אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) אמר ר"ע - פרק תשיעי

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

אמר ר"ע - פרק תשיעי

המוציא יין - פרק שמיני

כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד' אמות ובונה. וק"ל הא תינח אם העו"ג לא יבנה גם ביתו אבל אם גם העו"ג יבנה הא אין לך מהנה יותר מזה דבחבירו כה"ג מעכב עליו דתנן ב"ב (דף כ"ב) מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ונפל לא יסמוך לו כותל אחר אלא א"כ הרחיק ד"א ומפרש בגמרא משום דוושא ע"ש. ובשלמא למ"ד בע"ג (דף מ"ז) דעבד לה בהיזמי והיגי ע"ש ליכא דוושא אבל למאן דמוקי לה דעבד בה"כ קשה ואף אם נדחק דמיירי בעיר ישנה דמבואר שם בב"ב (דף כ"ב) דאינה צריכה דוושא ע"ש מ"מ לר"ת שם דז"א רק בחצר אבל בבית גם בעיר ישנה מעלי לה דוושא ע"ש. קשה דהא הכא הוא בבית:

דף פב:

אבניו ועציו ועפרו מטמאין. וק"ל למה נקיט דוקא בנפל כדמשמע לישנא דאבניו וכו' הא אפי' במחובר נמי דקיי"ל ע"ג (דף מ"ז) דתלוש ולבסוף חיברו לענין ע"ג הוי תלוש ע"ש אולם בזה י"ל דבמחובר לא שייך טומאת משא. אבל קשה מדוע איכפל תנא לאשמעינן דינא דטומאה בבית שנפל ולא קתני בפשוטו בעבדו בתלוש ממש. והנה בחולין (דף ט"ז) הקשו מדוע לא הוכיח שם ממתניתין דתלוש ולבסוף חיברו לענין ע"ג הוי תלוש ע"ש. ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש דבאמת לא מצאנו דבית הוי כתלוש רק לענין איסור אבל לא לענין טומאה לכן אני אומר דאיסור וטומאה שני ענינים נינהו דלענין איסור אמרינן בע"ג (דף מ"ו) דאפי' במחובר מעיקרו רק שיש בו תפיסת יד אדם אסור ע"ש. אבל לענין טומאה לא עדיף טומאה זו דרבנן מכל הטומאות דבמחובר אינו מקבל טומאה ואדרבה מסקינן סוף הסוגיא דגמרינן בה הקולות מכל הטומאות. מכ"ש דאין להחמיר בה במחובר שאינו נוהג בכל הטומאות [כמו בפחות מכזית דמסקינן דאסור ואין בה טומאה] ולפ"ז י"ל דבעוד הבית קיימת טהורה רק לאחר נפילה דנעשית ע"ג תלושה ולהכי נחית לאשמעינן דבמה שנעשית ע"ג מכבר נעשית טומאה בשעת הכושר לטומאה אולם בירושלמי דע"ג (פ"ג) בעי בנכנס לבית עו"ג אי טמא אפי' בהכניס אצבעו כמו באהל המת או בעינן ראשו ורובו דגמרינן נתיצה נתיצה מבית המנוגע ע"ש והרמב"ם הל' אבות הטומאות (פ"ו) הוסיף עוד דהנכנס בו טמא כנוגע בו. ודוחק לחלק דהיינו דוקא בית הראוי לקבל טומאת מת ונגעים לאפוקי אהל מחובר שאינו של פשתן דאינו מקבל טומאת אוהלים כמבואר לעיל (דף כ"ו) ובית עגול שאינו מטמא בנגעים כדתנן בנגעים (פי"ב) אינו מטמא ג"כ טומאת ע"ג (ומה שיש עוד לעורר בזה מההיא דסנהדרין (דף מ"ז) דאיתקש לקבר לענין שלא לאסור במחובר ע"ש ולענין טומאה הא טמא בקבר אף במחובר יבואר אי"ה בחידושי לע"ג]

שם ולקשיה רחמנא לנבלה. וק"ל הא לכאורה לרבנן דמקשו לנדה אף מגעו מטמא אדם לטמא בגדים בשעת מגעו כדתנן זבים (פ"ה) הנוגע בזב ובנדה מטמא שנים ופוסל אחד ע"ש. ואע"ג שהוא טומאה דרבנן הא כתב הרמב"ם כל אב הטומאה בין של תורה בין של דבריהם הנוגע בו מטמא בגדים וא"כ מאי פריך ולקשיה לנבלה הא נבלה אין מגעה מטמא אדם לטמא בגדים כדתנן זבים (פ"ה) וכלים (פ"א) וא"כ מקשה לנבילה ה"א דאינה מטמאה בגדים כנבלה. ואף אם נדחוק ונימא דאינה מטמאה בגדים דאקשי נמי לשרץ ולקולא מקשינן מ"מ קשה הא דפירש"י דתו לא צריך לאקשי לשרץ דלמא להכי אקשי לשרץ לבגדים להורות דאפי' משאו אינה מטמאה בגדים דבנבלה ובמת תנן זבים (פ"ה) דמשאן מטמאה בגדים משא"כ בשרץ:

שם אלא מה נדה אינה לאברין. והקשה המהרש"א בד"ה ולר"ע לפמ"ש התוס' לקמן אהא דפריך לקשיה לנבלה דה"ל טפי לאקשויי לנבלה דדמיא ממש לנבלה אכתי תקשי דמכל מקום לא לקשיה לשרץ אלא לנבלה והנה לכאורה אי הוי אקשיה לנבלה א"כ לא היינו למדין מנדה שום חומרא דמשא הוי ידעינן מנבלה ומנדה הוי ילפינן קולא דאינה לאברין ואינה מטמאה באהל וא"כ הוי קשה לן לפמ"ש התוס' דמנדה ידעינן רק חומרא ולא קולא ולפ"ז חומרא דנדה למאי אתי וע"כ היינו מוכרחין כר"ע דמטמא באבן מסמא שלא כדין אולם לפ"ז באמת הכל קשה לקשיה לנבלה ולא לכתוב חומרא בנדה אולם בלא"ה התוס' לשיטתם ד"ה למשמשיה דגם רבנן ס"ל היקש דשרץ למשמשיה ולק"מ:

בתוס' ד"ה ורבנן סברי כשרץ וא"ת אמאי איצטריך שרץ למעוטי אבן מסמא ת"ל מדאיתקש למת. לכאורה לשיטת רש"י דקושית הגמרא לקשיה לנבלה הוא דתו לא צריך לאקשיה לשרץ ומזה ילפינן דהיקישא דנדה דאינה לאברין וא"כ אי לא הוי איתקש לשרץ ולא הוי קשה לקשיה לנבלה ולא הוי דרשי דאינה לאברין דלחומרא איתקש ולא לקולא:

בתוס' ד"ה ולרבי עקיבא הא איצטריך לאפוקי שלא יטמא באהל. מ"ש המהרש"א דא"כ לקשיה לנבלה דדמיא לנבלה בטומאת משא. לע"ד י"ל דהתוס' לא כתבו אלא לר"א דדמי ממש לנבלה דאינה באבן מסמא אבל רבה דגם לנבלה לא דמי באבן מסמא לא קשה כלל לקשיה לנבלה ועוד דהיקישא דנדה הוא לחומרא ולענין מסמא לא ילפינן מנדה לחומרא קשה טפי לקשיה לנבלה משא"כ בשרץ דלקולא איתקש: ]

בתוס' ד"ה למשמשיה. ורבנן דמטמאו למשמשיה מדכתיב שרץ וכו'. ורש"י לשיטתו לא מצי לפרש הכי דפירש דקושית הגמרא ולקשיה לנבלה דתו לא צריך לאקשויי לשרץ ואם גם רבנן ס"ל דהיקישא דשרץ למשמשיה לא הוי מקשה מידי:

בד"ה ולקשיה. דהכי פריך ולקשיה לנבלה דאז לא הוי צריך לאקשויי לשרץ. עי' במהרש"א שהקשה תקשי ליה בפשיטות דלא לכתוב היקישא דנדה ולכתוב דרשא דתזרם במת דהוה מקשינן לשרץ שלא יטמא באהל והוי מקשינן למת לחומרא שיטמא במשא. ולע"ד י"ל דא"כ לא הוי ילפינן ממת רק חומרא ולא קולא וא"כ מהיכן הוי ידעינן דבעינן כזית דאדרבה הוי גמרינן משרץ דמטמא בכעדשה אע"ג דא"כ הוי ילפינן משרץ לחומרא הא כיון דליכא קרא אחרינא הסותר אותו בודאי ילפינן גם חומרא כמ"ש המהר"ם במשמשיה. דממת לא הוי יכלינן למילף קולא:

דף פג.

בתוס' ד"ה כרע הזב. במס' זבין גרסינן הזב בכף מאזנים ומ כב ומושב כנגדו. לא הבנתי שהרכיבו שני ענינים דענין משכב ומושב כנגדו הוא בזבים (פ"ד מ"ה) ולא ידעתי היכן מצאו ברש"י גרסא אחרת. וענין אוכלין ומשקין בכף שניה דסוגיין הוא שם (מ"ו) ובזה הגירסא משונה דגרסינן שם טמאין ולא מחלק בין כרע הזב לכרעו הן ע"ש. ומה שהתוס' חשבו לדוחק הא דתנן כרע הזב טהורין אף שטמאין מדין היסט מצינו הרבה כיו"ב זבים (פ"ג) הטהור מכה את הטמא טהור. ואינו טהור אלא ממדרס אבל טמא שנשען על הזב כמש"ש הרע"ב ע"ש. ועוד שם (פ"ד) נוטלת עריבה מלאה בגדים בזמן שמשאן קל טהורין ע"ש אף שטמאין מדין היסט. וכן בהגר"א הביא שם גירסא אחרת בשם ר"ש. בענין משכב ומושב כנגדי ע"ש. וטחו עיני מראות:

דף פג:

בגמרא שלא מצינו לו חבר בכל התורה. משמע להדיא דמצורע אינו מטמא בהיסט. וכן הוא בפסחים (דף ס"ג) וע"ש בתוס' וק"ל דתניא בתוספתא דזבים (פ"ג) חומר בזב מבמצורע שטעון מים חיים ע"ש. ואמאי לא תני נמי דזב מטמא בהיסט משא"כ מצורע ומה דקשה ע"ז ממתניתין (מפ"א) דכלים עיין שם בהגר"א ועיין בר"ש (פ"ה) דזבים שם טומאה דרבנן היא ולקולא מקשינן. כעין זה בתענית (דף כ"ז) בענין כהן מברך אסור ביין:

בתוס' ד"ה ע"ג ישנה לאברים. ולא משום היקישא דנדה פשיטא ליה. וכתב המהרש"א דה"מ לאוכוחי דע"כ בלאו היקישא דנדה דהא כיון דאפילו איסור הנאה דאורי תא ליכא. ולא ידעתי מדוע לא ניחא ליה דכוונתם להוכיח אפילו למ"ד נשתברה מאליה אסורה אינה מטמא בלא היקישא דנדה:

בד"ה כי תיבעי. וקשה לר"י. משמע דבאין הדיוט יכול להחזירה אפילו רב מודה דשרי. והקשה בגליון הש"ס הא שם מבואר דמדין ביטול הוא וא"כ דהאיבעיא בע"ג של ישראל דלא מהני ביטול אם טהור מטומאה. ונראה דפשוט בעיניו דמחלוקתן בשברי שברים הוא טעם אחד עם המחלוקת בשברים דתליא אם עובדין לשברים ולדידי מסתפקינא בזה דמשמע דמחלוקתן בשברי שברים לא תליא כלל אם עובדין א"ל אלא דש"ש פקע שם ע"ג מינה ולא מקרי ע"ג כלל וא"כ כיון דלאו מתורת ביטול בלב ומעשה קאתינן עלה אין נפ"מ בין ע"ג לישראל כלל. אולם מסוגיא שם (דף מ"ב) גבי שוחק וזורה לרוח דמסיק כדרבא. משמע דאף שברי שברים דישראל אסור ולא מהני בישראל אף דפקע שם ע"ג והדק"ל. אולם לע"ד אין לפלוגי בין ע"ג לישראל אלא לאיסור הנאה אף דפקע שם ע"ג מגזירת הכתוב ושם בסתר אבל לענין טומאה לא תליא כלל באיסור הנאה אלא אי מקרי ע"ג וכיון דשברי שברים פקע שם ע"ג ממנה אף דנשאר עליה איסור הנאה אינה מטמאה ויותר מזה נסתפק הר"ן פ' ר' ישמעאל אף לענין איסור הנאה דאורייתא במשמשי ביד ישראל אי מהני ביטול:

דף פד.

בתוס' ד"ה שלש תיבות. ה"ל לאתויי ההוא דג' עריבות. ולע"ד י"ל דניחא ליה לאתויי דג' תיבות דהוא מוסכם לכ"ע אבל ההיא דג' עריבות הא תליא בפלוגתא כלים (פ' ט"ו) דתנן השידה והתיבה וכו' שהם מחזיקים ארבעים סאה בלח טהורים דברי ר"מ רי"א וכו' עד דמסיק אין בין ר"מ לר"י אלא עריבה של בעה"ב ע"ש:

בתוס' ד"ה לאפוקי תימא הא כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס. ולולא דבריהם הא לכאורה משמע בפסחים (דף מ"ה) דטעמא דשאור שהיא בטלה להכופה דמדמה לה לבצק שבסדקי העריבה ע"ש והכופה הא יש לה טהרה במקוה כדקאמר שם בפסחים (דף מ"ו) לענין להעלות טהרה לעריבה אם רוצה בקיומו ה"ה כעריבה. ואין לחלק דבעריבה הוי מיעוטו שאינו מקפיד משא"כ בכופת שאור הוי רובו שאינו מקפיד דקיי"ל בסוכה (דף ה') דחוצץ ע"ש ובכלים נמי דינא הכי כמבואר ברמב"ם (פ"ג) ז"א אלא מדרבנן אבל מה"ת אין חילוק כמבואר שם וא"כ נקרא יש לו טהרה במקוה מה"ת וטמא מדרס [וזה ודאי לא מסתבר דבמה שהכופה מלא מהשאור נקרא חציצה בכולו דמשמע ביבמות (דף ע"ח) דחוצץ מה"ת. דהא כל החציצה אינה רק מבפנים אבל מבחוץ אין שום חציצה] ואולי דהתוס' לא נחתו לזה דעיקר טומאת מדרס הוא השאור ולא הכופה דהשאור הוא מיוחד לישיבה ואין השאור נבטל להכופה והא דמדמי לה שם בפסחים להעריבה. אינו אלא דנבטל שם אוכל מהשאור כדקאמר שם בחולין (דף קכ"ט) דמעשה עץ שימש:

ברש"י ד"ה במת מנין. לפי שמצינו דפשוטי כלי עץ טהורין ממגע שרץ. עי' במהרש"א ומהר"ם שדחקו למה נקיט רש"י שרץ ולא נקיט מת. ולע"ד פשוט דהא עיקר דינא דפשוטי כלי עץ טהורין ידעינן משרץ דכתיב ביה שק דיש לו בית קיבול ועץ איתקש לשק כדפירש"י לעיל (דף ט"ו):

ובחדושי לב"ק (דף כ"ה) הקשיתי דמסיק תנא ממפץ בשרץ מייתי לה ופריך מפץ במת מנין ע"ש. הא כיון דבשרץ טמא. מה"ת לטהר במת כיון דעיקר דינא במת לא ידעינן אלא משרץ:

בתוס' ד"ה מפץ במת. ושל גמי דאין לו שום טומאה בלבד טומאת מדרס לדעתי כוונתם המיוחד לישיבה דראוי לקבל מדרס וממילא טמא ג"כ במת ושרץ מכללא דכל המטמא מדרס טמא במת לאפוקי באינו מיוחד לישיבה. והמהרש"א דחי בזה ללא צורך ומהר"ם כתב עוד ד"א.

דף פד:

מה פכין קטנים שטהורין בזב טמא במת מפץ שטמא בזב א"ד שטמא במת. לשיטת התוס' דמיירי במפץ של גמי דאין שום טומאה ק"ק דאיכא למדחי מה לפכין קטנים שהוא מין המקבל טומאה בכלי קיבול אף באינו מיוחד למדרס תאמר במין של שיפה וגמי דהוא מין הטהור במת באינו מיוחד לישיבה ולזאת אף במיוחד לישיבה טהור במת ולשיטת רש"י דמיירי במפץ של עץ א"ש טפי:

בתו' ד"ה מה פכין. משא"כ במפץ דכיון שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה. לכאורה אין כוונתם דאין נעשין אב הטומאה כלל דהא טעמא דכלי חרס דא"ל טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה פירש"י בעירובין (דף ק"ד) משום דאינו מטמא מדרס ע"ש. וא"כ מפץ דמטמא מדרס נעשה אב הטומאה אף שא"ל טהרה במקוה אלא כוונתם מה להנך שכן נעשין אב הטומאה אף במת משא"כ במפץ דאינו נעשה אה"ט במת אולם קשה לפ"ז דזה גופא נעביד ק"ו שיהא נעשה אה"ט מה סאה ותרקב דאינו טמא מדרס נעשה אה"ט במת מפץ דנעשה אה"ט במדרס אינו דין דנעשה אה"ט במת. ואולי גזירת הכתוב הוא אף במדרס כיון דאין לו טהרה אינו נעשה אה"ט כדפירש"י שם בעירובין מוחטרו ביום השביעי ע"ש וא"ש:

בתוס' ד"ה והא לית ליה וכו'. אהני נמי לפשוטי כלי עץ. הקשה המהרש"א הא משאר כלים לחוד איכא למילף ק"ו מסאה ותרקב ע"ש. ולע"ד ליישב קצת דלולא הק"ו למפץ של שיפה וגמי לא ניחא ליה למעבד ק"ו לשל פשוטי כ"ע לחוד דלכאורה איכא למדחי מפץ של שיפה וגמי יוכיח דטמא מדרס וטהור במת. אף דאיכא למדחי מה לשל שיפה וגמי דאינו נעשה אה"ט מ"מ ניחא טפי לילף האמת אף לשל שיפה וגמי וממילא של פשוטי כ"ע בכלל:

בגמרא רבא אמר מדרס כ"ח טהור מהכא וכו' מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה. וק"ל דבחולין (דף כ"ה) יליף דכל הכלים מטמאין מגבן דכתיב וכל כלי פתוח וכו' האי הוא דכי יש עליו צמיד פתיל טהור וכו' הא כל הכלים בין יש עליו צ"פ בין אין עליו טמא אלמא דמטמאין מגבן ע"ש וקשה לרבא מנ"ל דכל הכלים מטמאין מגבן דלמא להכי פרט צ"פ בכ"ח משום דבשאר הכלים זימנין דלא מהני צ"פ כגון דיחדינהו לאשתו נדה וטמאין מדרס ואינן חוצצין כדקאמר הכא:

שם מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה. והקשה בהגהת הרש"ש מאי איריא לאשתו נדה הל"ל סתמא דיחדינהו לישיבה ואז ראוי לטמא מדרס וממילא גם במת מק"ו דפכין קטנים ואיך יציל וכן במש"כ התוס' וכו' ע"ש [וקושיתו אינו אלא להטעם דפכין טהורין בזב דאינו מיוחד למדרס אבל להטעם דחרס טהור במדרס לק"מ דהא לפי הס"ד דחרס טמא מדרס ליכא ק"ו במת] ולע"ד י"ל דהכלל דכל המטמא מדרס מטמא במת אינו אלא לענין עיקר הטומאה שהוא כלי המקבל טומאה אבל לא לענין זה שיהא מטמא מגבו דהא גם במדרס גופא אינו מגבו דהא מטמא אף בלא נגיעה כלל רק שכרעו הזב בכף מאזנים כדתנן בזבים (פ' ד') ומק"ו דפכין קטנים דטמאין במת נמי אינו אלא לטומאת תוכו אבל לא לגבו והא המוקף צ"פ נמי כלי המקבל טומאה ד"מ אם היה מונח בתוכו טומאה מכבר עד שלא נצרף בכבשן היה מתטמא לאחר צירוף רק באהל המת אין לו מקום ליכנס הטומאה ומזה תמיה לי מ"ש ר"ת דמדרס נקרא מגבו והוא תמוה דהא אפילו בלא נגיעה טמא כנ"ל אולם אף לר"ת אין ללמוד במוקף צ"פ המיוחד לישיבה שיטמא במת דהא גם פכין קטנים גופא אינו טמא מגבו רק מדרך תוכו וממילא בצ"פ טהור:

בתוס' ד"ה מי לא. ומסופק ר"י בכך. לכאורה מלשון המשנה דאהלות (פי"ג) ושתי וערב המנוגעים ע"ש משמע דוקא במנוגעים אבל באינו מנוגע אע"פ שמקבל טומאת נגעים חוצץ. ועי' במ"ל הל' טומאת מת (פ"ה) שלא זכר סוגיא זו:

במשנה מנין לערוגה של ששה טפחים וכו'. מה שיש לדבר בזה כתבתי כלאים פ"ג:

בתוס' ד"ה מנין לערוגה י"א דערוגה ששה נפקא לן מדכתיב לחייו. והקשה המהר"ם א"כ למה ליה להגמרא למימר קים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי מהדדי הא נפקא מקרא ולק"מ דמקרא לחוד ה"א דזורע הד' גרעינים בד' קרנות דעם האלכסון הוא יותר מג' כמ"ש התוס' בסמוך ולזה מהני דקים להו לרבנן דסגי בג"ט. ועי' במהרש"א שהקשה ל"ל להקרא כיון דקים להו לרבנן וכו' ולא ידעתי מאי קשה ליה אתו' יותר מאקרא דמייתי במתניתין וכתבו התוס' בסמוך דאי לאו קרא ה"א אע"ג דלא ינקי איכא עירוב וזה יספיק נמי דצרי' קרא דסתם ערוג' ו':

בתוס' ד"ה ארבע. ומה שפירש הקונטרס דכלאי זרעים דרבנן אין נראה לר"י. ולע"ד אין כוונת רש"י דעיקר כ"ז דרבנן אלא לענין הרחקה דהוא דרבנן כמ"ש הכ"מ הל' כלאים (פ"ד) דלא אסרה תורה אלא בזורע שני מינים במפולת יד ע"ש ובזה מיושב קושית התוס' לקמן ד"ה לא תסיג א"כ הזורע כלאים ליחייב שתים משום לא תזרע ולא תסיג. ונראה דרש"י לשיטתו נזהר מזה דהרחקה הוא דרבנן והקרא דלא תסיג הא פירש"י בסמוך דהוא לענין גזל שלא יכחיש שדה חבירו רק ממילא ידעינן מינה גם לענין כלאים דחכמים יוכלו לשער שיעור יניקה:

דף פה.

בתוס' ד"ה וקים להו. ה"א אע"ג דלא ינקי איכא עירבוב. ובסמוך הקשו יזרעו תשעה מינים ועוד הקשה ר"י נוקמי קרא שיש באלכסונה ו' והרשב"א הקשה דלוקי בערוגה ה'. ולע"ד דהתוס' לשיטתם בסמוך דאינו זורע רק באמצע אבל לשיטת רש"י דממלא כל הרוחות י"ל דלאחר שיעור יניקה ליכא למטעי כלל דחיישינן לעירוב כמ"ש בסמוך אלא בב' השורות הסמוכות בקרנותיהן דהוי כראש תור אי לאו קרא איכא למטעי דלא מהני מה שהוא כר"ת. והשתא מיושב הכל מ"ש דלוקי קרא שיש באלכסונה ו' ויזרע בד' הקרנות. ולפמ"ש לא ק"מ דלאחר שיעור יניקה לא צריך קרא וא"ת אכתי תקשה לפ"ז בסמוך למ"ד ערוגה בין ערוגות שנינו ומשייר מקום הקרנות. וא"כ אף לרש"י רחוקים זמ"ז כשיעור יניקה וא"כ הדק"ל למה לי קרא. וי"ל דאיצטריך משום הגרעינין הסמוכין זל"ז בשתי הערוגות ד"מ דרומית מזרחית של האמצעית עם דרומית מערבית של החיצונות שאין ביניהן רק שני טפחים מהגבולין וע"כ לא הותר רק משום שזה זרוע מהצפון לדרום וזה ממזרח למערב והוי כר"ת ויותר נראה דלא פליגי רק לדינא אבל הקרא בודאי מיירי בערוגה בחורבה לכ"ע כמ"ש בסמוך:

בא"ד באמות של כלאים שוחקות הן. וק"ק מה יושיענו זה הא טעמא דבעינן שוחקות מפורש בעירובין (דף ג') דלחומרא ע"ש וא"כ כיון דשקלת למקום הזרע לא נשאר ג"ט שוחקות. וי"ל בדוחק.

ברש"י ד"ה והא איכא מקום קרנות ואינך צריך להמשיכו מכנגד שבחבירו מבפנים אלא טפח וכן ס"ל לשמואל באמת. וק"ל א"כ רחוק הגרעין האמצעי מהצדדין יותר מג"ט עם האלכסון וא"כ הד"ק התוס' לעיל לדוכתא מנלן לאוקמי קרא בערוגה ו' הא אפילו בפחות מו' איכא לאוקמי באופן שתצייר שעם האלכסון יהי' רחוק גרעין האמצעי מהצדדין ג"ט. ונראה דלא פליגי רב ושמואל אלא לדינא אבל הקרא בודאי מיירי בערוגה בחורבה וממלא כל הרוחות כדפירש"י במתניתין:

בתוס' אמר רב ערוגה. אע"פ שיכול עדיין לזרוע גרעין אחד בכל קרן החיצונית. לכאורה אף דמקרן החיצונית לקרן הפנימית איכא ג"ט מ"מ מקרן החיצונית לזרע שבאמצע הערוגה ליכא ג"ט דהא אם היתה עומדת החיצונה ישר שלא באלכסון היה מקרן שלה לאמצע הפנימית אלכסון של ג"ט על ג"ט שהוא ד"ט וחומש ועכשיו שהיא עומדת באלכסון הוא חציו של ד' טפחים וחומש שעולה ב"ט וחצי חומש ובפרט שאלכסונה ממעטת ואינו מגיע עד חוט האלכסון של הג"ט וא"כ לפ"מ דמוקי דבשני צדדים ממלא כל הצד יעלה מקרן החיצונה לאמצע הפנימית לערך ב"ט. וצ"ל דכוונתם עם ב' הגבולין ועולה לערך ד"ט. והנה המהרש"א הקשה הא כתבו לעיל דבענ"ז אסור פן לא ידקדק לזרוע ממש בסוף הקרן. ולפמ"ש לק"מ דאפילו אם לא יזרע בסוף הקרן ממש אין קפידא דהגבולין משלימו.

דף פה:

קסבר רב אין ראש תור בערוגה. לע"ד להמסקנא דלרב אין ר"ת בערוגה תו לא צריכין לשינויא דלעיל בממלא הקרנות דאפילו באינו ממלא נהי דבפנים דמניח הפרש טפח איכא ג"ט כהציור שברש"י אבל מן הצדדים שבשתי הערוגות זה אצל זה שאין ביניהם רק שני טפחים מהגבולין וע"כ אינו מותר רק משום ר"ת שזו מצפון לדרום וזו ממזרח למערב כנ"ל. אולם י"ל דגם ברוח שבצדדין מניח טפח ואינו זורע סמו' לקרן והציור שברש"י שלפנינו הוא בטעות:

בתוס' ד"ה והא קמערבוי אע"ג דאיכא ראש תור מלמטה אסור כיון דמערבו למעלה. והקשה המהרש"א אימא דשמואל לא איירי בממלא הקרנות דגואי ויזרע שפיר מאבראי ופליג בהא ארב דלא גזר שמא ימלא הקרנות ולא ידעתי מאי קאמר הא תוס' גופא כיוונו לזה שכתבו דאפילו לא ינקי אסור וכו' אבל בערוגה אחת ידיעה וכו' הרי דפריך דאפילו יותר מג"ט אסור בשתי ערוגות אולם עיקר הדבר מ"ש מהא דתנן המסכך גפנו על תבואתו קידש והוא תמוה דא"ז אלא בגפן אבל בזרעים לא מצינו דאסור אחר שיעור יניקה או ר"ת משום עירבוב עלין רק בדלעת יונית (פ"ב) דכלאים כמ"ש הרמב"ם הלכות כלאים (פ"ד) בזמן שיש בין שני המינים הרחקה הראויה להם אין חוששין למראית העין. ולפמ"ש בחיבורי ש"י פ"ג דכלאים דמשנת ערוגה היא יוצאה מן הכלל דבכ"מ בעינן הרחקה ו' טפחים וכאן כיון שאינה רק מעט די בג"ט ע"ש באורך. י"ל דזהו דפריך הכא והא מתערבי כיון דמיירי בין ערוגות א"כ ה"ל כשדה גדולה והדרינן לכללא דכלאים דצריך או הרחקה ו"ט ובפחות מו"ע בעינן היכר שלא יהיה עירבוב:

בגמרא הפקיע תלם אחד ע"פ כולו. ערש"י ולע"ד הוא עפ"מ דתנן כלאים (פ"ג) התלם שעמוקה טפח זורעין בתוכה ג' זרעונין אחת מכאן ואחת מכאן ואחת באמצע ע"ש וזהו דבעי אם עשה התלם באמצע הערוגה וזרע בתוכה אי עירוב מבטל התלם:

דף פו.

במשנה. מנין לפולטת ש"ז ביום השלישי שטמאה. לכאורה יש לעיין לר"י דברכות (דף כ"ו) גבי זב שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז שצריכה טבילה ור"י פוטר דבלא"ה טמאה נדה ע"ש. הא במתן תורה סתמא נאמרה אף לנדות דהא עדיין נדה היתה אז טהורה אף לאחר מ"ת דקיי"ל הוריות (דף י') דזב אין טמא אלא אם ראה מדבור ואילך ע"ש וכה"ג קאמר ר"י גופיה חולין (דף ק') גבי גיד הנשה דתנן נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה רי"א אף בטמאה אמר ר"י הא מבני יעקב נאסרה להם גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן ע"ש. וי"ל לפמ"ש התוס' דהקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טמאה אחר מ"ת. וצ"ל דהיינו אם היו רואין קרי אחר מ"ת א"כ י"ל דה"נ לא הקפידה אלא אטהורה אבל בנדה דבלא"ה תהי' טמאה לאחר מ"ת לא חששה גם לפליטת ש"ז. ועוד י"ל דנתנה תורה ונתחדשה הלכה ועיקר טעמא בגיד הנשה כדמפרש שם חולין (דף ק') דסבר ר"י דאיסור גיד חל על איסור טומאה הוא שנוהג גם בבני נח:

בתוס' ד"ה בהשכמה עלה. אליבא דר"ע איירי. וה"ה דלרבנן דלקמן דאמרי שש עונות שלימות וע"כ ס"ל דבהשכמה עלה כמ"ש רש"י שם ואדרבה לר"ע אינו מוכרח כ"כ דאפילו אי לא ס"ל דבהשכמה עלה איכא חמש עונות מלילה ה' עד צפרא דשבתא ועי' במהרש"א לקמן ע"ב ומש"ש:.

דף פו:

בגמרא נתנה תורה לטבולי יום א"ל ראויה קאמינא:

אבל לא הצריכו לכך כפירש"י. לע"ד דס"ל כמ"ד ברכות (דף כ"ב) דעזרא לא תיקן טבילה אלא לבריא המרגיל אבל לא לאונס ע"ש ומסתמא היה כן בשעת מ"ת דבל"ז וכי אפשר לשש מאות אלף רגלי שלא אירע קרי לאחד מהן דא"כ היה לנס כמו בכהן גדול ביה"כ ולא מצאנו דחשיב לה לנס:

ברש"י ד"ה וליטבלו ביני שמשי וכו' והכי פריך לר"ע דאמר הקפידה תורה על מנין עונות וכו' ואיכא ו' עונות. והקשה המהרש"א דמאי קושיא דאימא דקושטא דר"ע לית ליה נמי בהשכמה עלה אלא מכח הך קושיא דליטבלו ביני שמשי קאמר דהקפידה התורה גם על הלילה. ולק"מ דא"כ מנ"ל דאם יצאה מקצת עונה ראשונה נותנין לה מקצת עונה ששית. הא אפילו אם פירשו סוף יום ד' איכא בנתיים ה' עונות שלימות חוץ מעונת הפרישה ועונת קבלת תורה א"כ אימא דהקפידה התורה דאין נותנין מקצת עונה כמו לר"א ור"י דאין נותנין מקצת יום. ובלא"ה נהי דאין מפורש בתורה דעלה בהשכמה מ"מ מנ"ל להקל דלמא עלה באמת בהשכמה ואיכא ו' עונות:

בד"ה ליטבלו בצפרא דשבתא. ולמה הוצרך לירד בהשכמה דיום. וכתב המהרש"א דליכא למימר דלכך הוצרך לירד בהשכמה לאשמעינן דאעונות קפיד קרא וכו'. ותמיהני היאך אפשר דכיון הכתוב להראות דדי בה' עונות הא איכא הכא ו' עונות א"כ אימא דהקפיד הכתוב דבעינן ו' עונות:

בגמרא מאי לאו שפירש מן האיש לא שפירשה מן האשה. והא דצריך קרא לזה דוכל בגד הא במתניתין יליף לה מקרא דהיו נכונים וכו' י"ל דהקרא דהיו נכונים לא מיירי רק באשה ולא בהזרע או אפשר דוקא בשעת מ"ת ולא בעלמא אולם לכאורה בל"ז צ"ל דהקרא דהיו נכונים הוא אסמכתא בעלמא כדמשמע בתו' ריש פירקין (דף פ"ב) ד"ה אמר:

בתוס' ד"ה וכתיב התם. תימא דבפ' קמא דפסחים. עי' מהרש"א ודבריו אין להם ביאור כאשר יראה המעיין בסוגיא דפסחים. וראיתי בא"ח שם שביאר כוונתו כיון דמר"ח שואלין ודורשין א"כ בודאי אמרה בר"ח. אבל ז"א דהא ת"ק פליג עלה ולאו ד"ה היא כמש"ש הפ"י:

בגמרא בחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא והקשה בח"א בשם הרא"ם הא בלאו חולשא דאורחא א"א למימר דהא כל עליותיו היו בהשכמה. ולק"מ דהא לעיל כי פריך וליטבלו בצפרא דשבתא פירש"י ולמה הוצרך לירד בהשכמה. אלמא דלאו לעיכובא הוא אלא עיקר טעמא דזריזין מקדימין למצות ומש"ז במצות פרישה דאיכא ביטול פריה ורביה אדרבה טוב לאחר מה דאפשר וא"כ כ"ש הכא אי לאו חולשא דאורחא היאך אפשר לדחות יום שלם עד למחר בהשכמה משום זריזין מקדימין הא אדרבה צריך להקדים בהאפשר:

דף פז.

ששי למאי רבא אמר לחנייתן. לכאורה אי אפשר לפרש שלא נסעו ביום א' כלל. דהא בהדיא כתיב ביום הזה באו. אלא צ"ל שהתחילה נסיעתן מאתמול. וכן נ"ל בסמוך דתניא ויסעו מאלים ויבאו וכו' ואותו יום בשבת היה. ולכאורה קשה למ"ד איפקדו אתחומין וצ"ל דהנסיעה התחילה בע"ש והביאה היתה בשבת בלילה ולא הלכו משחשיכה אלפים אמה ולפמ"ש התוספות דעיקר האיסור משום הוצאה י"ל דהעקירה היתה מע"ש ולא היתה בשבת רק ההנחה. ועי' בהגהת הרש"ש. אולם לכאורה קשה לפ"ז למ"ד למסען ולא ניחא ליה לחנייתן דאיפקדו אתחומין. דלמא לא היתה בשבת רק התחלת נסיעה ולא הלכו בו אלפים. ולפמ"ש התוס' מנחות (דף צ"ה) דלעולם היתה התחלת נסיעתן בתחלת היום ע"ש א"ש דאי אפשר שהתחילו בשבת ולא הלכו כל היום אלפים.

שם אתחומין נמי איפקוד. עי' מ"ש פ' כלל גדול (ד' ע')

דף פח.

לרבנן ח' חסרים עבוד. ועי' במהרש"ל ומהרש"א שדחקו מהא דקאמר לעיל אייר דהאי שתא עברוה. ולא ידעתי מדוע לא פירשו כפשוטו דמוכרח דח' חסרים עבוד וניסן בע"ש מברייתא דבסמוך דניסן שיצאו ממצרים ע"ש היתה ומסיק הא מני רבנן היא:

דף פח:

חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל. אם הענין כפשוטו קשה היאך יצאו מחוץ לתחום דהא בשבת ניתנה תורה ושיטת כמה פוסקים די"ב מיל הוא מה"ת אבל ברור דהענין הוא ע"פ נסתר ואין לנו עסק בנסתרות:

דף פט:

דל עשרין דלא ענשת עלייהו. עי' תשובת נ"ב מה"ת חלק י"ד (סי' קס"ד):

בתוס' ד"ה אסורין. ואע"ג דלענין חיוב חטאת אין מצטרפין למלקות בזה"ב מצטרפין. פלא בעיני שהוא נגד סוגיא ערוכה מעילה (דף ט"ז) דפליגי רב ולוי בנבלה טהורה ונבלה טמאה אי מצטרפין דרב סבר טמאה בפ"ע וטהורה בפ"ע דלא אתי איסור נבלה וחל אאיסור טומאה וה"ל שני שמות ואין מצטרפין ע"ש והא התם ליכא קרבן וע"כ הוא למלקות. ועוד קשה לי לשיטת התוס' א"כ למה לי קרא בנזיר (דף צ"ז) ופסחים (דף מ"ד) מכל אשר יצא לימד על איסורי הנאה שמצטרפין זה עם זה דהיינו זה אחר זה ע"ש ת"ל דבכל איסורין מצטרפין לשיטת התוס'. גם מ"ש דלאביי לא פליגי רבנן אר"מ אלא בב' מינים אבל לא בב' איסורין. הוא תמוה דהא אדרבה עיקר פלוגתייהו הוא בב' איסורין דלר"מ כל איסורין כחד לאו דמי מלא תאכלו כל תעבה כמו לרבנן (ולר"ש לשיטת התוס') כל פסולי קודש כחד לאו מלא יאכל כי קידש הם. (ובחידושי לע"ג (דף ס"ו) הארכתי בזה) ועוד ק"ל לשיטתם דצירוף דהכא הוא לענין חיוב א"כ לר"ש דפליג ע"ז דאין מצטרפין ע"כ ס"ל דגם בב' מינים באיסור אחד אין מצטרפין לחיוב וקשה הא תנן מעילה (דף י"ד) דברים בעולה מצטרפין זע"ז הבשר והחלב והסולת והיין והשמן וששה בתודה הבשר וכו' והלחם. ולא פליג ר"ש אף שחלוקין בשמן ובטעמן ועי' מה שכתוב לעיל (דף ע"ו) [ובאמת מ"ש דסוגיא דמעילה דקאמר אבל לאכילה מצטרפין הוא למלקות וקרא איצטריך לר"ש כבר עמד בזה המהרש"א הא לר"ש א"צ צירוף דס"ל כ"ש למכות בזה"ב כמ"ש התוס' בסמוך ואין לומר כמ"ש התוס' בע"ג (דף ס"ח) דר"ש לא ס"ל כ"ש למלקות אלא כשהוא בעין אבל ע"י תערובות בעי צירוף ע"ש. ומתניתין דמעילה מיירי בתערובות ז"א דא"כ מאי פריך במעילה (דף י"ח) גבי ערלה וכלאי הכרם דרש"א אין מצטרפין הא ר"ש ס"ל כ"ש למכות ע"ש הא בתערובות מודה ר"ש אלא ע"כ דמתניתין דמעילה מיירי בעין כמש"ש התוס'. ועוד הא התוס' בשמעתין ס"ל דלר"ש אפילו בתערובות לא בעי צירוף דהא כתבו בסמוך דצירוף דר"ש הוא לאיסור דלמלקות הא א"ל כ"ש והא דמיירי לאסור הקדירה ע"כ ע"י תערובות] ועיקר הדבר מ"ש דסוגיא דמעילה הוא לענין מלקות הוא לפי גירסתם שהעתיקו הפיגול והנותר והטמא. ובטמא ליכא קרבן וע"כ מיירי למלקות אבל באמת במתניתין דהתם לא גרסינן אלא הפיגול והנותר אין מצטרפין ולא גרסינן טמא וע"כ איירי לענין קרבן דלכ"ע אין מצטרפין רק בקדשים מקרא דלא יאכל. אולם שיטת הרמב"ם הל' מאכלות אסורות (פ' י"ד) דגם למלקות אין מצטרפין כל האיסורים זולתי באיסור נזיר ע"ש ושם הל' מ"א (פ' י"ד) וההיא דמעילה (דף י"ח) דתנן הערלה והכלאים מצטרפין זע"ז לע"ד לא הביאה הרמב"ם כלל דמה שכתב הל' מ"א (פי"ו) הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין הוא לענין לאסור הקדירה דמס' ערלה (פ"ב) וההיא דמעילה ע"כ מיירי למלקות מדפריך עלה מהא דר"ש א"ל כל שהו למכות כמש"ש התוס' לא הזכירה הרמב"ם בשום מקום ואפשר דאתי כר"מ דע"ג (דף ס"ו) דכל איסורין מצטרפין ואינה הלכה:

אולם ק"ל לשיטת הרמב"ם דכל איסורין אין מצטרפין חוץ מנזיר בפסחים (דף מ"ד) לענין טעם כעיקר דכתיב בנזיר משרת ענבים לרבות טעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל התורה כולה מקל וחומר ע"ש הא איכא למיפרך מה לנזיר שכן מצטרפין גם בזה אחר זה משא"כ בכל איסורין כנ"ל וצ"ע ועי' מ"ש לעיל (דף ע"א):

דף צ.

טעמא דחזי למתק הקדירה הא לא"ה לא. אע"ג דכתבו התוס' בע"ג (דף ס"ו) דהיינו דוקא בתערובות בקדרה אבל בעין מצטרפין אף בלא מיני מתיקה לרבא דמוקי לה התם כר"מ דכל איסורין מצטרפין ע"ש. ז"א אלא בדבר דחזי בעין אבל בתבלין דהוא לקדרה דינו כבקדרה דבעינן מיני מתיקה:

ובחדושי לע"ג כתבתי בענ"ז שהשיגו שם בתוס' על פירש"י דרבא דמוקי לה כר"מ לא ס"ל כחזקיה. מסוגיא דהכא דפריך מחזקיה אלמא הלכה היא ע"ש וכתבתי הא לכאורה אין נפ"מ בין ר"מ לרבנן אלא באכילת איסור דר"מ ס"ל דמצטרפין מדכתיב לא תאכלו כל תועבה. אבל לענין מלאכת שבת בחשיבות תליא וכיון דחזי לאיצטרופי בקדרה חשיב ומצטרפין. תדע דהא לרבא דקאמר שם דאזלינן בתר שמא דאפילו במיני מתיקה אין מצטרפין. ולא פליג אמתניתין דלענין שבת ודאי מצטרפין במיני מתיקה ולא מייתי הכא לדחזקיה אלא לע"ז דבאינו מיני מתיקה אין נותנין טעם אחד ולא חשיב לאיצטרופי לענין שבת וע"ז לא פליג רבא:

בתוס' ד"ה המוציא. דדוקא בכלים ואוכלין שבתוכו מחלקין ידיעות. לע"ד תליא לכאורה במחלוקת לקמן (דף צ"א) אי אגד כלי שמיה אגד דלמ"ד לא שמיה אגד ה"ל כשתי הוצאות זה אחר זה בהעלם אחד דכיון שהוציא רק האוכלין ועדיין מקצת הכלי בפנים נתחייב על האוכלין ועל הכלי עדיין לא נתחייב עד שהוציא כולה אבל למ"ד שמיה אגד ולא נתחייב על האוכלין עד שיוציא גם הכלי ונתחייב על שניהם בבת אחת וחד הוצאה הוא. ולפ"ז הכא בקופת הרוכלין דאינו חייב אלא אחת מיירי באורנסי שהן ארוכין כדלקמן (דף צ"א) אבל בצרי וחרדל שהוציא זה אחר זה ידיעות מחלקות אולם קשה לפ"ז הא דאמר לקמן בנודע וחזר ונודע דתליא בפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל הא מאן ס"ל דידיעות מחלקות ר"י והא ר"י ס"ל דאגד כלי שמיה אגד וי"ל:

דף צ:

במשנה חגב חי וכו'. לר"נ דא"ל לקמן (דף צ"ד) המוציא חיה ועוף על חיין פטור שהחי נושא את עצמו עיין שם צ"ל דהכא מיירי בכפות כדקאמר שם ומודה ר"נ בכפות:

בגמרא מאי צפורת כרמים ומשתכח בדיקלא וכו' אכל ליה לפלגיה וכו'. וצפורת כרמים חגב טהור הוא ומותר באכילה כדאיתא בחולין (דף ס"ו) והנה לכאורה הדעת נוטה שהיא גידולו מהאילן גופא דלא מסתברא שיחפש דחד נברא ומזה ק"ל לשיטת הפוסקים בי"ד הל' תולעים (סי' פ"ד) דעופות הגדלים באילן ותלויים בחרטומיהן שאסורים משום שרץ השורץ על הארץ:

בתוס' ד"ה דלא לימרו. דחגב טהור אינו טעון שחיטה וק"ק אמאי לא חשיב לה בחולין (דף ק"ג) דבכל הבשר נוהג איסור נבילה ואבר מן החי חוץ מבשר דגים וחגבי':

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה