אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) הבונה - פרק יב

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

הבונה - פרק יב

הזורק - פרק יא

בתוס' ד"ה הבונה. צריך ליתן טעם אמאי נקיט הבונה אחר זריקה והוצאה. עי' לעיל (דף ע"ו) כתבתי ע"ז בטוב טעם ותמצא נחת:

בגמרא שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכו אבר לכאורה י"ל מהא דאמרינן מנחות (דף פ"ה) גבי עצים שנפל בהן דרנא פסול מעל מזבח דהוי מום. והא בקרשים נמי אמרינן לעיל (דף צ"ט) תמים דלא ליתי דנסרא. וא"כ הדין נותן דבעל מום נמי פסול. ואולי י"ל כיון שסותמו באבר נקרא תם:

דף קג.

בגמרא. לאתויי דחק קפיזא בקבא. ק"ק הא שמעינן לה מדתנן בסמוך שם משמעון והיינו הך. וי"ל לפמ"ש רש"י לעיל (דף מ"ז) גבי מטה של טרסיים אף דאין בנין בכלים חייב משום מכה בפטיש. ולפ"ז טובא קמ"ל הכא בחק קפיזא בקבא דלא משום בנין הוא אלא משום מכה בפטיש דלא שייך רק במלאכה אחרונה והא הכא עדיין עומד לגמור עוד אפ"ה חייב. ומצינו כי"ב לקמן (ע"ב) במחלוקת ר"ש ורבנן גבי הקודח כל שהוא שעומד לגמור דחייב לת"ק אף לשמואל דהקודח חייב משום מכה בפטיש וכן בצר צורה בכלי דהוא ג"כ משום מב"פ לעיל (דף ע"ה) וחייב בכ"ש לת"ק. וע"כ משום דאיכא דמקיימי כך ולכן מרבה לה בזה הכלל דמלאכתו מתקיימת:

ברש"י ד"ה לביזרא. ואע"ג דשנינו לענין הוצאת זרע וכו' עי' בתו' לעיל (דף ק"ב) ד"ה כל שהוא וצע"ק:

בתוס' ד"ה אם לבהמה. דאל"ה מיחייב אשיעורא זוטא וכתב המהרש"א מהא דפריך אטו כולהו לאו ליפות נינהו אין ראיה דמיחייב אשיעורא זוטא וכו'. ול"י מה ענין זל"ז הא התו' רצו להוכיח דהחשיבות דשיעור קטן אינו נבטל במה דחשוב לגדול ממנו וזה לא שייך אלא במלאכה אחת ובגוף אחד אבל הכא דהחשיבות תליא בהזרע למלאכת קוצר והיפוי קרקע הוא בגוף אחר דהיינו הקרקע לענין חורש דאף דהזרע אינו חשוב מ"מ הקרקע מתיפה:

בגמרא אטו כולהו לאו ליפות הקרקע נינהו. והכא לא שייך לומר הלב יודע כדקאמר בסנהדרין (דף כ"ו) גבי ריש לקיש אשכחיה דקא זמיר כרמא בשביעית ואמר לעקל בית הבד אני צריך ואמר הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ע"ש. והא בחטאת נאמן לומר האיך היתה כוונתו וי"ל דהא כתבו התוס' שם דמיירי דקשו לארעא אבל הכא בתולש עולשין ומזרד זרדין ודאי מעלו ואסור ובלא"ה מחלקו שם בין שבת לשביעית ועי' במהרש"א ועי' מ"ש לעיל (ד' ע"ג):

שם בגמרא. לא צריכא דעביד בארעא דחבריה. לכאורה דבנו כגופיה דמי ואסור פ"ר דודאי ניחא ליה מדאיצטריך לקמן (דף קל"ב) בשר להתיר מילה בצרעת ואיכא למ"ד דמיירי מילה בזמנו וא"כ ע"כ ה"ל ע"י אחר ומבואר שם (דף קל"ג) דה"ל פ"ר וע"כ באינו אומר כלום דאביי קאמר שם באומר אבי הבן לקוץ בהרתו הוא קמכוין אבל למאן דאסר שם פ"ר לא צריך לזה דודאי ניחא ליה ועי' בק"נ:

בתוס' ד"ה לא צריכא. פי' בערוך דפ"ר דלא ניחא ליה וקוצץ בהרת שאין לו הנאה וכו'. פי' באחר שאינו אבי הבן כדלקמן (דף קל"ג) לכאורה משמע כיון דלא ניחא ליה לא מקרי פ"ר וכן פירש בקרבן נתנאל. אבל ק"ל לפ"ז מסוגיא דפסחים (דף ע"ג) גבי השוחט חטאת בשבר בחוץ וכו' דפריך מה תיקן ומשני תיקן להוציא מידי אבר מן החי ופירש"י לבן נח ע"ש. והא התם כיון דהוי איסור הנאה לא נהנה כלום בשחיטתו ומה שמתקן לב"נ הא לא עדיף מישראל אחר דמותר, ואפילו לשיטת התו' בסמוך דבארעא דחבריה הוי מלאכה שא"צ לגופה. מ"מ קשה הא כתבו בתוס' דסוגיא דהתם קאי לר"ש ע"ש והא לר"ש מלאכה שאצ"ל פטור. והתו' הקשו שם לפי הס"ד דהוא מקלקל גמור. ולפי הנ"ל תקשה אף לפי המסקנא. אולם הכרתי ופלתי (סי' ס"ב) פירש בע"א דהתיקון הוא אפילו לישראל שא"י חייב בפחות משיעור ע"ש:

דף קג:

זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר. אע"ג דמצינו בכתבן שלא בדיו דבס"ת פסול ובשבת חייב. מ"מ בסתום ופתוח פשיטא ליה דלמ"ד פסול לא נקרא אות כלל:

בגמרא וכתבתם שתהא כתיבה תמה. הנה בתמונת האותיות יש מחלוקת ושינוי מנהגים בין המדינות ולע"ד יכולין בני מדינה אחת לסמוך אמסורה דמדינה אחרת. מדאמרינן בחולין (דף ס"ג) גבי קוקייתא מקום שנהגו לאכול אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין ופריך אטו במנהגא תליא מילתא ע"ש. לכאורה קשה מאי פריך הא מצינו כמה הלכות דתליא במנהג כמבואר בפסחים פרק מקום שנהגו (דף נ'). גם בענין אכילת איסור דאורייתא מצינו פרק אלו טרפות (דף מ"ט) גבי חלב דאייתרא דבני א"י נהגו היתר ובבבל נהגו איסור ע"ש. וצ"ל דקושית הגמרא הוא דהא עיקר דין דעוף טהור תליא במסורת כדאמרינן חולין שם (דף ס"ג) עוף טהור נאכל במסורת ע"ש וכיון דתליא במסורת לא שייך חלוקי מנהגים דיכולין כל אחד לסמוך על חבירו כמ"ש בי"ד (סי' פ"ב) וכן אני מקשה בענין כתיבת האותיות אטו במנהגא תליא מילתא הא רוב הדברים תליא במסורת כמ"ש בב"י א"ח הל' תפילין (סי' ל"ז) וא"כ יכולין לסמוך על מסורת דחבריה ואין לחלק דהתם גבי עוף מסורת דחד לא הוי סתירה לחבריה דיש הרבה עופות טמאים וטהורים אבל הכא בכתיבה אין לנו אלא כתב אחד ומסורות סותרין זל"ז וא"כ אין יכולין לסמוך זע"ז. ז"א דהא כתב הרא"ש בתשובה (כלל ג') תמונות האותיות אינן שוות בכל המדינות ואין פסול בזה השינוי ע"ש. ואף דלא ידעינן תמונות ההם מ"מ שמענו דמשכחת שני מיני תמונות ושניהם כשרין וא"כ אין המסורות סותרין זה את זה כמו בעוף טהור ויכולין לסמוך זע"ז ופרטי התמונות בארתי בארוכה בתשובה. גם כתבתי שם דכל החששות אינו אלא לענין תפילין ומזוזות. אבל ס"ת כשר לכל הדעות. ועי' מ"ש לקמן (דף קט"ו):

שם בגמרא הוא דאמר כהאי תנא. מכאן רמז לניסוך המים מה"ת. מכאן משמע לכאורה דהוא דרשה גמורה מדהוכיח מכאן דסתום ועשאו פתוח כשר. ומזה תמיה לי מ"ש התוס' מ"ק (דף ג') דהאי דרשה אסמכתא בעלמא הוא דאמרינן התם דניסוך המים הלכה למשה מסיני הוא ע"ש. והוא תמוה דהא בתענית (דף ג') מבואר להדיא דמחלוקת תנאי היא דמ"ד הלכה למשה מסיני הוא א"ל דניסוך המים כל שבעה כדתנן סוכה (דף מ"ב) ומ"ד מדנאמר בשני ונסכיהם וכו' ס"ל דאינה אלא ששה ימים ע"ש:

דף קד:

בתו' ד"ה נתכוין. מאי איריא נתכוין לכתוב ח' וכו' אפילו נתכוין כו'. עי' במהרש"א שמגמגם בזה דאדרבה בנתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין ונתקיימה מחשבתו טפי שהרי ב' זיינין הם בכלל ח' משא"כ נתכוין לכתוב ז' אחת שלא נתכוין כלל על ב' זיינין. ולפי דבריו יקשה טפי לפ"מ דמסיק דעיקר טעמא דפטור הוא לאו משום חסרון כוונה אלא משום דלא זיין והא דקתני נתכוין וכו' הוא לדיוק דלולא החסרון זיון חייב אפילו בנתכוין לכתוב ח' ולהמהרש"א ה"ל לאשמעינן טפי דאפילו נתכוין לז' אחת ועלו שתים חייב בלא חסרון זיון. ואם נאמר דלהכי לא קתני נתכוין לז' אחת וכו' דא"כ לא הוי שמעינן דטעמא דפטור משום זיון כמ"ש התו' לקמן. א"כ בלא"ה אין מקום לקושיתם וי"ל בדוחק:

בתוס' ד"ה אמר רב חסדא לא קאמרי וכו' אבל גבי גט וכו'. וכתב המהרש"א ולא ניחא להו לאוקמי מתניתין דהכא בס"ת דמטעמא דמשום זה אלי ואנוהו ל מסתבר שיהיה פסול מדאורייתא וא"כ לענין חיוב שבת הוי כתב מה"ת. ולכאורה הוא נגד סוגיא ערוכה לקמן פ' ר"א דמילה (דף קל"ג) גבי פירש אינו חוזר דנתנה שבת לדחות משום זה אלי וכו' במלאכה דאורייתא ע"ש ועי' פרק כל כתבי (דף קט"ז) ובעיקר קושיתו דלמא מיירי הכא בס"ת הא לכאורה בס"ת אינו פסול אלא כשכתב הראשון היה שלא לשמה דלא מהני העברת קולמוס אבל כשגם הכתב הראשון היה לשמה כשרה והא מתניתין לא מיירי כלל מענין לשמה והוכחת הגמרא אינה אלא כיון דלר"י מתכשר בכתב השני אלמא דנקרא כתב וממילא מיחייב בשבת אף בשניהם לשמה וע"ז הקשו שפיר הא גבי גט נקרא כתב לכ"ע וה"ה בס"ת היכא דליכא חסרון דשלא לשמה וא"כ מתניתין דלא כמאן:

בא"ד ומשמע ליה דמתניתין בכל ענין אפילו כשמתקן. עי' במהרש"א. ולע"ד אין כוונתם במתקן באמת דבזה ודאי חייב לכ"ע אלא ר"ל דר"ח לא בעי לאוקמי כר"י דלר"י משכחת מתקן בעולם ובודאי חייב ולא ניחא ליה לאוקמי דמיירי באינו מתקן דמיירי בכל גווני ואוקי כרבנן דליכא מתקן בעולם:.

בגמרא רב אשי אמר אפילו תימא רבנן להשלים שאני. וק"ל דבכריתות (דף י"ט) גבי שבת ויוה"כ ועשה מלאכה בין השמשות אמר רבי יוסי לא נחלקו ר"א ור"י על העושה בה"ש שהוא פטור שאני אומר מקצת מלאכה עשה היום ומקצתה למחר ופריך הא ר"א ס"ל דגמר מלאכה חייב ומשני ר"י מתני לר"א שלשה בתחלה ושנים על האריג ע"ש. וקשה הא להשלים חייב לכ"ע וא"כ משכחת דהעושה בה"ש חייב ממנ"פ. ועיינתי בערוך לנר שם וראיתי שהרגיש בזה והניח בצ"ע ועוד הקשה דמשמע דלרבנן חייב משום אריג ליחייב נמי משום מכה בפטיש ע"ש. ולע"ד י"ל דלכאורה צריך להבין מדוע חייב באמת לרבנן להשלים בשלמא לר"א אין צריך שיהא בהשני שיעור שלם כיון שמצטרף עם שלפניו אבל לרבנן דאין מצטרפין עד שיעשה בעצמו מלאכה שלמה במה יתחייב וצ"ל דחוט האחרון באמת משום מכה בפטיש נגע בה:

דף קה.

בגמרא. הא דבעי זיוני. עי' במרדכי פ"ק דגיטין:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה