אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) הזורק - פרק יא

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

הזורק - פרק יא

המצניע - פרק עשירי

במשנה מרשות היחיד לרה"י ורה"ר באמצע ר"ע מחייב וחכמים פוטרין. יש לי בזה מקום עיון למ"ד לקמן (דף צ"ט) דבעקירת והנחת חפץ בהדי הדדי אתי חייב א"כ מצינו לכאורה במשכן מרה"י לרה"י דרך רה"ר בארון ומזבח שהיו גבוהין י' והוי רה"י כמ"ש התוס' בכה"ג לעיל (דף ט') גבי כוורת ע"ש וא"כ ה"ל לחייב מרה"י לרה"י דרך רה"ר אף בלא הושטה. וא"ל דדוקא בזורק נקרא דרך רה"ר דבשעה שהוא באויר קודם ההנחה ה"ל מחיצה תלויה אבל במשכן שנשאוהו במוט ה"ל כמו נעץ קנה ובראשו טרסקל דהוי רה"י לעיל (דף ה') ומחיצה ע"י בני אדם ג"כ נקרא מחיצה בעירובין (דף מ"ג) ז"א דא"כ איך יליף לעיל (דף צ"ב) ממשא בני קהת לענין למעלה מי' דחייב:

שם מושיטין הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין. ופירש"י מפני כובדן ובירושלמי מפרש שלא לנהוג בזיון ולכאורה לפ"ז א"כ גם מעגלה לקרקע ומקרקע לעגלה לא היו זורקין וכן נראה דעת מהר"ם בתוס' ד"ה הכנסה (ודלא כהמהרש"א שם דגם זריקה היתה במשכן) וילפינן מהוצאה דדמי ממש אולם קשה לפ"ז הא דפריך ותו העברה ד"א בר"ה מנלן. משמע דאף אם נימא דזריקה היתה במשכן אכתי העברה מנ"ל. ולא ילפינן מזריקה ויבואר עוד בסמוך:

דף צו:

מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא. והקשה הפ"י למה נטר עד הכא דזריקה תולדה דהוצאה היא ולא פריך בפשיטות אמתניתין דכלל המוציא מרשות לרשות וריש מכילתין בהוצאה דעני ועשיר היכא כתיבא. ונלע"ד דהנה ידוע מ"ש התוס' לעיל ריש מכילתין למה לי קרא בהוצאה תיפוק ליה שהיתה במשכן וכן הקשו בסמוך ל"ל סברא בהכנסה ולע"ד דצריכי קרא בהוצאה וסברא בהכנסה דלכאורה צריכין להבין מדוע בהוצאה והכנסה אמרינן זריקה בכלל ובהושטה מרשות היחיד לרה"י ורה"ר באמצע דהוית במשכן לא אמרינן זריקה בכלל. וכן להיפוך בסמוך גבי ד' אמות ברה"ר פריך ותו מעביר ד"א מנלן משמע ותו אף אם זריקה היתה במשכן מעביר מנלן. ולא אמרינן דהעברה בכלל זריקה. לכן אני אומר מה דלא ידעינן רק ממה שהיתה במשכן בעינן דוקא ממש כמו שהיתה במשכן כגון בהושטה דהושיטו הקרשים מעגלה לעגלה לא הוי זריקה בכלל הושטה וכן בד"א אפילו אי זריקה היתה במשכן אין העברה בכלל זריקה אבל במאי דידעינן מקרא וסברא תולדותיהן כיוצא בו אף דלא הוי ממש מעין האב. ולפ"ז מיושב מאוד דבריש מכילתין גבי הוצאה והכנסה דעני ובעה"ב לא פריך מידי היכא כתיבא כיון שהיו במשכן אבל במתניתין דמחייב בזריקה דהוצאה והכנסה פריך שפיר היכא כתיבא דליחייב גם אזריקה עד דמסיק דאיכא קרא בהוצאה וסברא בהכנסה וא"כ זריקה בכלל ובפתיחתי כתבתי דרך אחרת בזה:

שם מר סבר הא מיהת לא מספקא ומר סבר וכו'. והקשה בתשובות חוות יאיר (סי' קל"ב) אמאי לא החליטו שהוא מבעיר וס"ל כמ"ד דללאו יצאת. ותירץ דא"כ גם המכבה פטור וה"ל תרתי ולא אחת ובמחילה מכב"ת נעלם ממנו סוגיא ערוכה כריתות (דף כ') דאפי' מאן דס"ל דהבערה ללאו יצאת מ"מ חייב במכבה ע"ש. וקושיתו דה"ל לאוקמי בהבערה לע"ד לפמ"ש לעיל (דף ו') דאיסי לא מיירי רק למיתה אבל חטאת חייב. א"כ לא מצי לאוקמי בהבערה וכר"י דהא הבערה לר"י פטור אף מחטאת. עוד הקשה שם למ"ד דמקושש מעביר ד"א בר"ה היה לאפוקי מדאיסי היאך יעלה על הדעת דאיסי מיירי במעביר ד"א הא מסקינן לעיל דגמרא גמירי לה ולא היה במשכן וא"כ היאך קרי לה אב ע"ש. ולע"ד א"א לומר דלא היתה במשכן דהא הכלל דאין חייבין רק על מלאכה שהיתה במשכן. רק דהגמרא טרח למצוא מעצמו ההכרח שהיתה במשכן ודחי לה ודלמא וכו' עד דגמרא גמירי לה איש מפי איש שהיתה במשכן דלא ידעינן למאי היתה צריכה לה. וכן משמע מפרש"י לעיל (דף ח') בסוגיא דכוורת דפירש"י שהיו זורקין מחטיהן ובגליון הש"ס נתקשה בזה הא להמסקנא לא היו זורקין ע"ש ולפמ"ש א"ש. וכן מדוייק הלשון גמרא גמירי ולא קאמר הלכתא גמירי:

דף צז.

ופליגא דר' אלעזר דאמר ר"א מחייב היה ר"ע אפילו למעלה מי' ופירש"י דיליף זורק ממושיט וק"ל דילמא מוקי לה ר"א במעביר ור"א לשיטתו דהמוציא למעלה מעשרה חייב ומוקי פלוגתייהו בקלוטה כהונחה ולפמ"ש התוס' לעיל (דף ד') דכשהחפץ ביד לא שייך קלוטה מוקי פלוגתייהו במהלך כעומד דמיא. וכן הא דקאמר ופליגא דרב חלקיה. מאי קושיא דלמא רב חלקיה מיירי בזורק ור"א מיירי במעביר ולא פליגי:

שם ושמואל אמר מותר לזרוק מזה לזה. אע"ג דשמואל בעצמו אמר כל פטורי דשבת פטור אבל אסור והא במתניתין תנן המושיט חייב והזורק פטור משמע אבל אסור צ"ל דמוקי לה ברה"י שאינו שלו כדמשמע מברייתא דמסיים דברשויות שלו מותר וצ"ע ועמ"ש לעיל (דף ג'):

שם בגמרא ולאו אוקימנא. עי' תוס' עירובין (דף פ"ה) ד"ה ולאו:

ברש"י ד"ה דמדלי משום נפילת רה"ר ליכא חיוב חטאת דמתעסק הוא. טפי ה"ל לפרושי דאינו מתכוין הוא דהא הכא לכתחלה הוא ודבר שאינו מתכוין מותר לכתחלה במקום דלא הוי פסיק רישא. ועי' בתשובות ר"ע אייגר (סי' י"ח) דמתעסק מקרי איסור דאורייתא רק שאין חייבין קרבן ע"ש ועי' בתו' לעיל פ' כלל גדול (דף ע"ג):

שם בגמרא אלא כל פחות מג' כלבוד דמי הלכתא גמירי לה. וצל"ע לרשב"ג דעירובין (דף י"ד) דבד"ט אמרינן לבוד וע"כ ג"כ הלכתא גמירי לה ואמרינן שם (ע"ב) ה"מ למעלה אבל למטה בג' דה"ל מחיצה שהגדיים בוקעין בה ע"ש א"כ הדק"ל מנ"ל דרשות פחות מג' בטיל לגבי קרקע דאי משום אי אפשר שתתלקט וכו' א"כ בג' נמי וזה לא מצינו דלרשב"ג עד ד' כארעא סמיכתא היא:

דף צז:

למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא ר"א אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות. ופירש"י ומנינא ל"ל ע"כ לדעת כמה חטאות. וק"ל דלמא אתי לענין התראה דאם התרה משום אב אחר פטור ואשמעינן דליכא אלא ל"ט התראות וי"ל:

שם והיכי משכחת דאמר עד דנפקא לר"ה. והקשה בדו"ח א"כ למאי נקט ועבר ד"א הא גם בעבר רק אמה אחת היינו פלוגתייהו. ולע"ד ליישב קצת דניחא ליה למנקט ד"א דמקרי טפי לא נתקיימה מחשבתו דאינו יכול להביא עד הבית מקום כוונתו וע"כ טעמא דר"י משום קלוטה אבל באמה אחת ליכא למשמע דטעמא דר"י משום קלוטה אלא משום דיכול להביא ונקרא נתקיימה מחשבתו. ועי' לקמן (דף ק"ד) בתוס' ד"ה נתכוין דתליא במה שצריך:

שם באומר כל מקום שתרצה תנוח. לכאורה צע"ק דא"ז מספיק דהא מ"מ לא היתה כוונתו לעשות אלא מלאכה אחת דהוצאה או עד דנפקא לר"ה או הוצאה אריכא שתנוח לסוף ד' אבל לא להעברת ד"א בר"ה דהיינו שתנוח כדנפקא לר"ה ותעקור ותחזור ותנוח לסוף ד'. ועי' פירש"י ב"ק (דף כ"ו) בנתכוין לזרוק שנים וזרק ד' לא מהני שאומר כל מקום שתרצה תנוח שעיקר מחשבתו אינה למלאכה:

ויש לחלק ועמ"ש בסמוך:

שם בגמרא ולאו היינו דא"ל רבינא לר"א וא"ל באומר בכ"מ שתרצה תנוח. והקשה בדו"ח דרעק"א הא כתבו התוס' בעירובין (דף צ"ח) גבי היה קורא בספר ונתגלגל מידו דלא ס"ל לר"י קלוטה כהונחה דוקא באינו מקפיד על החפץ אנה ינוח משא"כ התם דאין רצונו שיפול שם הספר לא אמרינן קלוטה. וא"כ מאי מדייק הכא מדא"ל באומר כ"מ שתרצה תנוח מוכח דבלא אמר אלא נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' פטור הא הוצרך לאוקמי בהכי דאי באומר שתנוח בסוף ד' לא היה בו משום קלוטה כהונחה עכ"ל ולע"ד י"ל דהתם נתגלגל שלא ברצונו כלל לא אמרינן קלוטה אבל הכא הא זרק ונתכוין שתעבור דרך שם והא לר"י כונת קלוטה ה"ל ככונת הנחה הוא כדקאמר לעיל באומר עד דנפקא לרה"ר תנוח ונקלט דרך שם חייב דנקרא נתקיימה מחשבתו. וה"ה להיפוך דאם נתכוין שתקלט שם אמרינן קלוטה כהונחה דמי. עוד הקשה בסוף דבריו לפי הצד דאף בלא ניחא ליה שתנוח שם אית ביה דין קלוטה כהונחה הא מה דבאמת נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' פטור דכמה דלא זריק ד' לא זריק ליה תמניא. הא זהו שייך אם לא אמרינן קלוטה כהונחה דהיה אפשר בזריקת תמניא בלא ההנחה שבנתים אבל לר"י דקלוטה כהונחה הא דמי ממש לשם משמעון דהא בזריקת עד סוף ד' בהכרח שנח כדנפקא מהבית מטעם קלוטה ודמי ממש לשם משמעון והניח בצע"ג ולע"ד דהא בהא תליא דסברת קלוטה גופא תליא באי נקר נתקיימה מחשבתו בנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' דדין קלוטה כדנפקא מהבית דמי לדין נפילת סוף ד' דאם נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' מקרי שם משמעון אף בלא סברת קלוטה וא"כ בזרק מרה"י לרה"ר ונתכוין לעבור ד"א ונפל בתחלת ד' מקרי ג"כ שם משמעון ונקרא דנתקיימה מחשבתו כאלו רצה שתפול שם א"כ ממילא אמרינן ביה ג"כ קלוטה שנקלט שם אבל אי אמרינן בנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' דלא נקרא שם משמעון דלא נקרא נתקיימה מחשבתו. וה"ה בזרק מרה"י לעבור ד"א ברה"ר ונפל בתחלת ד' ג"כ לא נקרא נתקיימה מחשבתו ממילא לא אמרינן בה ג"כ קלוטה והשתא מוכח שפיר מדקאמר אי להכא סוף ד' בעי לה להכא אצל הפתח לא בעי לה ולא אמרינן שם קלוטה א"כ אם נפל שם ג"כ פטור וה"ה בנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' ויתר הדברים ביארתי בפ"ק (דף ד') ע"ש:

דף צח.

אמר רב עגלות תחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים. עי' לעיל (דף מ"ט) גבי הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה ואתם אל תכניסו מרה"ר לרה"י דעגלה גופא הוי רה"י כמש"ש התוס' וצל"ע נהי דהעגלה הוי רה"י מ"מ הא הקרשים היו מונחין מקצת על העגלה ומקצתם חוץ לעגלה דהוי ברה"ר והוי אגודו ברה"ר ופטור כדלעיל (דף צ"ב) ואפילו לר' יוסי בר"י דס"ל בנעץ קנה ובראשו טרסקל דע"ג רה"י א"כ הכא ע"ג הקרשים היתה רה"י' מ"מ הא ה"ל עשית מחיצה והנחת חפץ בהדדי ולקמן (דף צ"ט) איבעי ליה אי מיחייב כה"ג ע"ש ועוד הא כיון דתחתיהן רה"ר ה"ל צד שלמטה מהקרשים ברה"ר וה"ל אגודו ברה"ר ואולי י"ל דילפינן משורה של הקרשים העליונים שמניחין על השורות התחתונים דהוי רה"י גמור לפמ"ש רש"י די"ב קרשים היו על העגלה האחת דאם היו מונחין על רחבן נמצאו ג' שורות שבכל שורה ד' קרשים ושלשה קרשים התחתונים היו ג' אמות ואם היו מונחין על חודן נמצאו ד' שורות שבכל שורה ג"ק שבכל א' אמה וחצי ושנים התחתונים הוי רה"י ואף שכשמניחים הקרשים התחתונים היה אגודן ברה"ר לא ילפינן מינייהו. ומצינו כה"ג לעיל ריש פירקין (ד' צ"ו) גבי זריקת ד"א ברה"ר דבעי למימר שכן זורקין בוכיאר ופריך והא אגודו בידו ומשני בנסיכא בתרא. ולא ילפינן מנסיכא קמא דליחייב אף באגודו בידו:

שם הניחא למ"ד מלמעלן כלין והולכין עד כאצבע שפיר. אין להקשות הא מ"מ מג' רוחות היו מקורות ולא הי' תחתיהן רה"ר ובג' מחיצות לא הוי רה"ר. דז"א אלא במחיצות ממש דהוי רה"י אבל במה שמקורה מג' רוחות דהוא רה"ר רק שאינו דומה לדגלי מדבר לא. ופי תקרה יורד וסותם לא שייך אליבא דרב דא"ל בעצמו לשיטת רש"י עירובין (דף צ"ה) דאמרינן פי תקרה וכו' מכל צד. דהא דשכלין והולכין הוא באלכסון וכתבו שם התוס' עירובין (דף צ"ד) דבאלכסון לא אמרינן פי תקרה ע"ש. אולם ק"ל בסמוך דמשני באטבעי דנשאר ריוח באמצע. הא מ"מ נימא בקרשים שבצדדים פי תקרה וכו' וה"ל שני מחיצות שלימות ותקשה לר"י דא"ל עירובין (דף צ"ה) דב' מחיצות הוי רה"י מדאורייתא ע"ש:

בתוס' ד"ה הניחא וא"ת מנלן דילפינן ממה שאינו מקורה נילף מן המקורה שבו וכו'. עי' במהרש"א שנדחק דלא קשיא להו אלא למ"ד דכלין והולכין עד כאצבע ולע"ד עיקר קושיתם אינו אלא אהא דקאמר בסוגיא הניחא למ"ד דכלין והולכין דר"ל דבמקום הדק היתה רה"ר אף דקיי"ל דאין רה"ר פחות מי"ו אמות והא במקום הדק אין שם ט"ז אמה וצ"ל דגם צד הרחב מצטרף להשלים הט"ז אמות. וכיון דגם המקורה נחשב לרה"ר א"כ נילף דגם במקורה חייב אבל למ"ד כשם שלמטה עובין אמה כך מלמעלה וכן להמסקנא אפילו למ"ד כלין והולכין דכל הי"ו אמות הוא משאינו מקורה לק"מ דהמקורה לא הוי רה"ר כלל. אולם לכאורה לפ"ז תירוצם דילפינן רה"ר ממחנה לויה אינו מספיק דמ"מ היאך ילפינן מהכא שיעור רה"ר ע"ז אמות הא אי שקלת צד המקורה לא תשאר ע"ז אמות ובפרט לפמ"ש דמחצין ולמעלה היו כלין והולכין א"כ לא משכחת אף לשיטת רש"י בשתי העגלות יותר מי' וי"ל בדוחק אף דהמעביר שם פטור מ"מ הוא נקרא רה"ר לע"ז שישלים לשיעור רה"ר אולי י"ל עוד כיון דחוץ לעגלות הוי ט"ז אמות והוי רה"ר א"כ גם בין העגלות נחשב רה"ר כמ"ש התוס' לעיל (דף ו') גבי בין העמודים וצ"ע בזה:

דף צח:

ת"ר קרשים מלמטה עובין אמה ולמעלה כלין והולכין עד כאצבע. דע דמשמע בכל הסוגיא דכל האמה משופעין והולכין מצד החיצון ומצד הפנימי היו שוין דפריך בסמוך ואת שני קרשים תעשה למקוצעות והא האי עייל והאי נפיק. ולכאורה דלמא היה שיפוען מבפנים ומבחוץ היו שוות עם קרשי המקוצעות. וצ"ל דפשיטא ליה מברייתא דסמוך והאמה מזה בעודף לכסות אמה של אדנים ואי ס"ד דמשופעין רק מצד פנימי נא היו פליגי כלל ואם היו משופעין משני הצדדין לא היו פליגי רק בחצי אמה. ולתנא גופיה דפשיטא דאין משופעין מבפנים. י"ל לפמ"ש התוס' דגמר מבית עולמים דלא היה רק עשר אמות. ומסתמא היה גם למעלה רק עשר אמות ואם היו משופעין מבפנים א"כ היו למעלה יותר מעשר אמות:

שם והא כתיב תמים דלא ליתי דנסרא. עי' מ"ש לקמן ריש פ' הבונה (דף ק"ב):

שם פשא להו ט' לר' יהודה מגליא אמה דאדנים. לכאורה אינו מדוקדק דהא אלכסון של השיפוע ממעט קצת ועוד הא הטבעות בולטין היו ממעטין. ואולי היו הטבעות מבפנים:

דף צט.

ברש"י ד"ה בד' ופלגא סגי מפני הפסקת מקום הבריחים. עי' במהרש"א שהוכיח דאף לרבותיו של רש"י ע"כ לא היו הטבעות זקופין יותר מטפח וחצי ולע"ד אינו מוכרח די"ל דהיו מחזיקין חצי אמה כדמשמע מפירוש רבותיו ויכול לסדרן בד' ופלגא דמושיב שתים זו אצל זו בראש עגלה כדפירשו שם וחצי אמה ריוח באמצע כשיעור טבעת אחת ויסדר הקרשים אחת נכנס ואחת יוצא אולם נראה דלא היו חצי אמה בצמצום רק מעט פחות מדפירש דלא לדחקו אם מניחן על צידן ואם היו חצי אמה א"כ אף במונחין על חודן היו דוחקין. ומש"ה מוכרחין לעיל לפרש שהיו הטבעות מכוונים זה כנגד זה ושיעור שני טבעות ריוח באמצע. ולא סגי להו במושיב הפנימיות זו אצל זו והטבעות פונין חוצה להן כמש"ש המהרש"א ע"ש. והיינו דע"כ לא היו חצי אמה דהא ע"כ היו שם שני טבעות ביניהם וד' קרשים ושני טבעות שכל אחד חצי אמה בה' אמות לא יתבי וא"כ אם לא היו זה כנגד זה אמרינן לבוד בכל אחת:

בתוס' ד"ה למה לי ועוד היאך היו יכולין וכו' א"כ היו הקרשים נוקשין זה בזה. וכתב המהרש"א וליכא למימר שלא היו הקרשים סמוכין באמצע בין העגלות והיו נוטים על האוהלים יותר מב' חמות מכל צד דא"כ לא היו מונחין על האמצען טפי לא היו יכולין לעמוד על אמתא ופלגא ולכאורה עדיין לפ"מ שהקשו למ"ד כלין והולכין עד כאצבע שלא היו יכולין לעמוד. א"כ י"ל דקושיא חדא מתרצא בחברתה דשני צדדי הכבדין משני הקרשים היו באמצע רחוקין קצת זה מזה ושני צדדי הדקין שבהן היו לצד חוץ והיו על האוסלים יותר מב' אמות נמצא דכובדן של צד הפנימי ממלא המשקל דאורך של צד החיצון אלא דלא ניחא להו לפרש כך:

בתוס' ד"ה מסייע, ליה לר"י והשתא אתי שפיר וכו' והא דנקט נמי על גבן וק"ל הא בעיא דר"י היא לקמן בסמוך בכותל המוקף לכרמלית וזרק ונח על גביו מהו. ומדוע לא פשיט ממתניתין דחייב:

דף צט:

בגמרא ואין שותין הימנה בשבת קצת צ"ע לרבא דא"ל לעיל (דף י"א) דבכרמלית לא גזרו ע"ש. א"כ לענין מאי נקיט הכא עמוקה עשרה וצירוף בור וחוליתה הא בגבוה רק ג' אסור למלאות ולשתות ואין לומר הא דנקיט עשרה משום דבפחות מי' מותר לפעמים כגון עמוקה ט' ז"א דהא רבא לשיטתו לעיל (דף ח') דתשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש:

שם או דילמא כיון דממקום פטור קאתי. ולעיל (דף ח') גבי זרק כוורת גבוהה י' ואינה רחבה ששה חייב. והא התם ראש העליון ממקום פטור קאתי ואם היה מונח כך כשהראש העליון למעלה מי' היה פטור דאגודו במ"פ א"כ ה"ה לרב מרדכי כשבא ממ"פ ולסברת התוס' משום דפסק כחו הא התם פסק כחו ג"כ במ"פ. וצ"ל דאביי ורבא שם לשיטתם דפשטו ממתניתין דחייב בכה"ג:

שם והתנן הנוטל מהן והנותן על גבן חייב וכו' דאית ליה מורשא. לכאורה בלא"ה צ"ל כן לר"ע דס"ל קלוטה כהונחה דמי וא"כ ה"ל הנחה במקום פטור ולא מצינו דפליג עלה ועי' בתוס' לעיל (דף ה') ד"ה בשלמא:

בתוס' ד"ה או דילמא ואמרינן לעיל המוציא משאו למעלה מעשרה חייב. עי' במהרש"א ולי ההדיוט צ"ע עדיין מה ענין הך דהכא למעביר דהא הכא טעמא אף דעבר דרך מקום פטור מ"מ כיון דהעקירה והנחה היתה באיסור רואין כאלו לא עבר כלל במ"פ וזה לא שייך התם במעביר דממ"נ אלו לא היה עובר שם כלל מכ"ש דפטור דלא היה כלל במקום חיוב ולא עבד מידי אלא טעמא דבטיל להאדם העומד למטה מי' כמ"ש התוס' לקמן (דף ק"ב) וכן כתבתי בפ' קמא:

שם עשיית מחיצה ועקירת חפץ בהדדי קאתי. וק"ל הא בשעת עקירת חוליא ממקומה אף שהיא עדיין בתוך ג' טפחים נעשה רה"י. ולא אמרינן לבוד לבטל מרה"י דהא לא אמרינן לבוד רק במחיצות כדפירש"י לעיל (דק ח') בכוורת. ולענין עקירת חפץ לא הוי עד לאחר ג' ואפילו לרבא דאמר תוך ג' צריך הנחה הא מסקינן לעיל (דף פ') דבמעביר מודה רבא דהוי הנחה וא"כ העוקר משם הוי עקירה. אולם לפמ"ש התוס' לקמן (דף ק') לחלק בין אם רוצה שתנוח שם או לא. י"ל לכאורה דהא הכא כשעוקרו אינו רוצה שתנוח שם. אבל לפ"ז קשיא בבעיא שניה בזרק לתוכה חוליא ומיעטה הא התם רוצה שתנוח שם וא"כ כיון שמגיע לתוך ג' הוי הנחה ולענין רה"י לא מיבטל עד שמגיע לארץ:

שם או דילמא כיון דלא אפשר דלא מדליא פורתא והדר נייח וכו'. לכאורה הא ה"ל כח כחו דבעיא הוא לעיל לפירוש הרב פורת ויש לחלק:

בתוס' ד"ה ואמאי. והרי הוא ככותל ולא הוי ע"ג עוד רה"ר. לכאורה יש לעיין לפמ"ש התוס' לעיל פ"ק (דף ז') דמיירי בכותל רחב ד' ע"ש א"כ נהי דבטל מתורת רה"ר מ"מ הוי כחורי ר"ה כדלעיל גבי מורשא וא"כ הזורק ונח ע"ג הדבילה חייב וי"ל דאי מדין רה"י פטור טפי דהא השתא קיימינן לפי הצד דהנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתי פטור וע"כ ליכא לחיוביה רק מצד רה"ר ופשיט שפיר:

בא"ד ואם זרק מחט או קוץ היה פטור. וכתב המהרש"א והא דפשיטא ליה לפטור על המחט יותר מעל הדבילה וכו' ע"ש. וטפי הל"ל לפי כוונת התוס' דהכא דבדבילה הנחת חפץ וסילוק מחיצ' בהדדי קאתי משא"כ במחט:

בד"ה זרק דף. אפילו ליכא בקיעת גדיים מ"ש מטרסקל ועמוד בר"ה. ר"ל טרסקל לריבר"י ועמוד לרבנן דלא פליגי אלא למעלה אבל למטה מודה ריבר"י דהוי רה"ר אף דלא חייש לבקיעת גדיים. והמהרש"א הניח זה בצ"ע והנלע"ד כתבתי. אולם עדיין י"ל דלא חייש ריבר"י לבקיעת גדיים אלא למעלה דלמעלה ליכא ב"ג אבל למטה דאיכא ב"ג מבטלי מחיצה אבל באופן דליכא ב"ג הוי גם למטה רה"י כמו למעלה:

דף ק.

חילקה במחצלת פטור. והקשה בח"ר לעיל (דף ח') לפמ"ש לעיל דבור וחוליתה מצטרפין גם לרוחב ד' א"כ ליכא הכא סילוק מחיצה כלל. ואני תמה מהו דמיון צירוף מחיצה לענין גובה דטעמא דחזי למנח עליה לענין צירוף בעומק דהמחצלת שוה להקרקע עולם והגע עצמך אלו היה מוסיף עוד על המחצלת עד אשר היה ממלא כל הד"ט ומחליקה עם הקרקע האם היה שייך כלל צירוף משא"כ בגובה אם מוסיף כהנה וכהנה מכ"ש דהיינו מצרפין:

שם אחזתו הרוח משהו אע"פ שחזרה והכניסתו חייב. אין להקשות הא איהו לא קעביד הנחה אלא הרוח כדלעיל (דף ו') עקר ממקומו וקיבל פטור. די"ל דע"י הרוח שאני כההיא דב"ק (דף ס') בזורה ורוח מסייעתו דחייב:

דף ק:

בגמרא ולאו היינו מתניתין ואמר ר"י והוא שנח. ק"ק הא דילמא איצטריך לאשמועינן דאי מדר"י ה"א דוקא ברשות א' דלא שייך קלוטה כהונחה דמיא כמ"ש התוס' לעיל פ"ק (דף ה') דבתוך ד' לא אמרינן קלוטה לר"ע ובחוץ לד' מספקא לריב"א שם ע"ש אבל דפלוגתא דר"ע ורבנן ברשות אחרת דלר"ע אמרינן קלוטה בתוך י' וס"ד דלרבנן תוך ג' כתוך יו"ד לר"ע דאמרינן קלוטה קמ"ל ובפרט לפ"מ דבעו התוס' למימר לעיל דר"י קאי אתוך ד"א דלא אמרינן קלוטה לכ"ע כמש"ש המהרש"א א"כ איכא למידחי כנ"ל:

שם אביי אמר אוצטריך סד"א וכו'. צ"ל דלאביי הך צריכותא מספיק נמי אהילוך הילוך תרי זימני דהא מספקא לעיל (דף ח') אי תשמיש ע"י הדחק שמיה תשמיש:

שם רב אשי אמר וכו' אבל היכא דלא הוי ד' מפסעי פסיעי ליה ואזדא ר"א לטעמיה. לכאורה דאביי ור"א אזלי לשיטתם לעיל (דף ז') גבי צואה דלאביי לא הוי רה"ר דלא דרסי עליה (ומפסעי פסיעי) ולר"א הוי רה"ר ע"ש אבל לפ"ז לא אתי הא דר"א לטעמיה בגודא דגמלא דהא בגודא דגמלא מודה אביי דהוי רה"ר כמו בלבינה דלא גבוה ג':

שם ר"ח ורבה בר ר"ה אמרי עושה מקום ארבעה וממלא. וק"ל אפילו בפחות מד' נמי ליסגי דהא גם תחתיו הוי מקום פטור כמו למעלה וקמטלטל ממ"פ לרה"י. ובשלמא לשיטת הר"ן לעיל פ"ק דמ"פ בכרמלית מצא מין את מינו וניעור והוי כרמלית א"ש אבל לשיטת רש"י לעיל (דף ז') דהוא מ"פ קשה. וי"ל דבפחות מד' לא אמרינן גוד אחית דלא אמרינן ג"א רק במחיצות כדפירש"י לעיל (דף ט') ואף דאמרינן לקמן (דף ק"א) דמחיצה תלויה מתיר במים היינו במחיצה ד' דהוי מחיצה ובקיעת דגים לא שמה בקיעה אבל בפחות מד' דלאו משום בקיעה לא נקרא מחיצה לא מהני גם במים וא"כ הוי תחתיו כרמלית:

דף קא.

אמר רב הונא הני ביציתא דמישן אין מטלטלין אלא בארבעה. וק"ל מי גרע הני ביציתא מזיז כ"ש דא"ל לר"ה בעצמו לעיל דמהני בספינה דמקום פטור הוא ואולי מיירי הכא בספינות קטנות דמהלכות בפחות מי' כמ"ש התו' לעיל:

ברש"י ד"ה ביציתא. וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין. וק"ל א"כ ה"ל הדפנות בשיפוע א"כ מאי פריך בסמוך ונימא גוד אחית הא רש"י לשיטתו בעירובין (דף כ"ה) דבשיפוע ואלכסון לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם ע"ש:

בתוס' ד"ה הני ביציתא. ליבטל מדין כרמלית כדאמר בפ"ק דאין כרמלית פחותה מד'. כל דבריהם אינם מובנים לי דהא לכאורה למ"ד עירובין (דף ט') במקום שאין בו ד' דהוא מקום פטור ה"מ בפתוח לרה"ר אבל בפתוח לכרמלית מצא מין את מינו וניעור אין מקום לקושיתם דהא הכא בים דהוא כרמלית. גם מ"ש עוד דהדופן הספינה שבקצר מבטל גוד אחית כמו חלוקה במחצלת תמיהני למה יבטל נחזי אלו היה מחיצות ממש מי היה דופן הקצר מבטלה מתורת רה"י. ולא דמי לההיא דחילקה במחצלת דהתם בעומק בבור דלא שייך דהדופן יצטרף וישלים לרוחב ד' וע"כ אין מודדין אלא החלל שבפנים וכיון דחילקה במחצלת ליכא חלל ד' אבל הכא בגובה דגם הדפנות מצטרפין לד' כמ"ש התו' לעיל ומודדין הד' מבחוץ ואין משגיחין מה שבתוכו אי מלא או חלול א"כ גם אם חילקוהו באמצע אינו מזיק. אולם בזה י"ל דהא ר"ה ע"כ לית ליה הך סברא דהא עיקר טעמא דהדופן מצטרף כתבו לעיל דחזי למינח עליה ולהשתמש והא רב הונא לשיטתו עירובין (דף ע"ח) בעמוד בר"ה רחב ד' שנעץ בו יתד מיעטו ע"ש. ומ"ש עוד למה לי מלינהו קני ואורבני אע"ג דלא מלאן כיון דיכול למלאות כבר תירץ בח"ר התם מיירי ברה"י ממש ע"ש ואני תמה עוד הא ר"ה לית ליה הך סברא אפילו ברה"י ממש כנ"ל:

בא"ד ויש להם דפנות וקרקעות העשויות נסרים. עי' במהרש"א שהדפנות שלימים. וצל"ע לפ"ז מי גרע תוך המחיצות י' מעל גבה שמותר לטלטל כמ"ש התוס' לעיל ובסמוך. וכן משמע בח"ר דגם הדפנות פרוצות:

בתוס' ד"ה וזרק ונח. וס"ד נמי דלא פליגי רבנן עליה וכו'. והקשה המהרש"א דלפי האמת נמי דפליגי רבנן עליה דרב יוסי בר"י בטרסקל כיון דמיהת מודו ליה בהך דעמוד ברה"ר גבוה וכו' ותקשי להו בגזוזטרא אמאי בעי מחיצה גבוה י' ע"ש. ולק"מ דבעמוד שיש בקצר שלו ג' לא חזי כלל לבקיעת גדיים ודגים משא"כ בהך דגזוזטרא אלו היתה ביבשה היתה ראויה לבקיעת גדיים והשתא במים איכא עכ"פ בקיעת דגים לכן בעינן מחיצה עשרה:

דף קא:

אלא ש"מ בקיעת דגים לא שמה בקיעה. ופירש"י לפי שאינן נראין. משמע לכאורה דהוא מעיקרא דדינא אבל מלשון דקל שהקילו במים משמע דהקילו אף דלא הוי מחיצה מעליא. ועוד אי מחיצה מעליא היא א"כ מ"ט דרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בעירובין (דף פ"ו) דמחיצה שע"ג דלא נעשה עבור המים לא מהני. וצ"ל דתרתי בעינן דמה שנקרא ע"פ דין מחיצה לחוד לא מהני דהא מ"מ עריבי מיא כדקאמר שם ובעירובין (דף מ"ח) דאפילו במחיצה של ברזל עריבי מיא ומייתי משל חבירו וע"ז היתה קולא דמים דמהני מחיצה דלא ניחוש להתערובות מים אבל מ"מ הא בעינן מחיצה כדינא בלא חשש התערובות ומוכח דבקיעת דגים לא שמה בקיעה. אבל לפ"ז לא ה"ל למימר דלא מהני בחורבה דרק במיא הקילו הא בחורבה לא שייך חשש דתערובות מים ולא צריך קולא דמים וה"ל למימר דבמים הוי מחיצה כדינא דבקיעת דגים לא שמה בקיעה משא"כ בחורבה דאיכא בקיעת גדיים:

בתוס' ד"ה פשיטא דלמא נפיל ואתי לאתויי. אבל לולא חשש דאתי לאתויי משום נפילה לבד לא חיישינן דה"ל מתעסק כדפירש"י לעיל ידע דלכאורה לא צריכין למיחש אלא בדבר כבד השוקע למטה תחת המים אבל בדבר הצף על המים הא אמרינן לעיל דאגוז ע"ג מים לא הוי הנחה ופירש"י והעוקרו משם לא הוי עקירה:

בגמרא וכן מחצלאות הפרוסות וכו' וחזרו ונפרסו לכאורה לשיטת רש"י סוכה (דף ט"ז) גבי שכחו ולא הביאו ס"ת דפריסת סדינין מותר לכתחילה דמן הצד לא שמיה אוהל ע"ש א"כ מותר הכא לכתחילה. ועי' בתשובות פנים מאירות (סי' ל') שהאריך בזה:

שם בגמרא. חרב הרי הוא כחלל. עי' בר"ש אהלות (פ"א):

בתוס' ד"ה כי איתמר. וצ"ע בשמעתין דדיורין הבאה בשבת. עי' מג"א הל' שבת (סי' שמ"ב):

שם בתוס' ד"ה קשרה. עד שאינה מתנענעת וזזה ממקומה. קצת צ"ע מ"ש מההיא דאהלות (פ"ח) דהעושה מקום לבנה בשבלים והארוס והקיסם והאילן המיסך על הארץ דמביאין ע"ש. וכל הני דרכן להתנענע כדמשמע בסוכה (דף כ"ד) גבי העושה סוכה והאילנות דפנות לה דפריך והא קאזיל ואתי:

דף קב.

במשנה קלטה אחר קלטה כלב פטור. לשון קלטה משמע שהשני עושה מעשה שקלט מן האויר כדלעיל (דף ה') לא תימא קבל אלא קלט. אבל קשה הא קיי"ל שם אפי' לא קלט רק שעקר ממקומו וקבל פטור ע"ש:

שם בגמרא. לכתא ומיתנא אוגדו בידו הוא. לא הבנתי הא ע"כ בסוף בשעת נפילה בארץ נעקרה לגמרי ולא נשאר אגודו בידו רק בשעה שנזכר היתה עדיין בידו להחזיר ע"י החבל וה"ל תחלתו בשוגג וסופו במזיד:

שם בגמרא. מחשבתו משויא ליה מקום. עי' בחידושי הרמב"ן פ"ק (דף ה'):

ברש"י ד"ה אף. ואין עירוב והוצאה לי"ה. וכן פירש"י יבמות (דף ל"ד) ועי' בש"א (סי' ע') ואכמ"ל:

בתוס' ד"ה ובמאי. אע"ג דכי גמר שיעורא במזיד גמר. לכאורה כיון דהעקירה והנחה היתה בחיוב לא גרע שתי אמות שבנתיים במזיד מאלו היתה למעלה מי' שהוא מקום פטור דחייב. אולם לפ"ז לא צריך שש אמות דאפילו בד"א אמה א' בשוגג ושתי אמות במזיד ואמה אחת בשוגג ג"כ חייב כמו במעביר מתחלת ד' לסוף ד' דרך עליו לעיל (דף ז') לשיטת רש"י שהוא למעלה מי' וכן משמט בשינויא דרב אשי לעיל הא נחה חייב בד"א שחזר ושכח. וקתני סתם אפילו בד"א מצומצמות:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה