אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
כל כתבי - פרק טז
במשנה אע"פ שכתובין בכל לשון. פי' ואיכא למ"ד דלא ניתנו לכתוב עי' סוטה (דף ל"ב) כיון שעברו ישראל את הירדן כתבו כל התורה בשבעים לשון ואין לומר דהתם כיון דעיקר היה בשביל האומות שילמדו כמבואר שם בסוגיא וא"כ ה"ל כמו גיפטית לגיפטים דשרי כמ"ש הר"ן ז"א דא"כ מאי קאמר במגילה (דף ט') דהתירו ס"ת יונית משום מעשה דתלמי המלך שכתבו לו התורה בלשון יונית. הא התם כתבו בשביל תלמי שהיה יוני ובכה"ג מותר בכל לשון להר"ן אלא ע"כ דלא התירו אלא אם הכותב עצמו הוא לועז אבל אשורי אסור לכתוב בשביל הלועז וא"כ הדק"ל מההיא דסוטה. וי"ל דהתם אינו אלא לשעה מגזירת הכתוב באר היטב שילמדו האומות כמבואר שם. אולם צל"ע מסוגיא דסנהדרין (דף כ"א) דבימי עזרא ניתנה להם תורה בלשון ארמי. ויותר מזה קשה דתנן מגילה (דף ח') דתפילין ומזוזות דוקא בלשון הקודש והיו בהויתן יהו ע"ש. וקשה מההיא דסנהדרין דבימי עזר הי' בלשון ארמי:
ברש"י שבמשנה ד"ה מצילין. וטירחא בעלמא הוא דשרי בה. וק"ל דטפי ה"ל לפרש דהתירו חשש דשמא יכבה אבל משום טירחא בעלמא אפי' כל מילי נמי כדפריך לקמן (דף קי"ז) גבי אוכלין ומשקין מכדי בהתירא קטרח ניצול טפי. וכן משמע לפמ"ש התוס' דבבית אחר מותר להציל הכל אלמא דלא חיישינן לטירחא בשום דבר ועי' מ"ש לקמן (דף קט"ז) בתוס' ד"ה כך:
בגמרא אע"פ שכתובין בכל לשון דלא ניתנו לקרות ופירש"י דאי ניתנו מאי גריעותייהו. וק"ל לפמ"ש הטורי אבן מגילה (דף ח') דאפי' למ"ד ניתנו לקרות אין יוצאין בהן ידי מצות כתיבת ס"ת המבואר בסנהדרין (דף כ') ע"ש א"כ טובא קמ"ל אפי' למ"ד ניתנו לקרות אף שאין יוצאין כתיבת ס"ת מצילין. אולם באמת לא ידעתי מדוע לא פירש"י כפשוטו מדתנן טעונין גניזה אלמא לא ניתנו לקרות:
ובחדושי למגילה תמהתי מנ"ל להוציא זה מסברא בעלמא הא אדרבה לכאורה מדאיצטריך בתפילין ומזוזה דפסולין למצותן מדכתיב והיו בהויתן יהו מכלל דבכל התורה כשר למצותן. וכה"ג דייק שם מגילה (דף י"ז) לענין קריאה לרבי דאמר ק"ש ככתבה דכתיב והיו מכלל דכה"ת בכל לשון נאמרה ע"ש. ועוד לשיטת הט"א דעצם הכתיבה אין בה מצוה רק שמותר לכתוב ולקרות בהן א"כ מאי פריך מהא דתניא אינה מטמאה את הידים עד שתהא כתב אשורית וכו' ע"ש. מאי פריך דלמא אינה מטמאה אלא בלה"ק דהכתיבה היא עצמותה של מצוה שיוצאין בה ידי כתיבת ס"ת אבל בשאר לשון עצם הכתיבה אינה מצוה אינה מטמאה ידים אע"ג דלענין הצלה ודאי מצילין מ"מ איכא כמה בפ' כל כתבי דמצילין ואינן מטמאין ע"ש ועוד הארכתי שם במגילת אסתר במגילה (דף ז') למ"ד ברוח הקודש נאמרה לקרות ולא לכתוב אינה מטמאה ואכ"מ להאריך. ועי' בי"ד (סי' ר"ע) בש"ך דעיקר מצות ס"ת הוא מה שלומדין ממנה ובזה"ז יוצאין במשנה וגמרא ובש"ס ודאי אין חילוק בין לה"ק לכל לשון ועי' בש"א (סי' ל"ו):
בתוס' ד"ה אליבא. ספרים שלנו משום עת לעשות ונלע"ד להביא ראיה לדבריהם מההיא דמגילה (דף ט') דלר"י דהתירו ס"ת בלעז יוני משום מעשה דתלמי המלך מטמא ידים ע"ש. ולכאורה היתר זה אינו רק משום עת לעשות וכיון דמטמא כ"ש דמצילין כדמשמע במגילה דלמ"ד לא ניתנו לקרות אינו מטמא ולענין מצילין פליגי וכן לקמן גבי ס"ת שאין בו פ"ה אותיות דתנן ידים (פ"ג) דאינו מטמא ומיבעי אם מצילין:
בתוס' ד"ה לא ניתנו דאין זה אי אתה רשאי לומר בעל פה כיון שאינו אומרן בלשון הקודש. ולע"ד י"ל להיפוך כיון שאינו לשון הקודש נקרא דברים שבעל פה ואסור לאומרן בכתב מש"ה לא ניתנו לקרות ועי' מ"ש לקמן ע"ב:
דף קטו:
בגמרא. אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים וכו' וק"ק הא איכא הא דאמרינן מגילה (דף י"ט) אמר רב מגילה נקראת ספר שאם תפרה בפשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל ג' חוטי גידין כשרה ע"ש. ועוד איכא לשיטת ר"ת במנחות (דף ל"ב) דס"ת א"צ שירטוט ומגילה הא צריכה שירטוט כדאיתא מגילה (דף ט"ז) ולשיטת התוס' דמיירי לענין הצלה א"ש דאפי' ס"ת שנתפר בלא גידין נמי מצילין דהא איכא למ"ד מכות (דף י"א) דא"צ גידין ע"ש. ועוד י"ל דלא מיירי אלא לענין הדברים הכשרים בדיעבד אבל לא לענין הנצרכין לכתחלה. ובחידושי למגילה (דף ט') הקשיתי על מ"ש התוס' שם מ"ט לא תני במתניתין דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון וכו' מגילה בהדי תפילין ומזוזות דאין נכתבין אלא אשורית ע"ש. ולא הבנתי קושיתם לרב ושמואל (ע"ש דקושיתם הוא לרב ושמואל) דהא אמרינן שם אמתניתין דאין בין הא לתופרן בגידין ולטמא הידים זה וזה שוין ע"ש ולשמואל איכא נמי טומאת ידים דהא ס"ל מגילה (דף ז') אסתר אינה מטמאה ע"ש ולרב דא"ל שם אסתר מטמאה דהא קאמר שם שמצאו מקרא מפורש כתוב זאת זכרון וכו' לדידיה אין שוין בתפירת גידין דהא ס"ל (דף ט"ז) שאם הטיל ג' חוטי פשתן כשרה:
שם ומגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו והקשו בתוס' הא ס"ת נמי בעי ספר ודיו. ולולא דמיסתפינא לכאורה מדקדוק הברייתא דפתח בחדא דנכתבים בכל לשון וסיים בתרתי מגילה דבעינן גם ספר ודיו וכן בלשון כזה קתני נמי במגילה (דף ט') מקרא שכתבו תרגום וכו' עד שיכתבנו אשורית על הספר ובדיו. ולא הזכיר ברישא דבלא ספר ודיו אינו מטמא. נראה להדיא מחומר הנושא דקפידת הכתוב אספר ודיו אינו אלא בלשון הקודש אבל בכל לשון כיון שמשנה ממה שניתן למשה בסיני ומחדש מעצמו ההעתקה דינו קצת כדברים שבעל פה דלא קפדינן אספר ודיו. ועכ"פ למ"ד לא ניתנו לכתוב ודאי נקרא דברים שבע"פ כמ"ש התוס' לעיל ולפ"ז מקום לומר למ"ד ניתנו לכתוב להקל בא אף שהוא דברים שבע"פ התיר לכותבן אבל לא להחמיר דליבעי ספר ודיו וכיון שניתנו לכתוב קורין בהן. ובפרט לפמ"ש הט"א במגילה דאף דנכתבין אין יוצאין בו מצות כתיבת ס"ת מסתבר טפי דלא נקרא כ"כ דברים שבכתב. והדברים צריכין שיקול בפלס:
בתוס' ד"ה מגילה משום דנקראת ספר וכ"ש ס"ת דנקראת כמה פעמים ספר. עי' במהרש"א. ולע"ד כוונתם אגב להוכיח גם במגילה גופא דפסול אדפתרא. ויתכן עוד דרצו להוכיח לדינא אף לפ"מ דמסקו דהכא איירי לענין הצלה דפסול אדפתרא:
בא"ד ותירץ הר"י דס"ת ודאי בעי ספר ודיו והכא איירי דוקא בשאר ספרים. וק"ל א"כ לא פשיט עדיין אס"ת אי מצילין דהא האבעיא היה בלא ניתנו לקרות בהן אם מצילין א"ל דבניתנו לקרות ודאי מצילין לכ"ע. ואף אם נדחוק דהאבעיא היתה דוקא בשאר ספרים מ"מ קשה דהפשיטות להיפוך מהאבעיא דבהאבעיא ע"כ פשיטא ליה דלא ניתנו לקרות מדקאמר תבעי למ"ד אין מצילין וכו' ולא דחי דהתם לא ניתנו לקרות והכא ניתנו לקרות. והדר פשיט לעצמו דניתנו לקרות:
בא"ד אבל מגילה אין מצילין אלא א"כ ראוין לקריאה. אע"ג דתנן מגילה (דף י"ז) דקורין ללועזות בלעז. י"ל דאין מצילין אלא א"כ ראויה לכ"ע כמ"ש התוס' מגילה (דף ח') לענין טומאת ידים ע"ש:
בא"ד וא"ת א"כ תקשה מברייתא דהכא דאמר לעיל כל היכא דלא ניתנו לקרות אין מצילין. וק"ל הא מהא דכתובה שלא בדיו אי אפשר לפשוט לכתובין בכל לשון כדקאמר לעיל תבעי למ"ד אין מצילין וכו' ומהא דקתני בכתובין בכל לשון מצילין אין ראיה דלמא סבר דניתנו לקרות:
בתוס' ד"ה אמר שמואל. תימא לר"י וכו' דלמא וכו' עור של עגל וכו'. וכתב המהרש"א אע"ג דלקמן לר"י דאוקי הברייתא כוותיה דלית להו עור גם לענין שבת ולא תקשי מעור של עגל הרך דאיכא לפלוגי לכאורה נראה כוונתו לתרץ קושית התוס' דשפיר דייק שמואל דמעור של עגל ליכא לאוכוחי דהא חזינן לר"י דמדמי שבת לטומאה אבל ז"א דהא שמואל ע"כ לא ידע ההיא ברייתא דאל"כ לא קמ"ל מידי דברייתא היא לענין שבת גופא:
בא"ד דהא עור הראש של עגל הרך כבשר לענין טומאה סתמו במקום דה"ל לפרושי דבאמת עור של עגל טהור כדמסיק בחולין (דף קכ"ב) דבלשון יחיד שונה אותה:
בד"ה ע"כ לא פליגי. ופירש בקונטרס התם וכו' ואיכא למימר וכו'. והקשה המהרש"א אמאי לא דחו פי' הקונטרס דהתם דאי רבנן לא דרשי הטמאים כלל וטעמייהו משום גישתא לחוד אמאי מוקי לקמן הברייתא טפי כר' יהודה מהנהו רבנן. ולק"מ דקושיא זו יקשה גם לפי התוס' דבדרשא דהטמאים לא פליגי כלל ר"י ורבנן בין לרש"י בין לתוס' דלרש"י בין ר"י ובין רבנן לא דרשי הטמאים לתנא דפליג ארב ולהתוס' תרוייהו דרשי כמ"ש התוס' בסמוך ועיקר קושית המהרש"א לק"מ דהא סוגיין כי קאי לרב דס"ל דרבנן פליגי אר"י ודרשי הטמאים ולא אזלי בתר גישתא רק דתנא פליג ארב דגם רבנן אזלי בתר גישתא ומתרץ הגמרא הברייתא לרב דא"צ לדחוקי דהברייתא פליגא ארב אלא דרב מוקי לה כר"י:
דף קז:
בגמרא נצרר הדם אע"פ שלא יצא. ועי' בתוי"ט אף שאינו ראוי להאכיל לכלבים. מ"מ דמי לשם משמעון. ובתוס' רע"ק תמה הא כיון שעדיין אינה ראויה לכלבים ה"ל מקלקל ע"ש. ולע"ד י"ל דהא ע"כ נעקר הד עד שהיה אפשר ליטלו לולא שהעור מכסהו וא"כ מתקן הוא דלאחר שנעשית חבורה מותר לפתוח ועכ"פ אינו חייב אם פתח כמו במפיס מורסא להוציא ליחה ואף דיש לחלק כמ"ש בכתובות (דף ז') דמורסא מיפקד ומיעקר ע"ש וחבורה איכא למימר דאינה מיעקר מ"מ הא בדם בתולים נמי אינו מיעקר ואפ"ה מותר כמש"ש. ויתכן עוד לומר לפמ"ש רש"י חולין (דף מ"ו) דסופו לנקוב ע"ש והוי כאתי ממילא דשפיר דמי לעיל פ"ק (דף י"ט) ועי' מ"ש לעיל פ' כלל גדול (דף ע"ה) גבי אין דישה אלא בג"ק דהיינו בדם העומד בין עור לבשר. ועי' במ"מ הל' שבת (פ"ח) דלהרמב"ם בשאר שקצים פטור אף ביוצא מהן דם. וקצת צ"ע דבסוגיין מדמי שבת לטומאה והא תנן חולין (דף קכ"ב) דעור האדם טמא ולחד לישנא שם בגמרא טמא מה"ת ע"ש והא באדם חייב לכ"ע ביצא דם ועי' בתוס' ד"ה אמר:
שם תני דברי ר' יוחנן ב"נ ומחלוקתו. לכאורה לפ"ז א"צ להגיה שם בברייתא כמ"ש רב אדא ב"מ תריץ הכי לענין טומאה אין עור למה שמנו דכיון שמחק מלת אלא איירי שפיר לענין שבת ור' יהודה היא כמש"ש המהרש"א דלתרץ את רב קאתו. וכיון דמסיק דר"י היא א"ש גם לרב. אולם לפ"ז לשון מה שמנו חכמים לא קאי אחכמים דמתניתין דחולין דהא ר"י פליג שם אהלטאה:
שם הא הורגן חייב מאן תנא. והיינו ע"כ אפי' בלא יצא דם. ומצינו כה"ג בחולין (דף ל"ב) השוחט בהמה ולא יצא דם. ולע"ד משמע מזה כמ"ד דחבורה משום נטילת נשמה מדדייק מדקתני החובל פטור הא הריגה ממש חייב:
דף קח.
כותבין תפילין ע"ג עור של עוף טהור. עי' מ"ש מורי זקני הגאון מו"ה חיים ברודא ז"ל בספרו תורה אור ודרך חיים ביו"ד (סי' כ"ג):
שם מתיב ר' זירא בכנפיו להכשיר את העור ואי ס"ד עור הוא וכו' א"ד אף אנן נמי תנינא בכנפיו לרבות וכו'. לכאורה יש לדקדק מה ראיה היא זו אדרבה נילף מזה גופא דאתי קרא לאורויי דלאו עור הוא. ולולא דמסתפינא י"ל דהני תרי לישני פליגי בנוסח הברייתא דבלישנא קמא קתני להכשיר ובל"ב קתני לרבות. והוא דלשון להכשיר משמע דכשר ע"פ דין כמו הבשר ולרבות משמע אף שאינו כשר כמו עצמות וקרנים דמרבה בזבחים (דף פ"ה) אף דלאו בני הקטרה נינהו כמבואר שם. ויתכן עוד דפליגי בדין אי קרב בפני עצמו או דוקא עם הבשר כמו ההיא דעצמות דפליגי שם רבי ורבנן ע"ש:
בתוס' ד"ה ואי ס"ד. וה"נ אע"פ שהנוצה קריבה אי עור הוא צריך הפשט. הוא מגומגם דאם העור היה צריך הפשט ודאי דלא היה הנוצה קריבה וההיא דצמר והזקן הוא דראש דאינו טעון הפשט. וכן הא דמרבי דגם הנוצה קריבה הוא לאחר דמרבי העור והוכחת הגמרא דלאו עור היא דאי הוי עור לא היה קרב וממילא דגם הנוצה לא היה קרב כמו בשער של בהמה מהגוף ולא מהראש דטעון הפשט:
שם עצמות הדג ועורו מצילין. היינו במעובד כדתנן חולין (דף קכ"ב) שכולן שעיבדן טהורין. אבל בלא"ה מסתמא עור הדג הוי כעור העוף שכתבו התוס' לעיל (דף ק"ז) דראוי לאכילה כבשר. וא"כ מטמא טומאת אוכלין ואינו מציל ועי' במ"ל:
שם אלא אי פסקה זוהמא מינה או לא. וק"ק א"כ מאי פריך לעיל גבי עוף טהור מאי קמ"ל דלמא קמ"ל דפסקה זוהמא מינה:
שם כותבין ע"ג עור בהמה טהורה וע"ג עור חיה וכו' והקשה בדו"ח אמאי דקדק למנקט דוקא בהמה וחיה ושייר ע"ג עוף טהור. ולע"ד י"ל דנקט בהמה וחיה משום נכרכין בשערן דלא שייך בעוף: ]
ובמ"א נסתפקתי לשיטת התוס' והרא"ש כתובות (דף ס') והראב"ד הל' מאכלות אסורות (פ"ב) דבשר אדם שנתלש מהחי מותר באכילה מה"ת. רק לאחר מיתה כתב שם המ"מ דאסור משום איסור הנאה ע"ש וא"כ לשיטת התוס' ב"ק (דף ט"ו) דמצרי בימים ההם היה מותר בהנאה וכן הביא המ"ל הל' אבל (פי"ד) מהירושלמי. א"כ גם באכילה מותר. אם תפילין היו נכרכות בשערן דקרינן מן המותר בפיך. וכן לענין לכתוב על עורן לאחר מיתה למ"ד בחולין (דף קכ"ב) דעור האדם טהור מה"ת:
דף קח:
לא טבע גברא בימא דסדום למאי נפ"מ וכו'. לא ידעתי מדוע לא קאמר דנפ"מ לענין הא דתניא לקמן (דף ק"ט) דאין רוחצין בים של סדום דהוא שייך טפי להא דטביעה דמיירי ברחיצת כל גופו דמסיק שם דמיירי בהשתהא וכן מוכח שם בתוס' שהקשו מהא דאסור לרחוץ במי טבריא דהיינו כל גופו דפניו ידיו ורגליו מותר לעיל (דף ל"ט):
שם אמר שמואל שורה אדם את פתו ביין ונותן ע"ג עיניו בשבת. ק"ק הא אמרינן לעיל (דף נ') גבי לפצוע זיתים ופירשו הרי"ף והרא"ש דהוא לממשי ידיה ופשיט דאסור משום הפסד אוכלין והא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת דדוקא בלא מאיסי הא מאיסי אסור לרחיצה ע"ש והכא הא מאיסי וע"כ צ"ל דמשום רפואה שרי א"כ מוכח דמשום רפואה קמכוין ואסור בשבת:
דף קט.
בתוס' ד"ה הא ר"מ. תימא היכי מדמי האי פלוגתא לפלוגתא דלעיל ולולא דבריהם י"ל דשייכי הדדי דהא פלוגתא דר"מ ורבי יהודה היא ג"כ לענין טבילה לזבים וקידוש מי חטאת מדעשאה רבי יוסי פשרה ביניהם דמטהרין בזוחלין ופוסלין לקידוש מי חטאת. וטעמא לרבי יוסי דפסולין לקדש דחקו בזה רש"י ותוס'. ולולא דבריהם י"ל דטעמא דמי הים מלוחים הם כדאמרינן תענית (דף ט') והלא מימי אוקינוס מלוחים הם ע"ש. וכן כל הימים מלוחים כידוע. ותנן פרה (פ"ח) מים המוכין פסולי לקדש אלו הן המוכין המלוחים והפושרין ע"ש. וקס"ד דפלוגתייהו דר"מ ורבי יהודה דמחלק לים הגדול לשאר ימים לענין זבים ומי חטאת הוא ג"כ משום דמלוחים ולא איצטריך קרא דמקוה המים אינו אלא לענין זוחלין בלבד וא"כ זה הטעם שייך נמי בשבת דמלוחים יש בו משום רפואה כמיא דסדום. והנה ראיתי בכ"מ הל' מקואות (פ"ט) לשיטת הרמב"ם דמחלוקתם אינו אלא לענין טבילה לזבים ואינך ולרבי יוסי כל הימים כשהן זוחלין פסולין לזבים וכשהן אשבורן כשרין אף לזבים ופסק כן להלכה ע"ש. וק"ל א"כ (בפ"א) דמקואות דחשיב שש מעלות במקואות ושתי מעלות אחרונות דמוכין מטהרין בזוחלין למעלה מהן מים חיים שבהן טבילה לזבים ע"ש ולשיטתו ה"ל למחשב עוד שביעית כל הימים כשהן זוחלין פסולין לזבים ואשבורן כשרים:
דף קט:
בגמרא רבי חנניא אמר מי רגלים בני ארבעים יום. לע"ד יתכן דר"ח לאו אמתניתין קאי ובשבת. דהא אמרינן לקמן דמי רגלים לא שתו אינשי ואסור בשבת ע"ש אלא בעלמא קאי ולרפואה בעלמא קאמר בחול:
דף קי:
בתוס' ד"ה תלמוד לומר. שאלו את ב"ז מהו לסרוסי כלבא. רש"י ותוס' פירשו שם בחגיגה (דף י"ד) דמיבעי בכלב יותר משאר מינים דאפי' מחירו אינו ראוי להקרבה. והקשה שם הט"א השתא מנ"ל מבארץ לרבות אפי' כלב דלמא אינו מרבה אלא שאר ב"ח דמחירן ראוי להקרבה והן עצמן לא אבל כלב דאפי' מחיר אינו ראוי לא שמעת מינה ותירץ משום דאמרינן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב אף דמסירוס ראשון אינו ראוי א"כ לא איצטריך לרבות שאר ב"ח שא"ר ולא איצטריך לרבות אלא כלב שגם מחירו א"ר עכ"ד. ואין תירוצו עולה יפה מ"ש לשאר ב"ח שא"ר ידעינן ממסרס אחר מסרס שחייב. דבאמת לא דמי פסול אחר למוסיף פסול על ראשון דכה"ג אמרינן במנחות (דף נ"ז) גבי מחמץ אחר מחמץ דג"כ חייב אבל המחמץ מנחה פסולה מחמת פסול אחר פטור ופסקו הרמב"ם להלכה הל' מעשה קרבנות (פ' י"ב) ובפשוטו י"ל אף דילפינן לה מריבויא בארצכם אינו ריבוי' בעלמא אלא דהיתור אתי להורות דדרשינן כל אשר בארצכם וממילא ג"כ כלב בכלל:
דף קיא.
בגמרא. הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב. עי' מ"ש בריש מכילתין:
שם בגמרא. לא יגמע את החומץ ופולט אבל מגמע ובולע לכאורה יש לעיין הא מסקינן יומא (דף פ"א) דאין הלכה כרבי דחומץ משיב הנפש והשותה חומץ ביה"כ פטור דלאו בר אכילה הוא ע"ש. וא"כ מוכחא מילתא דלרפואה הוא. והנה בשמן תניא ברכות (דף ל"ז) החושש בגרונו לא יערענו בשמן ושיטת רש"י שם דלבלוע מותר והתוס' פירשו דאפי' לבלוע אסור. ושיטת הרמב"ם כרש"י. וראיתי בביאורי הגר"א הל' שבת (סי' שכ"ח) שהרמב"ם למד כן מחומץ דשמעתין. ולע"ד הוכחה זו אינה אלא לשיטת הרא"ש ברכות (סי' כ"ג) דעל חומץ בפ"ע אינו מברך כלל ע"ש וא"כ דינו כשמן אבל לשיטת תהר"י שם דעל חומץ בפ"ע מברכין ע"ש. א"כ מסתבר דדין שבת שוה לדין ברכה דמקרי אוכל. משא"כ בשמן דאין מברכין עליו י"ל דגם לענין שבת אסור:
בתוס' ד"ה לא ס"ד. תימא מנלן דמהא הדר ביה וכו' ולע"ד י"ל דלא ניחא ליה לומר דהדר מעצמו בלא שום הוכחה מסברתו אלא דהך דינא דטיבול בחומץ אמר ברישא ולא ידע עדיין מברייתא דטבילה מותר ביה"כ וכששמע ברייתא דטבילה מותר ביה"כ ע"כ היה מוכר לחזור מסברתו מהך דמדלפני טיבול שרי וכו':
בא"ד וא"ת ונוקי הך ברייתא דטובלין כדרכן כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ורבא כמ"ד לאו מצוה ואין להקשות א"כ ה"ל חזרה בשני דברים. א' בהואיל ועוד דמעיקרא היה סבור דטבילת מצוה לא מהני. והשתא ס"ל דמהני דגם מעיקרא ידע דמהני רק דמעיקרא סבר דאף למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה מותר מטעם הואיל ואחר דחזר מהואיל אסור למאן דטב"ז ל"מ וכן מ"ש המהרש"א דאימא רבא לא הדר אלא מטעמא דהואיל ומיהו ס"ל דטובלין אף ביוה"כ משום דטבילה בזמנה מצוה. היינו נמי דמעיקרא סבר דמתניתין אתיא ככ"ע ולא הוצרך לטעמא דהואיל אלא למ"ד טב"ז ל"מ ולאחר חזרה אתי מתניתין כמ"ד ל"מ והוי חד חזרה. ומ"ש הפ"י ביצה (דף י"ח) דלא אישתמיט בכולא תלמודא טבילה בזמנה מצוה בכלים. לע"ד מלבד דמלשון התוס' תיקוני מנא משמע דגם בכלים דינא הכי עוד מוכרח הוא למה הקשו הכא להס"ד דמשום טב"ז מצוה מותר לטבול א"כ קשה בסוגיא דביצה גופא דפריך אי הכי אדם נמי מאי קושיא דלמא באדם מותר משום מצוה משא"כ בכלים כמש"ש הפ"י לענין טבילת רגל:
בתוס' ד"ה האי מסוכרייתא. אבל גבי יין לא גזרינן משום סחיטה. וק"ל מסוגיא דלעיל (דף מ"ח) גבי פרונקא דלא קפיד. דמשמע הא קפיד אסור אף שהוא יין: