אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) שמונה שרצים - פרק יד

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

שמונה שרצים - פרק יד

רבי אליעזר - פרק יג

במשנה והחובל בהן חייב. ערש"י שני הפירושים. ולע"ד משמע להדיא כלשון א' דחבורה הוא משום נטילת נשמה לקמן (דף קל"ו) בספק בן ז' ספק בן ח' מוהלין ממנ"פ אם בן ח' הוא ה"ה כמת ומחתך בבשר בעלמא הוא ע"ש. וללשון ב' שברש"י דחבורה משום צובע וכן לשיטת הרמב"ם הל' שבת (פ"ח) דמשום מפרק תולדה דדש קשה מאי נפ"מ בין בשר חי או מת. גם מש"ש הרמב"ם לשיטתו דחבורה משום מפרק אינו חייב עד שיוצא דם כגרוגרת. לא ידעתי מה שיעור הוא זה הא סתם דם אינו ראוי לאדם כדאמר לעיל בצריך לכלבו מהא דאמרינן בירושלמי (פ"ט) בחגב מת כגרוגרת הא בטמא כמלא פי הכלב. ואי בדם מהגידולין בים דראוי מה"ת לאדם הא כתב שם המ"מ דהחובל בגידולי ים פטור לגמרי שאינן נקראין גידולי קרקע ואין דישה אלא בגידולי קרקע. ולפמ"ש לעיל (דף ע"ה) דלהרמב"ם חייב גם בגידולי ים מיושב קצת דהרמב"ם לשיטתו הל' מאכלות אסורות (פ"ו) דדם דגים מותר לשתות בעין. ועוד הא בתערובות או שיש בו קשקשים מותר לכ"ע כמבואר בכריתות (דף כ"א) ע"ש. אולם מצינו עוד כה"ג לעיל (דף צ"א) גבי זרק תרומה לבית טמא דבעי אי בעינן כגרוגרת ע"ש אף דאסור באכילה וצ"ל כיון דבעו"ג מיקרי דבר חשוב כגרוגר מיקרי נמי חשוב אצל ישראל. [ועי' בפ"י ריש המצניע דשיעור אכילה כגרוגרת הוא הלכה למשה מסיני] והנה בתוי"ט הקשה הא דנצרר הדם אע"פ שלא יצא. מהא דאמרינן לעיל (דף ק"ו) דחובל אינו חייב רק בצריך לכלבו וזה לא יתכן בלא יצא הדם ע"ש. והמחוור בזה המבואר בירושלמי (פ"ז) דשני חבורות הן דביצא הדם הוא תולדה דשוחט משום נטילת נשמה ובלא יצא דם חייב משום צובע שמאדים וע"ש בקה"ע. וסוגיא דלעיל (דף ק"ו) בענין מקלקל בחבורה ומלאכה שאינו צריך לגופה כדפירשנו ע"כ בלא"ה מיירי ביצא דם דבצובע אם צריך לה לא נקרא מקלקל ואצ"ל כמבואר לעיל (דף ע"ו) גבי שוחט דחייב משום צובע במאי ניחא ליה ע"ש אבל לקמן (דף קל"ו) גבי מילה דמחתך בשר בעלמא הוא אינו חייב משום צובע דהא קיי"ל לעיל (דף צ"ד) כחכמים דר"א דבאדם אינו חייב בכוחלת משום צובע ואפי' לר"א דמחייב כשדרכה בכך כמ"ש המ"א (סי' ש"כ) ומילה נמי הא דרכו בכך. מ"מ הא א"צ לגופו ולא דמי לשוחט דניחא ליה כנ"ל ועי' מ"ש בסמוך ע"ז עוד מזה:

ד"ה אימר. ובכלל דברי התוס' מתורץ גם קושיתו:

בתוס' ד"ה אבל טמא. כשתקן אוזן ראשונה באה לו טומאת מדרס ומגע מדרס. כה"ג איכא טובא במשניות סדר טהרות כמו בכלים (פ' כ"ז) גבי בגד שארג בו ג' על ג' ונטמא מדרס והשלים עליו כל הבגד טמא מדרס נטל חוט אחד מתחילתו טמא מגע מדרס ע"ש ולא פליג רבי יוסי ע"ז אף דפליג שם (במ"י) גבי שלשה על שלשה שנחלק טמא מגע מדרס אמר ר"י וכי באיזה מדרס נגע זה ע"ש:

ובחידושי למשניות טהרות הקשיתי בע"ז בכלים (פ' י"ט) גבי מזרן היוצא מן המטה דס"ל לר"י דעד עשרה טפחים טמא וקאמר שם ר"י נישא הזב על המטה ועל המזרן עשרה טפחים מטמא שנים ופוסל אחד מעשרה לחוץ מטמא אחד ופוסל אחד דנגע בעשרה ע"ש. וקשה הא ה"ל מגע בית הסתרים ור"י לשיטתו הא ס"ל חולין (דף ע"ב) דמגע בית הסתרים אינו מטמא ע"ש וצע"ג:

דף קיג:

בגמרא. דיבור אסור הרהור מותר. וכן פסק הרמב"ם הל' שבת (פכ"ד) והקשה הש"א (סי' ו') דהרמב"ם סותר דברי עצמו שכתב (פ"ח) מהל' ברכות כל הברכות אם לא השמיע לאזנו יצא בין שבירך בלבו וכן כתב הל' ק"ש (פ"ב) גבי ק"ש אם לא השמיע לאזנו יצא ע"ש. ולע"ד יש להוכיח מהא דר"י גופא דלענין ק"ש ותורה הרהור כדיבור דמי דמדאסור להרהר דכתיב והיה מחניך קדוש. ואי הרהור לאו כדיבור לכל מילי א"כ איזה איסור יש בהרהורו הא לא עשה כלום וכן כתבו הפוסקים בא"ח (סי' מ"ז) לענין ברכות התורה דמותר להרהר בלא ברכה דהרהור לאו כד"ד. אלא דיש לחלק בין דבר שאסור לעשות לא מצינו שאסור רק בדיבור אבל במצוה שמוטל עליו יוצא אף בהרהור כדאשכחן בבעל קרי ברכות (דף כ') דאפי' למ"ד הרהור כדיבור ויוצא ידי חובת ק"ש דאחר כונת הלב הן הן הדברים כדקאמר שם (דף ט"ו) מ"מ לענין איסור בע"ק לא חיישינן כדקאמר שם בסוגיא כדאשכחן בסיני ר"ל דלא מצינו איסור בע"ק אלא בדיבור. וכן לענין ההוגה השם באותיותיו דאסור בפיו ובכל הברכות צריך לכוין היה והוה וכו' הרי בהרהור השם יוצא ידי חובתו ואין בו איסור הוגה השם ועי' בתשובות רע"ק אייגר (סי' ל"א) וכן בענין ברכה לבטלה לא מצינו דעובר על לא תשא בהרהור אף אפי' למ"ד דיוצא ידי חובת ברכה בהרהור ועי' בצל"ח ברכות (דף כ') וכן לקמן פ' השואל (דף ק"נ) לא פריך אלא מאיסור הרהור בבית הכסא לאיסור הרהור בשבת:

שם זמנין דמתווסין מאני ואתי לידי סחיטה. עי' יומא (דף ע"ח) וביאורי הגר"א סי' תרי"ג:

דף קיד.

ברש"י ד"ה ואפי' במסכת כלה דלא רגילי בה וכו' ברייתא היא וכו'. לכאורה נראה לפרש כוונתו דבמשניות היו הכל בקיאין משא"כ בברייתא אין חיוב על האמורא לידע כמ"ש רש"י ז"ל בעצמו לעיל (דף פ"א) וחולין (דף י"ג) וזהו הרבותא דמס' כלה אע"פ שאין בה משניות בקי בהלכותיה. אולם באמת יש עוד מס' ברייתות שאין להם משניות מסכ' סופרים ושמחות ולולא פירש"י י"ל דהרבותא דמס' כלה שהיא אחרונה מהמסכ' קטנות של ברייתות זולת מסכ' דרך ארץ דלא שייך לשאול בה דבר הלכה וזהו דקאמר אפי' מסכ' כלה ר"ל דבקי בכל הש"ס מתחלתה מס' ברכות עד סופה מסכ' כלה:

דף קיד:

וליתקע כי היכי דידעי דשרי בשחיטה לאלתר. בק"ע על הירושלמי דפסחים (פ"א) כתב דרב שישא ס"ל כמש"ש בירושלמי גבי שתי חלות מונחות. הא דלא תיקנו לה תקיעות דאתי למיטעי דשל תמיד הן. ומש"ה נמי אין תוקעין במ"ש להתיר השחיטה כיון דאתי לקיצין יטעו בתקיעת התמיד ע"ש. ותמיהני דא"כ לא מקשה מידי ליתקע לידע דשרי בקניבת ירק ולא צריך לשנויי אין דוחין שבות להתיר. ועוד בלא"ה הא בין יממא ללילא לא טעו אינשי דהא התקיעות דתמיד היו בעת השיר דהוא ביום כדאמרינן ערכין (דף י"א) מה כפרה ביום אף שירה ביום. ומשמע ברה"ש (דף ל') דהוא בזמן מנחה וע"ש בתוס' ובט"א ומ"ש לעיל ספ"ב:

בתוס' ד"ה וליתקע ולהכי אמר בסמוך יו"ט שחל במ"ש וכו' ולא תקעי להודיע דחלבי שבת קריבין ביו"ט. לפי האמת א"צ לתקוע ביו"ט במ"ש דהא במה שתוקעין ביו"ט בע"ש ידעי דחלבי שבת קריבין ביו"ט כמ"ש התוס' הכא גבי יה"כ ואדרבה אי הוי תקעי גם ביו"ט במ"ש גרע טפי כמ"ש רש"י ולכשיחול יה"כ במ"ש ולא תקעי ידעי שמותר להקריב בו ח"ש. אולם מזה גופא הוכיחו דהא דפריך ביה"כ ליתקע הוא ג"כ בע"ש כמו גבי יו"ט:

בא"ד ומיהו התם דבר ידוע שיו"ט קיל משבת. לע"ד סברא זו מוכרח אף לשיטתם דהתקיעה היא בע"ש מדפריך בסמוך ביו"ט במ"ש ליתקע כי היכי דידעי דשרי בשחיטה. וקשה לכאורה הא בזה יתנו מקום לטעות דח"ש אין קריבין ביו"ט כדפירש"י בקושית הגמרא ליתקע ולכשיחול במ"ש ולא יתקעו ידעי וכו'. הא אי הוי תקעי גם בי"כ למ"ש יטעו. אלא ע"כ דביו"ט לא חיישינן לטעות דידעי דקיל הוא:

בא"ד והא דלא קאמר דלידעו דחלבי יה"כ אין קריבין בשבת דהא כי לא תקעי נמי מחמת ששבת ויה"כ שוין. וק"ל אכתי ליתקע להודיע שהוא לילה ואסור להקטיר חלבי יה"כ כמ"ש לעיל גבי להתיר בשחיטה. ובפרט הכא שהוא ממש כמו כל ערבי שבתות שידוע שאסור במלאכה רק להודיע שהוא לילה. וכן קשה בסוגיא דקאמר הא מני ר"ע היא. וקשה לר"ע ליתקע בי"כ במוצאי שבת להודיע שהוא לילה ומעתה אסור להקטיר חלבי שבת. דבשבת מותר ובי"כ אסור לכ"ע:

בא"ד דאפי' אי מבדיל בבית הכנסת אין פרסום בהבדלה וכו'. לכאורה הוא מוכרח עוד מדפריך בסמוך וליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה אף דידעינן מהבדלה דהא ביו"ט במ"ש מבדילין אלא ע"כ דמהבדלה ליכא פרסום:

שם בתוס' ד"ה וליתקע אליבא דר"י ליתקע וכו' שמציעין המטות מיה"כ לשבת. והקשה המהרש"א דהא לא מתרצא בשינויא דרב שישא דמציעין וכו' שבות קרובה היא. וא"ז קושיא לע"ד דהא התקיעה בכ"מ היא לאחר זמן איסורו להודיע שהגיע העת להפסיק והכא אין נפ"מ בזה דהא גם בשבת מותר להציע ואין התועלת רק לשנה הבאה ושבות רחוקה היא. ומזה ק"ל מ"ש רש"י גבי קניבת ירק דלא מיבעי ליה קניבת ירק שהרי בשבת לא יבשלם. ת"ל בלא"ה דהתקיעה היא לאחר זמן איסורו כנ"ל:

בגמרא אמר ר' זירא וכו' יה"כ שחל בשבת אסור בקניבת ירק וכו' אמר ר"ח וכו' מותר בקניבת ירק. לע"ד דסוגיא דלעיל דפריך ליתקע דלידעי דשרי בקניבת ירק הוא דר"ז לשיטתו דיה"כ שחל בשבת אסור וע"כ דיה"כ קיל משבת אבל למ"ד דגם יה"כ שחל בשבת מותר א"כ לא שייך דטעמא משום דיה"כ קיל משבת כיון דגם בשבת מותר:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה