אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
כלל גדול - פרק שביעי
בתוס' ד"ה כלל גדול. ועוד קשה לר"י דתנן פ' אמרו לו שאלתי את ר"א וכו' אמר לו חייב על כל אחת ואחת ק"ו מנדה וכו'. טפי ה"ל להקשות כיון דילפינן מנדה ובנדה גופא אינו חייב אלא אחת אף דנודע לו בנתיים שהיתה נדה רק שלא נתודע לו החטא בשבועות (דף י"ז) גבי אמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב קאמר שם דחייב שתים אחת אכניסתו וא' איציאתו דפריך אי בע"ה אמאי הא אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ופירש"י ותו' דאף שנתודע לו שהיתה נדה מ"מ לא ידע דחטא דכסבור אנוס הוא וע"ש בתו' ד"ה ואי בע"ה וי"ל וכו' מ"ש לקמן (דף ע"א):
דף סח.
במשנה העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת. לכאורה משמע דקאי אשבתות הרבה דמיירי בה כולה מתניתין ובזדון שבת ושגגת מלאכות חייב אחת על הכל. וק"ל לרב חסדא בכריתות (דף ט"ז) דבזדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא דשבתות כגופן מחולקין דמיין. ופירשה הרמב"ם בהל' שגגות (פ"ז) דקאי אמלאכות הרבה מעין מלאכה אחת וע"ש בל"מ שהקשה עליו ובערוך לנר בכריתות שמיישבו ע"ש. וא"כ הא דתנן היודע שהוא שבת חייב על כל מלאכה היינו של כל השבתות חטאת אחת כדפירש"י הכא (ודלא כפירש"י שם בכריתות) וא"כ האיך יפרש בבא דמלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בשלמא לפירש"י בין בכריתות דחייב על כל מלאכה של כל שבת ושבת או לפירש"י הכא דחייב על כל מלאכ' של כל השבתו' א' א"ש דמעין מלאכ' דינו ממש כמלאכה א' דרישא דמתניתין דחייב על כל מלאכ' של כל השבתות או שג כל שבת ושבת. אבל לשיטת הרמב"ם דבמלאכה אחת ממש חייב על כל השבתות אחת אפילו בז"ש וש"מ ובמעין מלאכה חייב על כל שבת ושבת איך יפרש מתניתין:
בגמרא. שביעית איתא במאכל בהמה. מכאן ק"ל סוגיא דסוכה (דף מ"ו) דקאמר עצים חין בהם קדושת שביעית דכתיב לאכלה מה שהנאתו וביעורו שוין ופירש"י וכיון דפירות שביעית לא נתנו אלא לדבר שהנאתו וביעורו שוין ממילא עצים שאין הנאתו וביעורו שוין אין בהם קדושת שביעית ע"ש. וקשה הא פסק הרמב"ם הל' שמיטה (פ"ה) פירות המיוחדין לאדם אין מאכילין לבהמה וכן משמע במס' שביעית (פ"ח) דתנן פירות שביעית דינן כתרומה קל מהן שביעית שנתנה להדלקת הנר ע"ש. משמע אבל לבהמה לא ואפ"ה נוהג במאכל בהמה קדושת שביעית ואולי י"ל דשאני הכא דגלי קרא בהדיא לבהמה ולחית השדה. ועדיין צ"ע. אולם מצינו בפירות כבוסין אף דקיי"ל סוכה (דף מ') דאין מוסרין פירות שביעית למשרה וכביסה ואפ"ה נוהג דין שביעית בפירות כבוסין כמבוא' ברמב"ם ה"ל שמיטה (פ"ה) וע"ש בכ"מ:
שם ולקיטתו כאחד. וק"ל דבר"ה (דף י"ג) משמע מפירש"י דמיני קטניות אין לקיטתן כאחד ע"ש. ובפיאה (פ"א) תנן דקטניות חייב בפיאה ע"ש. ובחיבורי שם ישראל כתבתי ישוב על זה:
בתוס' ד"ה והא מעשר. כיון דאינו גדול מן השני. לכאורה הא הכלל הראשון יותר גדול דבכלל הראשון כולל כל המין שהוא אוכל וכו' ובכלל הב' פרט בהמינים אנו שאינו חייב עד שיעשה אוכל. מ"מ בדין אינו גדול דהא הא דקתני כל שהוא אוכל וכו' ע"כ אינו עד שיעשה אוכל. ואף דבשבת נמי בכלל הראשון דחילוק חטאות הוא ג"כ בדבר שדרכו להצניע הכא שני ענינים נינהו שאינם סתירה זל"ז משא"כ במעשר שני הכללים הוא ענין אחד:
בתוס' ד"ה ואלו פיאה. ואין רק ח' אילנות דחייב בפיאה לכ"ע ובר"ה (ד' ט"ו) והר"ש בפיאה (פ"א) כתבו דגם בנות שוח חייב ע"ש ובתוספתא (פ"א) דפיאה הוא מחלוקת דתנאי ע"ש ובברכות (דף ל"ה) כתבו דאדרבה כל אילנות חייב בפיאה ע"ש ובחיבורי שם ישראל הארכתי קצת בזה. ומ"ש עוד דסתם קציר הוא דגן עי' מ"ש פיאה (פ' ו'):
דף סח:
בתוס' ד"ה אבל לא שכחה מדלא תני בבא אחריתא דאינו חייב אלא על כל שבת ושבת. והקשה המהרש"א ובת"י הא לא איצטריך למיתני בבא אחריתא דמסיפא שמעינן מדקתני היודע שהוא שבת חייב על כל מלאכה משמע הא לא שכחה אינו חייב על כל מלאכה ולע"ד ליכא למשמע מסיפא דא"ל דבסיפא היודע שהוא שבת אינו חייב רק על כל מלאכה של כל השבתות כמ"ש התוס' ד"ה וכ"ש אבל בשוכח שהיום שבת חייב על כל מלאכה של כל שבת ושבת כמ"ש התו' ד"ה ליתני. ואפילו למ"ד בכריתות דגם ביודע שהיום שבת חייב על כל מלאכה של כל שבת ושבת מ"מ איכא לאשמעינן דלא אתי למטעי כנ"ל וע"כ מוכרח דבאמת דחייב על כל מלאכה:
בתוס' ד"ה וכ"ש האי. ואינו כן לרבה דכריתות. כתב מהרש"ל שא"צ לכ"ז דבודאי לפי האמת וכו' אבל לפי הס"ד וכו' ה"ה איפכא כשיודע שהוא שבת שמביא נמי אחילוק שבתות. ולא ידעתי מאי קאמר הא רבה דייק ממתניתין מדלא קתני שחייב אכל מלאכות של שבת ושבת, וע"כ גם להס"ד צ"ל הכי והנה המהרש"א השיג עליו מלמאן דפליג עליה דרבה ע"ש ולכאורה מה זה השגה דלמא בזה הסברא גופא פליגי אי תליא זה בזה אי לא כדפליגי הס"ד והאמת למהרש"ל:
בגמרא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה וכו'. הרמב"ם הל' שגגות (פ"ב) פסק כרב ושמואל דאפילו תינוק שנשבה חייב והכ"מ והל"מ דחקו בזה דקיי"ל כר"י נגד רו"ש ע"ש. ולא ידעתי מדוע לא הזכירו כלום משתי סוגיות ערוכות. א' בשבועות (דף ה') למ"ד ידיעת בית רבו שמה ידיעה לא היה לו ידיעה היכי משכחת לה ומשני בתינוק שנשבה וכו' ע"ש. והב' בהוריות (דף ג') גבי שגגת ע"ג וידיעת עבודות משכחת לה בתינוק שנשבה ע"ש מיהו בזו י"ל דהא עכ"פ יודע מקצתה ובודאי אינו צריך שידע כל פרטיה דאפילו חכמים אינם יודעים כההיא דשבועות (דף ה') מקרא דלא ידע אנוש ערכה:
שם בגמ' וחייב על הדם אחת. וק"ל מדוע לא אשמעינן טפי דחייב על הנדה אחת דתנן כריתות (דף ט"ו) דהבא על חמש נשיו נדות חייב על כל אחת לכ"ע אפילו לר"ע כמש"ש התוס' הואיל דיש בה שתי אזהרות ע"ש אבל בחל ודם הא כל אדם נמי חייב אחת ואין הרבותא אלא לר"י דאמר תמחויין מחלקין כמ"ש התוס' וצ"ע דהא אתי כר"ע דקתני וכך היה מונבז דן לפני ר"ע והא ר"ע לית ליה בכריתות (דף ט"ו) כר"י וכן פסק הרמב"ם בהל' שגגות (פ' ו') דאין התמחויין מחלקין:
שם אמר לו הן וכ"ש שהוספת פי' שהיתה לו ידיעה רק ששגג בקרבן חייב. וק"ל הניחא בחלב ודם אבל בשבת וע"ג אם ידע האיסור ועבר במזיד הא קיי"ל חולין (דף ה') דאין מקבלין ממנו שום קרבן. ועי' בתו' בסמוך (דף ס"ט) ד"ה אלא למונבז וי"ל:
בתוס' ד"ה כי הכיר ומיהו קשה לר"י ליתני תינוק שנשבה ובפ"י כתב דלא תני הכא אלא מילי דשייכי לשבת אבל מילתא דתינוק שנשבה הוא בכל העבירות. הא לכאורה בברייתא דבסמוך במחלוקת מונבז ורבנן קתני ג"כ כ"ג בשבת וקתני הך דתינוק שנשבה:
דף סט.
בתוס' ד"ה אלא למונבז. דאין סברא לחייב בהזיד בקרבן דלאו שב מידיעתו הוא. לכאורה י"ל להפוך דבהזיד בקרבן ושגג בכרת לא נקרא שב מידיעתו דלכאורה דחוק מאוד דר"י ור"ל סברי כמונבז ופליגי אליבא דרבנן אבל י"ל דפלוגתייהו לכ"ע דס"ל דתרתי נקרא שגגה או שגגת קרבן או בהזיד בקרבן ושגג בכרת למר ובכרת ולאו למר. ולפ"ז לא מצי למימר למונבז ששגג בלאו והזיד בקרבן דא"כ היינו רבנן לר"ל אולם התו' לא ניחא להו בזה דא"כ מאי פריך בסמוך לר"ל דידע לשבת במאי דמצי למימר דידע לשבת בקרבן. וכן מוכח בברייתא דבסמוך דקתני אבל אינו יודע אם חייבין עליה קרבן ולא קתני יודע דחייבין קרבן אבל אינו יודע דאיכא עליה כרת ולאו. אולם בעיקר הדבר בשגג בלאו והזיד בקרבן. לכאורה מחוסר ביאור היכי משכחת לה ששגג ולא ידע גם הלאו וסבר שאין שום איסור בדבר אפילו במזיד ובשוגג יהיה חייב קרבן לדעתו. אולם לפמ"ש מהר"ם דהזיד בקרבן ובכרת ניחא טפי. ועל ד"ז נ"ל ליישב קצת ג"כ קושיית התוס' לעיל ד"ה כל שכן דיפטר מההיקש הכיר ולבסוף שכח ר"ל שלא יתחייב כ"א בשגגת קרבן לבד שלא ידע דבשוגג חייבין קרבן. דלכאורה צריכין להבין באיזה שוגג היתה טעותו. דבשכח לאו וכרת באמת לא יהי' חייב לפי קושייתם ואתה צ"ל לפי טעותו. והפוך בה והפוך בה והמ"י:
בתוס' ד"ה כגון. וטעמא דר"י דלא כתיב לאו בהיקשא דר' יהושע אלא כרת וק"ל א"כ לעיל דפריך ורבנן האי תורה אחת מאי עבדי ליה. אמאי לא משני דאתי לדר"י דבעינן שגג בכרת והא דבעינן דבר שחייבין על זדונו כרת אימא דנ"ל מג"ש דעליה כרבי. ועוד בסמוך גבי שבועת ביטוי דפריך הכל מודים מאן ר"י פשיטא וכו'. הוי מצי לשנויי דטובא קמ"ל דה"א כיון דהא דשגגת קרבן לא מהני עד שישגוג בכרת הוא מקרא דתורה אחת א"כ ממילא שבועת ביטוי דאינה בכרת ואינה בכלל דתורה אחת מהני אף שגגת קרבן. וכן בתרומה דפריך פשיטא. הא כיון דלאו בר קרבן הוא ודאי אינו בכלל קרא דתורה אחת וי"ל:
בתוס' ד"ה אמר קרא. קשה לר"י מנ"ל לר"ל דרבנן דרשי הכי והא איהו סבר כמונבז. לא הבנתי קושייתם די"ל דס"ל ר"ל דרבנן לא ידעי דשגגת קרבן לא שמה שגגה ודלא כמונבז אלא מהאי קרא גופי' אשר לא תעשינה בשגגה עד שישגוג בלאו. ואי ס"ד דרבנן לא דרשי הכי א"כ מנ"ל דשגגת קרבן לא שמה שגגה והא אדרבה ר"ל ס"ל כמונבז דשגגת קרבן שמה שגגה וא"כ סברא החיצונה דשמה שגגה ע"כ צ"ל דדרשי מקרא דאשר לא תעשינה. וממילא ידעינן דבעינן שגגת לאו למאן דדריש קרא אבל איהו גופיה לא דריש קרא כרבנן דס"ל כמונבז:
בגמרא דידע לשבת במאי. בירושלמי בפירקין (הל' ב') מוסיף אמתניתין דאבות מלאכות הושטה והא דלא חשיב לה משום דלית בה תולדה ע"ש. וא"כ איכא למימר דידע לשבת בהושטה. וצ"ל לתלמודין דהושטה בכלל הוצאה:
בתוס' ד"ה דידע. תימא לר"י דאמאי לא קאמר דידע על שבת בעשה. עי' ברמב"ם הל' שגגות (פ"ז) שכתב דהיודע שהיום שבת ולא ידע שהמלאכות אסורות מביא ל"ט חטאות ובכ"מ שאלו לר"א בנו הא לא משכחת אלא דידע לשבת בעשה ואי ידיעת עשה שמה ידיעה אמאי לא משני דידע לשבת בעשה ע"ש. ולע"ד י"ל דהרמב"ם מפרש דר"ל ס"ל דבעינן שישגוג גם בעשה שלא ידע איסור כלל ולא נקט אלא הלאו משום שאר איסורים דאין שם עשה אבל בשבת בעינן שישגוג גם בעשה. ומיושב קושיית התוס'. אבל הרמב"ם הא פסק כר"י דאפילו שגגת כרת חייב א"כ כ"ש בידע בעשה ושגג בלאו דחייב:
בגמרא סד"א הואיל וחייב קרבן חידוש הוא וה"ה דהוי מצי לשנויי סד"א דבשבועת ביטוי ע"כ שגגת קרבן שמה שגגה דלא משכחת שבועה לשעבר אלא בשגגת קרבן כדקאמר בסמוך וע"כ גזירת הכתוב הוא דשמיה שגגה קמ"ל אלא דעדיפא מינה משני:
שם דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן. וק"ל הא אשכחן בשבועות (דף כ"ד) דקאמר והרי אשם דזדונו לאו ע"ש ואם באנו לחלק בין אשם לחטאת דלא אשכחן א"כ בשבועת ביטוי נמי לאו חידוש הוא דהוא בעולה ויורד דקיל ולא בעי כרת. תדע דהא ר"א ס"ל בהוריות (דף ט') דנשיא מביא בטומאת מקדש חטאת קבוע משום דאית ביה כרת. והל"ל בקיצור מהו דתימא בקרבן עו"י שגגת קרבן שמה שגגה. [ובר מן דין ק"ל דהוי מצי למימר מהו דתימא בשבועת ביטוי שגגת קרבן שמה שגגה הואיל דהוא בעולה ויורד ואשכחן בעו"י דשגגת קרבן שמה שגגה בשמיעת קול כמ"ש התו' בשבועות (דף כ"ו) דשבועת העדות לכ"ע שמה שגגה משום דחייבין גם על המזיד] ועוד קשה מדוע לא קאמר הכל מודים באשם מעילות עד שישגוג בלאו שבה. ואולי לא ניחא ליה בזה דז"א לרבי דא"ל סנהדרין (דף פ"ד) דהזיד במעילה במיתה בידי שמים:
דף סט:
ברש"י ד"ה איזה שבועת ביטוי לשעבר דאי כסבר שאכל וכו' האדם בשבועה פרט לאנוס. לכאורה הא בלא"ה ה"ל מתעסק דכסבר שנשבע בהיתר ונמצא שהוא איסור כמ"ש התוס' כריתות (דף י"ט) דשוגג הוא טעות בהלכה ומתעסק הוא טעות בדבר שהוא היתר לכ"ע אם היתה כמו שהוא סבור ע"ש ובשלמא בלהבא דבאכילה הוא חייב אף במתעסק שכן נהנה כמו בחלבים אבל בלעבר דהשבועה הוא האיסור ובשבועה הא לא נהנה כלום. וטפי הל"ל דאתי למעט כששכח בעת שבועה איסור שבועה דה"ל שוגג ממש. ולפמ"ש לעיל ריש מכילתין (דף ב') דבקרבן עולה ויורד חייב אף במתעסק א"ש:
בגמרא בכל יומא עושה כדי פרנסתו אפילו בההוא יומא. צל"ע לפמ"ש התוס' מנחות (דף ס"ג) גבי חולה שאמדוהו לשני גרוגרות. דלהרבות בשיעורא אינו אלא איסור דרבנן ע"ש א"כ אם יכול לבשל בקדרה אחת ולקוץ באשכול א' לשני ימים מוטב להרבות בשיעור דרבנן מלבשל למחר דה"ל איסור דאורייתא [ואפילו באופן שמסופק דיכול להיות שלמחר יגיע לישוב אפ"ה הא עדיפא כההיא דר"ה (דף ל"ד) מוטב לילך למקום שתוקעין מלמקום שמברכין ל"צ דהא ודאי והא ספק ע"ש] אולם שיטת הר"ן ביצה (פ"ב) דלהרבות בשיעור הוא דאורייתא א"ש. אולם עדיין צ"ע לפמ"ש בתשו' רמ"א הביאו הש"א (סי' נ"ט) גבי מילה ע"י ב' מוהלין אף דאפשר ע"י מוהל א' כדמצינו בפיקוח נפש דאין מדקדקין לעשות הקל דשבת הוא אצלו כחול אפילו בלא זמנו בהול כמו במילה ע"ש. א"כ ה"ה הכא אם יש לפניו שני עוקצין בא' קטן ויש בו כדי יום א' ובשני כדי כמה ימים מותר לכתחילה לכרות הגדול אף שהיא דאורייתא דאין מדקדקין:
וצריכין למודעי דהנה מורי זקני הגאון מוה' חיים ברודא ז"ל בחיבורו דרך חיים הקשה על הרמ"א מההיא דמנחות (דף ס"ד) דבעי רבא חולה שאמדוהו לב' גרוגרות הי מינייהו מייתינן וכו' ותירץ דרבא לשיטתו זבחים (דף ל"ג) דטומאה דחויה בציבור וה"ה בשבת ומדקדקין גם בפ"נ אבל אנן פסקינן דפ"נ הותרה בשבת ואין מדקדקין ע"ש שהאריך בזה כרוחב לבבו ז"ל ולפ"ז מקום לומר דגם רבא דהכא דפסיק וקאמר בכל יום עושה כדי פרנסתו ולא יותר אף במלאכה אחת הוא לשיטתו דמדקדקין אבל לדידן דקיי"ל (סי' שכ"ח) דאין מדקדקין מותר בקדרה אחת לכמה ימים ולדינא צ"ע:
שם וההוא יומא במאי מינכר בקידושא ואבדלתא. לע"ד מדלא קאמר דמינכר בתפילין שאינו מניח ששבת גופא אות נראה דמניח אפילו בההוא יומא דלא גרע מהמוצא תפילין בדרך מכניסן זוג זוג בעירובין (דף צ"ה) ועוד דאפילו במקום משומר יכול להניח על תנאי כההיא דעירובין (דף נ"ו) גבי הא דפריך אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ופירש"י דלהכי מותר דאי לאו שמיני הוא אינו לשם מצות סוכה וכה"ג כתב המ"א (סי' ל"ב) גבי תפילין בחול המועד ע"ש:
ובחדושי לעירובין (דף צ"ו) הקשיתי גבי הא דפריך אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה לפ"מ דמדמי שם תפילין לסוכה א"כ נניח גם תפילין בי"ט ב' מספק דאינו עובר בבל תוסיף מספק ומשום איסור תפילין בי"ט נמי ליכא כנ"ל ועי' בתוספות סוכה (דף מ"ז) ד"ה מיתיבי ואכמ"ל: ]
ברש"י ד"ה משמר יום אחד וכל יום ששם אל לבו אינו משמר דשמא עשה מלאכה. מוכרח לזה דומיא דאדם הראשון שנולד בע"ש והא דלא פירש משום קידוש דלא קידש בכניסתו ועיקר ההיכר הא הוא בקידושא. משום דקיי"ל פסחים (דף ק"ה) מי שלא קידש בע"ש מקדש והולך כל היום. מש"ה פירש דשמא עשה מלאכה יותר מפרנסתו:
בתוס' ד"ה עושה א"נ אפילו ההוא יומא הולך כמו שרוצה. והר"ן כתב הואיל דתחומין דרבנן. והנה לכאורה מספקא להו בזה הא ה"ל ספיקא דרבנן דהא ספק חול הוא ואע"ג שכתב המ"א הל' ציצית (סי' י') דאין להכניס את עצמו בספק דרבנן לכתחילה הא מסיק בס' בית יצחק שער הספיקות (סי' ל"ז) דבשעת הדחק מותר להכניס לכתחילה ע"ש. והא אין לך שעת הדחק גדול מזה. ואולי י"ל דה"ל תרתי דסתרי דכיון שהולך בכל יום והא ממנ"פ חד מינייהו שבת. כההיא דפ' ערבי פסחים גבי הסיבה דאמרי לה תרי כסי קמאי בעי ואמרי לה וכו' ומסיק אידי ואידי בעי והרבה כי"ב רק הכא לא גזרו:
בגמרא אמר רב נחמן תרי קראי כתיבי וכו' הא כיצד וכו'. וק"ל לר"ח דא"ל בכריתות (דף ט"ו) דבזדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא דכגופין מחולקין דמיין ובשגגת שבת וזדון מלאכות מיבעי ליה ע"ש. א"כ מנ"ל דבשגגת שבת חייב על כל שבת ושבת דלמא האי קרא דשמירה לכל שבת ושבת מיירי בזדון שבת ושגגת מלאכות וקרא דשמירה אחת לכל השבתות מיירי בשגגת שבת וזדון מלאכות:
דף ע.
בגמרא חילוק מלאכות מנלן. לע"ד לר"י דאמר לקמן דגם בשאר איסורין כגון שאכל חלב בשני תמחויין חייב שתים א"כ גם בשבת לא צריך קרא אלא בשתי מלאכות שהן תחת סוג אחד כגון בורר עם מרקד או כותב ומוחק וכיוצא בו באופן דגם בשאר איסורים היו נקראין תמחוי אחד אבל בשתי מלאכות שאינן תחת סוג אחד כגון בורר וכותב דגם בשאר איסורים היו נקראין כיוצא בו שני תמחויין גם בשבת לא צריכי קראי ואדרבה לקמן (דף ע"ב) בעי למימר דשבת חמור משאר מצות ע"ש ועכ"פ לא גרע:
שם תלמוד לומר בחריש ובקציר תשבות. ק"ק לר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת א"כ דלמא דבחריש ובקציר לעשה יצאת ולא בסקילה בזה"ב ומנלן למדרש לתוספת שביעית ולקצירת העומר. ולמ"ד לקמן (דף צ"ו) מקושש תולש היה א"ש דדנו בסקילה. ולפמ"ש בסמוך דלר"י דהבערה להחמיר בא שהוא מקלקל ג"כ א"ש:
שם ועדיין אני אומר חרישה וקצירה חייב שתים וכו' ת"ל לא תבערו וכו'. ופירש"י דאי מחריש וקציר ה"ל ב' כתובים הבאים כאחד והקשו בתו' א"כ כ"ש השתא ה"ל ג' כתובים. ולולא דבריהם הייתי אומר בזה דרך חדש דבאמת לפי' דלהס"ד לא אסיק דבעינן קרא דבחריש ובקציר לקצירת העומר ולהמסקנא בעינן א"כ עיקר חסר מהספר. ועוד דקדקו בתו' ד"ה יכול לגירסת הספרים מאי קאמר לפי שנאמר בלאו קרא נמי הוי אמרי' הכי. ועוד יש לדקדק טובא מדוע בקרא דבחריש ובקציר לא קאמר ג"כ והלא חרישה וקצירה בכלל כל המלאכות כדקאמר בהבערה. לכן אני אומר דגם מעיקרא ידע דבחריש ובקציר בעינן לקצירת העומר ולאו מיתורא דקרא קדריש רק דבל"ז הוי אמינא כיון דכל הל"ט מלאכות ידעינן מקרא א' דאלה הדברים וא"כ אינו עובר בכל המלאכות רק לאו א' וחייב חטאת א' אבל כיון דכתיב בחריש ובקציר בקרא בפני עצמו אף שאינו מותר דבעינן לקצירת העומר מ"מ כיון דכתיב בהו קרא בכל א' בפ"ע ממילא חייבין עליו בפ"ע וה"ה לכל המלאכות. ובזה מיושב מ"ש התו' ד"ה ועל חרישה נימא דלא מיחייב אתרוייהו אלא אחת. ולפמ"ש א"ש כיון דמפורש קרא בכל א' חייב שתים כההיא דפסחים (דף מ"א) גבי נא ומבושל בפסח וחרצן וז"ג בנזיר. זקן כב"מ (דף קט"ו) גבי רחיים ורכב ע"ש ואף שכתבו שם התו' גבי חלב שור וכשב דחייב א' דשם אחד הוא ע"ש מ"מ חרישה וקצירה שני שמות נינהו אף דשם שבת אחת היא כדמשמע מפירש"י כריתות (דף י"ט) גבי על מה נחלקו על שני שמות דקצירה וטחינה שני שמות נינהו ע"ש ולא גרע חרישה וקצירה מקצירה וטחינה וע"ז קאמר אין לי אלא חרישה וקצירה דכתיבי למילתייהו דלא שייך בהו הכלל דדבר שהיה בכלל וכו' ללמד על כל הכלל כולו יצא ולזה קרא דלא תבערו דלא איצטריך לד"א רק לחלק וממילא לכל הכלל יצא מהכלל דכל דבר שהיה בכלל וכו'.
שם הבערה ללאו יצאת דברי ר' יוסי. ופירש"י דאין חייבין עליו כרת אלא מה שאמור בה. ועי' לעיל (דף כ"ט) גבי ר"י פוטר בכולן ומחייב בפתילה שהוא עושה פחם וכתבו בת"י דבכיבוי מודה ר"י דחייב. והוא תמוה דכיבוי הוי רק כענף מהבערה כמבואר שם (דף ל"א) דבעי' מכבה ע"מ להבעיר כמו קורע ע"מ לתפור וסותר ע"מ לבנות ע"ש ומה"ת דהכיבוי יהא חמור מעיקר ההבערה. ולולא דמיסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש דהנה המהר"ם ברבי ביבמות (דף ו') הקשה לשיטת רש"י לקמן (דף ק"ו) דכל הבערות אפילו לקדרתו נקרא מקלקל לענין עצמו ומה שהוא צריך לקדרתו נקרא אינו צריך לגופו ע"ש א"כ לר' יוחנן דאמר לעיל (דף ל"א) דר' יוסי ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה פטור א"כ מנ"ל דהבערה ללאו יצאת הא איצטריך לגופו דאי לא הוי כתיב הייתי פוטרו דה"ל מלאכה שאצ"ל. לכן אני אומר דזהו גופא בענין הבערה ללאו יצאת דאין הכוונה דלהקל על עצמו בא רק להחמיר בא דחייב אפילו באופן דפטור לגמרי בשאר מלאכות כמו בכ"מ דלאו יתירא להחמיר בא. זולת במכות (דף י"ג) ר' יצחק אומר מלקות בחייבי כריתות ליכא דלמה יצא כרת באחותו לדונה בכרת ולא במכות. דהתם על הכלל דחייבי כריתות אבל על הפרט אדרבה אמרינן בכ"מ לעבור בשני לאוין. ועוד מצינו דוגמא ממש לזה ביבמות (דף ז') דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' כיצד והנפש אשר תאכל כו' מזבח השלמים וטומאתו עליו והלא שלמים בכלל קדשים הוא ולמה יצאו להקיש וכו' ע"ש ומדוע לא נאמר ג"כ דבא לפרוק משלמים דין מלקות שבכל הקדשים ויהיה דינו כפסח ומילה דאין בהן לאו ופטורי מקרבן כדקאמר ר"י הכא בהבערה דנפיק מכלל שבת לענין כרת וקרבן [שוב ראיתי בתו' כריתות (דף ב') שהקשו דר' יצחק דאמר באחותו לדון בכרת ולא במלקות. דבשלמים נמי נימא דיצא לדון בכרת ולא במלקות ע"ש. ולא הבנתי הא ר"י ס"ל דבכל הכריתות ליכא מלקות וממילא קדשים בכלל ומצאתי בע"ל שם שהרגיש בזה] והוא אשר דברתי דהכא ג"כ להחמיר בא דמשורת הדין מותר מה"ת בהבערה לגמרי דהוי מלאכה שאצ"ל דבכל המלאכות פטור בכה"ג ולעולא דאמר התם דר' יוסי ס"ל כר' יהודה דמלאכה שאצ"ל חייב. מ"מ הא במקלקל מודה ר"י כמבואר לקמן (דף ע"ג) וקמ"ל דהבערה יצאה מכלל המלאכות דחייב אף שאצ"ל. ולא גלי לן קרא דהבערה חמורה מכל המלאכות רק לענין לאו אבל לענין חטאת הדרא לכללא דכל המלאכות דפטור באצ"ל ועי' בפ"י. וסמך לזה לע"ד מירושלמי (פ"ב) דגרס במקלקל בהבערה בר קפרא אומר אפילו אינו צריך לעפרה חייב. ופריך קשיא לב"ק הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה (שהיה דבר שבכלל ויצא מן הכלל) כולהון לצורך והיא שלא לצורך ומשני דב"ק ס"ל כמ"ד הבערה לימדה על עצמה דללאו יצאה. המפרש) ולפמ"ש הוא מדוקדק מאוד הלשון לימדה על עצמה עכ"פ לאסור דבלאו קרא ה"א דמותר לכתחילה. והשתא מיושב מאוד דמודה ר"י במכבה דחייב דהא פטור דהבערה הוא לאו שאינו מלאכה בעצם רק דלא משכחת צריך לגופו אבל במכבה לצורך ההבערה הא צריך לגופו הוא ולא גרע מכל המלאכות דחייב חטאת. לכאורה ד"ז תליא במחלוקת ר' יוסף מאורליינש עם ר"ת בתוס' בע"ג (דף ס"ז) לענין טעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו ומפרש ר"י מאורליינש משום דיליף מגעולי עו"ג דאינו רק בעשה. ור"ת הקשה עליו דאית לן למימר הדרא לאיסורא קמא כדאמרינן בכורות (דף ט"ו) הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין היה סופג ארבעים. וע"כ מדכתיב תזבח ולא גיזה ואף דאינו אלא בעשה וע"כ משום דאהדרא לאיסורא קמא ע"ש. ולפ"ז לכאורה ה"ה בהבערה היינו צ"ל דאהדרא קרא לכל המלאכות הצריך לגופה דהוא בכרת. אולם בחולין (דף ט"ו) כתבו דלא דמי דהתם ודאי משמע דאהדרא וה"ק זביחה התרתי לך בקדשים שהוממו ולא גיזה. וכה"ג כתבו התוס' ביצה (דף י"ב) גבי השוחט עולת נדבה בי"ט דאינו לוקה לב"ה משום מתוך ואע"ג דממעטינן לכם ולא לגבוה לא אמרינן אהדרא למילתא קמא דהוא בלאו אלא למה דהדרי הדרי ולמאי דלא הדרי לא הדרי וקאי דוקא בעשה ע"ש וא"כ ה"נ דלא הדרי רק ללאו ולאו לכרת] ועד"ז י"ל ההיא דסנהדרין (דף ס"ב) גבי השתחואה דלמ"ד הבערה ללאו השתחואה נמי ללאו. דס"ל כרש"ל שם סנהדרין (דף ס"ג) דהשתחואה הוי לאו שאין בו מעשה ובכ"מ אין לוקין עליו ובהשתחואה מרבה ללאו או יתכן דאתי להשתחואה לשלא כדרכה דאמרינן שם (דף ס') יצאת השתחואה לידון בעצמה. וקאמר ע"ז עונש שמענו אזהרה מנין ע"ש אבל רחוק הוא מקוטב האמת:
שם ר' נתן אומר לחלק יצאת. לכאורה פלוגתת ר' יוסי ור' נתן הוא ממש כפלוגתת ר' יצחק ורבנן במכות (דף י"ג) לענין כרת דכתיב באחותו דקאמר ר"י לדונו בכרת ולא במלקות ושם במכות (דף י"ד) דרבנן מבעי ליה לחלק שאם בא על כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ולהמסקנא לחלק בבא על אחותו ועל אחות אביו ואחות אמו או לחלק במפטם וסך באם אינו ענין ועי' בכריתות (דף ג'):
בתוס' ד"ה יכול. ה"א דמנינא אתי שאינו חייב עד שיעבור על כל ל"ט. והקשה בדו"ח דאיך אמרינן יכול על חרישה וקצירה חייב שתים הא מ"מ כיון דידעינן דעל חרישה וקצירה לבד חייב ממילא א"א לומר דאלה הדברים אתיא דלא ליחייב עד דעבר על כל ל"ט דהא חייב על חו"ק לבד ולע"ד י"ל דה"א דעל חרישה וקצירה לבד חייב שתים אבל אשאר ל"ז מלאכות לבד אינו חייב עד שיעשה גם חו"ק עמהם ויתחייב שלש שתים משום חו"ק וא' על שאר מלאכות ומצינו דוגמא לזה בכלאים לר' יאשיה דאינו חייב על כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן שהוא גם כלאי זרעים עמם דאף דעל כלאי זרעים לחוד בלא החרצן חייב א' אבל בכלאי הכרם אינו חייב עד שיזרע גם כלאי זרעים עמם וחייב שתים א' משום כלאי זרעים וא' משום כלאי הכרם:
בתוס' ד"ה מאי טעמא דר"י ולשון מ"ט אינו משמע כן. ולולא דבריהם הייתי מפרש דה"פ מ"ט דקאי אשבת יותר משאר עבירות הא קרא סתמא כתיב בכל החטאות וע"ז מפרש דשם תולדות לא שייך רק בשבת. וכן משמע בסנהדרין (דף ס"ב) דבעי למימר דהאי קרא דחילוק מלאכות בע"ג כתיב וקאמר ג"כ האי לישנא מאחת סימן אחד הנה זבח וקטר וכו' מהנה שבר מקל הנה שהיא אחת ע"ש והנה ראיתי בפ"י שכתב דלר"י הוא כלל בכל החטאות. ולכאורה הוא נגד סוגיא דסנהדרין הנ"ל דלפ"מ דמסיק דקרא לא מצי לאוקמי בע"ג לא ילפינן מהכא חילוק חטאות בע"ג ע"ש ולכאורה לא גרע משאר עבירות וי"ל:
דף ע:
ושמואל אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת לא משמע ליה. וק"ל א"כ מנ"ל לשמואל דשגגת שבת וזדון מלאכות דאינו חייב גם על כל מלאכה ומלאכה. ובשלמא בשכח עיקר שבת י"ל דשם שבת חד הוא כמ"ש הפ"י ריש פירקין. אבל בשגגת שבת וז"מ הא אדרבה בשאר איסורים הא גם באינו יודע שהוא חלב אינו חייב על כל חתיכה וחתיכה והכא חייב על כל שו"ש א"כ כ"ש דחייב על כל מלאכה ומלאכה דהא מדמי לקמן (דף ע"ב) לחלב ודם דגם בשאר איסורין חייב שתים. ובפרט בשני מלאכות כמו קצירה וכתיבה וכי"ב דדמי לשני תמחויין. ויותר מזה בעי למימר בירושלמי הביאו התו' לקמן (דף צ') אפילו במלאכה אחת בהוצאה מינים הרבה דמי לתמחויין מחלקין. א"כ כ"ש שני מלאכות נפרדים דמי לשני תמחויין דבלא קרא חייב לר"י כנ"ל א"כ ה"ה בש"ש וז"מ:
שם אלא לא שנא ופירש"י ואינו חייב אלא אחת. ולכאורה נראה דהיינו דוקא לקולא כגון שעשה שני מלאכות בשבת אחת אבל באופן דעל כל שבת הוא חומרא כגון שעשה שני מלאכות בג' וד' שבתות אזלינן בתר המלאכות ואינו חייב רק שנים כיון דגם העלם מלאכות בידו ורבא לשיטתו כריתות (דף ט"ז) דאינו חייב בהעלם מלאכות על כל מלאכה של כל שבת ושבת ע"ש. אולם לפ"ז מאי פריך בסמוך ארבעים חסר אחת היכי משכחת לה. ולפי הנ"ל משכחת לה שפיר כגון שעשה ל"ט מלאכות בארבעים או חמשים שבתות דחייב ל"ט כמנין המלאכות:
בתוס' ד"ה העלם זה וזה. וצריך לחלק בין זה לשוכח עיקר שבת דהכא אינו שכוח כ"כ דכי מידכרי ליה מידכר קצת צ"ע לפירש"י במתניתין דימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק דאי אפשר שלא שמע בנתיים שאותו היום היה שבת וזה לא שייך אלא ביודע ענין שבת שאסור במלאכה רק ששכח שהיום שבת אבל הכא כיון דכל הלכותיה נעלמות ממנו אין חלוק היום משאר ימים ע"ז לא שייך ימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק א"כ יהא חייב חטאת על כל השבתות לפי המסקנא דאלא לא שנא ואינו חייב אלא אחת [ועי' כריתות (דף ט"ז) דהשוכח עיקר שבת דהיינו העלם זה וזה. משמע דחייב אחת על כל השבתות וע"ש בע"ל] ועוד ק"ל לפ"ז מנ"ל דהקרא דשמירה לכל שבת ושבת מיירי בשכח שהיום שבת דלמא מיירי בשכח עיקר שבת רק שאינו שכוח כ"כ דכי מידכרי ליה מידכר והקרא דשמירה אחת לשבתות הרבה הוא בשוכח לגמרי:
בתוס' ד"ה אמר ליה. בשבועות (פ' ב') בעי מיניה רבא מרב נחמן וכו' התם לחומרא וכו'. לפמ"ש ר"ת שם בשבועות (דף י"ט) בהעלם מקדש דחייב חטאת קבועה ע"ש א"כ גם התם מיפשט לקולא הרי העלם טומאה בידו ואי אפשר לחייבו חטאת קבועה רק בעולה ויורד שהוא קל. אולם לפמ"ש הרמב"ן בחומש פ' ויקרא דלהכי הקילה התורה בטומאת מקדש וקדשיו על העני משום דנתכוין למצוה דמצוה לאכול קודש ע"ש א"כ אי אפשר לומר הכי דהעלם טומאה בידו ודי לו בעו"י דהא כיון דגם העלם מקדש בידו א"כ לא נתכוין למצוה ולא גרע מכל העבירות דדינו בקבועה ואולי דזהו גופא דמדחי לה אדרבה הרי העלם מקדש בידו וא"כ לא נתכוין למצוה כנ"ל ועי' במהרש"א:
בגמרא דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע. הבעל המאור הקשה בעירובין (פ"א) לשיטת הרי"ף די"ב מיל הוא דאורייתא וכן הוא שיטת הרמב"ם הל' שבת (פ' כ"ז) אמאי לא משני הכא דידע לה בי"ב מיל לכ"ע ע"ש. אולם מדלקמן פ' אמר ר"ע (דף פ"ז) יש להוכיח כשיטת הרי"ף די"ב מיל מה"ת דפליגי שם במרה דאיפקדו אשבת אי איפקדו נמי אתחומין ע"ש. וכן ביבמות (דף מ"ד) משמע די"ב מיל הוא מה"ת כמש"ש בספר ע"ל במאי דקאמרה נעמי לרות אסור לך תחום שבת ע"ש. ולע"ד י"ל למ"ד י"ב מיל הוא דאורייתא הא יליף לה מקרא בעירובין (דף י"ז) מקרא דאל יצא א"כ ממילא ידע גם איסור הוצאה אע"ג דסוגיין הוא לר"א והא ר"א קאמר שם אל יצא כתיב מ"מ הא כתבו שם התוס' דילפינן מהאי קרא גם הוצאה דפשטיה דקרא בהוצאה כתיב דאל יצא עם הכלי ללקוט מן ע"ש אבל לר"ע דשיעור אלפים הוא מה"ת הא יליף בסוטה (דף כ"ז) מקרא ומדותם אלפים אמה ואין שם רמז על הוצאה. ומש"ש עוד הרמב"ן מסוגיא דעירובין (דף ל"ו) כתבתי ישוב לזה לעיל פ' במה בהמה:
בגמ' ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של ז"ש וש"מ וכו'. וק"ל דהוי מצי למיתני טפי דאפילו בנודע לו רק אקצירה לבד של שגגת שבת וחזר ונודע לו אתחינה שעמה וקצירה וטחינה בתרייתא קצירה גוררת טחינה שעמה ושכנגדה. לא מבעיא לשיטת התוס' דהטחינה שעם הקצירה לא נקרא גרירה א"כ חד גרירה הוא אלא אפי' לשיטת רש"י דהטחינה שעם הקצירה נקרא גרירה מ"מ צ"ל דחד גרירה הוא דבל"ז קשה להיפוך בפלוגתא דאביי ורבא בנודע אקצירה בתרייתא דה"ל לפלוגי טפי אפילו בנודע אקצירה קמייתא לחוד של ש"ש דהטחינה שעמה הוא גרירה והטחינה שכנגדה הוא גרירה דגרירה. אלא ע"כ צ"ל דהטחינה שעם הקצירה לא נקרא גרירה רק בנודע קודם אקצירה בתרייתא דעיקר הקרבן אינה אקמייתא אבל בנודע קודם אקמייתא דעיקר הקרבן בשבילה טחינה שעמה לא נקרא גרירה א"כ טחינה שכנגדה חד גרירה הוא והדק"ל:
בתוס' ד"ה נודע. אלא בדברים הנוהגין בזמן הזה. עי' תשובת חוות יאיר (סי' צ"ד):
דף עא.
ברש"י ד"ה קצירה גוררת. סוף סוף העלם אחד הוא. והקשה המהרש"א א"כ מאי פריך לעיל עשאן כולן בהעלם א' היכי משכחת לה הא משכחת שפיר בכה"ג דעשה מלאכה אחת בשגגת שבת וז"מ. ולע"ד י"ל דמ"מ תקשי לרב אסי דמסיק דשגגת שבת וז"מ עם זדון שבת וש"מ חלוקין לחטאות אף במלאכה אחת וא"כ ה"ל כשני העלמות:
בתוס' ד"ה גרירה ואע"ג דשני זיתי חלב וכו' שהאחת בשגגת שבת והאחת בזדון שבת. לכאורה לפ"ז בסמוך בפלוגתת אביי ורבא בג' זיתים בחד גרירה הוי מצי לפלוגי בשני זיתים האחד דידע שהוא חלב ולא ידע איסור חלב והשני בידע האיסור ולא ידע שהוא חלב דנקרא גרירה לשיטת התוס'.
בגמרא מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא מבעיא להו לר' זירא וכו' חלוקין לחטאות וכו'. לכאורה נראה דפליגי בפלוגתת רש"י ותוס' לעיל במשנה בענין ימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק דר"ז סבר כשיטת רש"י דטעמא דבודאי ידע בנתיים שאותו יום היה שבת וא"כ דהמלאכה היה בזדון שבת אף דלא ידע שחטא חייב. והתוס' ד"ה גרירה שכתבו טעמא דמ"ד אין מצטרפין היינו משום דלית ליה גרירה. הוא לשיטתם במתניתין דתליא בידיעת החטא דוקא ולא מהני ידיעת שבת. אולם דבריהם סותרין ד"ע בשבועות (דף י"ז) טעמא דרבא דידיעת שבת הוי כידיעת החטא ע"ש. ואף דלר"ג באין ידיעה לחצי שיעור מצטרפין אף בידיעת החטא. הא בלא זה לא הוי כר"ג דהא ר"ג ע"כ לית ליה כללא דכל היכי דחלוקין לחטאות לא מצטרפי:
שם בגמרא ממין אחד חייב משני מינים פטור. וי"ל הא תינח חלב ודם שהוא בחולין אבל נותר ופיגול שהוא בקדשים הא אמרינן מעילה (דף י"ז) גבי דתנן הפיגול והנותר אין מצטרפין לא שנו אלא לענין טומאת ידים דרבנן אבל לאכיל' מצטרפין דכתיב לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ושיטת התוס' הכא ולקמן (ד' פ"ט) דהתם הוא למלקות וחולין וקדשים חד דינא הוא דלמלקות מצטרפין אבל לשיטת הרמב"ם הל' פסולי המוקדשין (פ' י"ח) שכתב דהפיגול והנותר מצטרפין זע"ז. וכל הפיגולין מצטרפין זע"ז דמשמע אף לקרבן דמיירי התם ועוד דומיא דהפיגולין מצטרפין זע"ז דהוא לקרבן. ועוד דאי למלקות ה"ל למחשב נמי טמא דהוא בלאו. והרמב"ם לשיטתו הל' מאכלות אסורות (פ"ד וי"ו) דשני שמות אין מצטרפין גם למלקות ע"ש וקרבן ומלקות דין אחד להם רק בקדשים מצטרפין מקרא דלא יאכל כי קדש הם. וכן מוכח לכאורה בסוגיא דמעילה גופי' דמוקי ההיא דהפיגול והנותר אין מצטרפין לטומאת ידים ולמה לא מוקי לענין קרבן לגירסת הרמב"ם דלא גרס טמא אלא ש"מ דמצטרפין גם לקרבן. וא"כ היאך יפרש מתניתין. ומצאתי בחידושי הרמב"ן שכתב דהא דבשני מינים פטור לא קאי אפיגול ונותר אלא אחלב ודם של חולין ע"ש. אבל ק"ל לפ"ז הא חזינן בפיגול ונותר אף דבקרא דלא יאכל כי קדש הם לא נזכר לא כרת ולא קרבן רק לאו גרידא ואפ"ה מצטרפין גם לקרבן להרמב"ם א"כ לר"מ דא"ל ע"ג (דף ס"ו) דכל איסורין שבתורה מצטרפין זע"ז דכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל ע"ש. א"כ ליצטרפו גם לקרבן א"כ מאי פריך בסוגיא משני מינים פטור פשיטא הא טובא איצטריך לאשמעינן לאפוקי מר"מ ולשיטת התוס' א"ש ועי' מ"ש לקמן (דף פ"ט):
שם בגמרא הכא במאי עסקינן שאכלו בשני תמחויין וה"ה דהוי מצי לאוקמי כשאכל משני גופין מחולקין וכן בסיפא בשני מינים פטור הוי מצי לאוקמי בשני גופין כדמשמע כריתות (דף ט"ו) דיותר יש ליחייב בשני גופין מבשני תמחויין ולפמ"ש התוס' רי"ד בקדושין (דף ע"ז) דלא שייך שני גופין כ"א בבעלי חיים ע"ש. ה"נ י"ל שתלש חלב משני בהמות חיות דקיי"ל חולין (דף ק"ג) התולש חלב מן החי ואכל חייב ע"ש. רק דלשון שני מינים נופל יותר על שני תמחויין מעל שני בהמות:
דף עא:
ר' יוחנן אמר חייב על חטאתו והביא וכו'. וק"ל לסומכוס דאמר חולין (דף פ"ב) דאפילו אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים ע"ש א"כ הני קראי דר"י ור"ל מאי עביד להו ואם יש לו איזה דרשה א"כ מאי פריך לר"י ור"ל מקראי דחבריה מה עבד להו דלמא דרשי כסומכוס. ובשלמא קרא דר"ל מחטאתו ונסלח י"ל דסומכוס מוקי לה כר"י שאכל כזית ומחצה והפריש קרבן אכזית דממילא נתכפר גם אמחצה אבל קרא דר"י על חטאתו והביא דידיעות והפרשות מחלקות למה לי הא בלא"ה חייב שתים. ואולי מוקי לה סומכוס באמת בלא ידיעות והפרשות וטעמא דידיה נמי מהכא:
ברש"י ד"ה וחזר ונודע והא דאביי ורבא וכו' אי סבירא להו וכו'. לכאורה משמע להדיא בסמוך בהא דאמר אביי והרי חטאת דבעינן ידיעה בתחלה ופליגי וכו' דסבר אביי דקודם הפרשה פליגי וסבר כריש לקיש:
בגמ' למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה. עי' בספר ארצות החיים שהאריך בסוגיא ובסוף דבריו העלה בקושיא הא דאמר רבא כריתות (דף כ"ב) והביאו התוס' דר"ע סבר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה. מהא דתנן שם כריתות (דף כ"ב) חתיכת קודש וחתיכת חולין בא ואכל את הראשונה וכו' ר"ע אומר זה מביא אשם תלוי וזה מביא א"ת רש"א שניהם מביאין אשם א' ר' יוסי אומר אין שניהם מביאין אשם א'. מבואר דס"ל לר"ע דאין שנים מביאין אשם בשותפות דאשם בעי ידיעה בתחלה וכמ"ש בהדיא כריתות (דף ז') ומי אית ליה לר' יוסי תנאה והתנן רי"א אין שנים מביאין חטאת א'. ומשני מודה ר"י במחוסרי כפרה מ"ט התם גברא בעי ידיעה. וה"ה לר"ע עכ"ל. ולע"ד י"ל דלכאורה קשה קושיא עצומה במתניתין גופיה דסבר ר"ע זה מביא א"ת וזה מביא א"ת נהי דאין שניהם מביאין חטאת א' בשותפות דבעינן ידיעה וליכא אבל למה להם שתי אשמות תלויות ולא די להם באשם תלוי א' בשותפות דהא באשם תלוי לא בעינן אלא ידיעת ספק והא איכא ומחומר קושיא זו צ"ל דלא מוכרחין לומר הטעם אהא דאין חטאת א' בשותפות משום חסרון ידיעה אלא לר"י דס"ל שם כריתות (דף ז') גבי שתי יולדות אחת הפילה כמין פטור ואחת מין חובה מביאין בשותפות. ומוכרח לחלק בין יולדות לכפרה אבל לת"ק דר"י דאפילו ביולדות אינן מביאין בשותפות אף דלא שייך שם חסרון ידיעה א"כ כ"ש בכפרה דאין מביאין וי"ל דגם ר"ע ס"ל כת"ק דר"י דאין מביאין אשם בשותפות אף אם לא בעי ידיעה בתחלה. אולם עדיין קשה לר"י דתניא התם בברייתא רי"א זה מביא א"ת וזה מביא א"ת ע"ש והא ר"י ס"ל דחטאת בשותפות מביא על תנאי לולא חסרון ידיעה וזה לא שייך בא"ת כנ"ל. וחידוש בעיני שלא ראיתי מי שהעיר בזה. ואולי י"ל דלא שייך בא"ת בשותפות דהא עיקר א"ת הוא במקום ספק וספק בא"ת כודאי באשם ודאי וכיון דשניהם עומדים בספק הוי כאלו שניהם חייבין א"ת מה"ת ואין יכולין למפטר שניהם בא"ת אחד. וכ"ז לר"י אבל להרמב"ם שפסק הל' מחוסרי כפרה (פ' א') דאפילו ביולדות אחת הפילה מין פטור ואחת מין חובה מביאין שתי קרבנות ואינן נאכלות. א"כ לא צריך כלל טעמא דידיעה. ועוד יש לי בזה הרהורי דברים מצד ביטול סמיכה דאין שניהם יכולין לסמוך על קרבן א' כמש"ש התוס' ועי' פסחים (דף פ"ט) ותוס' חגיגה (דף ד') ותוס' גיטין (דף כ"ח) ואכ"מ להאריך:
ברש"י ד"ה למ"ד. דהתם ספיקו איל ודאי נקבה. עיין משכנות יעקב (סימן א') שהציל רש"י מקושית המ"א:
דף עב.
בתוס' ד"ה בעל. דהא לא אשכחן בשפחה חרופה אשם תלוי. לע"ד משמע להדיא כריתות (דף י') דאיכא א"ת בש"א דחשיב מה בין שפחה לכל עריות ולא חשיב דבכל עריות איכא א"ת משא"כ בש"ח. ואין לומר דהוא בכלל דחשיב שכל עריות בחטא ושפחה באשם. ז"א דהא לר"ע משכחת בחיוב אשם א"ת. ובלא"ה הא איכא מ"ד חולין (דף מ"א) וכריתות (דף כ"ה) מתנדב אדם א"ת בכל יום ופסקו הטור להלכה יו"ד (ס"ה) א"כ יכול להביא א"ת ולהתנות וצ"ע:
בא"ד יכול להביא אשם על תנאי ולהתנות בשלמים בספר ערוך לנר על כריתות הקשה ע"ז מהא דתנן שם (דף כ"ב) חתיכה חולין וחתיכה קודש אכל א' מהן פטור ולא פליג ר"ש הא איהו ס"ל זבחים (דף ע"ה) באשם שנתערב בשלמים דמביאין קדשים לבית הפסול א"כ יכול להביא אשם ולהתנות בשלמים ע"ש. ולע"ד אף התוס' לא כתבו אלא בדיעבד אם התנה מה שעשה עשוי אבל לכתחלה אסור לכ"ע משום ביטול נסכים ולא קאמר ר"ש דמביאין קדשים לבית הפסול אלא בפסח שנתערב בבכורות דפסחים (דף צ"ח) דבשניהם ליכא נסכים או אשם שנתערב בשלמים דזבחים (דף ע"ה) דממנ"פ מביא ג"כ הנסכים על תנאי אבל בקרבן א' לא כמ"ש התוס' בקדושין (דף נ"ה) דאין יכול להתנות אשם בשלמים דאשם אין טעון נסכים ושלמים טעון נסכים עיין שם:
בתוס' ד"ה מתקיף. דהכי פריך כיון דלא חלקת בין ידיעות שבין המעשים לבין ידיעות שלאחר המעשים. והקשה המהרש"א כיון דאי לאו דעולא הוה מסתבר לחלק בין ידיעות שבין המעשים וכו', א"כ מאי פריך לרב דימי מהא דפליגי ר"י ור"ל וכו' ולא ידעתי מאי ק"ל הא זה הסברא גופא דשמעינן מדעולא שאין לחלק בין ידיעות שבין המעשים לאחר המעשים מוכח מר"ד גופיה מדקאמר למ"ד בעי ידיעה בתחילה חייב על כל אחת ואחת. מכלל דלמ"ד לא בעי ידיעה בתחילה אינו חייב אלא אחת אלמא דאין לחלק כעולא ופריך שפיר:
דף עב:
בתוס' ד"ה נתכוין דהכא מיירי בנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר ורש"י לשיטתו כריתות (דף י"ט) דקרי לה שוגג. והתוס' לשיטתם שכתבו שם בשוגג בדבר שידוע לנו שהוא איסור ומתעסק הוא מתכוין לדבר שהוא היתר לכ"ע אם היה כפי מה שהוא סבור ע"ש. ולפי הנראה דשוגג הוא טעות בדין ומתעסק הוא טעות במעשה [ושגגת שבת אף שהוא טעות במעשה דסבר שהיום חול ונמצא שהוא שבת. צ"ל דהוא נקרא טעות בדין דסבר שהיום מותר ובאמת אסור] אולם ק"ל לשיטת התוס' דא"כ אביי ורבא מחלפי שיטתייהו במכות (דף ט') גבי נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם דקיי"ל דפטור כמו בשבת ופליגי שם בנתכוין להרוג בהמה ונמצא שהוא אדם דרבא אמר חייב ואביי משמע שם דפוטר דפריך ארבא מהגוי גם צדיק ע"ש. ועוד יש לי בזה מקום עיון מ"ש מרציחה לר"ש בסנהדרין (דף ע"ט) בנתכוין להרוג את זה והרג א"ז דפטור ומסיק דאפילו קסבר שהוא ראובן ונמצא שמעון פטור דכתיב וארב לו עד שיהא מתכוין לו ע"ש אף דבשניהם הוא בר חיובא א"כ ה"נ הל"ל מבה אפילו בנמצא אף בשניהם מחוברין וא"כ הד"ק התוס' לדוכתין אף לשיטתם בנמצא [ועי' בנדרים (דף פ"ז) גבי נדרה אשתו דיניא אותה דוקא והוא ג"כ נמצא] ועוד ק"ל לשיטת התוס' בההיא סוגיא דכריתות (דף י"ט) דפרי' שם רבא לשמואל והא תינוקת דכי מתעסק דמי ותנן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד אחר השבת ושכח ומל וכו'. ולכאורה הוא נמצא דסבר דהוא של שבת ונמצא שהוא של אחד בשבת ואינו ענין כלל לדשמואל אלא דאביי ורבא. אולם התוס' בשבועות (דף י"ט) כתבו דשמואל איירי בתרוייהו ע"ש וא"ש. אולם עדיין קשה הא התם מתעסק בשל היתר הוא לפי טעותו דהוא של שבת א"כ יקשה לרבא גופיה ועיינתי בספר ערוך לנר שם וראיתי שכתב דמה דפריך רבא אבל מתעסק דלאו מצוה אפילו ר' יהושע מחייב כוונתו כגון נתכוין לתינוק אחר שנולד אחר השבת והוי מתעסק בדבר איסור ובזה באמת חייב לרבא ע"ש. והנה מלבד שהוא דחוק מה יענה למ"ד לקמן (דף קל"ז) במי שיש לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת וכו' חייב לכ"ע ע"ש אף דנתכוין להיתר. וכן ההיא דפסחים (דף ע"א) גבי שאר זבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב לכ"ע ע"ש אף דנתכוין לפסח שהוא דבר היתר וקשה לשיטת התוס'. ולשיטת רש"י י"ל דהתם בתינוקות ה"ל נמצא ומודה רבא דקרי ליה שוגג כנ"ל אבל לשמואל פריך שפיר דאפילו בשני איסורים פטור כה"ג אפילו במין אחד אולם לשון רש"י בכריתות משמע דמחלק דשוגג הוא בתינוק א' ומתעסק הוא בשני תינוקות:
ובחדושי לכריתות (דף י"ט) הקשיתי אהא דפריך רבא לשמואל מתינוקות דהא גם בלא שמואל קשה במתניתין גופא מדר' יהושע אדר"י דתנן במתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים וכו' ור"י פוטר וקשה ממתניתין דתינוקות ויישבתי בזה לשון הרמב"ם ה"ש (פ"א) שכתב בשתי נרות שנתכוין להדליק זו והדליק זו חייב הא למה זה דומה שנתכוין לחתוך תאנה זו וחתך זו או נתכוין להרוג את זה והרג זה דנעשית מחשבתו. והלח"מ שם הקשה אדמיון דלהרוג זה וכו' הא התם ה"ל מקלקל בחבורה ומתעסק נמי חייב ע"ש. ולדידי קשה עוד מנ"ל להרמב"ם באמת דשני אנשים מקרי מין אחד הא אדרבה אמרינן בעלמא אין פרצופיהן דומות זל"ז. וגרע טפי מתאנים שחורות ולבנות. ולע"ד דיצא לו להרמב"ם מקושית רבא בתינוקות וס"ל לרבא דהשני תינוקות מקרי מין אחד והוי ממש כקושיא שניה דר"נ שם הא ללקט תאנה זו וליקט אחרת במין אחד חייב ע"ש. ולכן הביא הרמב"ם גם הני שני דמיונות משני תאנים ושני אנשים דהוי מין אחד כמו דנזכרו בגמרא כדרכו בכ"מ. והנה רציתי לומר עוד דאין כוונת הרמב"ם להרוג את זה בשבת אלא בחול מרציחה דקיי"ל נתכוין להרוג א"ז והרג את זה חייב. אבל לפ"ז קשה הא ר"ש גופיה ס"ל בסנהדרין (דף ע"ט) נתכוין להרוג א"ז וכו' פטור ולענין שבת קאמר בכריתות (דף י"ט) לגירסא דידן אמר ר"ש תמה אני אם יפטור בזה ר"י ושם הארכתי בזה אולם לפמ"ש התוספות בשבועות דשמואל מיירי גם בנמצא א"כ י"ל דבלא שמואל לא קשה מר"י אדר"י דהתם בנתכוין ללקט תאנים וכו' לא נתקיים כוונתו אבל בתינוקות ה"ל נמצא אבל לשמואל דמיירי גם בנמצא פריך שפיר:
בגמרא קצירה וטחינה וגבי שאר מצות חלב ודם. וכן בכריתות (דף י"ט) פירש"י שני שמות כגון ספק קצר ספק טחן ע"ש. ק"ק אם סברא פשוטה היא דקצירה וטחינה הוא כשני שמות כחלב ודם א"כ למאי צריך לעיל (דף ע') לחילוק מלאכות ובאמת חלב תרי קראי נינהו וקצירה וטחינה חד:
שם בגמרא. חלב וחלב דכוותה גבי שבת קצירה וקצירה והקשה הפ"י הא בשגגת שבת וזדון מלאכות חייב על כל שבת ושבת ובחלב כה"ג אינו חייב אלא א' ולק"מ דהא טעמא דשגגת שבת דחייב על כל שבת ושבת דימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק ובכה"ג אף בשאר עבירות חייב על כל אחת ואחת כמ"ש התוס' ריש פירקין מסוגיא דכריתות בנדה שבא עליה וטבלה וחזרה וראתה ובא עליה דחייב על כל אחת ואחת. ובלא"ה לפמ"ש כריתות (דף ט"ז) דשבתות כגופין מחולקין דמיין ע"ש וכה"ג אף בחלב חייב שתים כמ"ש התוס' רי"ד קדושין (דף ע"ז) דהתולש חלב משני בהמות חיות ואכל חייב שתים. וכן בחולין (דף פ"ב) בהשוחט את הפרה ושני בניה היה סופג שמונים דגופין מחולקים ע"ש:
בתוס' ד"ה עד כאן לא בעי דאם לא נודע לו מעולם איסור עבודת כוכבים אינו ישראל כלל. אין כוונתם דמש"ז יפטר מקרבן דהוא מבואר הביטול אלא דלא ניחא ליה לאוקמי הכי דלא מתרחיש. ועי' בהוריות (דף ג') דתנן כה"ג בב"ד הגדול אמרו אין ע"ג בתורה פטורין משמע אבל יחיד חייב וצ"ע:
דף עג.
בגמרא שגג בלא מתכוין ה"ד. לכאורה לפמ"ש התוס' יומא (ד' ל"ד) דלר"י דבר שא"מ בכל התור' אסור מה"ת ובשבת מדרבנן וכן כתבו לעיל פ' כירה ע"ש. א"כ הוי מצי לשנויי דהברייתא נתכוונה לזה:
שם בשלמא לאביי משכחת לה דטעה בשיעורין אלא לרבא דידע לשבת במאי. וק"ל לפ"מ דמסקינן בכריתות (דף י"ט) הנח לתינוקות הואיל דמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב. א"כ משכחת לה דידע לשבת בחבורה וחיוב דחבורה היה במתעסק. ועוד הא הכא לרבא קיימינן ורבא הא פריך שם לשמואל מההיא דתינוקות וס"ל דכל המלאכות חייב בכה"ג דנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר א"כ משכחת לה בכל המלאכות בכה"ג:
במשנה הגוזז את הצמר. כתב הרמב"ם הל' שבת (פ"ט) בין מן החי בין מן המת אפילו מן השלח חייב. והמ"א (סי' תקכ"ז) הוכיח דמן המת מותר מהא דלקמן (דף קל"ו) גבי מילה דבמת מחתך בשר בעלמא הוא ומותר ע"ש. ולע"ד יש להכריע דידוע מלימוד חכמת הטבעיות דכח הצמיחה בשער נשאר גם לאחר מיתה כ"ז שיש לחלוחית בבשר ויש לו להביא ראיה לחקירה זו מההיא דב"ב (דף קנ"ד) גבי עובדא דבני ברק שרצו לבדוק אחר מיתה אם הביא שתי שערות וא"ל ר"ע סימנים עשויות להשתנות אחר מיתה. והתוס' שם דחקו בזה מאוד היאך יכול להיות שיהא קטן בחייו שיראה גדול לאחר מיתה ע"ש ולהחקירה זו אשר כח הצמיחה בשער נשאר אף לאחר מיתה א"ש וא"כ בודאי התולש שער חייב דעוקר דבו מגידולו כדלקמן (דף ק"ח) גבי התולש פיקרא מאמא דחצבא. ולא דמי למילה דמחתך בשר בעלמא הוא. אבל לאחר שכלה הלחלוחית פטור ולא דמי להא דאמרינן חולין (דף קכ"ו) תאנים שצמקו באיביהן התולש מהן בשבת חייב. הא פירש"י שם והתוס' לקמן (דף ק"נ) דדוקא שצמקו בלא עוקציהן אבל אם גם עוקציהן צמקו או שיבשו פטור ועוד הא כתב המ"א (סי' של"ו) דבעשבים פטור לכ"ע. ומסתברא דהשער דמיא לעשבים אבל הרמב"ם שכתב אפילו מן השלח אי אפשר ליישב בזה:
ברש"י ד"ה האופה. ושיעורן של כל אלו כגרוגרת חוץ מחורש. תמיהני הא בהוצאת זרעוני גינה תנן לקמן (דף צ') פחות מגרוגרת ופירש"י כיון דלזריעה קיימא פחות מכגרוגרת נמי חייב. ושיעור מלאכה של כ"ד הוא כשיעור הוצאתן וכן משמע להדיא לקמן (דף ע"ט) גבי דקאמר לפי שאין אדם טורח לזריעה. ויותר מזה משמע לקמן (דף צ"א) דבזריעה חייב בכ"ש:
בתוס' ד"ה הקושר. צ"ע או מיחייב במתיר שלא על מנת לקשור או לא. ולי צ"ע על ספיקותם הא ממנ"פ במקום דההיתר הוא תיקונו הא לא עדיף ע"מ לתפור דאמרינן לקמן (דף ק"ה) במתקן אצל יצרו לא בעינן ע"מ לתפור וכן במכבה דבעינן ע"מ להבעיר לעיל פ' במה מדליקין ואפ"ה המסתפק מהנר חייב משום מכבה. וכן המכבה לרוח רעה או לחולה שיישן חייב למ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב אף דהוא שלא ע"מ להבעיר כמ"ש לעיל פ' במה מדליקין. ואם זה גופא מספקא להו אי מקרי מתקן. א"כ היאך הוכיחו מהא דפירש"י בגמרא גבי תרי קטרי שרי חד וכו'. הא התם ודאי מתקן הוא וחייב לכ"ע:
דף עג:
תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי. וק"ל א"כ ליחייב אחרישה שניה משום זורע כדפריך מכות (דף כ"א) אדתנן יש חורש וחייב שמונה לאוין כגון החורש בשור וחמור ושביעית וי"ט וכו' וליחייב נמי משום זורע ומשני אין חילוק מלאכות לי"ט ע"ש. וא"כ בשבת דיש חילוק מלאכות ליחייב שתים. וכן במ"ק (דף ב') דהמחפה בכלאים חייב משום זורע כלאים ע"ש והנה ראיתי בספר ע"ל שם דמהוה טובא אם חייב בזרוע כבר משום זורע ומסיק דתליא במחלוקת רבה ור"י במ"ק דלרבה דאמר המנכש בשבת חייב משום חורש ולא משום זורע קסבר אין זריעה אחר זריעה ע"ש. וכן כתב ביבמות (דף י"ג) דבמכות גבי חילוק מלאכות לי"ט גרסינן רבא דלרבה בלא"ה לק"מ דאין זריעה אחר זריעה ע"ש. ואין דבריו נראין כלל דהא אביי הקשה שם במ"ק לרבה משום חורש אין משום זורע לא ונשאר בקושיא ע"ש. ולא משני דאין זריעה אחר זריעה וכן רבה לא קאמר שם רק טעמא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא ע"ש. ולא הזכיר דאין זריעה אחר זריעה. וכן פירש"י פסחים (דף מ"ו) דרבה ס"ל במס' מכות דאין חילוק מלאכות לי"ט ע"ש וע"כ משום הך קושיא דליחייב נמי משום זורע. ועוד מ"ש מהבערה דהמטה את הנר חייב משום מבעיר אף דבלא"ה היה דולק רק שגורם להבעיר יפה:
שם בגמרא החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור ואפילו לר"י וכו' האי מקלקל הוא. ופירש"י מקלקל את ביתו. ובחגיגה (דף י"א) משמע דאפילו לר"י טעמא דמלאכת מחשבת ע"ש. וק"ל למה לי טעמא דא"צ לגופה ת"ל דאין עליה שם מלאכה כלל כמו שאין בשדה משום בונה דלאו בנין הוא ובבית משום חורש שאין ראוי לזריעה וה"נ לאו בנין הוא דהא מקלקל הוא. ועי' בתוס' לקמן פ' האורג (דף ק"ו) שהקשו מ"ש מחובל וצריך לכלבו דחייב ע"ש שדחקו בזה. ולכאורה הא התם בחובל אף אם א"צ לדמו ומבעיר וא"צ לאפרה שם מלאכה עליה לאפוקי הכא הא אין עליה שם מלאכה כלל. וכן הוא לשון רש"י ביצה (דף ח') דאינו לא חורש ולא בונה אלא מקלקל ע"ש וי"ל דה"נ איכא שם מלאכה משום סותר דאם היה חופר גומא ע"מ לחזור ולתקן היה סותר ע"מ לבנות דהיתה במשכן וא"כ השתא נמי שם מלאכה עליה רק שקלקול הוא כמו קורע ע"מ שלא לתפור ועי' מ"ש פ' במה מדליקין (דף ל') [ומה שיש להקשות עוד היכי יליף ר"י מלאכת מחשבת ממשכן הא ר"י לית ליה סמוכין יבמות (דף ד') וכבר הקדימני בזה בתשובות שמן רוקח (סי' י"ז) ועי' מ"ש בהפתיחה דגם ר"י יליף ממשכן מדאסר מלאכת משכן בשבת ש"מ דמה שנקרא מלאכה במשכן נקרא מלאכה גם בשבת ע"ש. וכיון דבמשכן כתיב מלאכת מחשבת ממילא בעינן נמי בשבת מלאכת מחשבת] ועי' בכ"מ הל' שבת (פ"א) שהביא בשם הרמ"ך דדוקא בבית אבל בשדה חייב ע"ש. ולפמ"ש אדרבה בשדה מיפטר טפי דהא בבית שייך בנין וסתירה דגם בסותר ע"מ לבנות חייב דסתירה היתה במשכן. ואם היה חופר גומא זו ע"מ לתקנה חייב משום סותר ע"מ לבנות אבל בשדה דאיסורו משום חרישה לא מצינו סתירה ע"מ לתקן. ואם גומא זו אינו מועיל לו לחרישה אין שם מלאכה עלייהו והדבר צריך תלמוד:
בתוס' ד"ה זומר. התם מיירי שאין האילן מיתקן אלא מתקלקל. לא ידעתי היאך יפרשו לפ"ז הא דקאמר עלה צ"ה) דהחולב שיעורו כגרוגרת כשיעור אוכלין. ולר"ת שם הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ולפמ"ש התוס' הא לאו בלבא תליא אלא במעשה וע"ש בתוס' ובמהרש"א ועי' מ"ש לקמן (דף ק"ג):
בתוס' ד"ה וצריך. דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה. משמע לכאורה דבאינו צריך לעצים מותר לכתחילה כמו בכבשים שסחטן לגופן. וק"ל מדלעיל (דף ע"ב) בנתכוין להגביה את התלוש וחתך המחובר ופירש"י דנתכוין להגביה הסכין דפטור משום מתעסק וכן לעיל בעמוד הקודם קרי לה שגג בלא מתכוין ת"ל כיון דכוונתו היתה להגביה הסכין וא"צ לעצים מותר לכתחילה וכן בעירובין (דף ק') דתניא אסור לילך על עשבים בשבת דנדבקין ברגליו ותולשן בהילוכו ע"ש אף שא"צ לו עתה ודוחק לחלק בין קוצר עצים לתולש ד"א. ולפמ"ש בגה"ש דהיכא דפשיטא דניחא ליה להשתמש אף שא"צ לו עתה מיקרי צריך לגופה א"ש. ואולי גם התוס' נתכוונו לזה ולא באו לאפוקי רק אם העצים הוא בלא תועלת לגמרי כגון שאינו ראוי להדלקה וכיו"ב וכה"ג לעיל פ' במה מדליקין (דף ל"א) בפתילה שצריך להבהבה ג"כ לא בעינן שיתכוין לזה כמש"ש בגה"ש
בתוס' ד"ה מפרק דחולב חייב משום ממחק דממחה הדד מחליקה. לא הבנתי הא מפרש לקמן (דף דממחה הדד מה עלין לשיעור אוכלין ועי' מ"ש לקמן (דף ע"ה) שיישבתי קושיתם:
דף עד.
ולמחר לא יברור. משום סיפא קתני לה דאם בירר חייב חטאת אבל לכתחילה בלא איסור אסור למחר משום איסור הכנה משבת לחול. ועי' במ"א (סי' תק"י סק"ב):
שם מתקיף לה ר"י וכי מותר לאפות פחות מכשיעור מכאן נלע"ד סתירה למ"ש הש"א הל' חמץ (סי' פ"א) לענין בל יראה בפסח דפחות מכזית אפילו איסורא רבנן ליכא דלא שייך טעמא דחזי לאיצטרופי ואיסורא קא אכיל אלא באיסורי אכילה שאם אכל עכשיו כ"ש ויחזור ויאכל בכדי אכילת פרס עד שישלים לשיעור חייב נמצא דחצי שיעור הראשון אכל באיסורא דהא איהו מצטרף ומשלים לשיעור אבל גבי בל יראה דכ"ז ששהה אצלו פחות מכזית ליכא איסורא כלל למפרע אפילו לבתר שהשלימו לשיעור אינו עובר על שהיית פחות משיעור דלשעבר אלא על להבא משעה שהשלים לשיעור ע"ש. ולכאורה נראה דעיקר החילוק דאם נשרף חצי שיעור הראשון קודם שהשלים פטור נמצא דאינו עובר אלא מכאן ולהבא משעה שהשלים. וקשה דהא בשבת נמי קיי"ל פ' המוציא יין (דף פ') אם הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת וקדם והגביה הראשונה קודם הנחת שניה פטור וכן פסק הרמב"ם הל' שבת (פ' י"ח) ואפ"ה קאמר הכא דאסור לאפות פחות משיעור ואין לחלק דהכא עיקר האיסור הפעולה נמצא דהפעולה ראשונה משלים לשניה והתם עיקר האיסור השהייה נמצא דחייב על כל השהייה דלהבא שהיתה כשיעור בלא שהייה ראשונה כלל. ז"א דהתם נמי חיובו על הפעולה כמ"ש הרמב"ם הל' חמץ (פ"א) דאינו חייב אלא א"כ עשה מעשה דהיינו שקנה אבל אם שהה לבד לא היה לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה וא"כ הפעולה של קנייה ראשונה משלים לשיעור של קנייה שניה כבשבת ואכ"מ להאריך ובמקום אחר יבואר יותר. ועי' מ"ש בריש מכילתין:
בתוס' סד"ה מתקיף. לא היה לו להניח מלשנות קנון ותמחוי דפטור אבל אסור. וק"ק מנ"ל באמת דקנון ותמחוי פטור אבל אסור ואמאי לא משני דה"ק קנון ותמחוי ונפה וכו' חייב חטאת. ובשלמא לשיטת הרשב"א שהביא המ"מ הל' י"ט (פ"ג) דכל שבשבת חייב בי"ט אסור ע"ש א"כ ליכא למימר דבקו"ת חייב בשבת דהא תנן ביצה (דף י"ד) בורר כדרכו בקו"ת והא דאמרינן בסמוך במחלוקת דר"א מתני פטור ודבי ירמיה מדפתי מתני חייב ומסיק דר"א מיירי בקו"ת ע"כ צ"ל להרשב"א דר' ירמיה לא פליג אר"א בעיקרא דדינא דלר' ירמיה חייב בקו"ת דא"כ תקשה עליו ממתניתין דביצה כנ"ל ולא פליגי רק בנוסח הברייתא ועי' בפ"י אבל לשיטת המ"מ שם גבי לברור לבו ביום דאף דבשבת חייב בי"ט מותר לכתחלה ע"ש א"כ י"ל דה"ה בקו"ת והדק"ל. וכן בענין כל שבשבת פטור בי"ט מותר לכתחלה כדחזינן הכא בקנון ותמחוי נראה דעת התוס' ביצה (דף כ"ד) דלאו הא בהא תליא גבי כל מחוסר צידה אסור בי"ט דפריך והרי אווזים ותרנגולים דאומרים הבא מצודה ונצודנו ותניא הצד אווזים ותרנגולים פטור. והקשו בתוס' הא כל פטורי דשבת אסור ע"ש ולפי הכלל דכל שבשבת פטור בי"ט מותר לא ק"מ דהא ע"כ ההיא ברייתא דצד אווזים ותרנגולים פטור מיירי בשבת דהא מסתמא מיירי בשוגג דבי"ט ליכא שום חיוב וא"כ בי"ט מותר לכתחלה:
בגמרא חזקיה אמר הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת חייב ק"ק מאי פריך דלמא מיירי לבו ביום דחייב גם באוכל מתוך פסולת דאינו מותר רק לאלתר כמבואר בש"ע ועי' בר"ן:
דף עד:
שבק בישול סממנים דהיה במשכן. עי' בתו' ב"ק (דף ב') ד"ה ולר' אליעזר ובמהר"ם שם:
שם בגמרא מהו דתימא לשרורי מנא קמכוין קמ"ל. וקשה הא ביצה חזינן דמתקשה ע"י האור ותנן לעיל (דף ל"ח) דחייב. וכן כל מעשה אפייה נתקשה באור חייב ועי' משנה למלך (פ"ט) דהל' שבת:
ברש"י ד"ה תנור. גבי חבית ליכא משום מכה בפטיש דמאליה נגמרה בתנור. וק"ל דמצינו עוד כמה מלאכות דאינן נגמרות בשעת מעשה רק לאח"ז כגון הרודה פת בתנור אמרינן לעיל דאי קדים ומרדה אותה קודם שנאפית פטור ואפ"ה אם לא רדה חייב וכן במצודה אין החיה ניצודה מיד כמ"ש התוס' לעיל (דף י"ז) ע"ש ומבואר להדיא במנחות (דף י"ח) המניח שאור על העיסה והלך וישב ונתחמצה מאליה חייב כמעשה שבת ע"ש:
שם בגמרא. חכמה יתירה שאני. יש לעיין מ"מ ליחייב דהא כל מלאכות ממשכן ילפינן ובמשכן היה טווי ע"ג העזים. וכן י"ל בסמוך גבי קושר דפריך האי קושר ע"מ להתיר הוא ומסיק אלא שכן אורגי יריעות. וקשה דליחייב באמת על קשר שאינו בר קיימא שכן היה במשכן ביתדות אוהלים. וכן לקמן בפציעת חלזון דקאמר מתעסק הוא אצל נטילת נשמה אף שכן היה במשכן וכן לקמן (דף ק"ו) אינו חייב במבעיר רק בצרי' לאפרו אף דהבערה שבמשכן הית' שלא לאפרו:
בגמרא קשירה במשכן מי הואי, אע"ג דקאמר בסמוך גבי שתי תפירות דלא קיימא בלא קשירה. וא"כ ע"כ כך היו עושין במשכן. צ"ל דשתי תפירות לא היתה במשכן כמש"ש התוס' גבי קורע ע"מ לתפור:
דף עה.
בגמרא. סברי רבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע. וכן פסק הרמב"ם הל' שבת (פ"ח) והכ"מ הקשה עליו הא הוא בעצמו כתב בסמוך דהחולב את הבהמה והחובל בחי חייב משום מפרק דהוא תולדה דדש והניח בצ"ע וע"ש במ"מ דבהמה נקראת גדולי קרקע והוא דלא כהתוס' לעיל (דף ע"ג). ואני תמה לפ"מ שפירש"י לעיל גבי הדש והמנפץ והמנפט דמלאכה אחת הן דלא הוי תולדה דמנפץ דצמר והמנפט הוא בצמר גפן והוי גדולי קרקע ע"ש. ולשיטת המ"מ דגם בהמה נקראת גדולי קרקע אמאי חשיב במתניתין הדש והמנפץ לתרתי ועוד אמאי חשיב הקוצר והגוזז הצמר לתרתי. אמנם מה דפשיטא להתוס' בכולא שמעתין דפציעת חלזון הוא משום חבורה תמיהני לפמ"ש התוס' בשם ר"ת דדם חלזון הוא מיפקד פקיד א"כ לא שייך בו כלל חבורה כדלקמן (דף קל"ג) גבי דם מילה וכתובות (דף ה') גבי בתולים. וכן בכולא שמעתין לא נזכר כלל בפציעת חלזון משום חבורה. וגם זה גופא קשיא למה בדם פקודה לא הוי תולדה דדש הא בדישה הגרעינים מיפקד פקידי בהשבלין ולא מיחבר. וי"ל דזה הוא שיטת הרמב"ם ורש"י לעיל דמפרק הוא תולדה דדש והתוס' הקשו עליו מהחולב דלקמן (דף צ"ה) ולפמ"ש י"ל דהכלל אין דישה אלא בג"ק אינו אלא בחלזון שדומה ממש לדש שהגרעין הוא מיפקד פקיד בהשבלין אבל בחובל דעלמא שהדם מיחבר חביר חייב אפילו באינו גדולי קרקע. ואל תתמה ע"ז דמצינו ג"כ כיו"ב לענין מקלקל בחבורה אף דדש גופיה פטור במקלקל מ"מ בתולדה דידיה דהיינו בחבורה חייב וה"ה לענין ג"ק כנ"ל וטעמא י"ל דחבורה אף בלא אב דדישה ילפינן מקרא גופא ממילה ולקמן (דף ק"ז) הוכחתי עוד לזה ממש"ש הרמב"ם דבעינן שיצא דם כגרוגרת וזה לא שייך רק בהגדל בים דהא דם בהמה אסור לאדם ע"ש. ועל ד"ז י"ל נמי בחולב דחייב משום מפרק דהחולב מיחבר חביר וחייב אפילו באינו ג"ק ואף דמשמע חולין (דף ק"ט) גבי כחל דחלב מיפקד פקיד י"ל דהתם מעורב בבשר כדקאמר שם זה כנוס במעיו ע"ש. ובחלזון ודישה הוא תחת העור. ועוד י"ל דהרמב"ם לשיטתו שם (הל' ט') דבשאר שקצים ורמשים שאין להם עור אע"פ שיצא מהן דם פטור ע"ש במ"מ. וא"כ בחלזון שאין לו עור אין בו משום חבורה ופליגי אם הוא בכלל דישה אבל בבהמה שיש לה עור אף שאינו בכלל דישה שאינו גדולי קרקע מ"מ חייב משום חבורה ועי' בתוס' רע"ק (פ' י"ד):
בתוס' ד"ה הצד חלזון הכא שמא חלזון דרכו לפרכס. והקשה המהרש"א דלא הוי צריכי לזה אלא כדמסיק דבנטילת נשמה הכא בחלזון לא ניחא ליה. וכן הקשה עוד בסמוך ע"ב בפירש"י ד"ה נטילת נשמה דנקט חלזון. ותמיהני וכי לא ראה מש"ש המהרש"ל דפירש חלזון לר"י וכשפצעו חי. וכן תוס' דהכא הא קאי לר"י דמיירי כשפצעו מת הא אם פצעו חי חייב משום נטילת נשמה:
בא"ד וצ"ע דבירושלמי משמע דצד חלזון אינו חייב משום צידה. לא ידעתי מה קושיא דהירושלמי דפירקין סותר דברי עצמו. דבירושלמי (פ"א) איתא דבחלזון אינו חייב משום נטילת נשמה דאין בו גידין ועצמות ע"ש. וע"כ מאן דמחייב שתים הוא משום צידה כמש"ש המפרש:
שם ד"ה טפי ניחא ליה. ה"מ במידי דניחא ליה אבל במידי דלא איכפת ליה לא מודי. והמהרש"א הקשה על לשון טפי ניחא ליה דלא ה"ל למימר רק דלא איכפת ליה. ולע"ד רצה ליישב אפי' לר"י דס"ל פ"ר דלא ניחא אסור בסוכה (דף ל"ג) ובתוס' לעיל פ' כירה (דף מ"א) כתבו דלר"י חייב חטאת ועי' מש"ש. וא"כ הדק"ל לר"י דברייתא ליחייב נמי משום נטילת נשמה ומש"ה קאמ' טפי ניחא לי' כלומר מקלקל הוא אצל נטילת נשמה ור"י לשיטתו לקמן פ' האורג (דף ק"ו דמקלקל בחבורה פטור וא"כ אצ"ל נמי פטור כמו בגומא דא"צ אלא לעפרה דפטור לר"י משום מקלקל. ובזה מיושב מה שדקדק הפ"י למה נקיט לישנא מתעסק הוא ולא קאמר א"צ לגופיה הוא. ולפמ"ש א"ש דהכא הא קאי גם לר"י דעיקר פטורו משום מקלקל בחבורה הוא כנ"ל:
שם ד"ה שוחט. לאו אשוחט דמתניתין קאי דלא הוי אלא משום נטילת נשמה. דלפעמים משכחת שוחט בלא דם כלל כדתנן חולין (דף ל"ג) השוחט בהמה ולא יצא דם כשרה:
דף עה:
בגמרא האי מאן דמלח בישרא וכו' אין עיבוד באוכלין יש לעיין לשיטת הרמב"ם דחבורה משום מפרק א"כ ליחייב משום סחיטה ומפרק שהמלח מוציא הדם. ואף שאינו צריך להדם וה"ל מלאכה שא"צ לגופה. מ"מ הא הרמב"ם פסק הל' שבת (פ"א) דמלאכה שאצ"ל חייב ושם (פ' י"א) העתיק הך דהכא דאין עיבוד באוכלין וע"ש בהג"מ. והנה לכאורה י"ל דהכא מיירי בבשר שנמלח כבר ופלט כל דמו והודח ושוב נמלח לקיום דשוב אינו פול דם כמבואר בי"ד הל' מליחה (סי' ע') ואע"ג דעדיין פולט ציר. י"ל דזיעה בעלמא הוא ואין עליו שם משקה וה"ל כפגעין וכפרישין ועוזרדין דסוחטן לכתחלה לקמן (דף קמ"ד) עיין שם. ובזה י"ל קצת סוגיא דמנחות (דף כ"א) דתניא ולא תשבית מלח וכו' תקריב אפילו בשבת. והקשה המ"ל הל' שבת (פ' י"א) למה לי קרא הא אין עיבוד באוכלין ע"ש. ולפמ"ש י"ל דהתם הא מיירי בבשר שלא נמלח כלל ופולט במליחתו דם ואית ביה משום סחיטה. או יתכן עוד דהכא מיירי שאין בהדם שיכול לצאת ע"י כגרוגרת שאינו חייב עד שיוציא דם כגרוגרת כמ"ש הרמב"ם הנ' שבת (פ"א) והקרא דתקריב אפילו בשבת אתי לאשמעינן דאפילו יש בו כגרוגרת מותר. אבל כ"ז אינו שווה לי דהא התם בקרבן אינו צריך להוצאת הדם כלל והא כתבו התוס' כתובות (דף ו') דבמקום שהמשקה הולך לאיבוד אין בו משום מפרק דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ע"ש. והדק"ל בההיא דמנחות (דף כ"א) [ומש"ש המ"ל דקמ"ל בעולה שהקריבה בלא הפשט וצריכה מליחה בעורה ועיבוד גמור הוא ע"ש. עי' ברש"י לקמן (דף ע"ט) דבעור לח לא חזי לעיבוד כלל. והא בקרבן הוא עור לח ביום שנשחט. אולם בביצה (דף י"א) גבי עור לפני הדורסן משמע דגם ביום שנשחט יש בו משום עיבוד וע"ש בפ"י. ובעיקר קושית המ"ל יש לי ישוב בזה רק שהקדימני הל"מ שם ולזאת מנעתי מלכותבו] ואדבר אך הפעם בביצה (דף י"א) דמליחת בשר מותר בי"ט ע"ש. והא התם המליחה היא להוציא הדם וא"כ יש בה משום סחיטה ובביצה (דף ג') גבי משקין שזבו משמע דסחיטה אסור בי"ט אולם מצינו דשחיטה מותר בי"ט אף שמוציא דם כמ"ש הפ"י במס' ביצה ועי' בתוס' רע"ק פ' שמונה שרצים ולקמן (דף ק"ז) אדבר עוד מזה:
שם הצר צורה בכלי חייב משום מכה בפטיש. והיינו בצר מכלי גופה אבל בצר בסממנים חויב ג"כ משום צובע וכותב כמ"ש המ"א (סי' ש"מ) ע"ש:
בגמרא ר"י מוסיף אף השובט. משמע דר"י מודה לכל ל"ט אבות דמתניתין. וק"ל הא ר"י ס"ל לעיל דיש דישה אף שלא בגדולי קרקע א"כ הדש והמנפץ הצמר תחת הן לפירש"י לעיל (דף ע"ג) דמחלק דדישה בגדולי קרקע וצמר אינו ג"ק ע"ש כמ"ש לעיל:
במשנה כל הכשר להצניע והוציאו בשבת. כתב התוס' לקמן ריש הבונה צריך ליתן טעם למה קתני הבונה אחר זריקה והוצאה. ולע"ד דכל השיעורים דקתני בהוצאה הוא לא ללמד על עצמו ר"ל שיעורו בהוצאה לחוד אלא על כל מלאכות שבת דלכאורה צריכין להבין דבכל סידורי דפת עד האופה לא קתני שיעור בכולהו חוץ מחרישה אלא ע"כ דידעינן מהוצאה דבאוכלין כגרוגרת ותבן כמלא פי פרה וכן בקצירה וטחינה וכולהו. וכן בכל מלאכות עור המפשיטו ומולחו ומעבדו וממחקו ומחתכו לא קתני רק בהוצאה עור כדי לעשות קמיע וכן במלאכתו כמבואר לקמן (דף ע"ט) ולא קתני במלאכה אלא הבונה והחורש וכיו"ב דליכא לכלולינהו בהוצאה רק במלאכת אריגה תנן שיעור לקמן (דף ק"ה) והיינו משום דהתם במלאכה שיעור אחר מהוצאה כמש"ש וכן בשאר ענינים כמו בשנים שעשאו וזה יכול וכו' קתני בהוצאה וה"ה במלאכה כדקתני שם בברייתא שנים שהיו אוחזין במלגז ולוגזין וכו' לקמן (דף צ"ב) וכן במלאכה שא"צ לגופה במחלוקת ר"י ור"ש קתני בהוצאה המוציא המת במטה לקמן (דף צ"ד) וה"ה במלאכה והיינו משום דהוצאה שייך בכל הדברים אבל מלאכה לא שייך רק כל אחד בדבר המיוחד לו ועי' מ"ש ריש מכילתין:
בתוס' ד"ה לאפוקי דלמא סבר כר"י ומחייב בעצי אשרה שמצניעין. עי' נדה (דף נ"ו) גבי כל הכתמים טהורין שדרכן ג"כ להצניען. ולע"ד זהו כוונת הסוגיא דלכאורה צריכין להבין למה נקיט דם נדה ועצי אשרה יותר מכל הטמאין ואיסורי הנאה כגון בשר וחלב וכיו"ב. וכן הוא בירושלמי ר"י למעוטי איסורי הנאה ע"ש. ונראה דדייק לשון כשר להצניע לאפוקי דבר אף שדרכו להצניע מ"מ אינו כשר ואדרבה טעם הצנעתו משום שאינו כשר למר דם נדה ולמר עצי אשרה וא"כ דם נדה ועצי אשרה דין אחד למאן דלא מצנע לשונרא:
דף עו.
בתוס' ד"ה (דף ע"ה) הא דלא כר"ש דאי מיירי במצניעין כולהו הוי מצי למימר בכ"ש כדתנן בפ' המצניע וכו' ואתיא כר"ש לכאורה נראה מדבריהם דבמצניע ממש מודה ר"ש ולפ"ז הא דקאמר הכא דלא כר"ש לא קאי אלא ארישא אבל סיפא דכל שאינו כשר להצניע חייב המצניע אתיא אף לר"ש דהא מתניתין מיירי במצניע ממש מדקאמר עלה דהוא דלא כרשב"א דהצניעו זה וכו'. ולא הבינותי הא ברייתא שהביאו בסמוך דקאמר ת"ק בד"א במוציא אבל מצניע בכ"ש ורש"א בד"א במצניע וכו' מפורש דפליגי במצניע ממש ואין לומר דמפרשים הא דתנן פ' המצניע לרפואה חייב בכ"ש. הוא לאו דוקא כ"ש דמ"מ בעינן איזה שיעור הראוי כמו לכחול עין אחת וכן משמע לכאורה מלשונם הוי מצי למימר בכ"ש בכדי שיפת קילור משמע אבל פחות לא ז"א דהא שיעור זה חייב לרבנן אף בלא הצנעה ומה שנ"ל בזה כתבתי בסמוך ריש פ' המוציא:
במשנה ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן. ר"ל שאין חשיבותן שוה דהא בשבת בחשיבות תליא ויש לעיין לפום ריהטא דתנן מעילה (דף ט"ו) חמשה דברים בעולה מצטרפין זע"ז הבשר והחלב והסולת והיין והשמן ופירש"י למעילה וליחייב משום פיגול ונותר וק"ל בשלמא לענין פיגול ונותר א"ש דמצטרפין דתליא בשיעור כזית שועור כולן שוה אבל למעילה דבעינן שוה פרוטה וא"כ גם בחשיבות תליא לפי שויין והיתכן דכל הני חמשה דברים מקחן שוה שלא יהא אחד עודף על חבירו משהו ויש לחלק:
בגמרא אכילה ע"י הדחק שמה אכילה. עי' מ"ש בחיבורי שם ישראל פאה (פ"י):
בתוס' ד"ה מפני כגון עמיר ועני שום. וצ"ל דעלי שום חזי לטלה בעין או ע"י עמיר כמ"ש בתבן לגמל:
בגמרא ואמר ר"ש מה טעם מפני שהן ראוין לטמא מושב. עי' רש"י ותוס'. וק"ל נהי דשיעורן שוה מ"מ הא ה"ל שני מינים יותר מפלפל שחור ולבן ור"ש לשיטתיה לפמ"ש רש"י לקמן (דף פ"ט) גבי תבלין דשנים וג' שמות הוא פלפל לבן ושחור וא"כ לר"ש דס"ל דשני שמות אין מצטרפין ס"ל דלבן ושחור אין מצטרפין כמש"ש התוס' ע"ש א"כ מכ"ש דבגד ועור דאין מצטרפין וכן לקמן במשנה המוציא אוכלין מצטרפין זע"ז לכאורה הוא דלא כר"ש דשני מינים אין מצטרפין ואולי י"ל דשאני שבת וטומאה דבחשיבות תליא ומודה ר"ש כיון דצרפינהו חשיב ועמ"ש לקמן (דף פ"ט):
בתוס' ד"ה הואיל וראוין אע"ג שכאן אין שיעורן שוה מצטרפין הואיל לענין מושב שיעורן שוה. וכה"ג קאמר שם בסוכה (דף י"ז) לענין צירוף סכך פסול ואויר כיון דבסוכה קטנה שיעורן שוה ומצטרפין אף בסוכה גדולה ע"ש וק"ל מהא דבעי למימר ביומא (דף פ"א) גבי האוכל ושותה אין מצטרפין דר"י היא דכל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין דאכילה שיעורה ככותבת ושתיה כמלא לוגמיו ע"ש וקשה הא קאמר שם (דף פ') דשיעור דכותבת הוא לכ"ע בין קטן שבקטנים בין עוג מלך הבשן ושיעור דמלא לוגמיו לכל חד משערינן בדידיה ע"ש וא"כ מי לא מתרמי אחד בסוף העולם דמלא לוגמיו הוא בכותבת וכיון דבדידיה שיעורן שוה ה"ל ליצטרפי בכ"ע אף למי שאין שיעורן שוה כמו ההיא דסוכה ולשיטת הפוסקים בא"ח הל' יו"כ (סי' תרי"ב) לענין שהיה דבאכילה בעינן שישהה מתחלה ועד סוף בכדי אכילת פרס ובשתיה מצטרפין בכדי רביעית ע"ש א"ש דנהי דלענין שיעורן שוה מ"מ לענין שהיה אינו שוה ומש"ה אין מצטרפין אבל לשיטת הראב"ד דגם בשתיה מצטרפין בכדי אכילת פרס קשה:
דף עו:
אמר אביי שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה. ופירש"י ולענין שבת מידי דחשיב בעינן. וק"ל הא אדרבה דבתוספתא (פ"ט) תניא המוציא מורסן לאכילה כגרוגרת לבהמה כמלא פי גדי. ולענין חלה תנן חלה (פ"ב) ניטל מורסן מתוכן וחזר לתוכן פטורין ע"ש. וא"כ כ"ש בפ"ע דפטורין וא"כ אדרבה לענין שבת חמירי טפי מחלה. והנה לכאור' י"ל התוספת' כיון שהוציא בפירוש לאכילה ה"ל כמוציא עצה כמלא פי פרה לפרה לרש"ל דחייב דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה וה"נ כיון דהעני אוכל במורסן בודאי מיקרי אכילה ע"י הדחק אבל לר"י קשה. ונראה דאביי לשיטתו דאמר לעיל אדרבה כמעיקרא מסתברא ולא הוי מהדר ביה ר"י מזה אלא חזרה דר"י היתה אמחלוקת אחרונה במוציא עצה וכו' באכילה ע"י הדחק וא"כ למסקנא גם לר"י שמה אכילה. ויתכן דמהתוספתא הנ"ל חזר בו מדמחייב במורסן ש"מ דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה: