אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) המצניע - פרק עשירי

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

המצניע - פרק עשירי

אמר ר"ע - פרק תשיעי

בתוס' ד"ה המצניע. תימא לר"י דאמאי איצטריך למיתני הא תני ליה חדא זימנא וכו'. כבר כתבתי לעיל (דף ע"ו) דשני ענינים נינהו דהתם מיירי במצניע סתם לדבר שחין מצניעין כמותו כגון שהצניע פחות מכגרוגרת לאכילה ותליא במחלוקת דר"ש ורבנן דפ' המצניע כמבואר שם בסוגיא (דף ע"ו) אבל הכא הא מיירי בהצניע לזר ולדוגמא דחייב אפילו בלא הצנעה כלל כדפריך בסוגיא ליתני המוציא לזרע וכו' ואתיא ככ"ע דחייב אפילו לר"ש. וכן הא דקתני כל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו אתיא ככ"ע לכל חד כדא"ל לרבנן ביין כדי מזיגת הכוס ובחלב כדי גמיעה ולר"ש ברביעית:

דף צא.

ד"ה אי לענין. כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין וכו' מצטרף וכו'. מה שהקשה המהרש"א הא איכא למימר דאיכא מעיקרא כביצה לק"מ דהא קאי ארישא בבצק שבסדקי עריבה דמיירי בכזית דהוא פחות מביצה וכן כ"ש הא"ח:

בא"ד דתניא בתוספתא בד"א בזמן שהיא גוש בקערה. משנה היא בטבול יום (פ"ב) וכן הביאו התוס' בעצמם בפסחים (דף מ"ד):

בד"ה כגון דאיכא. אבל לבית טהור לא אע"ג דחשיב. ופירש המהרש"א דר"ל אבל לבית טהור כגון בזרק פחות מכזית לפחות מכזית שבפנים ואהא תירצו דאלו לא היה כאן נמי בית ורשות אחרת היה בא איסור זרות ע"ש ואין תירוץ זה מספיק אלא למה צריך בית טמא אבל מ"מ קשה למה צריך כזית אפילו בפחות מכזית משלים לכביצה נמי כבקושיתם וכן כתב בדו"ח ע"ש ובאמת תמיהני איך אפשר לחייבו מה דאיכא כזית ע"י צירוף עם מה שבפנים מכבר ולא זרקו כלל וא"כ בשיעור דגרוגרת האם נמי נימא אם חצי גרוגרת מונח בפנים וזרק עוד חצי גרוגרת והשלימו דיהא חייב. ועוד ק"ל לפמ"ש המהרש"א דאלו לא היה כאן בית היה בא איסור זרות א"כ בסמוך ד"ה פחות מכביצה דהוי מצי למימר דאיכא כביצה וכזית לבד צריך לצירופן. והא התם אף בלא הבית שמטמא עכשיו כגון שהיה נופל הבית היה בא איסור זרות. שהיה נטמא מהביצה הטמאה מכבר למ"ד פסחים (דף ט"ו) דבתרומה אוכל מטמא אוכל מה"ת. דמצרפין הכזית עם הביצה דבהכלל איכא יותר מביצה ומקבל טומאה ולכאורה תליא במחלוקת טומאת בית הסתרים חולין (דף ע"ב) ועכ"מ. רצוני אם היא מקבלת טומאה מעצמה מצרפין אותה עם הכזית שהם ביחד יותר מביצה ונטמא גם הכזית אבל אם אינה מקבלת טומאה מעצמה ואינה נטמאת ביחד עם הכזית אין מצרפין אותה עם הכזית וכזית בעצמה אין מקבל טומאה ואין להאריך תן לחכם ויחכם עוד:

דף צא:

מדאפקיה חוץ לעזרה איפסל ביוצא. וק"ל א"כ טעון שריפה ומ"ש מאבני המזבח וכו' לעיל (דף צ') דבכ"ש שמצניעין אותן לגונזן ובפסחים (דף מ"ט) משמע דכזית טעון שריפה במקום קדוש ע"ש. ואין לומר דבשעת עקירה עדיין לא חשוב כזית דכשר היה ולא היה טעון שריפה ובעינן עקירה והנחה כשיעור. ז"א דא"כ מאי מיבעי בזרק כזית תרומה מדמצרף לענין טומאה. הא בשעת עקירה לא שייך צירוף טומאה. וצ"ל כמ"ש הרשב"א דעקירה צורך הנחה היא ע"ש. ועוד דבשעת עקירה נמי חשוב כזית דמצוה לאוכלו כדמשמע פסחים (דף קכ"א) דבכזית עובר משום נותר מדאיכא מ"ד דמטמא ידים ע"ש:

בגמרא הא לא נח בכרמלית חייב מתניתין דלא כבן עזאי. לכאורה אין ראיה ממתניתין דלא כב"ע די"ל דמיירי שעומד במקום אחד ומוציא דרך כרמלית. אלא ר"ל דה"ל למיתני רבותא טפי דאפילו מעביר פטור אלא ש"מ דמעביר חייב:

שם אבל מלאה חרדל חייב דאגד כלי לא שמיה אגד. לע"ד ה"ה דפליגי בהיפוך כגון שהיו הפירות מונחים בפנים ומקצת הכלי בחוץ וחזר והוציא כולה דלמ"ד אגד כלי לא שמיה אגד חייב ולמ"ד שמיה אגד פטור כיון דגם בתחלה היתה מונחת קצתה בחוץ לא עבד הוצאה שלימה:

שם הגונב כיס בשבת וכו' היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד ואי ס"ד אגד כלי שמיה אגד וכו'. לכאורה יש לעיין ולמ"ד לא שמיה אגד מי ניחא הא הכא בכיס מלא מעות וא"כ נהי דבמעות הראשונות שהוציא איסור שבת וגניבה באין כאחד אבל במעות האחרונות לא נתחייב כלל אשבת כמו בקופת הרוכלין דאינו חייב אלא אחת וי"ל. ועי' בהפלאה בכתובות (דף ל"ב) שהקשה דלמא ס"ל כמ"ד בזרק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה היא ע"ש ולק"מ דמ"מ קשה לשון הברייתא באין כאחד והא אינו כאחד דההתחלה היתה קודם הקניה והחיוב היה לאחר הקניה:

שם הכא במאי עסקינן שהוציא דרך שוליו. וק"ל לפ"מ דאוקי בכתובות (דף ל"א) שצירף ידו למטה משלשה וקיבלה. לשיטת התוס' שם דאף בפחות מג' הגבהה קונה ופירשו בב"ב (דף פ"ו) משום רשותו ע"ש א"כ הכא אף דאין יכול להוציא מ"מ ליקני הכלי גופא מה שבידו כההיא דב"מ (דף ח') מה דתפיס האי דידיה הוא. וכן כתב שם בשיטה מקובצת וכן הוא בח"מ (סי' רס"ט) גבי חרש ופקח שהגביהו דלא קנו מ"מ מה שבידו קנה. וא"כ ה"נ קנה קמא קמא דמטא לידיה ולענין שבת לא מיחייב עד קצה החוט האחרון ולית ביה שוה פרוטה וחיוב גניבה קדים ומ"ש בח"ר מכאן דבמקום שבכליו של מוכר לא קנה בהגבהה ג"כ לא קנה. אינו נוגע לעניננו דגם הכלי יקנה מה שבידו] ולשיטת רש"י שם בכתובות דבפחות מג' לא קנה בהגבהה ע"ש א"ש דרק מלתאי דמשיכה קאתינן עלה ובעינן שימשוך כולה ובזה מיושב קושית התוס' שם בכתובות דלוקמי אף למעלה מג' ע"ש ולפמ"ש א"ש דלמעלה מג' קנה מה שבידו בהגבהה וגניבה קדים כנ"ל ולשיטת התוס' י"ל בדוחק דמיירי שהיתה ידו משוך קצת מהבית וכל הכלי עם המעות היו מונחים בין הבית לידו דלא קנה כל הכלי עד שיוציא כולה. אולם כ"ז אינו מעלה ארוכה לההיא דב"ק (דף ע') גבי זרוק לי גניבותיך בחצירי דקאמר כמאן כר"ע דקלוטה כהונחה דמיא דאי רבנן כיון דמטא לאויר חצירו קנה ולענין שבת לא מיחייב עד שתנוח ע"ש וקשה ולר"ע מי ניחא הא לענין גניבה מה שבחצירו קנה ולענין שבת בעינן עד שתכנס כולה:

דף צב.

בתוס' ד"ה התם. והלא למעלה מג' לר"ע כמו למטה לרבנן. לכאורה לפמ"ש לעיל פ"ק (דף ד') ד"ה אבל. כשהחפץ ביד בה"ב או עני לא שייך קלוטה ע"ש א"כ אין מקום לקושיתם:

ברש"י ד"ה המוציא משאו למעלה מי'. דאי על כתפו מתניתין היא. וק"ק דאם סברא לחלק בין כתפו לידו א"כ גם מבני קהת אין ראיה דעל כתפים היו כדכתיב בכתף ישאו. ובעיקר הדבר שפירש"י דמיירי בידו צל"ע היכי מיירי דאם העקירה וההנחה היו מהקרקע למטה מי'. הא לא היה צריך טעמא דבני קהת דהא רש"י לשיטתו לעיל (דף ח') גבי המעביר חפץ מתחילת ד' אע"פ שהעבירו דרך מקום פטור חייב דלא נח ואם גם העקירה וההנחה היו למעלה מי' בידו הא בכה"ג אפילו למטה מי' ג"כ פטור דהא גם בזה רש"י לשיטתו לעיל (דף ג') דידו לא נח דאפילו בידו וגופו ברשות אחת לא אמרינן עקירת והנחת גופו כהנחת חפץ דמי. ולפמש"ש הרא"ש לחלק גם בידו אי עקר רגליו אמרינן כהנחת חפץ דמי ע"ש א"ש. וכן נראה עיקר הדברים דמיירי דהעקירה וההנחה היו במקום פטור דהא לקמן (דף צ"ז) מייתי לה לענין המוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר למעלה מעשרה. אולם שיטת התוספות לקמן (דף צ"ט) לא נראה הכי כמש"ש ע"ש:

בגמרא דילמא משה שאני. וק"ק דאפילו אם שאר הלוים לא היו גבוהים כמשה וצד המזבח שלמטה לא היה גבוה מהארץ י"ט מ"מ ראש המזבח שלמעלה היה גבוה מהארץ י"ט. ובזורק קיי"ל לעיל (דף ח') גבי כוורת דאפילו בכה"ג פטור ע"ש וי"ל:

דף צב:

בגמרא. הא לאחריו ובא לו לאחריו פטור. קצת צ"ע היאך ס"ד דלא הוי דרך הוצאה הא בב"מ (דף מ"ב) פריך בפשיטות גבי שומר שצררן והפשילן לאחוריו חייב מאי ה"ל למעבד ע"ש:

במשנה לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין ור"ש פוטר. וק"ל מדוע לא נילף ממשא בני קהת שהי' ע"י שנים דכתיב בשולחן ומזבח ושמו בדיו:

דף צג.

בגמרא. תלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא וכו' והקשו התוס' למה נקיט בברייתא בעשותה טפי מהנך. ועוד אמאי נקיט ר"ש יחיד שעשאה וכו'. ולא נקיט העושה את כולה וכו'. ועוד הקשו לעיל (דף ג') דהכא נפקא זה עוקר וזה מניח מנפש או מאחת והתם נ' מבעשותה. עוד דחקו שם על כפל לשון העושה את כולה וכו' יחיד שעשאה חייב וכו'. ונלע"ד ליישב הני תרי סוגיות דהנה בפסחים (דף פ"ה) גבי המוציא בשר פסח אינו חייב עד שינוח הוצאה כתיב בה כשבת ופירש"י דעד שינוח לא גמרה המלאכה וגבי שבת כתיב בעשותה העושה את כולה ולא בעושה מקצתה. והוא תמוה דמשמע מפירש"י דבעשותה בא למעט בחצי מלאכה שלא נגמרה כלל והוא נגד שני הסוגיות דבא למעט בנעשית ע"י שנים. ועי' בספר יד המלך (פ"א) דהל' שבת. והנלע"ד בזה דהדרש בעשותה העושה את כולה עם הנך שני מיעוטי נפש אחת תחטא הוא בדרך כלל ופרט דמיעוט בעשותה הוא בדרך כלל שיעשה מלאכה שלימה כמ"ש רש"י פסחים (דף פ"ה) ופרטי הדברים בזה וזה יכול או א"י וזה עוקר וז"מ ידעינן מהני שני מיעוטי נפש ותחטא לכל חד כדא"ל והם פירוש דמה נקרא מקצת מלאכה דממעט קרא בעשותה. וזה מבואר מאוד בשני הסוגיות דבסוגיין מתחיל בברייתא בהדרש בעשותה ולא עושה מקצתה ומבאר והולך כיצד כלומר מה נקרא מקצתה. ובסוף דמיירי בפרטי הדברים מסיים ר"ש יחיד שעשאה ולא שנים ומיושב שני קושיות התוס' דסוגיין. ולעיל (דף ג') נקיט תרתי בעשותה העושה את כולה וכו' יחיד שעשאה וכו' כלומר דעיקר הפטור הוא מבעשותה ולא עושה מקצתה ומבאר והולך שנים שעשאוהו פטורין דנקרא מקצתה דממעט מבעשותה והתם לא נחית לבאר פרטי הדרשות דלא מייתי אלא אגב גררא וסמך אסוגיין דמבואר יותר כי כאן מקומה. ומקום הניחו לי:

שם נפש תחטא אחת תחטא וכו' ור"י סבר חד למעוטי וכו'. ולכאורה משמע בתמורה (דף י"ג) דר"ש לא דייק לישנא דיחיד דתנן הציבור והשותפים אינן עושין תמורה דכתיב ואם המר ימיר יחיד עושה תמורה וכו' אמר ר"ש והלא מעשר בכלל ולמה יצאה מה מעשר קרבן יחיד וכו' משמע דלא ס"ל לישנא דימיר משמע יחיד ונראה דהכי דריש מנפש כדאמרינן מנחות (דף ק"ד) גבי אין שנים מתנדבים עשרון אחד מ"ט אילימא משום דכתיב יקריב הא גבי עולה נמי כתיב תקריב ומסיק משום דכתיב נפש. והנה ראיתי בס' ברכי יוסף חלק א"ח (סי' תקפ"ו) דפירש טעמא דסוגיין משום דדייק לישנא דיחיד ויישב בזה קושית מהרי"ט אלגאזי ביומא (דף י"ג) דפריך לר"י והא בית אחד אמר רחמנא ולא שני בתים. מאי קושיא דלמא סבר ר"י כר"א דבכורות (דף י"ח) בעגלה ערופה דקרובה ואפי' קרובות. ותירץ דמסוגיא מוכח ע"כ דר"י דייק לישנא דיחיד. ולכאורה הוא נגד שני סוגיות הנ"ל דהכא טעמא משום דכתיב נפש ובעיקר קושית מהרי"ט נלע"ד ליישב דלכאורה י"ל לר"ש דהתם בתמורה לא דייק לישנא דיחיד. וביומא (דף ס"א) ס"ל לר"ש גופיה חיטוי אחד ולא שני חיטויין וכן ר"מ משמע הכא דלא דריש אפילו בנפש לישנא דיחיד דקאמר נפש אחת חד מעוטא והתם ביומא קאמר חטאת אחת ולא שני חטאות. ואשר אני אחזה בזה לחלק בין מדבר אל הפועל רצוני אל האדם המצווה בוודאי לא שייך לדייק לישנא דיחיד דכמעט כל התורה בלשון יחיד נאמרה דלכל חד וחד אזהר רחמנא אבל על הפעולה דהיינו מצוה הנעשית לכ"ע דייקינן כמו בר"ה (דף כ"ו) שופר אחד ולא שני שופרות דייקינן לכ"ע כיון דבתורה נזכר שופר אחד אי אפשר לשנות ולעשות שנים וכן בסוכה (דף נ"ה) פרי אחד וכו' ובגיטין (דף כ') ספר אחד וכו' וב"ק (דף מ') כופר אחד וההיא דיומא (דף ס"א) בחטאת וחיטוי בכל הני ליכא פלוגתא. ולא מצינו ספק ופלוגתא אלא בדבר הנכלל בו הפועל והפעולה כמו בנדרים (דף ע"ג) דבעי אם יכול להפר לשתי נשיו אי יניא אותה לבדה דהיא בעצמה מקבלת הפעולה מהבעל ופשיט מהא דאין משקין שתי סוטות דכתיב והשקה אותה לבדה דבסוטה נמי נכללין הפועל ופעולה דהפועל הוא הכהן והיא הנפעל המקבלת הפעולה. וכן ההיא דבכורות בפלוגתא דר"א וחכמים דקרובה ולא הקרובות ג"כ שייך בה הני תרתי פועל ופעולה דהתם תליא במדידה והמדידה תליא בב"ד והערים צריכין להביא העגלה. ולפ"ז אין מקום לקושית מהרי"ט בההיא דיומא בביתו ולא שני בתים דאשתו היא הנפעל בלא שום מעשה ודייקינן לשון יחיד לכ"ע ופריך שפיר וההיא דיבמות דבית אחד הוא בונה ולא שני בתים דהתם ג"כ לאו בדידה תליא דתנן הבא על יבמתו אפילו היא אנוסה קנה ועוד אמרינן בעלמא קרקע עולם היא והכתוב תלה הבעילה ביבם כדכתיב אשר לא יבנה ודייקינן לכ"ע. רק ההיא דתמורה דת"ק דר"ש דייק לשון יחיד דהמר ימיר אף שהוא הפועל ואולי דדריש יתורא דקרא דהמר ימיר וניחא הכל. וההיא דחולין (דף קל"ו) בכל הדרשות דבעי למעט שותפות מלשון יחיד אינו ענין להך דהכא דהתם לא מיירי במעשה ע"ג שנים רק ביחיד לבדו אם חייב בדבר שיש לו שותף. וגם לא מלשון יחיד אל מיתורא כמו גז צאנך דהוי מצי למכתב צאן. דגנך ולא כתיב דגן וכן בכולהו:

שם חד למעוטי זה יכול וז"י וחד למעוטי זה אינו יכול וזה א"י. וק"ל הא עיקר תליא בשבת במידי דאורחיה ולאו אורחיה כמ"ש בסמוך גבי רגלו אחת על הרצפה א"כ מנ"ל דזו"ז אינו יכול פטור וזה יכול וזה אינו יכול חייב אימא איפכא דקרא אתי למעוטי זה יכול וזה א"י דלאו אורחיה כיון דהיה אפשר ע"י היכול לבד וזה א"י וזא"י חייב דאורחיה:

בתוס' ד"ה חד וזה כתב אות אחת וכו'. דבריהם מחוסר ביאור איזה מקום לחלק ביניהם ולכאורה ה"ל לפרושי טפי לפמ"ש בעצמם לעיל (דף ג') דזה עוקר וז"מ היה במשכן מדאיצטריך קרא לפטורי ע"ש א"כ י"ל בפשוטו דזה כתב אות א' וכו' לא היתה במשכן ולא איצטריך קרא:

בתוס' ד"ה אמר מר זה יכול. נראה לר"י דהאי אינו יכול וכו'. וכתב המהרש"א דלעיל גבי זה אינו יכול וזה א"י לא פירש כן לר"ש דפוטר וכו' אבל תופסה בענין שאינו יכול ויכול הוא בכחו לא פטר קרא. ולא הבינותי דממנ"פ דאם נקרא ליה יכול במה שהוא יכול בכחו א"כ כ"ש דפטור דה"ל ז"י וז"י דפטור לר"ש. וטפי ה"ל לפרש לר"י דבזה וזה יכול פטור ובזו"ז א"י חייב. בתופסה בעינן שא"י אם מיקרי זו"ז יכול או זו"ז א"י:

בד"ה הי מינייהו אפילו זה שאינו יכול כמו לר"מ ור"י דאמרי זה אינו יכול וכו'. וכתב המהרש"א אע"ג דר"ש פוטר בזה אינו יכול וזה א"י וכו' אבל בזה יכול וזה א"י כיון דזה היכול ודאי חייב אימא דליחייב נמי זה שאינו יכול וק"ל לרב המנונא דפריך והא מסייע וס"ל מסייע יש בו ממש א"כ תיקשי ליה לר"ש מהיכן פשיטא ליה כ"כ דזה שיכול ודאי חייב דמיקרי יחיד העושה דילמא כיון דהיכול מסייע ליה א"כ גם היכול אינו עושה לבדו ועי' בח"ר:

דף צג:

אמר ר"א אף אנן נמי תנינא רגלו אחת על הרצפה וכו'. לפום רהיטא יש לעיין מה ראיה מהתם למסייע הא התם אפילו ביכול לעמוד ג"כ על רגלו אחת שעל האבן דהוא זה יכול וז"י נמי כשר. ועוד דהא חזינן דעבודה ושבת הם מהיפוך להיפוך דבשבת חמור טפי בזה וזה אינו יכול מזו"ז יכול ובעבודה הוא להיפוך דבאינו יכול לעמוד על רגלו אחת דהוא זו"ז אינו יכול פסול דלא נקרא עשה כולה וביכול לעמוד על רגלו אחת דהוא זו"ז יכול כשר דנקרא עשה כולה וע"כ צריך לחלק דבשבת תליא באורחיה א"כ אין ראיה מזה למסייע. ועוד יש לי בזה הרהורי דברים מסוגיא דע"ג (דף מ"ט) בענין זה וזה גורם דביש בזה ובזה כדי להחמיץ חמור יותר מבאין בזוב"ז להחמיץ כמש"ש התוספות אולם שיטת התוספות בפסחים (דף כ"ז) הוא להיפוך והמ"י:

שם כל שאלו ינטל הכלי יכול לעמוד על רגלו אחת עבודתו כשרה. לכאורה משמע דאינו אלא בדיעבד כדדייק בפשיטות שמעתא קמייתא דחולין (דף ב') שחיטתן כשרה דיעבד וכהנה רבות עד אשר קצרה היריעה מהכילם. וכן לקמן בקיבל בימין ושמאל מסייע עבודתו כשרה הוא בדיעבד וכן תנן כלאים (פ' ח') והשלישי שהיא קשורה רצועות אסורה ופירש הר"ש אף בלא החמור נמי אזיל אסור ע"ש. וכן כתב הש"ך ביו"ד (סי' קכ"ה) גבי יי"נ ע"ש אולם המ"א (סי' תקפ"ה) כתב בשם מהרי"ל גבי תקיעת שופר דמעומד דאין לסמוך על דבר שאם תנטל יפול. משמע דביכול לעמוד מותר לכתחלה דבדיעבד בלא"ה יצא אפילו במיושב כמש"ש המ"א ע"ש. אולם י"ל דמהרי"ל מיירי בבעל בשר כמ"ש הב"י בא"ח (סי' קמ"א) גבי קריאת התורה דמעומד בשם הירושלמי דבעל בשר שרי לסמוך ופירש שם המ"א דהיינו ביכול לעמוד ע"ש. אולם מההיא דביצה (דף כ"ב) גבי עמיץ ופתח דאין ממש ע"ש משמע דמסייע מותר לכתחלה וצריך לחלק בין כלאים לשבת דבכלאים עיקר האיסור מה ששניהם עושין כאחד משא"כ בשבת עיקר האיסור מה שכל אחד עושה לבד תדע דע"כ צ"ל בכך לר"ש דזה וזה אינו יכול פטור א"כ לא משכחת לאו דכלאים כלל. ומזה תמיה לי מה שהקשו התוס' לעיל ד"ה אמר דהא ר"א ס"ל מסייע אין בו ממש דאפילו פסול דרבנן ליכא ובפ"ב דביצה פריך והא קא מסייע. מאי קושיא הא לא שמעינן לר"א אלא בדיעבד והא התם לכתחלה ואמימר משני ליה דאפילו לכתחלה מותר. ועי' בט"ז ובנקודות הכסף הל' נדה (סי' קצ"ח) ותשובות חכם צבי (סי' פ"ב) לענין נטילת צפרנים בשבת ע"י א"י:

בתוס' ד"ה אמר מר זה יכול ואומר ר"י דאין למחוק הספרים דהא דלא נקט זה אינו יכול משום דאין רגילות. ולקמן כ' דבאינו יכול מודו כולהו דשיעור אחד לכולן ועי' במהרש"א ולע"ד דהוא כמו שני תירוצים בתוס' הא דלא נקט אינו יכול אי משום שאינו רגילות או דכ"ע מודו כדמוכח ממתניתין דצידת צבי ואולי גם המהרש"א נתכוין לזה:

בא"ד ומיהו לגרסת ר"ח איכא למימר. והקשה בגהש"ס הא ע"כ גם להר"י צ"ל כן דאל"כ יקשה למאן דפשט מד' טליתות דתחת רגלי המטה. וא"כ ס"ל דאין לחלק בין זה וזה יכול לזו"ז א"י וא"כ אמאי פשיט מדרך דמיון שבת לטומאה ואמאי לא פשיט יותר ממתניתין דמסכתין בשבת מהא דלא יכול אחד לנועלו וכו'. ולע"ד י"ל דניחא ליה טפי לאתויי מזיבה דהוא קרוב טפי לענין האיבעיא דמיירי בענין שיעור אבל האי דצידת צבי אינו נוגע כ"כ לשיעור דהא שיעורא דשבת תליא בחשיבותא דהוא כגרוגרת והרי יש בצבי כמה גרוגרות והוא נקרא חצי מלאכה וד"מ אלו היה אפשר בנמצא צידת חצי צבי בעולם היו כולם חייבים לכ"ע. אבל בזיבה הא תנן בזבים (פ"ה) מקצת טמא על המשכב טהור וא"כ חצי זיבה נקרא חצי שיעור ודמי ממש לענין האיבעיא:

דף צד.

והא הני פרסאי דכמאן דכפיתי דמי. מכאן ק"ל לשיטת בעל המאור הביאו הר"ן בע"ג (דף ט"ז) לענין כלי זיין דמזבנין לפרסאי דמגני עלן וכתב בעה"מ דה"ה דבהמה גסה מותר למכור מה"ת והרמב"ן שם השיג עליו ע"ש וקשה לבעה"מ א"כ מאי פריך מפרסאי דכמאן דכפיתי דמי הא לפרסאי בלא"ה מותר דמגני עלן:

ברש"י ד"ה ואמר ר"י ואי משום דאוקמי בסוס המיוחד לעופות. לע"ד מוכרחין לאוקמי גם בסוס המיוחד לאדם דבע"ג (דף ט"ז) פליג ר' ואוסר משום שני דברים משום תורת בהמה גסה ומשום כלי זיין דקטיל בסיחופייהו ע"ש ובמיוחד לעופות לא שייך כלי זיין רק המיוחד לאדם כמש"ש התוס' ע"ש. וע"ש בתוס' רע"ק:

בתוס' ד"ה אבל אדם. דקטן כבהמה דמי וכו' בתינוק בן יומו. ונלע"ד להביא קצת ראיה לזה מההיא דעירובין (דף צ"ז) גבי בנו שילדתו אמו בשדה נותן לחבירו וחבירו לחבירו ואף דקשה ליה ידא הא עדיפא מלהוליך פחות פחות מד"א. ולכאורה קשה כיון שהחי נושא את עצמו א"כ ה"ל שבות דשבות במקום מצוה כמש"ש הר"ר יהונתן דהוא מצוה שמצוה להרחיצו ולסוכו ביום הולדו ע"ש. ומשום מצוה כזה מתירין שבות דשבות בעירובין (דף ס"ח) גבי ינוקא דאישתפיך חמימי ע"ש. אלא ע"כ דקטן ביום שנולד אינו נושא את עצמו:

שם בתוס' ד"ה רבי שמעון. דמלאכה שא"צ לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך. הראשונים לא ביארו לנו כל הצורך בזה. דלכאורה היאך יכולנו לדון בכל מלאכת שבת על מחשבתו שבלב וברוב המלאכות יכול לפטור את עצמו בא"צ לגופיה דרך משל בהוצאה יאמר לא היתה כונתי אלא שלא יהי' דבר זה ברשותי. ובהכנסה לא רציתי שיהיה מונח בר"ה שלא יזיקו בה ואם דברי שטות הוא אבל חף אנכי מפשע. ובצידת חיות ועופות יאמר אצ"ל רק שלא יהי' בעולם מאיזה טעם הכמוס עמדי לא משכחת אלא שיאמר בשעת מעשה שצ"ל וזה לא מצינו בשום מקום ובחולין (דף מ"ב) נסתפקתי אם יכול למימר במקום התראה כוונה אחרת היתה לי בזה ע"ש] עוד צריכין להבין בעיקר הדבר דפטר ר"ש באצ"ל הא קיי"ל בדבר שאינו מתכוין דמודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות. וביאר המ"מ הל' שבת (פ"א) ההפרש שבין דבר שאצ"ל לפ"ר דבפ"ר אינו מכוין למלאכה כלל אבל באצ"ל מכוין למלאכה רק שאינו מכוין לתכליתה ע"ש וא"כ לא ימלט מלאכה שאצ"ל מפ"ר דרך משל בנועל הבית והי' שם צבי ולא כיון לצוד וניצוד ממילא הוי פ"ר כמש"ש המ"מ וחייב לר"ש ובמכוין לצודו רק שאינו צריך לו וכוונתו שלא ישכנו היאך יהיה פטור. וכן בגורר הספסל באופן שבהכרח יעשה חריץ שלא לרצונו הוי פ"ר ובחופר להדיא וא"צ אלא לעפרה פטור והוא מבואר הביטול. לכן נראה דדבר שאצ"ל לא שייך אלא באופן דליכא למימר אנן סהדי דניחא ליה כגון בצד נחש שלא יכול להשתמש בו אבל הצד חיות ועופות שיכול ליהנות בם אף אם עמד וצוח שאצ"ל רק שלא יזיקנו אין משגיחין עליו כמ"ש התוס' פ' כירה (דף מ"א) דאנן סהדי דניחא ליה. וכן בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דפטור לר"ש אף באינו מקלקל אינו אלא דארעא דחברי' כדלקמן (דף ק"ג) אבל בשלו הוי פ"ר. וממנו תקיש על השאר ועי' מ"ש פ' כירה (דף מ"א):

בא"ד ואפילו למנות ראיותיו מ"מ אינו צריך להוצאה זו דסגי ליה אי הוי יתיב בדוכתאי לא ידעתי לחלק בין זה לכולה פ' במה אשה בדברים היוצאין בו דחייב חטאת אף דסגי ליה אי הוי יתיב בדוכתא ובפרט בכובלת וצלוחית של פלייטון דהוא לרפואה:

בא"ד וכן סותר ע"מ לבנות כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהיה בתחילה. והקשה המהרש"א אי יליף ממשכן הא אשכחן במשכן דהיה סותר ולא היה בבנין אחרון טוב יותר מהראשון כמו הקמת המשכן וכה"ג כתבו התוס' פ' במה מדליקין. ולע"ד הא ממש כזה כתבו בפ' במה מדליקין בתחילת דבריהם דר"ש פוטר אלא במקום שע"י סתירה יש תיקון בבנין האחרון יותר וחזרו והקשו ע"ז ותירצו דבשאר המקלקלין בעינן שיהא תיקון יותר אבל בסותר לא בעינן ולפ"ז גם הא דכתבו בתחילת דבריהם דבעינן תיקון יותר היינו ע"כ שאר המקלקלין והא דנקטו סותר הוא משום דהתלמודא קרי לה לכל המקלקלין בשם סותר. ועפ"ז יש לפרש גם דבריהם דהכא דכוונתם על שאר המקלקלין ונקטו סותר כלישנא דתלמודא פ' במה מדליקין:

אולם בעיקר הדבר מ"ש דבמשכן לא היה בבנין האחרון טוב מהראשון תמיהני הא כיון שהקמתו היה במקום אחר במקום חנותם על פי ה' אין לך מתקן בבנין האחרון טוב מהראשון יותר מזה. ועוד דלא דמי לכיבוי בכחס על השמן דהתם לא צריך בעצם הכיבוי רק שלא יפחית השמן כדי להדליקו פ"א ולו אם לא היה נפחת השמן בההדלקה והיה נשאר בעין לא היה מכבה ומדליק כלל נמצא דכל עיקר הכיבוי וההדלקה פ"ב אינו צריך לגופו אבל במשכן הא צריך לעצם הסתירה וההקמה:

בתוס' ד"ה גדול וי"ל דשאני טלטול דאפשר ע"י ככר לכאור' מוכרח מהיתר גופ' דככר ותינוק דגדול כבוד הבריות דאמרינן לקמן (דף קמ"ב) גבי שכח דסקיא מלאה מעות דלא התירו ככר ותינוק אלא במת בלבד ופירש"י משום כבוד הבריות. והנה בגהש"ס הקשה הא מבואר לעיל (דף מ"ג) דבדליכא ככר ותינוק דשרי רק מטעם דאי לא שרית ליה אתי לכבויי ולא שרינן מטעם כבוד הבריות והניח בצ"ע הנה מה דפשוט בעיניו ז"ל דבדליכא כו"ת לא שרינן משום כבוד הבריות תמיהני הא אדרבה שיטת הרמב"ן והר"ן בסוגיין דבהוציאו לכרמלית מוטב בלא כו"ת למעט בהוצאה הרי דמותר טלטול משום כבוד הבריות. וכן בדליכא כו"ת הביא המ"א שני דעות (סי' שי"א) ובעיקר הקושיא הא דצריך לעיל הטעם דאדם בהול על מתו ולא קאמר משום כבוד הבריות. נראה דנזהר הרמב"ם מזה (פ' כ"ו) דנראה מדבריו דלא שייך כבוד הבריות רק משום כבוד החיים שמסריח והחיים מתבזין ממנו ועיין שם במ"מ ולפי זה דבדליקה דאף אם ישרף אינו נוגע לכבוד החיים לא שייך בזה כבוד הבריות:

דף צד:

אחת משלש רנ"א חייב. ופירש"י דמיירי בחול מצד איסור נקיצת בהרת (וראיתי דגם בהגהת הרש"ש נסתפק בזה) וכן הרמב"ם הביאה בהל' טומאת צרעת ולא בשבת. ואין להקשות הא אם יבא אחר ויתלוש השני הא בודאי השני ג"כ חייב דהא איהו עבד לה סימן טהרה א"כ ה"ל למיחשב לקמן (דף קי"א) גבי מחמץ אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס דחייב ולקמן צריכי קראי למחמץ ומסרס די"ל דהכא לא קעבד הראשון כלום רק דאהני מעשיו שהשני יעשה סימן טהרה. אולם עיקר הדבר תמוה דלא מצינו לו חבר בכל התורה שאחד יתחייב במה שיכול לבא לאח"כ לידי לאו דשמא לא יעשה השני כלום ואף אם יעשה הא ה"ל התראת ספק ואדרבה מצינו חולין (דף י"ח) גבי רישא של עולה דאין חותכין לשנים וכן בחלבו האליה תמימה דקאמר ה"מ דחתך לגמרי אבל היכא דמילף לית לן בה. אף דאהני מעשיו דאי יחתוך עוד מקצת נחתך לגמרי ובאמת הא עיקר טהרה הוא לסוף ודמי ממש לההיא דחולין (דף כ"ט) בשחט מקצת סימנים בחוץ דלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף פטור. ויותר מזה מבואר מכות (דף ט"ו) בענין קיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו דאפילו לאחר שעבר הלאו אם יכול לחזור ולתקן פטור ואיך יתחייב במה שלא עבר עדיין ואף שיש לפני דרך ליישב אבל לא מצאתי לו יסוד בגמרא. אבל לולא פירש"י האמת יורה דרכו דמיירי בשבת דאף בלא נגע אסור אף בתלישת שער אחת רק דשער א' נקרא חצי שיעור דלא חשיבא וכיון דאהני מעשיו נקרא דבר חשוב לר"נ. ואם בא אחר ותלש גם השער השני גם השני חייב ובשבת מצינו לזה יסוד בכ"ד כמו קילור תניא לעיל (דף ע"ז) כדי לשוף במים ומים תנן במתניתין כדי לשוף בהן הקילור. ולפ"ז אם אחד הוציא הקילור והשני המים שניהם חייבין אף דלא חזי זה בלא זה והרבה כי"ב:

שם מהו דתימא אפילו בכלי פטרי רבנן. ערש"י ותוס' ומדוע לא פירשו טפי דה"א דלא נקרא גוזז אלא בצריך לצמר או לשער כמ"ש כזה לעיל (דף ע"ד) גבי קוצר וצריך לעצים ע"ש ואין לומר דס"ל כמ"ש המ"א (סי' ש"ג) בשם הריב"ש דלא בעינן צריך לצמר דבמשכן היו גוזזין עורות תחשים אף דלא היו צריכין להשער. ז"א דא"כ סברת רש"י דה"א דלא נקרא גוזז רק בצמר וסברת התוס' דהוי מלאכה שא"צ לגופה נמי ליתא:

שם מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה. וק"ל הא מצינו כה"ג עירובין (דף ק"ג) חותכין יבלת ביד במקדש ובכלי אסור ואיכא מ"ד דמיירי בלחה דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה דכלאחר יד הוא ולא גזרו שבות במקדש וכן פסק הרמב"ם הל' שבת (פ"ט) ובכתובות (דף ס') גבי גונח יונק חלב מהבהמה בשבת דמפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו משום שבות ע"ש. וא"כ במקום צער דינו כבמקדש וה"נ הא במקום צער הוא כדקאמר בסמוך והוא שמצערות אותו ומותר ביד. וי"ל דצער דהכא אינו צער כ"כ רק כצער רעבון דיבמות (דף קי"ד) דלא התירו כלאחר יד רק בי"ט ולא בשבת כמש"ש התוס' ע"ש:

דף צה.

בתוס' ד"ה המכבד. וכיון דלא הוי פסיק רישא אמאי מחייב ר"א. ולולא דבריהם י"ל דטעמא דר"א לאו משום אשוויי גומות אלא דזה גופא מה דמכבד ומרבץ ומתקן הבית בכך שמחליק הרצפה ה"ל בונה דומיא דחלות דבש דטעמא דר"א דאף שהוא תלוש הוא כמחובר. ולא רחוקה היא דהא עכ"פ בשדה כה"ג חייב משום חורש כמו במלקט לתקן לקמן (דף ק"ג) ובזה מיושב גם קושיתם דסמוך ד"ה שרי מההיא דפסחים דמחייב ר"א אפילו ברצפה של אבנים. ולפמ"ש דטעמא לאו משום אשוויי גומות א"ש דבזה אין נפ"מ בין רצפה א"ל:

בתוס' סד"ה והרודה והא מותר לבנותו בי"ט וי"ל דאסור מדרבנן. וק"ל הא קתני והמכבד והמרבץ הזיד בי"ט וכו' ופירש"י משום בונה ואף רבנן לא פליגי על ר"א אלא דלא מקרי בנין אבל בנין ממש מודו דהוא דאורייתא. ובפרט לשיטת הפוסקים שהביא המ"מ הל' שבת (פ' ח') דפלוגתת ר"א ורבנן קאי גם אמגבן ע"ש וא"כ ע"כ ס"ל לר"א דבנין בי"ט הוא דרבנן וקשה דר"א אדר"א. והנה ראיתי בספר באר יצחק (סי' י"ג) שרצה לתרץ שיטת רש"י ביצה (דף ל"א) דבנין בי"ט מה"ת. מקושית התוס' דרש"י סבר כשיטת הפוסקים דפלוגתת ר"א ורבנן קאי אמגבן וא"כ כיון דלדידן אין במגבן משום בונה לא שייך מתוך ועוד ביאר שם דזה תליא אי יש בנין בכלים ור"א ס"ל דיש בנין בכלים אבל לדידן דאין בנין בכלים גם במגבן אין בנין ולא שייך מתוך ע"ש ותמיהני איך לא שת לבו מהא דהמכבד ומרבץ דלר"א חייב בי"ט משום בונה. ואולי גם ההיא דמכבד מיירי ג"כ לצורך מחר כמ"ש התוס' לעיל גבי דבש או לצורך א"י דלא שייך מתוך כמבואר ביצה (דף כ"א) והרבה יש לדבר בע"ז רק אחר שהגאון הנ"ל מאריך ואנכי מקצר אינו בדין שיניף המקצר על המאריך:

בתוס' ד"ה שרי זילחא. וי"ל דבהדחה איכא אשוויי גומות טפי וכו'. ר"ל דהוי פסיק רישא כמ"ש לעיל ד"ה המכבד אך ק"ק לפ"ז מנ"ל לתלמודא דמתניתין דהתם דלא כרבנן דלמא בהדחה גם רבנן מודו. אולם בפסחים ן ס"ה) כתבו דאיכא גומות בין רצפה ולפי זה אין צריך לחלק בין הדחה לכיבוד:

בא"ד אבל לרבנן לא חמיר האי שבות וכו' הלכך אינו נוהג במקדש. והקשה המהרש"א הא מחוץ לעזרה נמי שרי לרבנן במקום רצפה כדקאמר שרי זילחא במחוזא וכן הקשה בעיקר קושיתם דלא קשיא להו התם אלא לר"א ולא קשיא להו לרבנן דלא שרי אלא משום דאין שבות במקדש והכא שרי במקום רצפה אפילו מחוץ לעזרה. ולע"ד מרבנן לק"מ דאימא דאמימר פליג באמת אסוגיא דהתם וס"ל דלרבנן שרי לגמרי אפי' מחוץ לעזרה וסוגיא דהתם דחוץ לעזרה גזרינן אטו שלא ברצפה דלא כאמימר וקושי' התו' הוא לאמימר ממתני' דהתם דחייב ולאמימר כ"ש דמותר לרבנן אפילו חוץ לעזרה וע"כ ר"א היא אלמא דאפילו במקום רצפה איכא אשוויי גומות לר"א מה"ת וממילא לרבנן איכא שבות דלא פליגי אלא בחיוב חטאת אבל באיסור לא פליגי:

בתוס' ד"ה ורמינהו כיון דלענין שבת חשיב נקוב כשאינו נקוב אע"ג דהוי לקולא וכו' ואי הוי מחובר חומרא כמו שבת. לא הבינותי הא הכא מיירי לענין בדיעבד ולקרבן דלכתחלה מודה ר"ש דאסור ולקרבן הא הוי מחובר חומרא דאתי לידי קולא שיביא חולין בעזרה ור"ש הא לשיטתו חולין (דף פ"ה) דחולין בעזרה הוא מה"ת ע"ש וא"כ פטור מספק ואולי כוונתם לענין אשם תלוי וצ"ע:

דף צה:

אמר רבא חמש מדות בכלי חרס וכו'. וק"ל דהוי מצי למימר שש מדות דתנן מקואות (פ"ד) גבי שוקת שבסלע פוסלת המקוה נקבה למטה כשרה וכמה יהי' בנקב כשפופרת הנוד ואפילו לפ"מ דמסיק שם הר"ש והרא"ש בנדה (פ' י') דמיירי לענין עירוב מקואות ע"ש וא"כ לא שייך למחשב בדיני כלי דהא גם בגומות כן הדין מ"מ הא הביאו שם מהתוספתא דמן הצד גם לביטול כלי בשפופרת הנוד והובא ביתה יוסף להלכה (סי' ר"א) וא"כ ה"ל למחשב הכא. ומכאן נ"ל הוכחה לשיטת הרמב"ם הל' מקואות (פ"ו) גבי חבית ועריבה גדולה שניקב בכדי טהרתו וקבעו בארץ ועשאו מקוה ה"ז כשר. והראב"ד השיג עליו דמ"ש משידה תיבה ומגדל דבעינן כשפופרת הנוד. והכ"מ מיישבו שמחלק בין כלי עץ לחרס. והא דכתב שם דהיינו דוקא כשקבע בארץ. היינו לענין לטבול בתוכו אבל לפסול המקוה מהמים היוצאים ממנו די בכדי טהרתו. אולם ז"א אלא לשני תירוצים האחרונים שכתב שם הכ"מ גבי הא דכתב הרמב"ם בשוקת דבהיתה כלי וחיברה דבעינן כשפה"נ דהיינו דוקא בסלע אבל בחרס די בכדי טהרתו אבל לתירוץ הראשון שכ"ש הכ"מ לחלק בין חיברו שלם לחיברו מנוקב לא יתכן זה דהא בשוקת מיירי לענין המים היוצאים ממנו לפסול המקוה והדברים ארוכים ואכמ"ל:

ברש"י ד"ה ניקב כמוציא רימון טהור מכלום. אלא א"כ יחדו לגיסטרא. עי' בתוס' וק"ל לפמ"ש התוס' לקמן (דף קכ"ג) דכיון דמקבל טומאה ע"י יחוד הוי מנא לשבת אף בלא יחוד א"כ ה"ל למחשב שש מדות דעדיין הוי מנא לשבת:

בתוס' ד"ה טהור ודלא כפירוש הקונטרס בפ"ק דגיטין דספינה של חרס חשובה כנקובה. הנה פירש"י דשם הוא לענין מעשרות ושביעית. וכן פירש"י עוד במנחות (דף פ"ד) לענין בכורים דשל חרס לא בעי נקיבה והתוס' הקשו עליו משמעתין ומהא דאמרינן גיטין (דף כ"א) כתבו על חרס נקוב כשר. אלמא דגם חרס בעי נקיבה דאל"כ מה רבותיה דנקוב. אולם בירושלמי הביאו הר"ש ערלה (פ"א) מבואר להדיא דחרס לא בעי נקיבה לענין ערלה והר"ש (בפרק ד') בחלה כתב דגמרא דידן לא ס"ל כהירושלמי מסוגיות הנ"ל ע"ש. ולולא דמיסתפינא י"ל פרש"י דגם גמרא דידן ס"ל כהירושלמי רק לא מטעמיה דהירושלמי ס"ל דכ"ח לא בעי נקיבה משום דהוא חשיב כנקוב מפני שהשרשים מפעפעין אותו אבל רש"י במנחות (דף פ"ד) דקדק וכתב דכ"ח לא בעי נקיבה דשל ארץ היא ע"ש כלומר אע"ג דלא הוי כנקוב מ"מ מביאין ממנה בכורים כיון שהיא חרס מחרסי אדמה מקרי ארץ לענין בכורים דכתיב אדמתך ומזה הטעם פרש"י נמי גיטין (דף ז') גבי עציץ נקוב דשל חרס לא בעי נקיבה גבי מעשר ושביעית היינו משום דבמעשר כתיב מזרע הארץ ושבתה הארץ. אבל גבי גט דהעיקר תליא במחובר מדכתיב ונתן בעי נקיבה אף בכ"ח דבלא"ה לא מקרי מחובר וכן לענין הכשר זרעים דשמעתין ג"כ תליא במחובר בעינן נקיבה אף בכ"ח וכן לענין שבת לקמן (דף ק"ח) האי מאן דתליש פיטדא מאונא דחצבא חייב ופריך עלה מהתולש מעציץ שאינו נקוב פטור ע"ש. אע"ג דסתם עציץ הוא של חרס היינו נמי משום דבשבת תליא במחובר וניחא הכל:

דף צו.

כלי חרס שיעורו כזיתים וכו' והרי הן ככלי גללים וכו'. וק"ל לשיטת רש"י לעיל דאפילו בניקב כרמון אם יחדו לגיסטרא טמא. והא הכא קאמר ה"ה ככלי גללים דמשמע דלא מהני יחדו כדממעט יחדו לרימונים:

בתוס' ד"ה ברברבי. והא דקאמר עד שתפחת רובו לא קאי אשיעור דמוציא רימון. תמיהני דא"כ ליכא ד' מדות לפמ"ש המהרש"א לעיל דהמדות הם הכלים הראוים לכל אחד וא' אחר הנקיבה. ולשיטת התוס' דברימון אף דליכא רוב וברוב אף דליכא רימון א"כ ליכא חמש מדות הראוים אחר הנקיבה:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה