ליה הוי צריך לגופה או דלא ניחא ליה הוי אצ"ל והניח בצע"ג. ולע"ד אדרבה זה תליא בדבר שאינו מכוין ופ"ר דאם אינו עושה בשביל העור לא נקרא מלאכה כלל כדפירש"י שאינו דומה להפשטת אילים דמשכן וכה"ג כתבו התוס' לעיל (דף ע"ג) בקוצר וא"צ לעצים לא נקרא קצירה כלל ע"ש ועוד דליכא חשיבות עור לא נקרא הפשט כמ"ש התוס' בסוגיין ולו אם היתה פעולתו ככוונתו דבאמת לא היתה חשיבות עור הי' מותר לכתחילה וכן בדלא מבעי לעור הוי ס"ד דג"כ לא נקרא מלאכה כלל ופריך דפ"ר הוא דבהכרח איכא חשיבות עור והוי מלאכה והוא ממש כההיא דלעיל (דף ק"ג) בדמתרץ באגם שנו ובאינו מכוין הוי ג"כ כאגם דפריך ג"כ והא פ"ר הוא:
שם והא אביי ורבא דאמרי מודה ר"שי בפסיק רישא. וה"ה דהוי מצי לשנויי בפסח שאינו שלו (דעורות קדשים קלים לבעלים). כדמשני לעיל (דף קג) בארעא דחבריה:
שם דשקיל ליה בברזא דה"ל שבות. והרמב"ם הל' קרבן פסח (פ"א) השמיט הא דשקיל בברזא ותמה עליו הל"מ ע"ש. ולע"ד משמע להדיא סוגיא דמנחות (דף ס"ג) דמיירי במלאכה דאורייתא דמדמי לה להא דרבי ישמעאל אומר בשבת בא מג' סאין ובחול מחמש ע"ש והתם בקצירה ה"ל מלאכה דאורייתא ועוד מדמי לה שם להא דבשבת נקצר ביחיד ובחול בחמש ע"ש ועי' בספר דרך חיים ותורה אור למורי זקני הגאון ר' חיים ברודא ז"ל בסוף ספרו שהאריך בענין ריבוי מלאכה וריבוי גברי אי הוי דאורייתא:
בתוס' ד"ה הכא נעשה. ומשום בזיון קדשי שמים שרי כ"ע. וק"ל א"כ מאי פריך לעיל לריב"ב הא כל פעל ה' למענהו מאי עביד ליה הא איצטריך להיתר טלטול הבשר.
בא"ד היינו קודם שנשחטה היה בסיס לדבר האסור. כונתם נעלם ממני הניחא אם הקדישה בשבת היה מוקצה קודם ההקדש אבל בהקדיש קודם שבת ועומדת להקרבה מדוע הוי מוקצה ועי' לקמן (דף קמ"ח) דמספקא אם מותר להקדיש בשבת:
בתוס' ד"ה מי דמי התם. דאין נראה לו לחלק כיון דהשתא סבר שיוכל לנער וכו' ה"ה דשרי להביא חיק וכו'. והקשה המהרש"א לפ"ז אמאי הדר ביה ממאי דבעי למימר מעיקרא שהשיבו לו מהא דמצילין תיק הספר עם הספר ובתוכו מעות. ותירץ דאין נראה לו לחלק אלא בתיק דהתיק גופיה בר טלטול הוא משא"כ לגבי בשר דעור גופיה נמי לאו בר טלטול שפיר ידע דאיכא לפלוגי. וא"ז מספיק כיון דתיק ומעות גרידא ותיק שיש בתוכו גם ספר הוא בעיניו על משקל חדא א"כ ממילא ההוכחה שיש ממעות גרידא איכא ג"כ משבתוכו גם ספר. ובעיקר הדבר מ"ש דהתיק בר טלטול הוא. הוא דלא כדמשמע בכולה שמעתא דקרי להתיק לאו בר טלטול דבאמת לענין הצלה מקרי ג"כ התיק לאו ב"ט דהא התיק בפני עצמו אסור להציל ולא ניתר אלא אגב הספר כמו דהעור אגב בשר. ובעיקר קושית המהרש"א לא קשה כ"כ דאדרבה לפ"מ דס"ד דמביא גם בתוכו מעות גרידא א"כ בודאי ניחא טפי דהשיבו לו מבתוכו מעות גרידא דדמי ממש לעור ובשר ואדרבה אם השיבו מבתוכו ספר עם המעות הוי קשיא טפי דה"ל להשיב ממעות גרידא ויתכן עוד דלא חזרה היא כלל דה"ק כמו דמודית דאין לחלק בין מעות גרידא למעות עם הספר כן אין לחלק בין זה לעור ובשר. ובזה נדחה גם מ"ש המהרש"א עוד מזה בסמוך בתוס' ד"ה אדהכי ע"ש ולולא דמיסתפינא הייתי אומר דהכא לענין הבאה תיק ומעות גרידא דמי ממש כלענין הצלה תיק וספר דהא בהבאה התיק מעלמא שלא מדליקה דלא לכוונת הצלת התיק אין איסור בטלטול התיק כלל והמעות לבד אסור והוי היתר ואיסור ביחד. ולענין הצלה התיק עם הספר הוא להיפוך דהספר הוא דבר היתר להציל והתיק הוא איסור לולא הספר וה"ל ג"כ איסור והיתר ודמי להדדי:
בד"ה דשקיל. ונראה לר"י דליכא אפילו שבות. לא הבנתי מדוע פליג עלה ריב"ב ואוסר ועי' במהרש"א שכתב מאי דבעי למימר דפליגי בטלטול הא דלא חשיב התם גבי דדחי שבות וכו'. ולא נראה דאי הוי שבות לא הוי מתירין משום עור דהא מדמי לה להצלת מעות אגב ספר וע' ליכא אפילו שבות דהא לא התירו הצלה בדליקה אף דאינו אלא שבות:
בד"ה דשקיל. א"נ נוטלו בעור שנפשט עד החזה. וק"ל האיך מותר להפשיט עד החזה כדרכו דהוא מלאכה דאורייתא דהוא משום נימין הא אפשר לשקול ליה בברזא ועוד הא אפשר ע"י אחר כנ"ל וכה"ג פריך לקמן (דף קל"ג) אי איכא אחר ליעביד ע"י אחר ע"ש:
בתוס' ד"ה אלא אמר רבה. דאינו נ"ל סברא שיסברו כר' יהודה לחצאין וכו' ואפי' לר' אליעזר וכו' והקשה המהרש"א דלשינויא דרבה נמי אימא הכי דלאו היינו כר"י לחצאין אלא דרבנן דפליגי אדר"י מודו בכתבי קודש וכו'. ועי' לעיל (דף ו') גבי זו היא רה"י למעוטי דר"י דמסיק מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר"י דלא הוי רה"י ה"מ לטלטל אבל לזרוק מודו ליה קמ"ל דלאו רה"י היא כלל משמע דהוי רה"ר דאורייתא. וא"כ בודאי אפי' בכ"ק אסור. אולם רבה ואביי ס"ל פ"ק דעירובין דלחי משום מחיצה ולא הוי רה"ר מה"ת:
דף קיז:
ואפי' לר"א הנ"מ לאוכלין אבל לספר תורה וכו'. וק"ל דא"כ הוי מצי לאוקמא כרבה דתרוייהו אליבא דר"י ושתי מחיצות ולחי אחד זהו אינו מפולש ובלא לחי זהו מפולש ממש כלשון מפולש שבכ"מ. דהא כתבו התוס' לעיל (דף ו') דר"י סבר שתי מחיצות דאורייתא ואינו צריך לחיים אלא מדרבנן ובכ"ק התירו ועי' בתו' ד"ה שלש:
במשנה הראוי לבהמה לבהמה. לכאורה אין לו שחר מה ענין ג' סעודות לבהמה. ואולי משום דאמרינן דאסור לאדם לאכול קודם שיתן לבהמתו וממילא צריך ליתן לבהמתו ג' פעמים קודם אכילתו:
בתוס' ד"ה הא דתניא. כגון שהחבית בכרמלית דחיישינן שמא יעביר כלי ארבע אמות. וכתב המהרש"א ולא ניחא למנקט רה"ר דנקט תלמודא וכו' דאין דרך להניח חבית ברה"ר. וטפי הל"ל דלא שייך ג' סעודות ברה"ר ובפרט לפמ"ש הב"י (סי' של"ד) דהיינו דוקא כשאין לו מה יאכל א"כ לא משכחת אלא כשהיה דעתו מאתמול שיאכל כל הג"ס בשבת ברה"ר. ועי' בקדושין ספ"א דהאוכל בשוק וכו':
בתוס' ד"ה כלי לא מיבעי לקליטה דמינכר דמציל. ולולא דבריהם י"ל לפ"מ דתנן עירובין (דף צ"ט) קולט מן המזחילה אבל לא יצרף דצירוף הוי עקירה ומוציא מגג שהוא רשות היחיד לרה"ר ע"ש ובפרט לשיטת הפוסקים (סי' של"ד) דאינו אסור רק לחצר חבירו שלא עירב ואינו מקורה דדמי לרה"ר ע"ש א"כ בצירוף דאיכא עקירה שייך איסור טפי וקמ"ל הכא דאף צירוף מותר ולא חיישינן שמא יוציא לר"ה:
בתוס' ד"ה אבל. דמצוה לאכול במוצאי יוה"כ. קצת צ"ע לפ"ז הא דינא בסמוך ואין צ"ל משבת ליו"ט. הא בודאי חמור י"ט ממוצאי יוה"כ:
דף קיח.
בגמרא. שבת נותנין לו מזון ג' סעודות. לכאורה משמע דנותנין לו ג"ס שלמות של חול ויש לעיין דבעירובין (דף פ"ב) מבואר דשתי סעודות של שבת פחות משל חול דתנן גבי עירובי תחומין כמה שיעורו מזון שתי סעודות רי"א לשבת ולא לחול כיון דסועד ג"ס אינו אוכל הרבה בכל סעודה. ואפי' לר"מ דאמר התם דסעודות שבת הוא יותר משל חול הוא משום דבסיס תבשילו ורווחא לבסומא שכיחא וזה לא שייך הכא דמיירי בפת וא"כ מאי פריך לימא דלא כר"ח. דלמא ג"ס של חול עולה ד' סעודות של שבת ויותר מזה משמע שם בעירובין דסעודות שבת פחות מחול בשליש דקאמר ר"ש דשתי סעודות דעלמא הוא ככר משלש לקב ובעירוב סגי בשתי ידות לככר משלש לקב ע"ש וא"כ מאי פריך לעיל במי שיש לו י"ד סעודות לא יטול מן הקופה מני לא ר"ח ולא רבנן. הא לפי חשבון זה ב"ס דחול יעלו לג"ס דשבת. ובל"ז קשה לפמ"ש התוס' ד"ה במנחה דאותן המחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתים מפרשין ההיא דפסחים דמשיירין מזון ב"ס. דכיון שאוכל הכל שחרית חשיב לסעודה אחת. א"כ מאי פריך במי שיש לו י"ד סעודות. ושבת נותנין לו ג"ס. הא יכול לחלק אחת לשתים. ולולא דמיסתפינא הייתי אומר הא דאמר ר"ע עשה שבתך חול אין הכוונה שלא יקיים ג"ס בשבת דהא בפסחים (דף קי"ב) קאמר עלה אע"פ שאמר ר"ע עשה שבתך חול אב עושה דבר מועט ומאי ניהו כסא דהרסנא. ולכאורה טוב יותר לעשות סעודה ג' מלהוסיף בס"א כסא דהרסנא. אלא ה"ק עשה שבתך חול כלומר ב"ס דחול עשה מהם שבת ר"ל הוי מצמצם ומחלקם לג"ס. אולם ממשכ"ש גבי לא יפחתו לו מד' כוסות אפי' מן התמחוי לא נצרכה אלא לר"ע ומשום פרסומי ניסא מודה משמע דאינו מקיים כלל ג"ס ועי' מ"ש בחיבורי שם ישראל פיאה (פ"ח) בע"ז:
בתוס' ד"ה והא דתנן. אבל קשה דכי משני דמלוינן ליה סעודה בהדיה לא תירץ כלום. לרווחא דמלתא הוא דגם להמסקנא קשה אבל עיקר קושיתם לא שייך כלל להמסקנא אלא מעיקרא דמשני דאיכא סעודה בהדיה לא תירץ כלום דצריך ליה לע"ש:
בא"ד דלרבנן ניחא וכו' ואותה שהביא עמו יאכל בע"ש וכו' ואחת במוצאי שבת. והא דהוצרכו לזה ולא ניחא להו כפשוטו כדמשמע בסוגיא דלרבנן לא צריכי כלל דאיכא סעודה בהדיה ומה' סעודות יאכל א' בע"ש וג' בשבת ואחת יוליך עמו וי"ל דא"כ אם בא בלא סעודה כאשר בא כן ילך בלא סעודה ולא מלוינן בהדיה וה"ל יתיר סעודה א':
דף קיח:
אמר ר' יוסי יהא חלקי ממתפללים עם דמדומי חמה וק"ל הא ר"י תנא הוא והיאך לייטי עלה במערבא בברכות (דף כ"ז) וכה"ג פריך לקמן (דף ק"כ) גבי נר שאחורי הדלת ע"ש וי"ל:
בתוס' ד"ה רובם של צדיקים. ור"י אומר כי יש במדרש למרק אכילה מן המעיים להיות נקיים. ולפ"ז לא דמי יהא חלקי דהכא כהשאר דהתם קאי אשכר דיקבל שכר כעושי המצוה והכא קאי אמעשה גופיה דהכא לא שייך שכר רק דהמיתה יהא מח"מ ואולי גם התם קאי אמעשה שמתפלל שיקיים המצוה ויקבל שכר ע"ז: ]
דף קכ.
במשנה. ולהיכן מצילין לחצר המעורבת וכו' ולובש כל מה שיכול ללבוש. ופירש הר"ן והב"י (סי' של"ד) דהוא ג"כ לחצר המעורבת דוקא. והקשה ע"ז דודי הרב ר"ב ק"ג לעיל (דף ס"ה) בהגה"ה גבי דבעי האשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן תבעי למ"ד מערימין וכו'. ולמאי דפסק הב"י והר"ן דהיינו דוקא לחצר המעורבת. קשה לפרש הך סוגיא ואינו ענין כלל להך דהכא. ופירש הוא ז"ל דכוונת הסוגיא למאי דפליגי בתוספתא (פי"ד) מצילין מפני הדליקה כו' יזמין ואח"כ יציל כו' ואין מערימין בכך רי"א מערימין עכ"ל ז"ל. ועם כי עריבים עלי דברי דודי אבל לא ידעתי מאי קאמר הא התוספתא ע"כ ג"כ מיירי בחצר המעורבת דהא לא עדיף הצלה לאורחים מלנפשיה דאינו אלא לחצר המעורבת להר"ן ובל"ז מה ענין הערמה דהזמנת אורחים להערמה דמשא דרך מלבוש ובעיקר קושיתו לע"ד לק"מ דמוכח שפיר דהא בדליקה גם בחצר המעורבת איסורו דרך משא כהוצאה ובדרך מלבוש מותר ובדרך הערמה למשא דרך מלבוש פליגי והוא דומה ממש להאיבעיא בהערמת משא דרך מלבוש ועי' מ"ש כי"ב לעיל (דף קי"ז) לענין דמדמי טלטול דתיק של ספר לעור ואין משיבין את הארי לאחר מותו:
בגמרא כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת. וק"ל הא ע"כ אף שהחצר השני אינו משום חסרון מחיצה ולרבנן אף מעורב ולב"ב שאינו מעורב ואפ"ה אינו מותר אלא ג"ס א"כ מאי פריך לעיל גבי כתבי קודש לרבנן נציל לתוכו אוכלין ומשקין וע"ש בתו' דלמא לא התירו במבוי אוכלין אף שאין בו חסרון מחיצה כדמצינו חילוק בין אותה חצר לחצר אחרת אף דבשניהם ליכא חסרון דמחיצה:
ברש"י ד"ה אטעיה והאי דמקפל ונותן כו' דהא מעט מעט הוא. והקשה המהרש"א מה מדמי הא במקפל איכא טרחא טפי מבא להציל משא"כ התם דליכא טרחא טפי בנופל ומטפטף מאם הציל בפעם אחת. ולע"ד לפמ"ש בש"ע (סי' שנ"ה) דבכלי אחד מותר אפילו לקלוט ולצרף. א"כ דמי ממש להא דמקפל דאיכא טרחא טפי. ועיקר הוכחתו סמוך אסוף ר"ל דמאי טעותיה דהיינו מדקאמר ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט הא בחד מנא מותר אפי' לקלוט ולצרף:
דף קכ:
בתוס' ד"ה פותח ונועל. ועוד דא"כ הל"ל פותח אדם דלת כנגד הנר וכו'. והקשה המהרש"א דע"כ לפירוש זה דמשום כיבוי הרוח הוא קרוב לפסיק רישא הוא ולכך לייט עלה רב משום דמחשיב ליה פ"ר וא"כ מאי קשיא להו לינקט הכא פותח אדם דלת כנגד הנר כו' דההוא רוח אי מצויה היא לאו פסיק רישא הוא כלל ואי ברוח שאינה מצויה ליכא מאן דשרי דהוי פסיק רישא לכ"ע כדאמר בסמוך גבי מדורה. ולע"ד י"ל הא דפריך במדורה מ"ט דמאן דשרי הוא לאו לכ"ע אפילו לתנא דברייתא דלדידיה מותר אפיל ברוח שאינה מצויה אלא פריך ארב יהודה לדידן דקיי"ל כרב דלייט עלה דס"ל פ"ר אסור ולא מסתבר ליה דר"י פליג ארב:
בגמרא לא תעשה מלאכה עשיה הוא דאסור גרמא שרי. וק"ל דבב"ק (דף ס') אמרינן גבי לבה ולבתו הרוח דגרמא הוא כי זורה ורוח מסייעתו ה"מ גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל גרמא בנזקין פטור ע"ש וכן הוא בב"ב (דף כ"ו) לרבי יוסי גופיה לענין גירי דיליה ע"ש וצ"ע:
שם בגמרא. היינו טעמייהו דרבנן אסור לעמוד בפני השם ערום. ביומא (דף פ"ח) פירש"י אהא דלא ירחץ דאסור למחוק השם והשיג עליו בתוס' ישנים דלא דק דהא מסקינן הכא טעמא דאסור לעמוד בפני השם ערום. ולא ידעתי מה שייך ברחיצה אסור לעמוד וכו' הא רחיצה הוא אפילו במקום אחד בגוף אף ששאר כל הגוף מכוסה ועוד הא משמע דלא פליגי ר"י ורבנן אלא בטבילה אבל ברחיצה אסור לכ"ע. דטבילה שאינו נוגע בהשם אינו אלא גרמא אבל ברחיצה שהוא רוחץ בידים על השם ה"ל מוחק בידים כדקאמר ר' בעצמו ובלבד שלא ישפשף. אולם מה שפירש"י שם עוד על הא דכורך עליו גמי שלא יכנסו שם מים. הוא דלא כמסקנא דהכא:
דף קכא.
בגמרא. טבילה בזמנה לאו מצוה ומהדרינן מחוסר ביאור הא תינח כל הטבילות הא בעל קרי קודם ק"ש ותפילה ודאי מצוה לכ"ע ואמאי מהדר. ואפילו אי איכא שהות מ"מ מ"ש ממיא דאמרינן ברכות (דף ט"ו) רב לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא:
במשנה א"י שבא לכבות אין אומרים לו כבה. ופירש"י דגזרו על אמירה לא"י לע"ד דקמ"ל אף בבא לכבות מעצמו בלא ציווי ישראל וא"כ לא הוי שלוחו אפ"ה אסור דאמירה גופא אסור אפילו במקום שאינו מביא לידי מעשה מדבר דבר דלא עדיף מלומר ד"ז אעשה למחר דאסור אולם לכאורה לפ"ז בדבר מצוה דאין בה משום דבר דבר היה ריך להתיר כשבא לעשות מעצמו. והנה ראיתי בחוות יאיר (סי' מ"ט) לענין אמירה לישמעאל שיאמר לישמעאל חבירו דאסור מסברא למ"ד דיש שליחות לישמעאל לחומרא ע"ש ולא נראה לע"ד דזה לא שייך אלא בדבר שבממון הבא מישראל לישראל דהעיקר תליא בבא מרשות זה לרשות חבירו ואין נפ"מ בזה אם שלח לו ע"י עוף הפורח דלא שייך ענין שליחות כלל אסור משא"כ בשבת דבעינן מעשה וכיון דאין שליחות לא קעביד הישראל מידי ובמ"א הארכתי בזה בראיות ברורות:
ובחדושי לכתובות (דף ע') העירותי גבי לומר כל הזן אינו מפסיד והא דקאמר גבי דליקה התירו לומר וכו' בא למעוטי שאר איסורי שבת דחמירי אבל בנדרים מותר ע"ש הא עיקר הטעם דמחזי כשלוחו וא"כ אדרבה שבת קיל דאפילו שליחות ממש אינו אלא שבות דאין שליחות וכו'. אבל בנדרים דשליחות ממש מיחייב שולחו מה"ת כדאמרינן ב"מ (דף י"ב) היכא דהשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו. וה"נ על השליח המפרנס ליכא איסורא:
שם במשנה. ואל תכבה. מסתפקינא אם מותר לישראל להשתמש וליהנות ממנו בשבת לפמ"ש התו' לקמן (דף קכ"ב) לחלק בין הכא להתם בהדליק את הנר דאסור להשתמש לאורה והגוף נהנה ממנו ע"ש א"כ ה"נ אסור או אפשר דהכא אינו עושה העו"ג מעשה חדש דאינו אלא מונע ההפסד והכליון ואינו אלא כמבריח ארי מהחפצים ובמבריח ארי ממש ודאי אין סברא לאסור להשתמש בו בשבת:
בגמרא מפני שאפוטרופוס של מלך היה, לכאורה הוא שפת יתר דמאי נפ"מ. ולע"ד י"ל דהוא טעמא דלהכי לא הניחן דהכא י"ל דלאו אדעתא דנפשייהו עבדי (דהיינו שלא יפסידו שכרן) משום דאפוטרופוס היה ובאו לכבודו בלא תשלום גמול. והחכמים אמרו דאעפ"כ לא היה צריך לכך שהרי סופו הוכיח ששלח להן שכרן ומעיקרא אדעתא דהכי קאתו:
שם בגמרא. קטן שבא לכבות אין שומעין לו ש"מ קטן אוכל נבלות אין מצווין ב"ד להפרישו. יש לי בזה מבוכה רבה דפשיטא לתלמודא דאין בזה רק משום קטן אוכל נבלות ולמה לא נאמר דאביו מוזהר על שביתת בנו כמו דמוזהר על שביתת עבדו ובהמתו כפשטות לשון המשנה ששביתתו עליו. דהא בחדא קרא כתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך (ופירש"י להזהיר הגדולים על הקטנים) ובהמתך וגרך וכו' והא בעבד אוכל נבלה אין אחריות רבו עליו ובשבת מוזהר על שביתתו וכתב הרמב"ם (פ"כ) דאף אם עושין לדעת עצמן מוזהרין אנו לשומרן ולמונען וראיתי ברא"ם שכתב מסוגיין הא דפירש"י להזהיר הגדולים על הקטנים אינו אלא בעושה על דעת אביו ע"ש וא"ז מספיק דהא משמע דבעושה על דעת אביו לאו מקרא דבנך ובתך קאסר אלא דאפילו בא"י אסור כה"ג כמבואר ועוד מ"ש מעבד דכתיב בחד קרא דאסור אפילו בעושה על דעת עצמו כנ"ל. ואף אם נחלק דבעבד הא עכ"פ העבד עצמו אסור לעשות מלאכה דמוזהר על המצות כאשה ולכן גם רבו מוזהר עליו אבל קטן כיון דהוא עצמו אינו עושה איסור במלאכה אביו ג"כ אינו מוזהר מ"מ קשה הא חזינן דלא תליא במאי דהוא עצמו אסור דהא גם בשאר איסורים הוא בעצמו מוזהר ואין אחריות רבו ע"ז ובשבת גם רבו מוזהר [וצל"ע לשון המשנה ידים (פ"ד) בעבדו ואמתו שאני חייב בהן במצות. וזה לא מצינו בשום מקים חוץ משבת ומילה ואף במילה מגלגל עמו עד י"ב חודש ואכמ"ל] ועוד לא יהא עדיף מעבד תושב דתניא כריתות (דף ט') דעושה מלאכה לעצמו ולישראל אסור. אולם בזה יש לדחות דהתם לאחרים התושב בעצמו אסור משא"כ בקטן דליכא גביה איסור כלל. אולם לא עדיף קטן מבהמה דלא שייך גבה איסור ורבה מוזהר על שביתתה אף ע"י אחרים ובהמכילתא שהביאו התוס' לקמן (דף קכ"ב) יכול לא יניחנה תולש וכו' משמע דאם היה צער לה היה מחוייב למונעה. ומצאתי בשיבת ציון (סי' ד') שחקר בסברות מנפשיה אי מצווה על שביתת קטן כמו בבהמה ולא הזכיר שום קרא ולא ידעתי מה זה דפשוט אי לאו קרא אין צריכין לשום סברא אבל במה דכתי' בהדיא בקרא אם באנו נדון מסברו' מדעתנו יכולנו לטהר השרץ (והאברך מוהרמ"י אייזינשטאדט בקראו זה העיר מסוגיא דשבועות (דף כ"ב) שמור וזכור כל שישנו כו' והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה כו' ופרש"י בשמירת לאוי דשבת ע"ש וכתבו התוס' ואיפכא ל"ל דלחומרא מקשינן ולכאורה תמוה האיך ס"ד דליתנהו בשמירת לאוי דשבת הא מקרא מלא ל"ת כל מלאכה אתה כו' ובתך. וגם לפירש"י והוא מהמכילתא להזהיר גדולי' על הקטני' מ"מ מוכרח דאיתנהו בעונשי דשבת דאל"כ אזהר' ל"ל אלא ע"כ דהתוס' סברי די"ל דהמקרא בא להשמיענו דאביו מחויב על שביתת בנו ובתו הקטנים כמו על בהמתו ועי' ברש"א שם ובשו"ת הגרע"א סי' קס"ט וי"ל בא"א ואכמ"ל]:
ואשר אני אחזה בזה לפמ"ש התוס' ריש פ' במה בהמה דעשה דשביתת בהמתו הוא מלמען ינוח ולאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר. והשתא מיושב מאוד דבעבד כתיבי תרי קראי וינפש בן אמתך (משפטים) ולמען ינוח עבדך ואמתך (ואתחנן) ואיכא בהו עשה דהשבתה אבל בבנו דלא כתיב עשה רק לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ובנך ובתך ולכן אינו אלא בעושה על דעת אביו דהוא דומיא דמחמר בבהמה. אבל על הפוסקים קושיא זו היא אצלי כמו סער מתחולל שלא העירו הפוסקים מזה ועמ"ש לקמן (דף קנ"ג):
ברש"י שבמשנה ד"ה שאין שביתתו. שאינו עבדו. משמע דבעבדו אסור והוא דלא הת"ש שהביא המחצית השקל (סי' ש"ד) דאיסור דרבנן מותר לעשות ע"י עבדו כמו בהמה ע"ש דהא כיבוי הוא דרבנן למאן דפטר מלאכה שא"צ לגופה ומ"ש התוס' דאתי כר"י אינו אלא לה"א אבל להמסקנא דאדעתי' דאביו קעביד מצי אתי כר"ש. ועוד משמע מפרש"י דעבדו שביתתו עליו אפי' אם אדעתיה דנפשיה עביד ועי' במ"ש בסמוך ועי' כריתות (דף ט') ומ"ש לעיל ריש פ' במה בהמה:
דף קכא:
כל המזיקין נהרגין בשבת וכו' עד סה"ס. יש לי בזה מקום עיין היכי מיירי אי בשאין לו הנאה מגופן דלא חזי א"כ ממ"נ יהא מותר להורגן דאי מזיקין הן הריגתן דוחה שבת דפיקוח נפש הוא דהא נשיכתן סכנה ודאי תדע דהא ברצין אחריו מותר להורגן לד"ה. ואם לאו מזיק הוא א"כ לא תיקן כלום ומקלקל הוא. ובפרט לשיטת רש"י לעיל (דף ק"ו) דמ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב ס"ל מקלקל בחבורה פטור א"כ ממ"נ אין בו חיוב חטאת ואם יכול ליהנות בעורן דחזי לתשמיש א"כ חייב אפילו לר"ש כמו במנכש לעצים דחייב משום יפוי קרקע בארעא דידיה לעיל (דף ק"ג) וה"נ כיון דמהפקירא הם ואין להם בעלים אחרים זולת ההורגן ועי' סנהדרין (דף ט"ו) ושאר הרהורי דברים שיש בזה סמכתי על המעיין. ועי' מ"ש לקמן (דף קל"ד):
בתוס' ד"ה כל המזיקין. ומהאי טעמא פליג נמי רב הונא בסמוך ואסר הריגה. לכאורה אינו מוכרח די"ל דר"ה אוסר גם בצידה כר"י במתניתין דהא ר"ה תלמיד דרב הוי כדפריך לקמן (דף קכ"ח) ורב הא ס"ל לעיל (דף כ"ב) אפילו בדבר שאינו מתכוין אין הלכה כר"ש בגרירה וכ"ש במלאכה שא"צ לגופה כמ"ש ריש פ' כירה בשם המ"מ:
בתוס' ד"ה ברצין דא"כ תקשה מהך ברייתא לרבא. לא הבנתי דלמא ס"ל לרבא כר' ירמי' דהך ברייתא משבשתא. ואדרבה לכאורה משמע כפירש"י מדתניא נזדמנו לו נחשים ועקרבי' וכו' בידוע שנעשה לו נס ואמר ר"י בנשופין בו דהיינו שרצו אחריו. ולכאורה נראה דאשמעינן לענין שבת דמיירי בה (ויתכן עוד לענין ברכה על הנס שניצול) דברצו אחריו כל המזיקין הם בחזקת סכנה דמותר להורגן וכן הוא בירושלמי דברכות (פ"ה) לענין תפלה היה נחש מרתיע כנגדו פוסק אף באינו רץ אחריו וכן אמרינן שם ראה שורים פסק אף דלענין שבת ודאי אינן נהרגין:
בא"ד ורב הונא דאסר בסמוך לא סבר כרבי יהושע בן לוי. וכתב המהרש"א ולא ניחא להו למימר דריב"ל כר"ש ושרי שאר ברצין אחריו דהשתא שפיר סבר רב הונא כריב"ל די"ל דלא מסתבר דפליגי ר"י ור"ש בהא אי הוי פיקוח נפש בשאר הרצין אחריו או לא. וכוונתו נעלם ממני הא לא הוי פליגי בזה כלל דבחמשה ברצין לכ"ע הוי פ"נ ובשאר הרצין לכ"ע לא הוי פ"נ ולר"י אסור ולר"ש שרי משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה כריב"ל ואינן רצין אסור אפי' לר"ש כר"ה:
דף קכב.
בד"א שאינו מכירו אבל מכירו אסור. ופירש"י דעביד נמי אדעתיה דידיה. וק"ל א"כ בדאיכא מכירו ליתסר אף שאינו מכירו כמ"ש בתוס' דאם עבד בשביל ישראל אחד אסור לכל ישראל. ואפילו לשיטת התוס' מנחות (דף ס"ד) דריבוי בשיעורין הוא דרבנן אפילו בישראל ובאיסור דרבנן הא כתבו התוס' בשמעתין דמותר לישראל אחר. היינו דוקא בטרחא אחת כההיא דעירובין (דף ס"ח) אבל הכא הא מותר בכל גווני אפילו בשתי טרחות. ובפרט לשיטת הר"ן ביצה (פ"ב) דריבוי בשיעורין אסור מה"ת ע"ש א"כ אסור לכל ולפ"מ דגרס בתוספתא (פ' י"ד) דלמכירו אסור מפני שמרגילו ועושה עמו לשבת אחרת א"ש:
שם מעמיד אדם את בהמתו ע"ג עשבים וכו'. עי' מ"ש לעיל (דף מ"ה):
בתוס' ד"ה משתמש דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם. ובתוס' ביצה (דף ג') הוא שני תירוצים. א' משום שקל הוא ובשני מחלקים בין פירות וענבים לד"א ע"ש. וק"ל דבחולין (דף י"ד) מדמי לה לשחיטת בהמה שאינו קל כ"כ כמו סחיטה כמש"ש התו' ע"ש ועי' בח"ר:
בתוס' ד"ה ואם בשביל. דדוקא בחוץ לתחום דרבנן הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. פשיטא להו דהכא מותר לישראל אחר אף שהי' גם מחוץ לתחום שלו דהיינו שלא עירב לשם. דבל"ז הוי מצי לפלוגי דהתם טעמא דיכול לילך ולאכול שם כמ"ש ה"ר אליהו בסמוך:
בד"ה משקה אחריו. אומר ר"ת מדנקט בהמתו ולא נקט מילא מים לעצמו וכו'. וק"ל דלמא נקט בהמתו לרבותא אף שאין גופו נהנה במעשה של עו"ג אסור כמ"ש התוס' לעיל לחלק בין הכא לכיבוי שאין ישראל נהנה וכו' ולכאורה נראה דעיקר החילוק דהתם בכיבוי אין הגוף נהנה דהיינו שאינו אלא הנאת ממון וא"כ אדרבה יקשה לפי האמת למה אסור בבהמה הא אינו אלא הנאת ממון וצ"ל דאינו מותר בהנאת ממון אלא כשהישראל בעצמו אינו עושה מעשה ומשתמש בו אבל כשהישראל בעצמו משקה נקרא הגוף נהנה ואסור. אבל מ"מ דקדוקם למה נקט בהמתו הוי מצי לשנויי דאתי לאשמעינן דאף בבהמתו אסור כנ"ל:
בא"ד וה"ר אליהו הביא ראיה להתיר מפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו שלא הפסידו היתרן וכו'. והקשה המהרש"א לפר"י שכתב לקמן דהכא גבי מים בכרמלית דלא הוי איסורו נמי רק מדרבנן דשרי לישראל אחר ולא לאותו ישראל וגבי פירות שיצאו וחזרו כו' אמרינן דמותרין לכל ישראל. (ותירוצו אינו מובן אצלי) ואנכי תמה טפי על ראיית הר"א היכן מצא שם הטעם דהיה יכול לבוא לשם הא התם מותר אפילו כשיצא חוץ לתחום הישראל שלא היה יכול לילך לשם ובאמת עיקר הנפ"מ בין באו מחוץ לתחום לשיצאו וחזרו כתבו התוס' עירובין (דף מ"א) משום שהם במקומן הראשון שהיו תחלה ע"ש וזה הטעם מספיק נמי במים דאסור לאותו ישראל אפילו בכרמלית דרבנן. ולפ"ז במים שהביאו דרך כרמלית וחזרו למקומם הראשון אפשר מותר אפילו לאותו ישראל:
בתוס' ד"ה איני דאסור פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש ולא משום מוקצה. והנה לכאורה י"ל דזהו גופא טעם מוקצתו דכיון דאסרו משום שמא יתלוש תו לא חזי ומוקצה הוא וכן עשבים דשמעתין הוא בכלל פירות הנושרין דלא גרע מביצה דאמרינן ביצה (דף ג') דהוא בכלל פה"נ. ועי' בח"ר: