אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) המוציא יין - פרק שמיני

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

המוציא יין - פרק שמיני

כלל גדול - פרק שביעי

במשנה רש"א כולן ברביעית ולא אמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן. ופירש"י מצניע ממש. והתוס' לעיל השיגו ע"ז דא"כ הוי מצי למיתני בכולה כדי שיפת קילור כדתנן בפ' המצניע (דף צ') דלרפואה בכ"ש ואתיא כר"ש עכ"ל. ולולא דבריהם י"ל דלא קרב זא"ז דהתם מיירי במצניע לזרע ולדוגמא דחייב אף בלא הצנעה כלל כדקאמר שם בסוגיא ליתני המוציא לזרע ולרפואה ופירש"י דהא דבעינן שיעורא ה"ט כדאמרן שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה אבל זה שהוציא גלי דעתיה דטרח ואחשבה. אבל מצניע דר"ש הוא ע"א שהצניע סתם או שהצניע לדבר לאכילה שאין דרך להצניע דבהוציא סתם בלא הצנעה פטור לכ"ע כמבואר לקמן (דף צ"א) המוציא חצי גרוגרת לאכילה פטור ובמצניע פליגי דלרבנן דמתניתין לעיל (דף ע"ה) הא קתני נמי אין חייב אלא המצניעו בסתם אף במצניע חלב בפחות מכדי גמיעה לשתיה חייב והוא דלא כר"ש ובזה מיושב מה שהקשה הרשב"א שם דמהאי טעמא דקאמר מתניתין דלא כר"ש משום דמתניתין סתמא קתני חייב וכו' ה"ל למימר בההיא דהמצניע דהוא דלא כר"ש ע"ש דהם מפרשים דהוכחת הגמרא דלא כר"ש מהא דכל הכשר להצניע וכן פירש"י. ולולא דבריהם י"ל דמזה אין להוכיח כלל דלא כר"ש מהא דכל הכשר להצניע הוא לכל חד כדא"ל לרבנן כדי מזיגת הכוס כדי גמיעה ולר"ש ברביעית. ועוד הא באכילה ובש"ד לא פליגי כלל והוכחת הגמרא היא מסיפא דאין כשר להצניע דהמצניע חייב בכ"ש כנ"ל ובזה מיושב ג"כ קושית התוס' לקמן (דף צ') כמש"ש ע"ש:

בתוס' ד"ה המוציא. והקשה רבינו אפרים דתניא בהמצניע החולב כגרוגרת. ולולא דבריהם לפמ"ש לקמן (דף קמ"ד) גבי חולב עז לתוך הקדרה דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא דאינו אלא בי"ט אבל בשבת אסור ע"ש א"כ י"ל דההיא דהמצניע מיירי בחולב לקדרה דאוכל הוא ושיעורו כגרוגרת כאוכל ואל תתמה דנקט חולב סתם לקדרה דה"נ מצינו דפריך שם מההיא דזב דחולב העז וקס"ד דאיירי לקדרה כדפרש"י שם ע"ש והא דנקט לקדרה משום דבעי למיתני חד שיעור עם מחבץ ומגבן. אולם שיטת הר"ן שם והרמב"ם (פ"ח) דגם בשבת שרי:

בא"ד איכא דמחייב. א"כ יותר מדאי חלוקים. ועי' במהרש"א שנדחק מדוע לא הוכיחו משמעתין דת"ק סבר חלב כדי גמיעה ור"ש פליג דכולן ברביעית וא"כ הן חלוקין יותר מדאי. ולע"ד משבת ליכא לאוכוחי דהא חזינן דחלוקין יותר מזה בדבש ושמן ומים דבשבת לא פליגי כלל בחשיבות דהתוס' לשיטתם לעיל דבעני מודה ר"ש ולא פליגי אלא בעשיר אי חייב אשיעורא דעני:

בא"ד ומיהו גרוגרת דהמצניע מיירי ביבש שבתחלה היה יותר מכדי גמיעה. לכאורה צ"ל דגם יותר מרביעית דהא לא מצינו דפליג ע"ז ר"ש ועי' בסוגיא דיבש בכזית:

בתוס' ד"ה כדי. עשרה דברים בכוס וכו' חי וכו'. ולולא דבריהם הייתי מפרש דחי היינו לאפוקי מבושל כדאשכחן מנחות (דף ק"ו) דיין מבושל פסול לניסוך היין. וכן בתרומות (פ"ב) תורמין משאינו מבושל על המבושל ולא מהמבושל על שאינו מבושל וכן לענין קידוש שיטת הרמב"ם (פ' כ"ט) ורש"י הביאו התוס' והרא"ש ב"ב (דף צ"ז) דפסול. ואפילו לשיטת הפוסקים (סי' רע"ב) דכשר. אין תימא דלענין כוס של ברכה עשו מעלה כמו ] ש"ד דחשיב התם:

דף עז.

בגמרא. ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה וקתני סיפא ושאר כל המשקין ברביעית. לע"ד יש להוכיח קצת מכאן כשיטת הפוסקים א"ח (סי' רע"ח) דעל חמר מדינה מקדשין דזולת זה מאי ראיה מסיפא דמשקין ברביעית דילמא התם משום דלא חזי לקידוש בעינן רביעית כדי שתיה אבל יין דחזי לקידוש חייב אף בפחות מכדי שתיה. ואף דרבא בעצמו אמר פסחים (דף ק"ז) תהוי שקיותיה שיכרא מאן דמקדש אשיכרא התם באינו חמר מדינה. וא"ל דמזה גופא הוכיח רבא דשיעור קידוש ברביעית דמסתמא בעינן לקידוש כשיעור שתיה וחזינן בסיפא דשיעור שתיה ברביעית ז"א דע"ז לא היה צריך להוכיח ממשנתנו דמצינו כ"ד דשיעור שתיה ברביעית נזיר (דף. ל"ג) דרביעית יין לנזיר ע"ש אלא צ"ל דהוכחת רבא משיעור דחשיב להוצאת שבת ולפמ"ש התוס' דאביי באמת מחלק בין יין דראוי לקידוש לשאר משקין צ"ל דמיירי במקום שהיין מצוי דאין מקדשין על שאר משקין:

בתוס' ד"ה דאמר רבא. דא"כ מאי פריך אביי לוקי מתניתין. והקשה המהרש"א הא דלא קשיא ליה דא"כ מאי מייתי רבא ראיה ממתני' ליחייב ברובע רביעית אדרבה לוקי מתני' בשאר אדם. ולע"ד פשוט כיון דאיכא דמזגי על חד תלת בודאי חייב בפחות דהא חזי לאותן אנשים וכן צ"ל לפמ"ש דדרך למזוג על חד תרי שלא יפסיד המראה דאפ"ה בודאי חייב בפחות דחזי לאותן המוזגין לטעם ועוד הא בודאי ראוי לכוס של ברכה כיון דמזגי הכי לטעמא וא"כ חייבין עליו:

בד"ה ועוד מים. ואביי לא פליג אלא דלא מצריך רביעית אבל רובע רביעית וכו'. וק"ל א"כ היאך יפרש ההיא דפסחים אם טעם מלא לוגמא שכתבו התוס' לעיל דהוא כדי שיסלקנו לצד אחד ועכ"פ הוא רוב רביעית כמ"ש שם בפסחים (דף ק"ו) וכן מוכח מיומא (דף פ') דאיכא דמחייב ברביעית ואיכא למ"ד בכמלא לוגמא מצד אחד. ואי כמלא לוגמא הוא פחות מרובע רביעית א"כ חלוקין יותר מדאי כמ"ש לעיל אכדי גמיעה אם פחות מגרוגרת דרובע רביעית הוא קרוב לגרוגרת דגרוגר ת א' מג' בביצה כמ"ש הרמב"ם ה"ש (פ' ח') ועירובין (פ"א) ורובע רביעית אחד מד' מביצה ומחצה ואולי פליג עלה אביי דלא מתני בר"ח ור"א:

בא"ד ה"פ אחד ישתה אותו רובע רביעית ואחד ימזגנו לא ידעתי מדוע לא פירשו גם לאביי דהרובע רביעית יחזיק ע"י מזיגה כמו לרבא ברביעית:

בא"ד אבל אי מיפסל מכוס של ברכה ע"י פגימה לא מיחייב ברביעית. וק"ל היאך יפרשו לפ"ז הא דפליג ר"ש ע"ז דכולן ברביעית ולא אמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן. ולא מפליג בין יין לשאר משקין. ולפי דבריהם א"כ לא פליג ר"ש כלל ביין ובכוס פגום מחמיר טפי ומ"ק אלא למצניעיהן ועוק"ל דתניא בתוספת' (פ' ט') יין כדי גמיעה ר' יהודה אומר כדי מזיגת הכוס וא"כ לאביי דמזיגת הכוס הוא רביעית ה"ל שיעורא דר"י נפיש וקיי"ל לקמן (דף פ') דשיעורא דרבנן נפיש אולם הגר"א מחקו

בגמרא יבש בכזית. ופירש"י דהכא בעינן כזית שלם דלאו בר מזיגה הוא משמע דראוי לאכלו כשהוא קרוש. וכה"ג כתב הרמב"ם הר' נזירות (פ' ה') גבי נזיר אם שתה רביעית יין או אכל כזית יין קרוש חייב:

ויש לעיין בתוס' שבועות (דף כ"ג) גבי הא דיליף גבי מעשר דכתיב ואכלת דשתייה בכלל אכילה דגמרינן שכר שכר מנזיר והקשו דילמא מיירי ביין קרוש. ותירצו דיין קרוש אינו ראוי לאכילה אלא שורין אותו במים ושותין ע"ש. וצ"ל דהתוס' לשיטתם בסוגיין ד"ה ועוד דאף ביין נימוח אינו חייב ברביעית רק אם ראוי לכוס של ברכה וע"כ גם בקרוש חייב משום דראוי לשרות:

שם כשטמאו ב"ה בדם כשיש בו רביעית שיכול לקרוש ולעמוד על כזית. צ"ע דבנזיר (דף נ') גבי כזית נצל דמטמא באהל ומפרש שם בסוגיא דהוא ליחה היוצא מן המת לשיטת התוס' שם דהעולה ברתיחה לא בעינן קרוש כלל. ואף לשיטת רש"י דבעינן קרוש היינו משום דבלא קרוש אמרינן כיחו וניעו הוא הא בידעינן לא בעינן קרוש. ועי' במ"ל הל' טומאת מת ופ' ב') ומדוע לא בעינן שם רביעית נצל. ואף אם נימא דנצל סמוך טפי אפילו מדם מ"מ ליבעי טפי מכזית שאם יקרוש יעמוד על כזית:

ע"כ לא דכ"ע אבר קטן של קטן בן יומו לא. וק"ל הא טפי ניחא למימר דפליגי בדרבי ינאי וכה"ג הקשו התוס' לעיל (דף ח') ד"ה אמר אביי:

דף עח.

מאי הוי עלה ת"ש דתניא רשב"א אומר וכו' לא ידעתי מאי פשיטותא הוא זה הא ע"כ רבי נתן פליג עלה בברייתא דלעיל לפי המסקנא דלרשב"א אבר קטן של קטן ב"י והוא כהס"ד דלעיל דלימא כתנאי:

שם במלתא דשכיח ולא שכיח. עי' מ"ש בחיבורי שם ישראל פאה (פ"ו):

שם חלב אכילתו שכיחא רפואתו לא שכיחא וכו'. והקשה המההש"א לפי הפירוש שכתבו התוס' במתניתין דכדי גמיעה היינו במפרש בהדיא לשתייה א"כ מאי אהני ליה הא דשכיחא דהא דומיא דהכא במפרש לרפואה דאזיל נמי רבנן בתריה. ולק"מ דודאי נפ"מ בהא דאזלינן בתר אכילתו דאי הוי אזלינן בתר רפואתו לא הי' מהני אף במפרש לשתייה דלא מהני מפרש אלא לחומרא ליחייב בפחו' אבל לא לקולא לפטור כמ"ש התוס' במתניתין כמו במוציא תבן כמלא פי פרה לגמל דחייב וא"כ בדבש אף במפרש לאכיל' חייב בכדי ליתן על הכתות:

שם אמר אביי הכא בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה לי וכו'. והקשו בתו' אפילו אדם דעלמא נמי ופירש מהר"ם מדקתני לעיל (דף ע"ו) כלל אמר ר"ש ש"מ דבכל מצניע קאמר. משמע לכאורה אף שלא על דעת בעלים ולע"ד אינו חייב לאביי לרשב"א רק כשהצניעו הבעלים והמוציא הוציא על דעת הבעלים. דאביי לשיטתו זבחים (דף מ"ז) גבי הבעלים מפגלין ואמר אביי ר' אליעזר ברבי יוסי בקדשים ור"א בשחוטי לע"ג ורשב"א בשבת אמרו דבר אחד דנתחייב זה במחשבתו של זה ומסיק דשבת קיל מכולהו דבקדשים הוא בפנים ובע"ג הוא כעין פנים ע"ש. וא"כ כ"ש בשבת דאינו מחייב רשב"א אלא דומיא דקדשים דהקרבן הוא של בעלים והכהן עובד לשם הבעלים וכן בע"ג. וכן הכא בשבת בעינן שהצניעו רביה וצוה לאחר להוציא אבל אם הוציאו אחר לעצמו פטור:

שם ופנה לי המקום לסעודה והלך ופנה. וההיא דלקמן פ' מפנין (דף קכ"ז) דאין מפנין אלא לדבר מצוה ואיכא מ"ד דכל גברא מפנה לנפשיה ע"ש היינו בדבר של טרחא אבל בשאינו של טרחא מותר בכה"ג אולם צל"ע כיון דעיקר הוצאתו היתה לשם פנית המקום א"כ ה"ל דבר שא"צ לגופה והא הכא קאי לר"ש דמשאצ"ל פטור:

דף עח:

במשנה דוכסוסטום כדי לכתוב מזוזה. והקשו התוס' (פ"ב) דסוטה (דף י"ז) אמאי לא קאמר כדי פרשת סוטה דזוטר טפי ע"ש. ולולא דבריהם י"ל דבימי המשנה כבר בטלו מים המרים כדתנן סוטה (דף מ"ז) ר"י ב"ז הפסיקן ע"ש. וא"כ לא חשיב כלום:

ברש"י ד"ה קלף. דאיידי דדמיו יקרין לא עבדי מיניה קשר מוכסין. לכאורה אין לו הבנה דלמה לא יתחייב בשיעורא זוטא דלא חזי לתפילין ומזוזה דלא שייך לומר דאצנעיה לתו"מ ולמה לא יעשו ממנה קשר מוכסין ונראה דרש"י לשיטתו במנחות (דף ל"ב) ד"ה ודלמא להשלי' דשני חתיכות עור שתפרם נקרא קלף אחד מותר לכתוב עליו תו"מ ע"ש בתוס' וא"כ אף בשיעורא זוטא לא עבדי קשר מוכסין דאכתי חזי לתו"מ. אבל לשיטת הפוס' שהביא המ"א (סי' ל"ב) דבעינן דוקא עור שלם ע"ש קשה ועי' בספר עמודי אור (סי' א') ונראה דרש"י הוכרח לפרש כן לשיטתו סנהדרין (דף מ"ח) דהזמנה לאו מילתא היא גם לענין גוף הקדושה אבל לשיטת הפוסקים דבגוף הקדושה הז"מ ע"ש א"כ הכא כיון שעבדו לשמה אסור לכתוב בה דברים של חול ולא חזי לתשמיש אחר ועי' לעיל (דף ע"ז) בתוס' ד"ה ועוד ולקמן (דף ע"ט) בתוס' ד"ה כדי לכתוב:

גמרא והתניא כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא. והא דקתני כסלע לדעתי הוא פירושא דגרוגרת ] שיהא דק עד שיהא ברוחב כסלע:

בגמרא אמר ר"ש מאי שתי אותיות ש"א של קשר מוכסין. צריך טעם לר"ש דל"ל סברא דרבא דצריך בית אחיזה א"כ מ"ש מדיו דחייב בש"א דידן וכן קיי"ל דהכותב ש"א דידן חייב ושיעור הוצאה ומלאכה שוין כמ"ש התוס' לעיל (דף ע"ו):

שם המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש בלובן שצו כדי לכתוב שתו אותיות וכו' חייב. וק"ל הא נייר מחוק ראוי לכתוב עליו שטר כדקיי"ל ב"ב (דף קס"ג) שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר ואף דמסיק שם דאין עדים חותמין אלא א"כ נמחק בפניהם מ"מ משכחת לפעמים נמחק בפני עדים יהא חייב דעדיין ראוי הוא ועוד כיון דעכ"פ חזינן דיכול לכתוב על מחק א"כ חזי לכתוב עליו כתב בעלמא וכן ק"ל בשטר פרוע הא יכול למוחקו ולחזור ולכתוב עליו כנ"ל:

עוד צל"ע בשטר פרוע נהי דאין יכול לחזור וללוותו בו כמבואר ב"מ (דף י"ז) מ"מ הא כתב הסמ"ע בח"מ (סי' מ"ח) דהיינו דווקא בעדים שגובה ממשעבדי אבל כתב ידו דגובה מבני חרי יכול ללוות בו רק שלא יהא מוקדם ע"ש א"כ בשטר שאין בו זמן אפשר לחזור וללוות בו א"כ חשוב הוא דירויח בו פשיטי דספרא וצ"ע בכ"ז:

שם אמר רב יוסף אסור לשהות שטר פרוע איכא בינייהו וכו'. לכאורה הוי מצי לאוקמי דכ"ע אסור לשהות ש"פ וא"כ צריך לשורפו דלהניחו במקום הפקר אסור שמא ימצאנו ויגבה בו ולא עדיף מעצי אשרה דלשריפה קאי ור"י לשיטתו לקמן (דף צ') דמשמשי ע"ג כ"ש דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ורבנן לטעמייהו דפטרי בעצי אשרה וה"ה בש"פ או דרבנן סברי דמותר לשהות ש"פ ומיירי בשטר קטן שאין בו כדי לכרוך על צלוחית ש"פ:

ובעיקר הדבר צל"ע הא הכא מיירי בשבת דאין בידו לשורפו ולאבדו וע"כ משהי ליה גביה וא"כ חזי ליה בין כך לצור ע"פ צלוחיתו:

שם רבנן סברי אסור לשהות שטר פרוע. והקשה בגליון הש"ס הא יכול למחוק השטר ויהי' מותר להשהותו לצור ע"פ צלוחיתו והניח בצ"ע. ולע"ד י"ל דאסור למוחקו ולהשהותו דחיישינן שמא יבא לב"ד ויעשו לו קיום כדתנן ב"ב (דף קס"ח) מי שנמחק לו ש"ח מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד ועושין לו קיום. אף דמבואר בח"מ (סי' מ"א) דדוקא בידוע שנמחק באונס אבל אם נמחק מדעת אין עושין קיום מ"מ י"ל דאיכא למיחש לב"ד טועין כמ"ש המ"מ בשם הראב"ד הל' מלוה ולוה (פ' כ"ג) ואפי' למ"ד דלא חיישינן לב"ד טועין י"ל מ"מ לכתחילה אסור ליתן מקום לטעות ובלא"ה י"ל דאין אדם עשוי לטרוח ולמחוק שטר כדי לצור כדלקמן (דף ע"ט) לענין זריעה וטיט:

שם בגמרא והכא במודה בשטר שכתבו קמיפלגי דת"ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיים דיכול לטעון פרוע במיגו דמזויף. ושיטת התוס' דמיירי שיש בו כדי לצור ע"פ צלוחיתו דאסור לקיימו. וק"ל הא הכא מיירי לענין חטאת וקיי"ל גיטין (דף ג') דקיום שטרות דרבנן דמה"ת עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ע"ש. ושיטת התוס' ב"ב פ' יש נוחלין (דף קכ"ח) והרשב"ם פ' גט פשוט (דף ק"מ) דאפי' בטוען מזויף הוא דרבנן ומה"ת שטרא מעליא הוא ואפי' לשיטת הפוסקים שהביא הש"ך בח"מ (סי' מ"ו) והבית שמואל בא"ע (סי' קמ"א) שיטת הרמב"ם דבטוען מזויף בעינן קיום מה"ת ע"ש מ"מ בטוען פרוע הוא ודאי דרבנן כמ"ש התוס' בכתובות (דף כ"ח) ע"ש [ובעיקר הדבר מה שהקשו שם על קיום שטרות דרבנן א"כ לא שבקת חיי לכל בריה דכל אחד יזייף שטר על חבירו ויחתום עדים. כבר תירצו בעצמם שם כתובות (דף צ"ב) דמירתת לזייף ע"ש. וכן פירש"י גיטין (דף ג') דלא חציף לזייף ע"ש. וא"כ לא נחשד על כך כמו דלא נחשדו עדים לשקר ואכ"מ] ולשיטת הפוסקים דקנין דרבנן מהני אף בדאורייתא א"ש כמ"ש (פ"ד) דסוכה (דף מ"ו) גבי לא ליקני אינש לולבא בי"ט דבהגיע לפעוטות דמקחן מקח מדרבנן נקרא לכם מה"ת ע"ש. וכן הוא בגיטין (דף נ"ה) לענין קרבן גבי גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב כרת אף דלא קנה רק מדרבנן דכרת שע"י דבריהן באה לו ע"ש. אבל לשיטת הרמב"ם הל' לולב (פ"ח) דאפי' הגיע לפעוטות לא מקרי לכם מה"ת כמש"ש הל"מ ע"ש. וכן כתבו התוס' סוכה (דף ל') גבי וואנכרי בשינוי החוזר לברייתו דלא קני רק מדרבנן לא יצא ע"ש דקנין דרבנן לא מהני בדאורייתא קשה [והדברים ארוכים וכתבתי בבחיבורי ש"י (פ"ק) דפיאה, וכאן, אין, להאריך עוד) ואין לומר דמיירי בשטר שהוא כתיבת ידו דכתב הש"ך בח"מ (סי' ס"ט) דבכ"י בעינן קיום מה"ת ע"ש. ז"א דא"כ לא היה צריך לומר דפליגי אי צריך קיום דהא מבואר שם בח"מ (סי' ס"ט) דבכ"י יכול לטעון פרעתי ע"ש:

ואין להוכיח מכאן כשיטת הרמב"ם הל' עדות (פ"ג) דעיקר עדות שבשטר הוא מדרבנן דמה"ת בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ע"ש. וא"כ באינו מקויים דצריך תיקון מדרבנן לא הוי שטר כלל דהם אמרו והם אמרו וסברא זו הזכיר הבית שמואל בא"ע (סי' קמ"א) ז"א דאם מה"ת אין שם שטר עליה לא גרע מנייר פשוט דראוי לצור ע"פ צלוחיתו ואמאי פטור לרבנן. ואדרבה לכאורה להרמב"ם קשה טפי אמאי חייב לר"י הא מה"ת אינו יכול לגבות בו וה"ל אינו ראוי דבשלמא לשיטת הפוסקים בש"ך ח"מ (סי' כ"ח) דעדי שטר כשר מה"ת י"ל דפטור לת"ק באינו מקויים דכח בידם לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה אבל להרמב"ם דאינו שטר מה"ת אמאי חייב לר"י. שוב נ"ל דבשבת אין נפ"מ אם דאורייתא או דרבנן דבחשיבות תליא וכיון דחשוב אצל בני אדם יהיה מאיזה טעם שיהיה חייבין עליו וכן להיפוך:

דף עט.

ושלא לעבדו בכמה א"ל לא שנא. לכאורה תליא במחלוקת לעיל (דף ע"ו) במוציא תבן כמלא פי פרה לגמל אשר מזה הוכיחו התוס' ריש פירקין בדבר שדרכו למה ששיעורו קטן לא מהני מחשבתו שמתכוין לדבר ששיעורו גדול. ואולי יש לחלק דשאני הכא דמחוסר מעשה:

שם אין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה. רמב"ם הל' שבת (פ"ח) פסק דהזורע בכל שהוא. ולכאורה הוא נגד הגמרא דאין אדם טורח וכו'. וי"ל דשאני בזורע דאחשבה בפירוש כמו במוציא חטה אחת לזריעה פ' המצניע (דף צ"א) ע"ש ובזה א"צ לדחיקת רש"י פ' הבונה (דף ק"ג) גבי החורש כ"ש דחזי לביזרא דקרא. ופירש"י אע"ג דשנינו לעיל (דף צ') לענין הוצאת זרע דלועין שנים שאין אדם טורח בנימא אחת ה"מ הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק שאינו זורע אחת אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד ע"ש. ואני תמה הא גם בהוצאה אם הוציא בפירוש לזריעה חייב אפי' בחטה אחת כנ"ל ולא גרע זריעה גופה מהוצאה לזריעה:

ברש"י ד"ה בבישולה דאכתי לא חזי לעיבוד. עי' פ"י ביצה (דף י"א) בענין עור לפני הדורסן ומ"ש לעיל (דף ע"ה) בהגה"ה:

דף עט:

ורמינהו קלף ודוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה. והקשה בהגהת הרש"ש במשנה לשיטת הרמב"ם דמזוזה א"צ עיבוד לשמה. מאי פריך הכא דלמא מיירי באינו מעובד לשמה דלא חזי לתפילין. ולפמ"ש בטור י"ד (סי' רע"א) דבאינו מעובד לשמה יש תקנה לחזור ולעבדו לשמה ע"ש לק"מ:

שם הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס. והקשה הפ"י אהא דתניא מנחות (דף ל"ד) וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים נאמר כאן כתיבה וכו' מה להלן ספר אף כאן ספר. והשתא למה לי קרא הא ידעינן מההלכתא והוכיח מכאן כשיטת הרא"ש דכשרה על גויל ע"ש. ולק"מ דבכ"מ הלכה מוסיף על המקרא ופורט פרטי הדברים ואף אם היה כתוב בתורה בהדיא דבעינן ספר לא הוי קשה לן. דבתורה כתיב בדרך כלל דבעינן ספר וההלכתא אשמעינן איזה ספר בעינן ומצינו כי"ב לעיל (דף כ"ח) דכתיב בתפילין דבעינן מן המותר בפיך ומההלכתא ידעינן גם ברצועות וגידין דבעינן טהורות. ועי' מש"ש ולא פרכינן בכ"מ למה לי קרא והלכתא אלא בדבר אחד גופא בלא הוספה כמו בסוכה (דף ה') במחיצת עשרה ואין להאריך בזה:

שם חפילין שבלו וס"ת שבלה אין עושין מהן מזוזה שאין מורידין. והקשה הש"א (סי' מ"ח) ל"ל למיתני ס"ת הא ידעינן לה מתפילין שקדושת ס"ת חמורה מתפילין כמ"ש הב"י בא"ח (סי' ל"ב) לענין עיבוד לשמה דהמעובד לשם ס"ת כשר לתפילין והמעובד לתפילין אסור לס"ת ע"ש שדחק בזה. ואני תמה להיפוך מ"ש מפ' סוטה דאמרינן סוטה (דף כ') למ"ד דלא בעינן כתיבה לשמה מותר למחוק מפ' סוטה שבתורה ע"ש. וצ"ל כמ"ש התוס' בעירובין (דף י"ג) לענין לשמה דסתם ס"ת כותב לדעת כן שאם יצטרך פ' סוטה למחוק ימחוק מה"ת ע"ש. וא"כ לא שייך גם הורדה כמ"ש הש"א (סי' מ"ז) אבל לענין מזוזה ודאי הכותב ס"ת אינו מכוין שיקח ממנה למזוזה תדע דהא אמרינן שם לכל מטילין קנקנתום חוץ מפ' סוטה שבתורה למ"ד דמוחקין לה מה"ת ולענין דברים הנצרכים למזוזה כגון שירטוט פריך בפשיטות מנחות (דף ל"ג) הא מורידין עושין והא בעי שירטוט וכתבו התוס' והא דלא מוקי לה במשרטט דאין רגילין לשרטט. ס"ת דהפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ואם היו רגילין ליקח ממנה למזוזה היו משרטטין אותה ולפ"ז לא הוי ידעינן מתפילין דס"ד דמס"ת מותר כפ' סוטה כן היה נראה לכאורה אבל טעמא בעי באמת מ"ש פ' סוטה ממזוזה. [והתוס' סוטה (דף כ') כתבו הא דאין מטילין קנקנתום לפ' סוטה לאו משום דאתי למוחקו בפועל אלא כיון דמותר למוחקו מה"ת ש"מ דאאותה פ' דכתובה בתורה גופה קפיד קרא דבעינן שיכול למוחקו ע"ש וא"כ בפ' סוטה בסתם אין דעתו למחוק והדק"ל מ"ש ממזוזה] ואולי י"ל דבפ' סוטה לא חיישינן להורדה דהא פ' סוטה יוצא מן הכלל דהא כל השמות אפי' הכתובים על ידות הכלים אסור למחוק רק הכא כדי לעשות שלום בין איש לאשתו התיר הכתוב להוריד השם מקדושתו ולמוחקו וא"כ מטעם זה גם פ' סוטה שבתורה מותר להוריד ולמוחקו כדי לעשות שלום:

אולם ק"ל לפ"ז א"כ מאי פריך שם מנחות (דף ל"ג) הא מורידין עושין והא בעי שירטוט וס"ת אין רגילין לשרטט כמ"ש התוס' הא באמת אם היה מותר להוריד היו משרטטין ג"כ כמו פ' סוטה שאין מטילין קנקנתום שמותר למוחקו כנ"ל:

שם בגמרא. דכתיבא אמאי לאו דכתיבא אדוכסוסטוס. וק"ל דהא בעי למימר דכתבו לכתחילה שלא כדין אדוכסוסטוס שאינה כשרה אלא בדיעבד. ובמנחות (דף ל"ב) דפריך הא מורידין עושין והא בעי שירטוט וכתבו התוס' דלא בעי לשנויי במשורטטין דאין רגילין לשרטט דהפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ע"ש וי"ל:

דף פ.

ברש"י ד"ה אות אחת. ואי אמרת ת"ל משום קולמוס לא מיחייב עליו משום שהוא טפל לפחות מכשיעור. לא הבינותי דז"א מספיק אלא אקלמרין. דא"צ לו לתשמיש אלא לצורך הוצאת הדיו אבל בקולמוס הא צריך לתשמישו לכתוב בו ותניא לקמן (דף צ"ג) דאם הכלי צריך לו חייב אף על הכלי ולפ"מ דמסיק שם דנפ"מ בשגג על האוכלין והזיד על הכלי או בנודע וחזר ונודע א"ש ג"כ הכא ועי' לקמן (דף צ') בתוס' ד"ה המוציא קופת:

בתוס' ד"ה אות אחת. שמא כה"ג לא מצטרפי. לכאורה אין לו טעם למה לא יצטרפו ומ"ש מכ"מ דשני חצאי מצטרפי ואולי משום שאין שיעורן שוה כמ"ש הרמב"ם (פי"ח) דשני אותיות בדיו ובקלמרין צריך יותר מב"א כדי שיעלה על הקולמוס אולם לפ"ז א"א בדיו וא"א בקלמרין צריך לצרף בודאי:

בגמ' הוציא אות אחת וכתבה וכו' בעידנא דאפקיה לבתרייתא חסר ליה לשיעורא דקמייתא. צריך לחלק בין שבת לאכילה בחולין (דף ק"ג) דאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב:

שם והאמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו. לכאורה לפי הס"ד דמיירי גם במעביר הוי מצי לאשמעינן גם לר"ע לפמ"ש התוס' לעיל (דף ד') דביד לא אמרינן קלוטה כהונחה דמיא:

בתוס' ד"ה והא אמר. תימא לר"י ותני עלה תוך ג' לד"ה חייב. ולולא דבריהם י"ל דרבא מוקי להברייתא שנח משהו כדלקמן (דף ק') שאחזתו הרוח משהו באויר וכן משמע דרבא קאי אהך ברייתא גופא דתוך ג' לד"ה חייב וקאמר עלה והוא שנח משהו ואוקי מחלוקת דר"ע ורבנן בתוך י' ג"כ בנח משהו דלרבנן לא מהני למעלה מג' בנח משהו דלא הוי כהנחה ע"ג קרקע ולר"ע מהני כמו תוך ג' לרבנן ובזה מיושב קצת מ"ש התוס' לעיל (דף ה') ד"ה ודלמא הנחה הוא דלא בעי דלמא מחייב ר"ע ב' אהוצאה והכנסה ע"ש. ולפמ"ש י"ל דפריך לרבא דליכא לחייבו אהכנסה כיון דאחזתו הרוח משהו בר"ה כבר נפסק כחו והרוח בעצמו קא עבד הכנסה:

ברש"י ד"ה והוא שיש חיוב חטאת וכו'. כגון קרפף יותר מבית סאתים. עי' בגליון הש"ס שהקשה מסוגיא דלעיל (דף ז') אולם בירושלמי עירובין (פ"ב) הוא מחלוקת ומסיק דלא אמרינן רואין כשיש בו דיורין ע"ש:

בתוס' ד"ה אבל פיסלא. ואומר ריב"א דללישנא קמא צריך לפרש הכא שהוא רה"ר. וכתב המהרש"א דללישנא בתרא ניחא כפשטיה דהוה מקום פטור ולאביי לא מפסיק משום דמותר להשתמש בשניהם. ולא הבנתי הא הכא לענין חיוב חטאת דאורייתא היאך שייך לחלק בין כרמלית למקום פטור הא מה"ת אף כרמלית הוא מקום פטור:

בגמ' מיתיבי רשב"א אומר אם לרפואה וכו'. וקשה הא לכאורה דת"ק פליג א"כ מאי פריך דלמא מתניתין כת"ק ועוד משמע דרשב"א קאי אמתניתין גופא ופליג עלה ולפמ"ש כותבי כללות דכ"מ דתני רשב"א אומר בלא מחלוקת הלכה הוא א"ש:

בתוס' ד"ה מיתיבי. דאי לאו ר"ה הוי מוקי למתניתין לרפואה. ולפ"ז אף להמסקנא דמוקי ברייתא בעירנית הוי מצי לאוקמי גם מתניתין בעירנית ולרפואה:

שם בד"ה אם לרפואה. ונראה לר"י דהכי פירושו שאותו כחול ראוי לרפואה. והא לא ניחא להו לפרש שהוציאו לרפואה. משום דבמוציא דינו כמצניע כדמשמע לקמן ריש המצניע (דף צ') דפריך למה לי למיתני המצניע ליתני המוציא וע"ש ס"פ אמר ר"ע בתוס' ד"ה אם לנטיעה:

שם זפת וכו' תנא כדי לעשות נקב קטן. לכאורה הוא שיעור גדול משעוה שהוא כדי ליתן ע"פ נקב קטן של יין. וק"ק דבמס' כלים (פ"ג) משמע שהיו נוהגין לזפות בזפת ע"פ נקבים של חבית וא"כ ה"ל לשער בכדי ליתן ע"פ נקב שהוא שיעור קטן ואפי' לר"י דפליג שאין מקבלין חמין כצונן מ"מ ביין מודה כדאמר התם ואם ליין טמאין ע"ש:

דף פ:

מאי טעמא משום דזוטרא אימא דציפרתא. לכאורה טפי הי' לו להקשות אי משום דזוטרא ע"כ שלימה היא ומ"ש מכל שיעורי שבת דכגרוגרת ובגרוגרת מביצה לא שייך לפלוגי בין גדולה לקטנה. ואולי דציפרתא הוא זוטר מגרוגרות ופריך משיעור זוטר טפי:

דף פא.

שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. עי' מ"ש פ' במה אשה (דף נ"ח):

שם כלאחר יד. אע"ג דגם כדרכו אינו אלא דרבנן. אף שכתבו התוס' דהוי פסיק רישא (ולשיטת הערוך לקמן (דף ק"ג) צ"ל דהוי פ"ר דניחא ליה) מ"מ הא כתבו התוס' לקמן (דף צ"ד) דתלישת שער הוי מלאכה שאין צריך לגופה. ורבא הא ס"ל לקמן (דף קמ"ב) כר"ש דמשאצ"ל פטור. מ"מ במשאצ"ל החמירו טפי כמ"ש הר"ן פ' חבית וכן לעיל (דף ל"א) במכבה את הנר כמש"ש הפ"י ועי' בפ"י בסוגיא דהשרת נימין דאף במתכוין ממש הוא דרבנן וצל"ע לפ"ז לשיטת תה"ד הביאו המ"א (סי' שי"ד) דפ"ר בדרבנן לא גזרו והא הכא אסור כדרכו אף שהוא פ"ר בדרבנן:

שם מדוכה קטנה של בשמים אם יש עליה עד מותר וק"ל דמשמע אם אין עליה עד אסור לקנח בה משום מוקצה לשיטת רש"י הא בכל הסוגיא מתירין מוקצה משום כבוד הבריות כמו בצרור אם אין לפניו חרס ובאבנים מקורזלות כמ"ש התוס' בסמוך (והא דאמרינן לעיל (דף מ"ג) באבנים מקורזלות דחזיין לבית הכסא צ"ל דהיינו נמי משום היתר כבוד הבריות) ולשיטת התוס' דביש עליה עד מותר אפי' ביותר ממלא היד א"ש דיותר ממה שצריך אין בה משום כה"ב אבל לשיטת רש"י קשה. ואולי מיירי ביש לפניו חרס מאגני כלים מכי"ב דלא הוצרך לכה"ב ואינו מותר אלא כשיש עליה עד דלא הוי מוקצה כלל. והנה בש"ג משמע דאבנים מקורזלות לא הוי מוקצה בעצם. ולכאורה הוא נגד התוס' ד"ה מהו להעלותם. וכן משמע מדלא התירו רק ג' ולא יותר:

ברש"י ד"ה מדוכה קטנה. מלאכתה לאיסור. והקשה בדרוש וחידוש הא דבר שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו. וכן רמז בגליון הש"ס לפירש"י לקמן (דף קכ"ג) דמדוכה אסור דמייחד לה מקום וה"ל מוקצה מחמת חסרון כיס והניח בצ"ע. ולע"ד י"ל פירש"י דאיסור מחמת חסרון כיס גופיה לא שייך אלא בדבר שמלאכתו לאיסור כמו סיכי זיירי ומזורי לקמן (דף קכ"ג) שהן כלי צבעין או כלי אורגין שמלאכתן לאיסור וכן שם (ע"ב) מסר הגדול ויתד של מחרישה וחרבי דאושכפי כולהו מלאכתן לאיסור וסכינא דאשכבתא לשיטת התוס' דהוא סכין של שחיטה ודאי מלאכתו לאיסור ולשיטת רש"י דקצבין קוצבין בו בשר נמי י"ל דהוא עשוי למכירה דאסור בשבת ועוד הא איכא למ"ד פ' מפנין (דף קכ"ח) דבשר תפל אסור לטלטלו ועי' בש"ע (סי' ש"ח) דדברים המיוחדין לסחורה אסור ממוקצה דח"כ ועכ"פ אין דרך לטלטלו בשבת ושייך בו מוקצה. וכן גשוש של ספינה לקמן פ' כל הכלים (דף קכ"ה) דפירש"י דקפיד עליה וה"ל מוקצה מחמת חסרון כיס הוא ג"כ מלאכתו לאיסור דאסור לשוט בספינה. ואפי' לשיטת הרשב"ם עירובין (דף מ"ג) דמותר ליכנס בספינה מ"מ אסור לישראל להוליך הספינה תדע דהא אפי' למאן דלא ס"ל דקפיד עלה אסור לטלטל בלא הכנה כמבואר שם וא"כ ה"ל מלאכתו לאיסור. וכן ארזי ואשוחי דלקמן (דף קנ"ז) דהוא עצים העומדים לבנין ומלאכתן לאיסור וכן משמע בענין מדוכה גופה לקמן (דף קכ"ג) דהוכיח מדמדוכה אסור לטלטל ש"מ דמלאכתו לאיסור אסור לצורך מקומו ודחי לה שאני הני דמייחד להו מקום ע"ש. משמע דקאי אזה גופה דדבר שמלאכתו לאיסור אינו אסור אלא במייחד מקום. אבל דבר שמלאכתו להיתר ומשתמש בה בשבת היאך שייך בו מוקצה משום דמייחד מקום. והשתא מיושב מאוד מה דפירש"י דמלאכתו לאיסור דהוא עיקר איסור מוקצתו בכלי ולא נחית הכא לבאר פרטי דינו דהיינו מחמה לצל אף באינו מייחד מקום ולצורך גופו במייחד מקום וי"ל עוד בד"א:

דף פא:

בתוס' ד"ה וחכמים. דליכא למימר דכשאינו באיבוס אסור דבטל אגב קרקע וכו'. לכאורה הוי מצי לפרש כפשוטו דבאיבוס הוי כהתקינן למאכל בהמה כדתנן לקמן פ' מפנין (דף קכ"ו) גבי חבילי וכו' אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן בשבת וא"ל אין מטלטלין ע"ש וכשאינו באיבוס עומד לעצים ולא ניתנו עצים אלא להסקה ואולי דהתוס' לשיטתם לקמן (דף קכ"ח) דסתמן הוי כהכניסן למאכל בהמה ע"ש וא"כ אפי' בקרקע עומד למאכל בהמה. אבל יש לחלק דהתם דוקא כשהכניסן:

בגמ' אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו וכו' אמר רב פפי ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולה. עי' רש"י ותוס' שדחקו מהא דהיה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות מיחייב משום תולש. ועוד הקשו מההיא דגיטין בעציץ דמיפסק אוירא הוי כתלוש מה"ת ולולא דמסתפינא דהנה בדו"ח הקשה אהא דפריך מר"ל אר"ה דאסור לפנות בשדה ניר הא טעמא דר"ל דס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר והא ר"ה תלמיד דרב והא רב ס"ל כר"י דדבר שא"מ אסור ע"ש. אמנם כשאני לעצמי לכאורה לפמ"ש התוס' לעיל (דף ע"ג) דלא נקרא תולש אלא בצריך לעצים. א"כ י"ל טעמא דר"ל דהכא כיון שא"צ להעשבים רק דממילא נתלשים לא נקרא תולש כלל ופריך שפיר [ואף שכ"ש מסוגיא דעירובין (דף ק') גבי אסור לילך ע"ג עשבים אף שא"צ להעשבים י"ל דאינו אלא מדרבנן ואסור שלא לצורך כדקאמר הכא אם אמרו לצורך וכו'] והשתא מיושב מאוד דחייב בפרפיסא שהניחו על יתדות מה"ת דהא צריך להזרע והוי בכלל תולש אף שא"צ לתשמיש רק להניחו על יתדות מ"מ לא יצא בזה מכלל תולש דאטו אם יתלוש פירות שלא לאכול רק לזרוע במקום אחר האם נמי נימא דיצא משום זה מכלל תולש וניחא הכל:

בתוס' ד"ה והניחו. דשמעתין לא סברא דחויא דרבא דהתם. לכאורה קשה לפ"ז למה להו להתוס' לדחוקי דהא דמחייב אביי הוא דרבנן דלמא ס"ל כרבא דגיטין דאוירא מפסיק וה"ל תולש מה"ת וי"ל דלא ניחא להו לפרש הכא דא"כ מאי פריך לרב הונא בשדה ניר מר"ו דלמא גם ר"ה ס"ל כרבא דהתם ואיסור דאורייתא הא לא כלי חרס הבאה מלוג ועד סאה ברביעית ובודאי סתם שרי משום כבוד הבריות. ובתוס' דגיטין (דף ז') משמע דרבא גופיה לא קאמר רק לדחויא בעלמא:

דף פב.

מיתיבי היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס. לכאורה הוי מצי לשנויי דטעמא דר"ה דאינו מקנח בחרס משום השרת נימין וס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור כדבעי רבא לומר אליבא דרבי יוחנן והברייתא אתי כר"ש. ואולי פשיטא ליה להמקשה דטעמא דר"ה משום סכנה ועוד משמע מהא דתרגם רפרם קמיה דר"ח וכו' דר"ח גופא דהוא בר פלוגתיה דר"ה היה שם:

במשנה חרס וכו' ר"י אומר כדי לקבל בו רביעית. קצת צ"ע למ"ד לעיל דמקנחין בחרס וכיון דחזי לקינוח חשוב לענין שבת כדפירש"י לעיל באבנים מקורזלות וכדלקמן (דף קכ"ב) גבי חרס קטנה דקאמר רבא מותר לטלטלו אפי' בר"ה גבי אתווסאי מסאני טינא דחזי לכפורי ע"ש. וכן כתב המ"מ הל' שבת (פ' כ"ו) בשם הראב"ד דשירי טליתות מותר לטלטל דראוי לקינוח וכיון דמקרי ראוי ודאי מקרי חשוב לענין הוצאה וא"כ ה"ל לשער בכדי הראוי לקינוח דהוא פחות מרביעית דשיעור קינוח הגדול מכולן קיי"ל לעיל דהוא כביצה ורביעית הוא ביצה ומחצה ועוד לכי דייקת ביה חרס המקבל רביעית ובפרט למאי דמפרש בסוגיא לר"מ מיקוד גדול שהוא יותר מרביעית תוכל לחלק לג' חלקים כזית (דהוא חצי ביצה) וכאגוז וכביצה. ועכ"פ לג' אגוזים לר"מ:

בגמ' לחתות אש מיקוד גדול. דהוא יותר מרביעית וק"ל היאך אפשר דלר"מ גיסטרא המקבל רביעית אינו חשוב הא קיי"ל חולין (דף נ"ה) לענין טומאה שברי חרס אינה באה מיותר מסאה. וכן תנן סתמא מקואות (פ"ד) ר"י אומר לא אמרו רביעית אלא בשברי כ"ח ואפי' לפמ"ש התוס' שם ובפ' המצניע (דף צ"ה) דהיינו דווקא ביחדו לגיסטרא ע"ש מ"מ מדמהני יחדו לענין טומאה הוי מנא נמי לשבת אפי' בלא יחדו כמ"ש התוס' לקמן (דף קכ"ג) וכדקאמר שם בסוגיא לענין שבת מידי דחזי בענין טלטול ע"ש וכ"ש לענין הוצאה וצ"ע:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה