אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) במה אשה - פרק שישי

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

במה אשה - פרק שישי

במה בהמה - פרק חמישי

ד"ה נ"ז במשנה ולא תטבול בהן עד שתרפם. וא"ת האיך מהני רפונן הא תניא ב"ק (דף פ"ב) עזרא תיקן שתהיה אשה חופפת וטובלת. והתוס' כתבו שם דאינו אלא בראש ע"ש. וה"נ הוא בראש כדקאמר בסוגיא בראשי הבנות שנינו. והא חפיפת הראש הוא נמנע בלתי סתירת קליעת הראש לגמרי. ועוד הא בחוטי שער אינו חוצץ כלל כמבואר בסוגיא והא צריכה לחוף הראש. וי"ל דמיירי שכבר חפפה וחזרה ועשתה קליעת השער לאחר חפיפה בפרט הכא בשבת דע"כ עשתה החפיפה מע"ש כמבואר בנדה (דף ס"ו ס"ז). אולם ק"ל הא דמותרת לצאת בחוטי שער דאינו חוצץ וכן בתיכי חלילתא דלא קפדי הא מבואר בי"ד (סי' קצ"ח) דלכתחילה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין גזירה משום חוצצין. וא"כ בודאי שריא להו דמסתמא תעשה כדין כהרגלתה ואתי לאתויי ד"א:

בגמרא איכא בינייהו דטניפן כיון דטנופין מיקפד קפדי. בטור י"ד (סי' קצ"ח) העתיקה לענין טבילה ופירש הב"י אף דעיילי בהו מיא כיון דקפדי חוצץ והרמ"א שם העתיקה אחוטי שער ע"ש. ולא ניחא להו לפרש דהלשון ב' ס"ל דלא עיילי בהו מיא כענין קפידא שאמרו בכ"מ. והמהרש"א הקשה כן אפירש"י שהשיג ארבותיו דדלמא ס"ל דלא עיילי מיא ע"ש. ולע"ד קפידא אי אפשר לפרש כן דהא ענין קפידא שאמרו בכ"מ הוא בדבר טינוף הבאה לאדם שלא ברצונו ותליא אם אינו קפיד לא חשיב טינוף ובטיל לגוף אבל הכא הא הוא בדבר תכשיט שמתקשט בו ולא שייך בו קפידא אף אם אינו בטיל לגוף ואם לא היו מעיילי ביה מיא ודאי חוצץ וע"כ צ"ל דקפידא דהכא הוא לענין רחיצה אם דרכן להקפיד עליהן בשעת רחיצה:

דף נה:

א"ד כיפה של צמר תנן וכ"ש כבלא דעבדא. וה"ה דהוי מצי למימר אבל כבלא דעבדא אפילו בחצר אסור:

שם יוצאה אשה בכבול ובאיסטמא לחצר. ולקמן (דף ס"ד) אמרינן דכל שאסור לצאת לר"ה אסור לצאת לחצר חוץ מכבול ופ"נ וצ"ל דאין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ. והפוסקים לא הזכירוהו רק הגר"א (בסי' ש"ג) ובאמת ק"ל לשיטת התו' לקמן (דף ס"ד) והרמב"ם (פי"ט) דחצר היינו שאינו מעורב. האיך אפשר להתיר באיסטמא לחצר שאינו מעורב הא תניא בתוספתא (פ"ה) ואם יצאה חייבת. וכן משמע לשון הרי"ף והרא"ש שכתבו אינה יוצאה דאינו תכשיט ומפורש בירושלמי דפירקין (הל' א') דבדבר שחייבת חטאת לכ"ע אסור אף בחצר:

שם כליא פרוחי. ערש"י והרי"ף פירש מטלית שתולין לכלה לכלות ממנה זבובין ע"ש. ולע"ד מהתוספתא (פ"ה) שהבאתי לעיל דחייבת חטאת ניחא טפי כפירוש הרי"ף:

בגמרא ואין בה משום כלאים. עי' בארצות החיים הל' ציצית (סי' י"א) ובחיבורי שם ישראל (פ' ט') דכלאים מ"ש עליו:

ברש"י ד"ה ואינה מטמאה בנגעים. וילפינן מכלאים שוע וטווי. והוא סותר דברי עצמו לעיל (דף כ"ז) וסוכה (דף י"ב) דאונין של פשתן מטמא בנגעים אף שאינו טווי גם מ"ש דבנגעים בגד כתיב וילפינן מכלאים סותר מ"ש בחומש פ' קדושים ובגד כלאים שעטנז יכול שלא יתכסה בגזי צמר ואניצי פשתן ת"ל בגד מנין לרבות לבדין ת"ל שעטנז שוע טווי ונוז. וא"כ למה ללמוד מכלאים הא מבגד לבד דכתיב בנגעים גופא לבדין אינן בכלל בגד. ואדרבה בגד דכלאים לבדין בכלל אולם בזה רש"י לשיטתו דלבדין אין בו משום כלאים וע"כ פליג אההיא ברייתא דת"כ:

דף נח.

ורמינהי לא יצא העבד בחותם וכו' לא תצא בהמה בזוג וכו'. מכאן יש להוכיח כשיטת התו' לעיל דכבלא דעבדא הוא בר"ה דומיא דזוג שבבהמה דהוא בר"ה דהא מסקינן בסמוך דמיירי בלית ליה ענבל. והא תניא לעיל (דף נ"ג) ופוקק לה זוג שבצוארה ומטיילת עמו בחצר. אולם לפ"ז ק"ל הא דקתני ג"כ בעבד לא יצא בזוג שבצוארו. לכאורה הוא ג"כ דומיא דבהמה דבחצר מותר ובזה לא שייך סברת התו' לעיל בכבלא דשרי בחצר כדי לעשות קורת רוח לרבו. ויש לתת טעם ע"פ הירושלמי דפירקין (הל' א') והפוסקים הביאו גבי במקום שאמרו שלא לצאת אסורה לצאת בחצר והאיש ע"י שאינו שחץ מותר וביאר המפרש מותר בחצר ע"ש. וא"כ י"ל דה"ה בזוג דהוא באיש לא גזרו בחצר אבל לעיל בכבלא דעבדא א"א ליתן טעם זה דהא שפחות נמי יוצאות בו כמ"ש בח"ר מדקתני לה גבי אשה:

ברש"י ד"ה שבכסותה. עושים לסוסים מעילים שלא יטנפו אבל כסות עצמו לא הוי משא. ולע"ד דרש"י לשיטתו לעיל (דף נ"ב) גבי רצועה דנוי הרגיל שרי בבהמה. ולשיטת התוס' דכל נוי אסור צ"ל דכסות הוא לאו דוקא אלא אפסר וכיוצא בו דמותר בשבת. ולא דמי לרחלות הכבונות דשרי דהתם לאו נוי בהמה הוא אלא שמירת הצמר הנגזז הוא שלא יטנפו שהוא לצורך מלבושי אדם מה שאין כן הכא: ]

בתוס' ד"ה לא תצא. ולא קאמר דלמא מפסיק דומיא דחותם. כוונתם להוכיח דגם בחותם אף באריג וטעמא דמחזי דאזיל לחינגא דאי ס"ד בחותם טעמא דלמא מפסיק דא"כ הוי מצי לפרש גם בזוג משום דלמא מפסיק דומיא דחותם והמהרש"א נדחק בזה ובל ידעתי על מה:

דף נח:

בגמרא. אע"פ שחיברו לדלת וקבעו במסמרים טמא. והוא כחכמים דב"ב (דף ס"ו) גבי דף של נחתומים שקבעו בכותל ר"א מטהר וחכמים מטמאין ע"ש והלכה כחכמים. והא דשל דלת טהור הוא דלא היה מקבל טומאה מעולם כמ"ש הרמב"ם הל' כלים (פ"ט) דכלים הנעשו לקרקע אין מקבלין טומאה אפילו קודם שיקבעו וכן הא דתניא פ' המוציא (דף פ"א) חף של גל טהור שכל המחובר לקרקע ה"ה כקרקע. היינו נמי שנעשו מתחילה לקרקע כמו הכא בזוג וע"ש בתוס'. אולם ק"ל ממתניתין דכלים (פ' י"ד) גבי מינקת שעשה בדלת טהורה היתה כלי וחיברה לו מאימתי טהרתה בש"א משיחבל ובה"א משיחבר ופירש הרע"ב שיקבענה במסמרים. ולפירוש מהר"ם שם בתוי"ט דלב"ה בעינן שיחבל ויחבר א"ש. אבל הרמב"ם הל' כלים (פי"א) פסק משיקבענה ויחברנה בדלת טהורה אבל מכאן ולהבא מקבלת טומאה עד שישנה ע"ש. וצ"ל דה"נ מיירי לענין קבלת טומאה מכאן ולהבא. והראב"ד שם יש לו ד"א בזה ע"ש:

בתוס' ד"ה אע"פ. מיירי שעשה שינוי מעשה. הפ"י כתב שדבריהם דחוקין ע"ש אבל בכלים (פ"כ) תנן בהדיא והתוס' בעצמם הביאו במנחות (דף כ"ד) מאימתי טהרתו בש"א משיתפור ובה"א משיקשר ולר"ע דאמר משיקבע היינו ע"כ לאחר הקשירה:

בגמרא מתיב רבא הזוג והענבל חיבור. ופירש"י אם נטמא זה נטמא זה וכו' וה"ל כלי שניטל מקצתו ולכאורה סתירה למ"ש התוס' לעיל (דף מ"ח) ד"ה אי חיבור בשם הרשב"א לחלק בדבר שכל אחד טמא בפני עצמו שייך למגזר טפי שיהא חיבור ע"ש. דא"כ מאי פריך הכא הא אדרבה היא הנותנת כיון דאף אם ניטל הענבל טמאין כל אחד בפ"ע מש"ה הוי חיבור. אולם מהזאה דהוי דאורייתא מוכח שפיר דהוי כלי שניטל מקצתו אולם בלא"ה כל שיטת התוס' דשמעתין סותר ד"ע דלעיל:

בתוס' ד"ה מתיב רבא. דההוא דזוג וענבל משנה היא במס' פרה. והקשה הפ"י הא ההיא דמס' פרה הוא לענין הזאה וא"כ היכי קאמר וכ"ת אע"ג דלא מחברי כמחברי דמי. הא לענין הזאה ודאי אין סברא לומר שאם יזה על האחד יטהר השני. ולדידי א"ז קושיא הא כיון דכל עיקר טומאתן משום דכמחברי דמי דבל"ז אין להם טומאה כל עיקר דלא חזי ואין צריכין הזאה כלל. וא"כ מה"ת שיקבלו טומאה ולא תהני הזאה דהוא תרתי דסתרי ואע"ג דלאחר כשיתחברו חוזרין לטומאתן ישנה מ"מ מועיל להם הזאה דמעיקרא כמ"ש המהרש"א לעיל (דף מ"ח) בתו' ד"ה אי חיבור בד"ה בא"ד והא דאמר ע"ש:

בתוס' ד"ה אלא אמר. והוי גונמי כלי מתכות. משמע לכאורה דבכלי עץ וש"ד דגולמן טמא. טמא בכה"ג אבל מראיית הר"ם מחמת שתפרה ושייר פחות מרמון. מוכח דגם בש"ד טהור בכה"ג:

ד"ף נ"ט בא"ד כדאשכחן בפ' ג' שאכלו גבי מטה דאפילו מפורקת לא פרחה טומאה מינה. תמיהני הא מפורש בסוכה (דף ט"ז) דז"א אלא בארוכה ושתי כרעים דחזי לאסמכינהו אגודא ולמשדי אשלי ופירשו שם בתוס' דהיינו דוקא בשל אדם אחד דסופו לחברם ע"ש והוא ממש כמו הכא דראוי להקישו ע"ג חרס וגם הדיוט יכול להחזירה:

בגמרא רא"א במדרסות אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו וכו'. עי' פירש"י ותוס' ולולא דבריהם הייתי אומר ע"פ מה דתנן כלים (פ' כ"ח) ומחמת שעשאה שטיח ושטיח שעשאה חמת ששניהם מקבלין טומאת מדרס טהור מן המדרס וסיים זה הכלל כל ששינהו לשמו טמא לשם אחר טהור ע"ש וכן הרמב"ם הל' כלים (פ' כ"ד) פירשו שהיה טמא מדרס ע"ש. וזהו דפליגי הכא ר"א ור"י בטמא מת ששינהו לשם אחר מה דינו:

דף נט:

בתוס' ד"ה תרי. אבל תרי המייני מה הנאה יש ואין דרך לחגור. צריך לחלק בין תרי המייני לשני זוגי תפילין דמשמע בעירובין (דף צ"ה) דדרך מלבוש הוא אף דאמרינן שם דלא התירו רק דרך מלבוש בחול ע"ש:

בתוס' ד"ה רבי נחמיה. דלא בעינן הלך אף אחר חותמה וכן משמע בהדיא. עי' מהרש"א. ואין להקשות אכתי איכא למידק מדלקמן דף ס"ב גבי וחילופיהן באיש ואם יצא איש בטבעת שיש עליה חותם פטור. ולסברת המהרש"א דאף אם הלך גם אחר הטבעת מ"מ חייבת אחותמה א"כ נימא גם התם אמאי פטור ביש חותם הא מ"מ ליחייב אטבעת דאינו בטל לחותם. ז"א כיון דא"א חותם בלא טבעת ה"ל כמו בית יד להחותם ובטל לגביה:

דף ס.

בתוס' ד"ה למאי חזיא. נהי שרגילה לנושאה בשביל שצריכה וכו' כיון דאינו מלבוש וק"ל מ"ש מדלקמן (דף ס"ב) בחילופיהן באיש דאם יצא בטבעת שיש עליה חותם פטור. אף דבעצם ע"כ אינו תכשיט כמו באשה רק שרגיל משום שצריך להחתימה נקרא דרך מלבוש אף בשבת שא"צ להחתימה דהא אסור לחתום בשבת. וכן להרי"ף שם במחט נקובה נקרא מלבוש אף בשבת שאסור לתפור והוא נגד כל דיבור התו' דשמעתין:

במשנה לא יצא איש בסנדל המסומר. לכאורה נראה דמלתאי דמלאכות שבת הוא דגזרו ועשאו בכלל הוצאה והוא ע"ד מאמרם ז"ל לקמן (דף קי"ג) האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל שקצים ורמשים שכל מתי מבול ננערו לשם ופריך והא איתמחויי איתמחו ומשני כיון דמלקו גזר ביה רבנן ע"ש הרי משום חשש סכנה גזרו עליו איסור שקצים השייך בו אף דמותר מצד הדין. וה"נ בשבת דאיכא כנופיא ואפשר לבא לידי דוחקא וסכנה גזרו עליו איסור הוצאה [ובחידושי לפסחי' הארכת דמצינו דמשום עילא גזרו איסור אחר כמו בגילוח בחול המועד דמשום שלא יכנסו למועד מנוולין עשאוהו כמלאכה וכן בריש פסחים בחמץ דמשום שלא יאכל נתנו עליו איסור בל יראה הכתוב בתורה ולא מהני ביטול] וה"נ משמע מדמסיים ע"ז ואם יצא אינו חייב חטאת. ואם היה משום חשש סכנה בעלמא ואינו נוגע לאיסור שבת לא שייך לאשמעינן דאינו חייב. אולם מהא דפריך בסוגיא בחול נמי ליתסר. ואם הוא בכלל מלאכות שבת לא הוי פריך מידי. ונפ"מ להלכה לענין ביטול רשות דקיי"ל עירובין (דף ס"ט) ובש"ע (סי' שפ"ה) דאפילו המחלל שבת בדרבנן אינו מבטל ואם איסו' סנדל נוגע לשבת החשוד לילך בסהמ"ס אינו מבטל רשו' ולפמ"ש בסמו' גבי יו"ט ושבת כהדדי נינהו דתנן כל שחייבין בשבת חייבין בי"ט ואין בין י"ט לשבת וכו' דהוא לענין איסור סנדל גופא ואף דהוצאה לא שייך בי"ט מ"מ בסנדל החמירו ועשאוהו כלא לצורך לגמרי דאסור בי"ט כמו דהחמירו לענין שילוח מנות כמ"ש התו' מוכרח דהוא נוגע לאיסור שבת אולם לכאורה לפ"ז לר' ענני ב"ר ששון דאמר הכל ככבול דבחצר מותר. א"כ ברייתא דסמוך דלא יטייל ממטה למטה היא דלא כר"ע ב"ש א"כ לפמ"ש התוס' לעיל דהלכה כרעב"ש למה ליה למימר בסמוך דהלכה כת"ק דמותר לטלטל כיון דאפילו לנועלו מותר. אולם י"ל דגם בזה החמירו בסנדל טפי ובלא"ה צל"כ לפמ"ש לעיל (דף נ"ח) מהירושלמי דבאיש לא גזרו בחצר ולא באתי אלא לעורר לב המעיין תן לחכם ויחכם עוד:

עב בתו' ד"ה אין בין ואע"פ דבפ' משילין מוקמי' לה כב"ש. ולולא דבריהם הייתי אומר דאין הכוונה משום דהוי מעין המאורע לחוד דא"כ אכתי חלוק שבת מי"ט בהרבה מלאכו' ואין נפ"מ אלא בין רב למעט ודמיא ממש לחלוקת ירדן משאר נהרות בעומק ורוחב אלא עיקרא ארישא דמתניתין דביצה (דף ל"ו) קא סמך דתנן כל שחייבין משום שבות ורשות ומשום מצוה בשבת חייבין בי"ט וכל הני שבות דרבנן הן ומסיים דאין בין יו"ט לשבת וכו' וממילא דשבות של סנדל המסומר בכלל דגזרו בשבת נאסור גם ביו"ט. וכה"ג כתבו התוס' ביצה (דף י"ח) בענין גזירה י"ט אטו שבת ולא הוי גזירה לגזירה די"ט ושבת אחת היא ע"ש ולפ"ז אין הכוונה אההיא דתנן מגילה (דף ז') אין בין י"ט לשבת וכו' דהתם מיירי באיסורא דאורייתא כמ"ש התוס' לקמן (דף קכ"ד) ואינו ענין לסנדל:

והנה בטורי אבן במגילה (דף ז') הקשה דמצינו ג"כ ביצה (דף י"ז) דשבת חמור מי"ט לענין מחלוקת ב"ש וב"ה בטבילת כלים ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין ובגמרא שם איכא מ"ד דבשבת השקה וטבילה אסורה ומתניתין בי"ט ואיכא למ"ד דבי"ט תרוייהו שרי ומתניתין בשבת. והניח בקושיא. ולע"ד דמהשקת המים ודאי לא ק"מ דהא הוא אוכל נפש ממש דהא מטבילין לשתיה וגם מטבילת כלי ע"ג מימיו נ"ל דהוא נקרא מכשירי א"נ ומכשירי א"נ במקו' שאינו תיקון גמור משמ' ביצ' (ד' כ"ח) דמות' לכ"ע גבי אין משחיזין הסכין בי"ט דקאמר בגמרא לא שנו אלא משחזת של אבן אבל של עץ מותר בענין שתהיה שמנוניתו קרוש על פניו שלא יהא ניכר כוונתו להשחזה שהרואה יאמר דלהעביר שמנוניתו קבעי והוכיח לזה מהא דאמר רבא להעביר שמנוניתיה בעינא. ובאמת לחדודי הוא דקבעי ע"ש. א"כ דמיא ממש לטבילת כליו ע"ג מימיו שהרואה יאמר דלהשקת מים הוא דבעי. עוד הקשה שם הט"א לב"ה מביצה (דף י"ט) דעולת ראיה באה בי"ט אבל לא בשבת ע"ש ולע"ד י"ל דהיא ג"כ בכלל א"נ דהא מסברא החיצונה בלא שום קרא הייתי מתיר כל הקרבנות בי"ט משום מתוך שהותרה לא"נ ורק בנדרים ונדבות גזירת הכתוב הוא מלכם ולא לגבוה דגרע משלא לצורך כלל כמ"ש התוס' ביצה (דף י"ב) תדע דהא אפי' שתי הלחם דהוא א"נ ממש לאדם ממעט לה בפסחים (דף מ"ו) מקרא דלכם ולא לגבוה. וא"כ בעולת ראיה אפקיה דאינו בכלל גזירת הכתוב דלכם ולא לגבוה ואוקמיה אדינא דהוא בכלל א"נ [ומש"ש עוד מדלקמן (דף קל"ז) קדמני ישוב לזה במ"א ולזאת מנעתי מלכותבו] אולם מצינו דשבת חמור מי"ט לקמן (דף קכ"ח) אין מילדין את הבהמה בי"ט אבל מסעדין הא בשבת אסור לסעד כמבואר בש"ע (סי' של"ב) ואולי הוא בכלל משילין פירות דביצה (דף ל"ה) דהתירו טרחא משום הפסד ממון בי"ט אבל לא בשבת אבל יש לחלק דהתם טלטול והכא טרחא דלא שייך גזירה משום הוצאה. ועוד מצינו בעירובין (דף ק"ד) ממלאין מבאר הקר בי"ט ופירש"י אבל לא בשב' וכן ביצ')ד' (ד' ו') מת בי"ט יתעסקו בו עממין אבל לא בשבת:

בגמרא אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי. המ"א (סי' ש"ח) הקשה מזה על המ"מ בענין סנדל שנפסקה רצועה הפנימית דאסור לטלטלו דבטלה מתורת כלי והקשה המ"מ מ"ש מכל שברי כלי דשרי ותירץ דלא חזי לכסות כלים משום דממאיס והקשה המ"א מהא דסנדל המסומר דשרי לטלטלו לכסות בו הכלי ע"ש. ולא הבנתי מה ענין זל"ז דהא התם לא חזי לשום דבר אחר אף בחול וכיון דמאוס לפי טבע האנושי לכסות ה"ל שבר כלי שאינו ראוי מעין מלאכה ואף אם ימצא אדם אחד שדעתו יפה ואינו מאוס בעיניו בטלה דעתו ובטל מתורת כלי אבל הכא הא כלי שלם הוא וראוי לנעול בחול רק בשבת אסור וה"ל כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטל לצורך גופו ואם רוצה לכסות בו מי יאמר לו מה תעשה ולא גרע מנר שכתבו התוס' שילהי במה מדליקין (דף ל"ו) שהוא מלאכתו לאיסור ואפ"ה מותר לצורך גופו. ומבואר פ' כירה (דף מ"ד) דאפילו נר ישן דמאוס שרי ועוד שם (דף מ"ו) איכא למ"ד דאפילו דנפט שרי דחזי לכסויי מנא ע"ש ועי' מ"ש לקמן (דף קי"ב):

בגמרא לא קשיא כאן שנגממו כאן שנעקרו. לכאורה ללשון ראשון שברש"י דבנעקרו אינו מותר רק עד דו"ה א"כ לעיל כי פריך ר' יוחנן דאמר כמאן הוי מצי לשנויי דס"ל כהך תנא דיותר מה' אסור. וללשון ב' דבנגממו אינו מותר אלא דו"ה א"ש טפי דבעביד מתחילה דמי לנעקרו ולא לנגממו. וי"ל דהתם דעביד לכתחילה לנוי עדיף טפי אבל הכא הא עביד לכתחיל' לחזק רק שנשרו גרע:

בתוס' ד"ה השתא חמש. דא"כ התרת סנדל המסומר ק"ק הא בהא דקתני נשרו רוב מסמרותיו הוי בעי למימר אפי' טובא לולא רומיא דסיפא דנשתיירו דו"ה ועי' במהרש"א וי"ל:

דף סא.

בגמרא מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל מיתיבי וכו' קסבר אין הלכה כאותה משנה. הכל תמהו ע"ז וכי פליג ר"י על ברייתא וכן בביאורי הגר"א א"ח (סי' ב') הקשה דא"כ בכל תיובתי נמי נימא הכי ע"ש. ולע"ד י"ל דהוא תליא במחלוקת תנאי בענין תפילין בשמאל דתניא מנחות (דף ל"ו) ידך זו שמאל או אינו אלא ימין ת"ל אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים רבי נתן אומר וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל ע"ש. וי"ל דר"י ס"ל כת"ק דתפילין בשמאל מקרא ידי יסדה ארץ וכבוד דשמאל הוא ויליף שפיר דגם במנעלין צריך לכבד השמאל אבל תנא דברייתא י"ל דאתיא כר"נ משום שתהא הקשירה בימין וכבוד דימין הוא וזה לא שייך במנעלין ופליג ר"י אבריית':

שם אפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין אינו חייב חטאת והקשה הש"א (סי' מ"א) לפמ"ש בעירובין (דף צ"ה) גבי המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אבל לא שתים דס"ל שבת זמן תפילין ואיכא משום בל תוסיף ואתי איסור בל תוסיף ומשוי עליה כמשא. וה"נ למ"ד שבת לאו זמן תפילין הא ממעט לה מקרא מנחות (דף ל"ו) מימים פרט לשבתות וי"ט וא"כ ליתי איסור ושמרת ולשוי עליה משא ע"ש ולע"ד י"ל דהתם בשתי זוג שאני דאפילו בחול לא הוי דרך מלבוש כדקאמר שם עירובין (ד' צ"ה) דפריך זוג אחד אין טפי לא מהא דלובש שאר בגדים כל מה שיכול ללבוש ומשני דרך מלבושו בחול שריא רבנן התם דבחול לובש כמה דבעי בשבת נמי שרי בתפילין דבחול נמי זוג אחד אין טפי לא בשבת נמי זוג אחד אין טפי לא ע"ש. ולכאורה צריך להבין למה ליה להאריך דכחול שוייה רבנן ולא משני בפשיטות דאיסור בל תוסיף משוי עליה כמשא אלא ש"מ דדרך מלבוש חול לא משוי ב"ת כמשא. [ויתכן דמזה הוכרח רש"י לפרש שם דאיסור ב"ת משוי כמשא ולא סגי ליה באיסור ב"ת לחוד דהוא דאורייתא. והיינו בשום דא"כ לא הוי פריך מידי משאר בגדים דהתם ליכא ב"ת משא"כ בתפילין דאיכא ב"ת כדקאמר שם בסוגיא אלא עכצ"ל דעיקר מחלוקת ר"ג ורבנן הוא במשא]. וכן נראה מסברא כיון דלאו דרך מלבוש בחול ולא נקרא תכשיט רק מצד דרך מצותן וכיון דאיכא עליו ב"ת לא הוי דרך מצותן. ומצאתי סיוע לדברי שבספר המ"ל הביא בשם ברכי יוסף (פ' תולין) בשם ר' ישעי' הראשון אההיא דהיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת ואי תקשה מ"ש מתפילין דלמ"ד שבת לאו ז"ת היוצא בתפילין פטור. תפילין דרך לבישתן בחול אבל טלית שאינה מצוייצת כהלכתה לאו דרך לבישה בחול עכ"ד. מבואר דבדרך לבישה בחול לא משוי איסור משא:

ברש"י ד"ה דמומחה גברא ומומחה קמיע שעשה אדם זה קמיע זו לג' אנשים. וכתבו התו' בסמוך דלהאי פירושא לא אתמחי גברא אלא לאותו לחש ולע"ד לא משמע הכי בגמרא דקאמר לא תימא עד דמומחה גברא וכו' אלא כיון דמומחה גברא וכו' דמשמע דמומחה גברא דסיפא הוא נכלל גם במומחה גברא דרישא רצוני דלאחר דידעינן דמומחה גברא מהני ממילא דבאתמחי גם הקמיע לא מזיק. וללשון ב' איכא צד באתמחי גברא לחוד יותר מאתמחי גם הקמיע דבאתמחי גברא אתמחי לכל הקמיעות ובאתמחי גם הקמיע דהיינו ע"י חד קמיע לא אתמחי רק לזו:

בתוס' ד"ה עד דמימחי. ואין הלחש מומחה אלא האיגרת לבדה. וכן פירשו בסמוך ע"ב ד"ה תלתא כל הסוגיא ולא הבינותי הא לשיטתם ד"ה הא לאמחויי קמיע דנעשה מומחה מיד כל אדם וזה לא יתכן אאיגרת עצמה אם לא שנאמר דקאי אנתינה דמלבד אכתיבה בעינן נמי מומחה אנתינה וזה לא מצינו בשום מקום ואולי כוונתם לקמן להוכיח גם לשיטת רש"י דקאי אלחש אבל לשיטתם דקאי אאיגרת ודאי דאין לחלק בין רופא זה לאחר דאפילו אם מצאו באשפה מהני וע"ש במהרש"א ומש"ש:

דף סא:

בגמרא או דלמא מזלא דהאי גברא דקא מקבל כתבא. ופסקו הפוסקים לחומרא ולכאורה דלכה"פ אתמחי גברא לחולי זה דהא ממנ"פ תלינן או בחולי או ברופא ובזה י"ל קושית התוס' ד"ה תלת קמיע תפשוט מדלא קתני כל שריפא אדם א' בג' קמיעין ולפמ"ש י"ל דאי הוי תני הכי יש לטעות דהא דאתמחי היינו לחולי זה ולהכי קתני שריפא ג' בני אדם לאורויי דנעשה מומחה לכל אדם ואולי קתני גם בההיא ברייתא דלאמחויי גברא לא שנכפה אלא שלא יכפה וא"א לטעות דקאי אחולי זה:

ברש"י ד"ה מזליה דהאי גברא. וא"ת ממתניתין דלעיל שמעינן וכו' ואוקימנא דאתמחי קמיע. תמיהני לפמ"ש רש"י לעיל דנעשה הקמיע מומחה ע"י אדם זה וא"כ הא אתמחי גם גברא וקמיע כמ"ש רש"י בעצמו לעיל ללשון ראשון ועדיפא מהכא דאתמחי הגברא לחוד. ובזה י"ל גם מ"ש התוס' לעיל ד"ה אע"ג דהמחאת קמיע עדיף מהמחאת גברא מהך דהכא ולפמ"ש אין ראיה כנ"ל וצ"ע:

בתוס' ד"ה תלתא קמיעין לג' גברי. קשה לרשב"א קמיע ג' האיך אתמחי וכו'. לכאורה לשיטת התוס' והרא"ש בשמעתין דבג' מיני לחשים אינו נעשה מומחה לכל שאר הלחשים א"כ משכחת שפיר בג' לחשים דלא אתמחי גברא עדיין בלחש שלישית עד הקמיע ג' והא דקאמר אתמחי גברא וקמיע היינו לאלו ג' לחשים כמ"ש כה"ג בתוס' לקמן ללשון ראשון שברש"י והנפ"מ בהמחאת הקמיע אף דכבר אתמחי גברא לענין אם נאבד המחאתו דמ"מ נשאר המחאת הקמיע לשיטתם בסמוך דנעשה הקמיע מומחה מיד כל אדם ולא גרע זה משאר אדם אולם התו' לא ניחא להו לפרש כן דא"כ לא הוי דומיא לאתמחי גברא דסמוך דהיינו לשאר קמיעין ועי' במהרש"א מה שהקשה לתירוץ התוס' לפי הצד דתלתא קמיעי לחד גברא אתמחי גברא והד"ק התוס' לדוכתין ולפמ"ש מיושב קצת דמשכחת שפיר כנ"ל:

בתוס' ד"ה הא לאמחויי. דאי מיד רופא זה הא בלא"ה הוא מומחה בכל. והקשה המהרש"א אמאי לא תירצו דנפ"מ לענין אם אבד מחאתו ותירץ דלשיטת רש"י א"א לתרץ הכי דא"כ אבד גם המחאתו של הלחש. וא"ז מספיק דהא התוס' הוכיחו מזה להלכה דנעשה מומחה לכל אדם ולשיטתם אין ראיה ולע"ד ליכא לתרץ דאבד מחאתו אלא לפי הצד דבאתמחי קמיע הוא מומחה מיד כל אדם א"כ אף אם אבד מחאתו מ"מ לא גרע מכל אדם דמהני המחאת קמיע. אבל להצד דלא מהני אלא לרופא זה יהיה איך שיהיה אם אלחש או איגרת כיון דלכל אדם לא מהני וכיון דאבד מחאתו ה"ה ככל אדם דלא מהני גם המחאת קמיע והוכיחו שפיר:

בגמרא ואי ס"ד דקמיעין יש בהן משום קדושה זימנין דמצטריך לבה"כ ואתי לאתויי ד"א ברה"ר. וק"ל דאפילו אם מותר לבה"כ מ"מ ניחוש לטבילה של מצוה כבריש פירקין בחוטי צמר וקיי"ל לקמן (דף ק"כ) דאסור להכניס השם במים דה"ל מוחק השם וא"כ אתי לאתויי ד"א ואי משום דיש לזה תקנה לכרוך עליו גמי כמבואר שם הא זו התקנה מועיל ג"כ לבה"כ כדמסיק בסמוך במחופה עור:

שם והתניא אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה. לכאורה קשה הא אינו אלא גזירה דרבנן ודלמא התירו אף בחולה שאין בו סכנה כבכתובות (דף ס"א) גבי גונח יונק חלב בשבת ולקמן (דף צ"ד) בציצין שפרשו אולם מצינו דגזרו במקום שיכול לבא לאיסורא דאורייתא אף בחולה שא"ב סכנה כמו ברפואה משום שחיקת סממנים וכי"ב:

דף סב.

והא מצות עשה שהזמן גרמא וכו' קסבר שבת זמן תפילין. ק"ק לפ"מ דס"ד דסבר שבת לאו זמן תפילין א"כ מאי איריא זוג זוג אפילו שתים שתים נמי כדמוקי עירובין (דף צ"ה) פלוגתא דר"ג ורבנן בשבת זמן תפילין דר"ג סבר שבת לאו זמן תפילין ושלא בזמנו אינו עובר בבל תוסיף שלא בכוונה ע"ש:

שם אלא אמר רבא פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת וכו'. לכאורה לא תירץ כלום אכוליאר וכובלת וצלוחית ש"פ וצ"ל כיון שדרכו לצאת כן בחול מיקרי דרך הוצאה ועוד כיון שצריכה להם מחשבתה משוי ליה מקום כדלקמן (דף ק"א) גבי מאכל שהוציא בפיו ועי' בתוס' לעיל (דף י"א) אבל טבעת אינה צריכה לה וגם אין דרכה לצאת בחול:

בתוס' ד"ה וכל מצות. והא הוצאה כלאחר יד הוא וכו' משום בזיון לא שרינן ליה ואע"ג דלקמן (דף קנ"ג) אמרינן אפילו בהפסד ממון גבי מי שהיה חבילתו על כתפו וכו' כי מטי לביתיה זריק לה כלאחר יד. צ"ל דלאו משום ההפסד שרינן אלא משום דלא ליתי לאיסורא דאורייתא דלא ליתי ד"א בר"ה כמבואר שם ועי' מ"ש לעיל (דף. י"ט):

דף סג.

במשנה בירית טהורה ויוצאין בה. וק"ל הא הוי חציצה בטבילה וא"כ ניחוש דלמא אתרמי טבילה של מצוה ואתי לאתויי ד"א בר"ה כדלעיל בריש פירקין ובשלמא לשיט' רש"י דלא מגלה שוקה א"ש אבל לשיטת התו' דאפש' בלא גילוי שוק רק דלא מחוי דגנאי הוא לה וזה לא מהני בחשש טבילה. וכה"ג ק"ל לעיל בקמיע דקתני ובלבד שלא יקשרנו בשיר וכו' משום מראית העין ת"ל דבלא"ה אסור דדלמא אתרמי טבילה ש"מ כדחייש התם בבית הכסא ועי' בתו' לעיל (דף נ"ב) ד"ה והא איכא חציצה:

בגמרא ופליגא דשמואל. ותמה בהרש"ש איך יפלוג שמואל אברייתא. ולע"ד אין הכוונה דהברייתא פליגא אשמואל אלא שהוא שני לשונות בגמרא והלשון ראשון פליג אשמואל ושמואל סבר כהאיכא דאמרי דתשובת ר"א דאף לימות המשיח אינן בטילין וסבר כר"א ובזה מיושב נמי ההיא דלקמן (דף קנ"א) דקאמר דברייתא דרשב"א פליג אשמואל ע"ש. והיינו דשמואל סבר כר"א ופליג ארשב"א:

דף סג:

ברש"י ד"ה תחת אצעדה. וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי. וצריך לחלק בין זה לההיא דכלים (פכ"ו) דשרוולים טמאים ופירש הרע"ב דהוא בית יד דחוק שנותנין בעלי אומנות על זרועותיהן שלא יפלו בגדיהן הרחבין ע"ש:

בתוס' ד"ה בירית. וקשה לפ"ז. וכתב המהרש"א וה"ה דיש לגמגם בפירוש הקונטרס כיון דכבר פירש בבירית דלאו לנוי הוא לא איצטריך ליה לפרש דלא שלפה ומחוי משום דלא מגלה שוקה. ולא ידעתי מנ"ל הא כבלים ג"כ לאו נוי הוא והא דטמא הוא משום דתשמיש אדם הוא ואפ"ה חיישינן לשלפה ומחוי. וכן בכובלת לעיל (דף ס"ב) לאו לנוי הוא ואיכא מ"ד דחיישינן למחוי ומאן דלא חייש הוא משום שריחה רע:

בתוס' ד"ה מנין לאריג. דראוי לכוף ולקפל ולהניח בו והקשה בגליון הש"ס ממתניתין (פכ"ו) דכלים צרור המרגלית טהורה. והא מ"מ הוא בכלל דראוי לכוף ולקפל ולהניח בו כמקדם והניח בצע"ג ולע"ד א"ז קושיא דא"כ תקשה בסוגיין גופא לטמא גם בגד שאינו אריג בכ"ש דראוי לקפלו כמ"ש הרמב"ם הל' כלים (פ"ב) דכלי קיבול מטמא בכ"ש מה"ת ע"ש אבל באמת הא הכא לאו מצד כלי קיבול קאתינן עלה רק משום בגד חשוב באריג בכ"ש ובאינו אריג בג' וקושית התוס' הוא דלא מהני חשיבותיה מגזירת הכתוב דומיא דשק ותירצו דראוי לקפלו וטמא מתורת בגד אבל בבגד שאינו חשוב לא מהני מה שראוי לקפלו. ואף שכתבו בסמוך דבעינן שנעשה לקבלה. מ"מ עיקר נעשה לבגד ולא נקרא כלי קיבול אבל מתניתין דכלים בצרור המרגלית הא מיירי באין שם שיעור חשוב ורק משום כלי קיבול קאתינן עלה דא"צ שיעור וכיון דהצרור אינו מתקיים לא נקרא כלי קיבול וצריך שיעור וגם ראוי לקפלו כנ"ל. ועי' מ"ש לעיל (דף כ"ו):

בתוס' ד"ה אריג ותכשיט משמע דמ"מ בעי שיעור. לכאורה הוא מוכרח דהא ילפינן מציץ דהי' רחב עכ"פ שתי אצבעות: ]

דף סד.

שכן עני קולע ג' נימין ותולה על צואר בתו וצ"ל דראוי לקפלו ולהניח בו וגם נעשה לכך ועי' בפ"י מ"ש בחבלים ומשיחות וצ"ע:

ברש"י ד"ה דאיכא למפרך. וה"ה דהוי מצי למימר הכי אג"ש קמייתא. וכתב המהרש"א בשם הראב"ן דיש הרבה חומרות במת משא"כ בשרץ כגון אבי אבות הטומאה וטומאת ז' וטומאת אהל ע"ש. ולכאורה א"ז פירכא חדשה דהא זהו דפריך בברייתא אם הקל בטומאת שרץ שהיא קלה ופירש"י טומאת ערב אולם לפי דמסיק דקלקלי וחבק ילפינן בשרץ בג"ש ממת איכא למפרך מה למת שהיא חמורה כנ"ל:

דף סד:

בתוס' ד"ה ובלבד שלא תתן. ולפ"ז כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורין לתת לכתחילה. ואין לחלק דהתם במוך שבאזנה וסנדלה הא אף במתכוין להוציא לאו דרך הוצאה הוא וה"ל הערמה בדרבנן ושרי לקמן (דף קל"ט) משא"כ בפלפל ומלח בתוך פיה דמחשבתה משוי לה מקום לקמן (דף ק"ב) והוי דרך הוצאה. ז"א דכיון דאמרינן מחזי כמתכוין להוציא ובמתכוין להוציא הא לא שייך מחשבתה משוי לה מקום כמו בשאר מילי ותו לא הוי דרך הוצאה:

בגמרא א"ר כל שאסרו חכמים לצאת לר"ה אסור לחצר ופירש"י דמרגלא ונפקא ביה לר"ה. וא"כ אסור אפילו בחצר המעורב. וכן כתבו הר"ן דה"ה בבית אבל הרמב"ם הל' שבת (פי"ט) פירש דהיינו דוקא לשאינה מעורבת. ולע"ד דרש"י לשיטתו לקמן (דף ק"ל) בחצר שלא עירבו מותר לטלטלו בכולה. בגדיו שהוציאן מן הבית לתוכן דרך מלבוש פושטן ומטלטל בכולה ע"ש. וא"כ לא שייך הכא גזירה שמא אתי לאתויי ד"א ועכצ"ל משום חששא דר"ה וא"כ אין נפ"מ בין מעורב לאינו מעורב אבל הרמב"ם י"ל דקאי כשיטת הריטב"א עירובין (דף ע"ו) דכלי בית אסור לטלטל בחצר שאינו מעורב וחיישינן דלמא אתי לאתויי ד"א ועי' במ"מ שנדחק בזה:

ובפשוט י"ל להרמב"ם כיון דרבנן גזרו שלא לצאת בו יהיה מאיזה טעם שיהיה הרי הוא כמשא שלא דרך מלבוש מדרבנן וממילא אסור לצאת בו מדרבנן מבית לחצר שאינו מעורב כמו שאסור להוציא דרך משא:

והנה בש"א (סי' מ"ב) הקשה על הרמב"ם דבבית לא גזרו מסנהדרין (דף ס"ח) גבי כשחלה ר"א נכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו גער בו וכו' ועוסקין באיסור שבות ופירש"י דאסור להניחן שמא יצא לרה"ר ע"ש. והא ר"א לא זז ממקומו בביתו ע"ש והש"א לשיטתו (סי' מ"א) דתפילין בשבת אפי' מדרבנן שרי להרמב"ם והוכיח לזה מביצה (דף ט"ו) מדשרי לשדורי תפילין בי"ט דכל שנאותין בחול משלחין בי"ט וסנדל המסומר אסור דשמא אתי לנעולי ובתפילין לא חיישינן ש"מ דמותר ע"ש. ולע"ד י"ל דהרמב"ם מפרש כמ"ש התוס' לעיל (דף ס') דבסנדל החמירו לפי שבאה תקלה על ידו ע"ש. ואפילו לפמ"ש רש"י ותוס' ביצה (דף ט"ו) דלכך אסור בסנדל דשמא אתי לנעולי י"ל דלא גזרינן רק במנעל דיש לו הנאה בלבישתו ושייך למגזר אבל בתפילין למה ילבוש בחנם. ועוד הא יראה כמה אנשים בשוק בלא תפילין. וא"כ י"ל דגם תפילין אסור בשבת מצד עצמן. וכן משמע במנחות (דף ל"ו) גבי ר"ח ורבה בר"ה מצלי בהו באורתא ופריך והא אמר ספק חשיכה לא חולץ הא ודאי חשיכה חולץ ומשני ההיא בע"ש ומסיק דסבר שבת לאו ז"ת ע"ש. והא התם הוא ג"כ בבית דומיא דההיא דר"ח ורבה בר"ה דמצלי באורתא דהוא בבית וא"כ קשה להרמב"ם הא בבית לא גזרו אלא עכצ"ל דאסורין מצד עצמן. ועוד י"ל דר"א ס"ל כרבי יוסי הגלילי במנחות (דף ל"ו) דממעט מימימה פרט לשבתות וי"ט ולדידיה ודאי אסור להניחן בשבת מצד עצמן כמו בלילה דקאמר שם המניח תפילין בלילה עובר בעשה והא דקרי ליה שובת היינו כיון דלא מכוין עוד לשם מצוה אין בו איסור דאורייתא כדפריך בר"ה (דף כ"ח) אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ע"ש ויש לחלק ואין להאריך עוד:

שם ומטייל עמה בחצר. עי' מ"ש לעיל (דף נ"ג):

בתוס' ד"ה ר' ענני דבחצר המעורב ליכא שום חידוש וכו' עי' מהרש"א שהקשה אי רב מודה דבחצר המעורב שרי א"כ למה ליה לפרש לעיל פ' כירה דמותר לטלטל הואיל דאיכא תורת כלי עליהן. ולק"מ דהתם מיירי בחצר שאינו מעורב כמ"ש הר"ן ואף דבחצר המעורב חזי. מ"מ הא איכא למ"ד לקמן (דף קכ"ד) גבי חרס דבחצר הוי כלי ובכרמלית וברה"ר אסור ולמאן דשרי היינו משום דתורת כלי עליו כעולא ועמ"ש לעיל פ' כירה. אולם תמיהני שדבריהם סותרין מ"ש בפ' במה בהמה (דף נ"ג) בד"ה מהו ליתן מרדעת שכתבו ואין לפרש דבעי למיסר בחצר אטו רה"ר כדקאמר גבי אשה וכו':

דף סה.

בתוס' ד"ה אמר רב. י"מ דאין הלכה כרב. וכן הוא בהדיא בירושלמי (ספ"ח) דעירובין גבי שפיכת מים בביב תני בר קפרא אם היה מקום צנוע מותר. הדא פליגי עליה דרב ולית ליה קיום וע"ש בק"ע. אולם הירושלמי לשיטתו כמ"ש התוס' בחולין (דף מ') דבירושלמי מקשה עליה דרב מכ"מ ע"ש:

בגמרא והתני רמי בר יחזקאל והוא שקשור. לכאורה גם מר' יוחנן גופא מוכח דס"ל הכי מדאיצטריך לאשמעינן דאפי' אם עשה לה בית יד מותר והיינו משום דמאיס וא"כ במוך שבאזנה דלא מאיס בעינן קשור אולם בזה י"ל דה"ק דאפי' בעשה לה ב"י דלא מאוס ג"כ מותר דלא בעי קשור אבל לפמ"ש בח"ר דקאי אמוך שבאזנה וה"ק אם עשה לה ב"י מותר בלא קשור ע"ש מוכח ע"כ דר"י גופא ס"ל דבעי קשור:

ברש"י ד"ה הא דמהדק ל"א ובית מדרשו סמוך לביתו והקשה המהרש"א דהוי מצי לפרש גם לפ"ז דר"ה מפסיק ופריך על חבריו דאסרי אף בקשור. ולע"ד לל"א לא פליגי חביריו להחמיר אלא דחלקו שלא יצא גם לר"ה כקושיית הגמרא אך קשה לל"א למה ליה להזכיר כלל דרמי בר יחזקאל וה"ל למיפרך בפשיטות ממתניתין דמותר דממ"נ אם מתניתין בלא קשור כ"ש דקשה טפי לר"י:

ברש"י ד"ה אבל ויש לתרץ דרבנן מיסר קאסרי מ"מ. וכי"ב כתבתי לקמן (דף צ"ד):

במשנה ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת ומסיק בגמרא דקאי אמטבע. ולא ידעתי מדוע לא סיים ג"כ בסלע שעל הצינית שלא תתן בשבת ואף אם נאמר דהתם בלאו מוקצה אסור משום רפואה מ"מ מצינו לעיל במשנה גבי פלפל ומלח דסיים שלא תתן לכתחילה בשבת לשיטת רש"י משום רפואה:

בגמרא ומפצי ביומי תשרי. פירש"י תחת רגליהם משום חציצה. וצ"ל במפץ דאינו מקבל טומאה דהא קיי"ל נדה (דף ס"ו) דאין טובלין ע"ג כלי המקבל טומאה ע"ש. וכן ראיתי בבדק הבית (בית ז' שער ז') [רק שלא ביאר כל צרכו שכתב דמיירי שאינו ראוי לשכיבה דאמרינן בסוכה (דף י"ט) במחצלת עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ע"ש. ובאמת התם במחצלת והכא במפץ דתרי מילי נינהו כמ"ש התוס' כתובות (דף ס"ה) וע"ש גירסת הרי"ף והרא"ש ובמפץ תנן כלים (פכ"ד) ג' מפצים הם ע"ש וצ"ל דמיירי בשל גיתות דטהורין מכלום] ועי' בי"ד (סי' קצ"ח). וכן צ"ל לפירוש הרמב"ם הל' מקואות (פ"ט) דהוא ענין אחד עם מקואות ביומי ניסן משום חשש זוחלין רק בתשרי שנתמעטו מי הנהר ואינם נמשכין למקוה היה מקיף מקום מהנהר ממחיצת מפצים כדי שיהיו המים נקוין ולא זוחלין. וצ"ל ג"כ דמיירי במפץ שאינו מקבל טומאה דתנן מקואות (פ"ה) כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו ע"ש. ובשלמא להרמב"ם לשיטתו הל' מקואות (פ"ט) שיש לו פירוש אחר בההיא דנוטפין שעשאן זוחלין אבל למניעת ההזחלה לא קפדינן בדבר המקבל טומאה כמ"ש התוי"ט מקואות (פ"ה) ועי' חתם סופר חלק י"ד (תשובה קצ"ט) אבל על הב"י בי"ד (סי' ר"א) ק"ל דשם (סעי' נ') הביא דעת האוסרין מניעת זחילה בדבר המקבל טומאה ושם (סעי' ב') נמשך אחר לשון הרמב"ם בדין רבו נוטפין על הזוחלין לפיכך צריך להקיף מפץ וכו' ומדוע לא ביאר שצריך דוקא מפץ שאינו מקבל טומאה לדעה א':

בגמרא דאמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה. עי' רש"י ותו'. ולולא דמיסתפינא הייתי אומר דר"ה לא מיירי כלל בדין פנויה אלא באשת איש ועריות בבנתי' דשמואל דאלו ע"י זכר היו חייבין כרת ואשמעינן דלכהונה אין נפ"מ בין זכר לנקבה. והא דקאמר ביבמות (דף ע"ו) דאין הלכה כר"ה ואפילו לר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה וכו' ה"ק לא מיבעיא לרבנן דפנוי ופנויה לא פסלה דס"ל דבחיוב תליא ובפו"פ אין כאן איסור תורה כלל כמ"ש הראב"ד הל' אישות (פ"א) ואף הרמב"ם מודה לזה דבדרך מקרה מותר מה"ת כמ"ש הכ"מ הל' נער בתולה (פ"ב) ועי' בביאורי הגר"א א"ע (סי' כ"ו) א"כ בנשים דליכא איסורא ודאי לא פסלה אלא אף לר"א דפו"פ עשאה זונה וא"כ לא תליא כלל באיסור תורה רק כיון דקיבלה גופא נוכראה פסולה א"כ יש מקום לומר דגם נשים פסולות ע"ז קאמר ה"מ איש אבל אשה לא. שוב ראיתי בערוך לנר ביבמות שם דפירש ג"כ דר"ה מיירי בנשואות ובבנתיה דשמואל הוא דלא לילפו כן כשהן נשואות. ולא ידעתי לחלק בין אשת איש לאחות גם הא דקאמר ואפילו לר"א וכו' אין לו ביאור לדבריו דלא שייך כלל לדר"א כיון דר"ה מיירי בנשואות ו לפמ"ש דתליא באיסור תורה א"ש דבנשים ליכא איסור תורה כפו"פ ותליא במחלוקת ר"א ורבנן:

דף סה:

סבר שלא ירבו הנוטפין טל הזוחלין ופליגא דשמואל וכו'. ראיתי בתשובת חתם סופר חלק י"ד (סי' ר"ב) שהקש' מאי ראיה דפליגי ופליג דידיה אדידי' הא שמואל לטעמיה דמין במינו לא בטיל א"כ אף אם מכיפיה מתברך מ"מ הא איכא גם מי גשמים ולא בטלו ע"ש ותמיהני דפשוט בעיניו דאם לא בטלו אין טובלין בהם. הא אדרבה בכ"מ דאמרינן מב"מ לא בטיל הוא להיפוך דעל דבר שאנו צריכין לדון עליו אמרינן דלא בטיל כאלו איתיה בעינא כמו איסור בהיתר דהעיקר אנו באנו לדון על האיסור אם מותר לאוכלו דההיתר אין נפ"מ בדבר אמרינן על האיסור דאינו בטיל ואסור לאוכלו וכן לענין כיסוי הדם בחולין (דף פ"ז) דאנו דנין על הדם חיה דלא מיבטל בהדם בהמה ובעי כיסוי וכן לענין זריקה אמרינן דהדם קדשים אינן בטלין וכשר לזרוק. וא"כ ה"ה הכא שאנו צריכין לדון על המים הכשרים אם מותר לטבול בהן וכיון דהוא בעין מותר לטבול בהן [וע"ז אינו נוגע לההיא דמנחות (דף כ"ג) מחלוקת דר' חסדא ור' חנינא אי אזלינן בתר מבטל או בתר בטיל דהתם הוא לענין בטיל או לא בטיל אבל היכא דלא בטיל אינו ענין להתם] ובפרט הכא במקוה דאפילו במקום דהכשרים בפני עצמן והפסולין בפ"ע דקיי"ל גיטין (דף ט"ז )דהפסולין גופא מתכשרין ע"י חיבור להמקוה הכשרה בטופח להטפיח או כשפופרת הנוד מקואות (פ"ו) וע"ש בר"ש. ואדרבה קשה לפ"ז גם ברבו הנוטפין על הזוחלין מ"ט פסול לשמואל כיון שגם הזוחלין אינן בטלין כאלו הם בעינא ותעלה לו הטבילה ואולי לא ס"ל לשמואל דמב"מ אינו בטיל אלא לחומרא אבל לא לקולא וכן נראה לכאורה דלא פליג שמואל אהא דאמרינן נדה (דף מ"ו) דימוע דרבנן והיינו אפילו מב"מ ועוכ"מ ורש"י בחולין (דף ק"ט) ופסחים (דף כ"ט) פסק כשמואל. ולכאורה קשה עליו מכל המקומות ולפמ"ש דאינו אלא לחומרא ולא סבר לגמרי כר"י א"ש:

ובמקום אחר הוכחתי מזה הא דקיי"ל דמקוה פסולה מטהרת בכשרה ע"י חיבור אינו אלא בשאיבה בכ"ש ובחסר ע"י שפופרת הנוד אבל לענין זוחלין לא מהני דהנה הט"ז בי"ד (סי' ר"א) הקשה בשם ת"ה מאי שנא נוטפין דפסלי זוחלין ברבייתן ומים שאובין דפסלי המקוה לגמרי ואפ"ה אם היה כבר מקוה של מ' סאין ונפלו לתוכו אפילו אלף סאין שאובין בבת אחת לא פסלוהו ע"ש ולפמ"ש י"ל דעיקר טעמא דהשאובין נכשרין מהכשרין ע"י חיבור כ"ש. ולפ"ז בזוחלין דאין נכשרין בחיבור כ"ש כדמשמע (פ"ה) דמקואות דבעינן דוקא שהמשיכו להמעין דנראה כאלו הוא מעין אחד וכיון דלא מהני חיבור ממילא פסולין הנוטפין בזחילה וא"כ גם הזוחלין בטלין אצלן ופסולין עד שירבו הזוחלין ונכשרין הנוטפין ע"י ביטול ובמ"א הארכתי בזה:

בתו' ד"ה דאמר שמואל שאין לך טפח שיורד מלמעלה שאין טפחיים עולין כנגדו מלמטה. ולפ"ז הא דקאמר ופליגא דשמואל לא מצי קאי אהא דרב דמטרא במערבא סהדא רבה פרת כיון דאף לשמואל ממי גשמים מתגדלין ולא קאי אלא אאבהו דשמואל:

בגמרא תיבעי למ"ד מערימין בדליקה התם דאי לא שרית ליה אתי לכבויי. וק"ל הא בדליקה הכלל להיפוך כמ"ש הר"ן ריש פ' מי שהחשיך דהא כלע יקר איסור הצלה בדליקה הוא משום דאי שרית ליה אתי לכבויי כמ"ש התוס' לעיל (דף מ"ד) דלא אמרינן בממון אי שרית ליה אתי לכבויי דאינו מצטער כל כך ואדרבה למ"ד אין מערימין ע"כ טעמא דאי שרית וכו':

ברש"י ד"ה דרך הוצאה. מוכרי כסות יוצאין בו. וק' הא חלק דתנאי לעיל (דף י"א) ואפילו מאן דמחייב אינו אלא אומן דרך אומנתו אבל שאר אדם פטור לכ"ע:

בתוס' ד"ה הקיטע יוצא ראש שוקו בתוכו והוא נסמך עליו. והקשה המהרש"א למאי שהבינו השתא שהוא נסמך ממש על ראש שוקו ולא איירי בנושא מקל בידו תקשי להו אמאי לא מטמא אביי משום מדרס. ולע"ד י"ל דעיקר כוונתם להוכיח דגם בשבת מותר לילך במקל אבל בחול ודאי דרכו לילך במקל ומש"ה אינו טמא מדרס לאביי ואף אם נימא דבשבת אסור במקל א"כ ע"כ נסמך עליו בשבת. ז"א דהא קיי"ל כר"י דבשבת אסור לצאת בו ואף למ"ד דבחצר מותר מ"מ הוי דרך מקרה וטהור לאביי. אולם התוס' ביומא (דף ע"ח) הקשו באמת ארש"י מהא דאביי:

בא"ד והר"פ פירש וכו' ור"י סבר כיון שאינו נסמך עליו אלא תלוי באויר חייש דלמא נפיל. ר"ל דוקא בשל עץ אבל של עור אפילו באויר לא חייש דהא עיקר טעמא דר"י דעץ לא מקרי מנעל ועי' מ"ש בסמוך:

דף סו.

בתוס' ד"ה כוורת הקש. וי"ל דקש נמי חשיב של עץ. וק"ל לפ"מ שפירש"י דריב"נ מטהר בכלי קש דלא עץ הוא א"כ האיך מוכח דמאן לא הודו הוא ריב"נ דלמא לא מטהר ריב"נ אלא בטומאת מת דבעי כלי עץ אבל בסנדל שהיא טומאת מדרס ולא בעי עץ מודה דטמא ועי' במהרש"א ברש"י ד"ה ריב"נ. וכן קשה לאי נמי הך טומאה דרבנן היא א"כ מאי ראיה מזה לסנדל שטמא מדרס מה"ת. ואולי י"ל דעיקר סמך אההיא דכלים (פי"ו) דמטהר ריב"נ גם במחצלת הקש. אף דמחצלת ראוי לטמא מדרס כמבואר בסוכה (דף כ'):

דף סו:

אני שונה אשה חולצת בו. אע"ג שכתבו התו' לעיל ד"ה הקיטע דכל שבשבת חיישינן דלמא נפיל לא קרינן נעלו הראוי לו לחליצה. והכא הא אין יוצאין בו צ"ל דהיינו במקום דאף בארעא חייש למשתלפי אבל הכא דמה דחיישינן היינו משום דלא מנחי אארעא כדפירש"י אינו ענין לחליצה. אולם עדיין קשה להר"פ דהקב תלוי באויר א"כ אף בדבר דחיישינן באויר למשתלפי פסול לחליצה קשה. ואולי מפרש הר"פ כרבותיו של רש"י דהא דאין יוצאין בו הוא משום שאינו צריך כל כך ואינו ענין לחליצה:

דף סז.

ברש"י ד"ה בני מלכים. אי נמי דמגו דחידוש הוא שליף ומחוי. ק"ל מ"ש מעור של זהב וכלילא דאיכא מ"ד לעיל (דף נ"ט) מאן דרכה למיפק אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפה ומחוי וה"נ מאן דרכו למיפק בזוגין שהוא של זהב אדם חשוב כבני שרים ולא שליף. ובפרט הכא באיש דבלא"ה כתב הרא"ש בפירקין דהאיש שאינו שחץ לא מחוי:

במשנה וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי. לכאור' נרא' דאם יצא בשבת חייב חטא' אם היה דרך הוצאתו דאתי איסור ומשוי עליו כמשא כפירש"י עירובין (דף צ"ה) גבי תפילין דאיסור בל תוסיף משוי משא ע"ש. אולם לפמ"ש בש"ע (סי' ש"א) דיש מי שחושש בקמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי. והא בקמיע תנן דאינו חייב וה"ה הכא אולם יש לחלק דהתם ספק והכא ודאי ועי' בתשו' חוות יאיר (סי' רל"ד) מ"ש בענין זה:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה