אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) רבי אליעזר - פרק יג

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

רבי אליעזר - פרק יג

הבונה - פרק יב

במשנה. רבי אליעזר אומר כו' ואחת על האריג חייב בספר ערוך לנר בכריתות (דף י"ט) ר"ל דדוקא אחת שלמה אבל חציה פטור ומזה נתקשה בסוגיא דשם דפריך לר"א הא בגמר מלאכה חייב. הא יש לחוש דלמא חצי אריג בשבת וחצי ביוה"כ ע"ש. ולא ידעתי מה"ת לחלק בין חצי לשלמה הא גם שלמה אינה חשובה רק בצירוף א"כ ה"ה חציה. ומה שדייק מדקתני אחת דמשמע שלמה, אינו ראיה דהא תני לעיל (דף ק"ד) ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב. והתם ודאי לא בעינן חוט שלם לפמש"ש דמצד מכה בפטיש קאתינן עלה. ובמב"פ אין לו שיעור כמ"ש הרמב"ם הל' שבת (פ' י') דאפילו הצר מקצת צורה חייב:

דף קה:

במשנה. והאורג שני חוטין כמלא הסיט. וביאר הרמב"ם (פ"ט) שהוא שני אצבעות. וק"ל הא שיעור אריגה כשיעור הוצאה כמ"ש התוס' ריש פרק המוציא. ובהוצאה אמרינן לעיל (דף ע"ט) כשיעור לטומאה כך שיעור להוצאה שהוא ג' על ג':

בגמרא האי נמי מתקן הוא דקא עביד נחת רוח ליצרו בתשובת מהר"ח אור זרוע (סי' קפ"ז) הקשה לפ"ז בכתובות (דף ה') בענין בעילה תחלה בשבת דמקלקל בחבורה הוא ע"ש. הא מ"מ מתקן הוא אצל יצרו. ולע"ד לא קרב זא"ז דהכא הקריעה גופה היא תיקונו ליצרו דצריך להקריעה אבל התם להך לישנא דלהנאת עצמו הוא מכוין ואין צריך להדם כלל ודם ממילא הוי דמי ממש להחופר גומא וא"צ אלא לעפרה לעיל (דף ע"ג) דפטור אפילו לר"י דמקלקל הוא. וכתבו התוס' בסמוך (דף ק"ו) משום דאינו נהנה מהגומא כלום ע"ש. וה"נ אינו נהנה מהדם כלום. ושם לעיל מזה גבי הא דקאמר מקלקל הוא אצל הפתח. צ"ל נמי דאינו צריך הפתח להנאתו תדע דהא קרי לה דבר שאינו מכוין ופירש"י דיכול לבעול בלא פתח:

שם בגמרא. דעבדה כי כסתא. עי' בתוס' פרק כלל גדול (דף ע"ה) ד"ה שכן:

דף קו.

בגמרא. מתניתין רבי יהודה היא ברייתא ר"ש. ופרש"י דמחלוקתם במקלקל תליא בדבר שא"צ לגופיה והתוס' השיגו עליו. ולע"ד משמע בסנהדרין פרק הנחנקין (דף פ"ד) כפירש"י גבי נטילת הקוץ דמצי לבוא לידי חבורה דמשני מקלקל בחבורה הוא ופריך למ"ד מקלקל בחבורה חייב מאי איכא למימר ומשני מאן שמעת ליה מקלקל בחבורה חייב ר"ש הא ס"ל דבר שאצ"ל פטור ע"ש ולכאורה קשה דטפי ה"ל למימר דבר שאינו מתכוין הוא דמותר אפילו לכתחילה ואף לפמש"ש התוס' דמצי למיתי לידי פסיק רישא מ"מ הא ה"ל פ"ר דלא ניחא ליה ומותר לכתחילה לשיטת הערוך לעיל (דף ק"ד) ולשיטת רש"י דהא בהא תליא א"ש דלא ניחא ליה להגמרא למימר משום דבר שאינו מתכוין דדלמא איכא תנא דס"ל דמקלקל בחבורה חייב וגם דבר שאינו מתכוין חייב להכי נקיט דבר שא"צ לגופיה דליכא מאן דמחייב בתרוייהו דהוי תרתי דסתרי. ועוד לע"ד הוכחה לשיטת רש"י דהא בכל מילי דשבת ר"ש לקולא כמו דבר שאינו מתכוין ומוקצה ומלאכה שא"צ לגופה והרבה כיו"ב כמ"ש לקמן (דף קנ"ז) ומדוע נשתנה דין מקלקל בחבורה דר"ש לחומרא ולשיטת רש"י דזה תליא במשאצ"ל א"ש:

שם חובל בצריך לכלבו. עי' מ"ש לקמן (דף ק"ז):

שם ברייתא ר"ש. ובב"ק (דף ל"ד) גבי הדליק הגדיש בשבת דפריך דומיא דשורו דלא קבעי לאפרו. ולא משני דמתניתין אתיא כר"ש דמקלקל בהבערה חייב. דהא פריך לרבי יוחנן דאינה משנה. ולשיטת התו' דפליגי אליבא דר"ש א"ש טפי דההיא משנה דלא כמאן דלר"י אפילו בצריך לאפרו פטור כמ"ש התו':

שם מדאסר הבערה גבי בת כהן ש"מ מבעיר בעלמא חייב. וק"ל לשיטת רש"י דאין לך מבעיר שהוא מקלקל. א"כ למה ליה להזכיר כאן בת כהן כלל ולמה לא דייק מקרא גופיה דכתיב לא תבערו אף דמקלקל הוא וא"צ לגופו. ואדרבה ההוכחה מב"כ גרע טפי דאמרינן יבמות (דף ו') דהוא משום בישול פתילה דה"ל משום מבשל ולא משום הבערה. ואין לומר דמקרא לחוד לא הוי ידעינן רק בלאו אבל מהבערת ב"כ בזה"ב ידעינן שחייבין כרת דאל"כ הוי אתי עשה דהבערת ב"כ ודחי לאו דהבערה שא"ב כרת. ז"א דהא ר"ש ע"כ לא ס"ל הבערה ללאו יצאת כמ"ש התוס':

בתוס' ד"ה חוץ מחובל. אבל לר"י אפילו צריך לאפרו לכלבו פטור דאין זה תיקון חשוב וכו'. ובמהרש"א הניח בצ"ע הא דלא ניחא להו למימר לר' יוחנן דר"י לא פליג עלה דר' שמעון בהא. ולק"מ דהא ע"כ גם לר' יוחנן פליגי מתניתין עם הברייתא דבמתניתין קתני סתם דגם חובל ומבעיר דינו ככל המלאכות דמקלקל פטור ובברייתא מפליג חוץ מחובל ומבעיר כדקאמר ר' יוחנן גופא דאת"ל משנה חובל בצריך לכלבו וכו' אבל בשאר המלאכות אף כה"ג פטורין וע"כ מתניתין ר"ש וברייתא ר"י:

בא"ד ור"ת מפרש לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן. לכאורה לפי זה בחובל בחבירו דרך מריבה ונקמה דהתיקון בא באותה שעה ה"ל מתקן אצל יצרו כבקורע בחמתו כמה שכתב הרמב"ם (פ"ח) הל' שבת ובהל' חובל ומזיק (פ"ג) וכתב המ"א (סי' רע"ח) דהוא נקרא מלאכה הצריך לגופה ע"ש. והתוס' שהקשו בסמוך בד"ה בחובל לר"א דמחייב אפילו בא"צ לכלבו הא ה"ל מלאכה שא"צ לגופה. צ"ל דהתו' לשיטתם לעיל (דף ק"ה) בקורע בחמתו בדלא עבד למרמא אימתא דבלאו איסור שבת אסור לא נקרא מתקן כלל. וה"ה בחובל דרך נקמה כמ"ש הכ"מ (פ"ח) בשם הראב"ד ע"ש. ובאמת לא ידעתי הפרש בין קורע בחמתו בדלא למרמא אימתא. וחובל דרך נקמה לההיא דפסחים (דף ע"ג) בשוחט חטאת בשבת בחוץ לעו"ג דנקרא מתקן ע"ש אף דגם בחול אסור. אולם בזה יש לחלק דהתם אף דהשחיטה היא באיסור מ"מ עיקר התיקון להוציא מידי אבר מן החי לבני נח הוא לצורך היתר משא"כ בקורע בחמתו וחובל דרך נקמה הוא לצורך איסור. אבל בהא דקאמר שם עוד בשוחט שלא לאוכליו ונמצא בעל מום דתיקן אם עלה לא ירד ע"ש אף שהוא לצורך דבר איסור דלכתחילה אסור לעלות ובדוחק גדול י"ל:

אולם ק"ל לשיטת הרמב"ם ובפרט לפמ"ש המ"א דבדרך נקמה נקרא צריך לגופה א"כ מאי פריך ב"ק (דף ל"ד) גבי הדליק הגדיש בשבת דומיא דשורו דלא קבעי לאפרו. דלמא מיירי במבעיר דרך נקמה וממ"נ אם נאמר דדרך נקמה לא הוי דומיא דשורו דבשור לא שייך הבערה דרך נקמה כההיא משנה דידים פ"ד] א"כ תקשי ליה בלא"ה היכי מיירי מתניתין דמסתמא ליהנות לאורו ג"כ לא שייך בשור כמו לאפרו. ואם לא נתכוין להדליק כלל רק שנדלק בשוגג א"כ ה"ל מתעסק ופטור לגמרי:

בתוס' ד"ה בחובל. כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה עי' פסחים (ד' ע"ג) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לעו"ג חייב אף שהוא אסור בהנאה ועי' בע"ל מכות (דף כ"א:

שם בתוס' ד"ה מה לי. וא"ת בשלמא לר"י שפיר שמעינן דהבערה ללאו מדלא כתיב לא תעשה מלאכה. וק"ל א"כ למה לי' למימר לר"י גבי בת כהן התם מתקן הוא דמה לי לבשל פתילה הא בלא"ה ליכא למילף למקלקל בהבערה דאיסור רציחה דילפינן מבכל מושבותיכם הוא בכל המיתות משום נטילת נשמה ולא תבערו בעינן ללאו ולחלק ואולי י"ל מדכתיב האי בכל מושבותיכם אצל לא תבערו ש"מ דמיירי בבת כהן ומשום איסור הבערה. ואפ"ה ילפינן ג"כ ללאו ולחלק דלהבערה לא איצטריך קרא דהסברא מה לי לבשל פתילה הוי ידעינן גם משאר מיתות:

דף קו:

בגמרא. הכא בצפור דרור עסקינן. כלומר דמתניתין מיירי בצפור דרור אבל ברייתא די"ט דאין צדין נשאר כמעיקרא דמיירי באינו מקורה וכן משמע בסמוך דקאמר השתא דאתית להכי כלומר דמחלק בין ביבר לביבר ועי' במהרש"א בביצה (דף כ"ד) ובט"ז בי"ד (סי' פ"ב ובנקודות הכסף שם:

בתוס' ד"ה ואין נותנין. ונראה לר"י כל היכא דניצוד ועומד מדאורייתא וכו'. לכאורה קשה הא דתנן בפ' מי שהחשיך אין נותנין מים לפני דבורים. והא קיי"ל ביצה (דף ל"ו) דדבורים אין במינן ניצוד. א"כ אינו אלא דרבנן וע"ש במהרש"א. ואולי י"ל דלא תליא בדאוריי' ממש רק באופן הצידה ר"ל בביבר כזו אשר מחוסר צידה דאורייתא נקרא אינו ברשותו. ולשיטת התוס' ביצה (דף כ"ג) שכתבו הטעם דאסור ליתן מזונות דשמא אתי למיצד. וא"כ ע"כ תליא בצידה האסורה מה"ת ממש. הא כתבו שם לחלק בין יו"ט לשבת דלא חיישינן שמא יצוד וע"כ מיירי או למיספי להו בידים או משום דאין מזונותן עליך דמים באגמא שכיחי. אולם לכאורה קשה לשיטת התוס' בסוגיין דבמחוסר צידה מה"ת נקרא אינו ברשותו. וא"כ אין לחלק בין יו"ט לשבת א"כ למה ליה לחלק לקמן (דף קנ"ה) בין אווזין ותרנגולין דנותנין מזונות ליוני שובך דאין נותנין דזה מזונותן עליו וכו' ת"ל הא קיי"ל ביצה (דף כ"ד) דיוני שובך הצדן חייב ואווזין ותרנגולין פטור. ולמ"ד שם בביצה דעיקר טעמא דיוני שובך הצדן חייב משום דאין מזונותן עליך ע"ש א"ש קצת ולמ"ד שם טעמא דעביד לרבויי צ"ל דלא תליא במזונותן עליך רק במחוסר צידה נתנו עליו דין אין מזונותן עליך ולכן בפ' מי שהחשיך נקט עיקר הטעם דמזונותן עליך:

בא"ד ולמאי דפר' הכא א"ש. והקשה המהרש"א דא"כ בפשיטות ה"ל למיפרך אמזונות גופייהו והרי אווזין ותרנגולין וכו' ותנן בפ"ב נותנין מים לפני אווזין ותרנגולין. ולע"ד י"ל ע"פ מ"ש התוס' ביצה (דף כ"ג) לחלק בין שבת דמותר ליתן מזונות דלא חיישינן שיצוד מהם ליו"ט דחיישינן ע"ש ומש"ה לא פריך רק מצידה ועי' מ"ש לקמן פ' מי שהחשיך:

במשנה למה זה דומה לנועל את הדלת לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. והביא הר"ן בשם הרשב"א דאפי' אם נתכוין לצוד מותר וביאר בשה"ג אף דפסיק רישא אסור דהיינו דווקא כשאינו עושה. עוד היתר עמו אבל אם עושה עוד דבר היתר עמו מותר אפי' פ"ר ע"ש. ולא ידעתי איך יפרש הסוגיא לעיל פ' כירה (דף מ"נ) גבי פורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים ובלבד שלא יתכוין לצוד ומסיק בסוגיא דאיכא דבש ע"ש אלמא דבכוונתו לצוד אסור אפי' לר"ש אף דמתכוין גם לשם דבש דהוא דבר היתר:

דף קז.

מתיב רנב"י ישב אחד על הפתח ומלאהו וישב השני בצדו וכו' מאי לא פטור אבל אסור. ק"ל אפי' אם התם אסור לכתחלה אינו ענין להך דצפור דהתם האיסור על המעשה דאסור לישב להוסיף שמירה אבל הכא בצפור הא לא קעביד כלום דננעלת מעצמה וה"ל פטור דלית בה מעשה ועי' בח"ר:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה