אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
במה בהמה - פרק חמישי
במשנה במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה. כתב המ"א (סי' ש"ה) בשם הרלב"ח דכל האי פירקא מיירי באדם המוציאה אבל אם הבהמה יוצאה מעצמה אין נזקקין לה ואינו ת"י. ולכאורה נראה כדבריו כמו בכלב דנעיל (דף י"ט) נותנין מזונות וכו' ואם נטלו ויצא אין נזקקין לו לכאורה מיירי אפי' בכלב שלו דמוזהר על שביתתו מדקאמר עלה האי רמי עליה והאי לא רמי. ואי בשאינו שלו אדרבה א"י רמי עליה טפי כדאמרינן גיטין (דף ס"א) מפרנסין עניי א"י מפני דרכי שלום כמש"ש ע"ש וכן הוא לקמן (דף קכ"ב) מעמיד אדם את בהמתו ע"ג עשבים בשב' והיא תולשת מהמחובר ע"ש ועי' בפ"י ומ"ש התוס' אפילו אינו מחמר אחריה איכא עשה דלמען ינוח י"ל דהיינו שהיא מוכרחת ע"י א"י כמ"ש התוס' ע"ג (דף ט"ו) גבי ניסיוני דבשמעה לקליה איכא לאו דמחמר ובאינה שומעה לקליה רק ע"י א"י לבד איכא עשה דשביתת בהמתו ע"ש. ויותר מזה מבואר בש"ע (סי' ש"ה) דמותר למסור סוס לרועה א"י אע"פ שמשתמש בו כיון שלא מדעתו הוא עושה. אף דמבואר שם דאם רואהו משתמש מוחה בידו. התם טעמא דעביד אדעתא דישראל וזה לא שייך בבהמה עצמה:
ועוד הא בקרא חד כתיבי למען ינוח שורך וכו' ובן אמתך ותניא כריתות (דף ט') דעבד תושב עושה מלאכה לעצמו והא דביבמות (דף מ"ח) דבמל וטבל אסור לעשות כלל אפילו לעצמו מבואר ברמב"ם הל' שבת (פ"כ) דמשום דהוא מוזהר על המצות כאשה מוזהר רבו למנוע אבל בלא טבל דאינו מצווה על שבת א"צ לרבו למנוע ע"ש במ"מ. וא"כ לא עדיף בהמתו דאינה מוזהרת על שבת מעבד דא"צ למנוע מלעשות לעצמו אבל המ"א כתב ע"ז דאדרבה כולא פירקא משמע דאפילו יוצאה מעצמה אסור. וצ"ל דהתם גבי כלב דנטלו יצא וכו' הנעילה גופה עושה הכלב מעצמו ונח הוא לו כמ"ש התוס' לקמן (דף קכ"ב) מהמכילתא ע"ש. אבל הכא אדם הוא הלובש את הבהמה והלבישה צער הוא לה ואף שההוצאה לחוץ היא יוצאה מעצמה מ"מ אינו בכלל דרשה דהמכילתא. ובזה נדחה ג"כ ראיתי מההיא דכריתות (דף ט') דהעבד עושה לעצמו דהתם עושה העבד כל המלאכה מדעת עצמו משא"כ הכא כנ"ל. ויתכן עוד דאפילו בלובש בע"ש אסור כמו בשביתת כלים לעיל (דף י"ח) דבע"ש נתן החטין לרחים והכלי טוחנת בשבת אסור:
בתוס' ד"ה במה. ומיהו לאו דלא תעשה ליכא וכו' אלא במחמר אחר בהמתו. וכן כתבו התוס' ע"ג (ד' ט"ו) וק"ל א"כ לקמן (דף קנ"ג) דפריך למאן דאמר המחמר אחר בהמתו בשוגג חייב חטאת ובמזיד חייב וכו' מהא דתנן המחלל שבת בדבר שחייבין וכו' מכלל דאיכא דאין חייבין ע"ש. דלמא אתי לאפוקי עשה דשביתת בהמתו דאינו בלאו וליכא חטאת כדקיי"ל כריתות (ד' ג') דאינו חייב חטאת בפסח ומילה דאינו בלאו. ואף דמפרש שם טעמא משום שאינו בשב ואל תעשה אלא בקום ועשה. מ"מ משמע בעירובין (דף צ"ו) גבי השמר פן דהוא בל"ת דהעיקר תליא בעשה ול"ת ע"ש ועי' בתו' מכות (דף י"ג) ד"ה מה. ועוד דשביתת בהמתו הוא ג"כ בקום ועשה כמבואר בש"ע (סי' ש"ה) דאם רואה א"י משתמש בבהמתו צריך למונעו:
במתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאות באפסר. הרי"ף והרא"ש כתבו דמזה נפשט באפסר אין בחטם לא. ופירש בקרבן נתנאל דאי למעוטי נאקה מאפסר ה"ל למחשב בברייתא דלעיל נמי לובדקים ע"ש ולכאורה עדיין אינו מספיק דאפילו אי למעוטי גמל מחטם מ"מ המנינא דד' בהמות משמע דתו ליכא והמהר"ם כתב דלא חשיב לובדקי משום דאורחיה בפרומביא כדקתני במתניתין ע"ש ותמיהני הא סוס דרכו בשיר כדתנן ואפ"ה חשיב לה. ולכאורה י"ל דהרי"ף והרא"ש ס"ל כשיטת הפוסקים (סי' ש"ה) דסוס וגמל אסורות בפרומביא כדאשכחן לקמן דאפילו חמור שעסקיו רעים אסור [והא דלא מבעי ליה לקמן בחמור שעסקיו רעים אם מהני ליה אפסר. דזה פשיטא ליה מלובדקים דמותר] וכן נרא' לכאורה דלמ"ד למעוטי גמל מחטם דהיינו דבר שהוא שמירה מעולה מאפסר וממילא פרומביא בכלל ומזה מוכח שפיר דשמירה מעולה הוי משא וסוס וגמל אסורות בפרומביא ולפ"ז א"ש דלא חשיב בברייתא דלעיל לובדקים. דלובדקים בפרומביא נמי מותר. אבל אם לא הוי משא כולם מותרין בפרומביא וא"כ הדק"ל דה"ל למחשב לעיל לובדקי. אבל במתניתא דהכא לא קשה הא לובדקים בפרומביא נמי מותר ואמאי לא חשיב גם סוס ואינך דחשיב לעיל דמתניתא קאי אמתניתין דתני דלובדקים בפרומביא וגמל באפסר. וקמ"ל דלובדקים נמי דינם כגמל דמותר גם באפסר. אולם לע"ד לשיטת הפוסקי' דסוס וגמל מותר בפרומביא י"ל בפשיטות הא דלא חשיב לעיל לובדקי דס"ל כשיטת הרמב"ן במלחמות דהוא בכלל חמור דהוא חמרא לובא ועי' מ"ש עוד (דף נ"ב):
בתוס' ד"ה או דלמא. וי"ל דלא חשיב נטירותא יתירא ולא חשיב משאוי. לכאורה משמע דמקצת שמירה מעולה לא חשיב משאוי וכן משמע ברא"ש וק"ל לפ"ז מהיכן פשיטא בגמרא בפלוגתא דחנניא ורבנן דפליגי בנטירותא יתירא דילמא פליגי בחיה אשר סוגר הוא מקצת שמירה מעולה לה אי חשיב משאוי כדבעי לקמן בחמור שעסקיו רעים אי ה"ל פרומביא שמירה יתירא א"ל כדפרשו שם ועי' במאור:
דף נב.
בגמרא. זימנין דרפי ונפל ואתי לאתויי ד"א. והקשה המהרש"א לימא דרפי ונפל ולא מינטרא ביה והוי משאוי ותירץ דעז מינטרא בלא"ה וה"ל האפסר נטירותא יתירא ע"ש. ולבי מפקפק בזה דהא אפסר זה אינו מוריד ולא מעלה דממנ"פ או בלאו הכי נמי מינטרא ואם בלא"ה לא מינטרא אפסר נמי לא מהני כיון דנפל וה"ל משאוי ממש. ועוד הא הרמב"ם בהל' שבת (פ"כ) פסק דשמירה מעולה הוי משאוי ובעז בין קרניה פסק דמותר ופירש שם המ"מ שהעז מנתח ומוריד ובזקנה פסק דאסור דאתי לאתויי ועי' בק"נ ולע"ד י"ל בפשיטות דבאינו רפוי ודאי ה"ל שמירה מעליא וברפוי תפול מידו ולא יתעכב כלל ולא שייך משאוי ולא חיישינן אלא לשמא אתי לאתויי:
שם וחד אמר לנוי אסור לשמר מותר לכאורה לפ"ז באפסר נמי מותר כיון דנטירותא יתירא לא הוי משא וא"כ הוי מצי למחשב לעיל גבי ד' בהמות יוצאות באפסר דבהמה נמי מותר. ובשלמא עז לא מצי למחשב לעיל דמותר באפסר כדתני ר"י לעיל דהתם הוא בחקוק בין קרניה כמ"ש רש"י. וד' בהמות הוא בצואר אבל בבהמה דלא חקוק א"כ אין לחלק בין קרניה לצואר. וה"ל למחשב ועוד הוי מצי לחשוב חיה קטנה דמותר בסוגר וה"ה באפסר:
בתוס' ד"ה אדרבה. תימא לרשב"א למעוטי נאקה באפסר מדברי שמואל. ועי' במאור דמפרש דגמרא הוא דדחי לה לאפוקי משמואל:
בתו' ד"ה קשרה. היינו דוקא בשור. הוא פלא דלא אישתמיט תלמודא במס' ב"ק לחלק בשמירת נזקין בין זכר לנקבה ולולא דבריהם אינו ענין זל"ז דודאי מוסרה הוי שמירה פחותה בנזקין במקום דבעינן שמירה דיכול לנתקה אבל הכא לענין שבת ס"ל דאף כ"ש הוי משא דלא בעי שמירה כלל. וכה"ג קאמר שם ב"ק (דף ט"ו) דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי. ועי' ב"ק (דף מ"ה) הן אמת דהתם הוא לענין שמירה שלא יזיק אבל הכא לענין שמירה שלא יבריח. מ"מ ס"ל דלא בעי לאוחזה כפירש"י דמינטרא בלא אחיזה אלא מוליכה לפניו. והא דבעינן בנזקין קשירה במוסרה. היינו שלא בבעלים כלל כמו ההיא דנעל בפניה:
בתוס' ד"ה אין יוצאין דלעיל משמע דלנוי לכ"ע אסור ועי' בפ"י שכתב דבמידי דאורחיה בכך שרי אפי' לנוי אולם בחולין (דף ע"א) פירש"י בעצמו דאין מלבוש לבהמה וע"ש בתוס' שהקשו מפירקין מהדברים שמותרת לצאת בשבת ולע"ד עיקר קושיתם הוא ממרדעת לקמן אבל בדבר העשוי לנטירותא אף שמותר בשבת מ"מ לא הוי בכלל מלבוש דהתם:
דף נב:
בגמרא. ורב יוסף אמר הואיל ואדם מושך בהם הבהמה. לכאורה משמע מזה קצת כשיטת התוס' לעיל דיוצאין כרוכין הוא ג"כ לשמירה דהא ר"י גופיה ס"ל לעיל כרוכין תנן דהא איהו דאמר לעיל חזינן יוצאין כרוכין ועלה קתני ומזין עליהן ומפרש לה שמושך וכו' ולשיטת רש"י צ"ל דקאי אנמשכין בלבד:
בתוס' ד"ה הא של. דא"ז בית קיבול. וכן פסק הרמב"ם הל' כלים פ"ב והוא מתוספתא כמש"ש הכ"מ. ובזה קם סערת קו' הדו"ח דרע"א לדממה:
בתוס' ד"ה והתניא מחט. תימא לר"י א"כ בלא"ה תקשי לרבא וכו' והקשה המהרש"א דלק"מ דאי בלאו הך דהכא איכא לאוקמי הך דאינה נקובה כגון באישפיליג"א ולע"ד א"א לאוקמי באישפיליג"א דבאישפיליג"א ודאי טמא לכ"ע כיון דנעשית בתחילה להשתמש כך בלא נקב לא גרע מהתקינה למיתוח אף שכתבו התו' לעיל פ' במה טומנין דהיינו שעשה שינוי למיתוח. היינו בעשאה לשמש בנקב ונשברה אבל בנעשה מתחילה לכך טמא:
דף נג.
בתו' ד"ה אילימא שאינה קשורה. וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה וכו'. והקשה המהרש"א אימא נמי בסיפא איירי שאינה קשורה כלל ואיצטריך למתני לדיוקא דבקשורה אפילו בשבת שרי ולע"ד ודאי לא שייך דתני סיפא לדיוקא מה דתני ברישא בהדי' והתו' לא כתבו אלא דדרך התנא למתני בסיפא בהדיא מה דשמעינן מדיוקא דרישא אבל להיפוך לא:
ברש"י ד"ה וזה חומר. וסנדל משום דלמא מישתליף ואתי לאתויי. לכאורה צריכין להבין מדוע לא ניחא ליה נמי בסנדל משום משא כדפרכינן לקמן (דף נ"ט) גבי סנדל של בהמה טמא למאי חזי ופירש"י בעצמו דאין תכשיט לבהמה ע"ש. ובמרדעת דהוי מלבוש לשיטת רש"י לקמן בקשורה מע"ש טמא כדמשמע לקמן (דף קי"ד) דמייתי רבב על המרדעת חוצץ בטבילה ע"ש. אלמא דמרדעת הוי מלבוש וסנדל משא. אע"ג דבזוג נמי מסיק לקמן (דף נ"ח) דבשל אדם טמא אף בלא השמעת קול ובבהמה טהור ע"ש ואפ"ה קאמר לקמן (דף נ"ד) גבי ולא בזוג פקוק דמחזי כמאן דאזיל לחינגא. אבל משום משא ליכא הא התם פירשו בתו' דבטיל אגב אפסר. והר"ן העומד בשיטת רש"י גבי שיר דלנוי נמי מותר פירש שם דנוי הרגיל בחול בשבת נמי שרי ע"ש. וסנדל הא אינו רגיל בחול. אולם במס' פרה (פ"ב) תנן עשה לה סנדל בשביל שלא תחלוק כשירה. ולעיל (דף נ"ב) גבי רצועה משמע דכל שבפרה אדומה כשירה בשבת ג"כ לא הוי משא אולם י"ל דהא תנן נמי התם פירש עליה טליתו מפני הזבובים כשירה. ובשבת לא מצינו דליהוי מלבוש בכה"ג אלא צ"ל דלא תליא דין שבת בדין עול שבפרה אלא בענין נטירותא יתירא דה"ל דבר שאינה צריכה אבל בדבר הנצרך לבהמה כגון סנדל וטלית י"ל דאף דלא הוי עול כיון דהוא לצורכה מ"מ בשבת אסור כיון דלאו אורחיה ה"ל משא והנלע"ד דלא ניחא ליה לפרש דהוא משא מדמסיק דזה חומר בבהמה מאדם קאי אסנדל ואי הוי משא לא שייך למקרי חומר דאיכא טובא כה"ג אלא אף אי לא הוי משא אסור:
בתוס' ד"ה מהו ליתן דבהמה חשיבא כדבר הניטל דיכול למושכה וכו'. ולכאורה יש להוכיח לזה מדנותנין מזונות לפני בהמה ואם היתה מוקצה לא היו נותנין לה מזונות כמ"ש בירושלמי הביאו הר"ן ביצה (דף כ"ג) אהא דאין נותנין מזונות לפני הדגים דאין עושין תקנה אלא לדבר המוכן ע"ש אולם ק"ל א"כ מאי פריך לעיל (דף מ"ג) לר"י דאין כלי ניטל וכו' מהא דכופין הסל לפני התרנגולין שיעלו. הא תרנגולין נמי יכול למושכם כדתנן לקמן (דף קמ"ח) תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס. ועוד תניא בסוגיא אין עוקרין בהמה חיה ועוף אבל דוחין ע"ש. הרי דבהמה ותרנגולת דין אחד להם. ואין לומר דלא מהני טעמא דיכול למושכה אלא לענין שיהא ניטל כלי בשבילו אבל לענין ביטול כלי מהיכנו כיון שאין יכול לעוקרה ולהגביה ממקומה נקרא ביטול וכו' אבל הוא נגד הסברא כי הסברא נותנת להיפך דלענין ביטול כלי תליא בלהזיזה ממקומה ויכול לטלטל הכלי ולענין כלי ניטל וכו' צריך שיכול לטלטל המוקצה גופה ועי' לעיל (דף מ"ג) בתו' ד"ה בעודן. ואולי י"ל דתרנגולין לא מקרי דבר הניטל כמ"ש המהרש"א דדיכרי חשיבי דבר שאינו ניטל דאין דרך למושכם ממקום למקום. אף דפשוט דמותר ליתן להם מזונות ועי' לקמן (ד' ק"ו) בתו' ד"ה ואין אולם לקמן (ד' קי"ז) כתבו גבי פסח דקוד' שנשחטה הית' הבהמה מוקצה מטלטול ע"ש אף דפסח ודאי דעתו למושכה ולשוחטה וצ"ע בכ"ז:
בא"ד דגבי בהמה לא גזרינן כדתניא בזוג ומטיילת עמו בחצר לכאורה אינם מובנים דהא אדרבה משמע לקמן (דף ס"ד) דאדם ובהמה דין אחד להם דפריך שם לרב דאמר גם באשה דכל שאסור בר"ה מפני מראית העין אסור בחצר מהא דמטיילת בחצר ומשני תנאי היא ומאן דאסר באשה אסר נמי בבהמה ע"ש. ואפילו מאן דשרי בזוג י"ל דאינו אלא בדבר שאסור משום מראית העין אבל באיסור ממש י"ל דגזרו גם בחצר חוץ מכבול וי"ל דמסתבר לה דשו"ט דשם במראית העין בחדרי חדרים אינו אלא בח"ח גופא מקום דלא גזרינן משום רה"ר אבל בגזיר' דר"ה אין נפ"מ בין מראית העין לכל התכשיטין והוכיחו שפיר:
ובעיקר הדבר בשלמ' לשיטת הרמב"ם הל' שבת (פ' י"ט) דגבי אשה אינה אסו' אלא בחצר שאינה מעורבת ע"ש ובחצר שאינו מעורב הא קיי"ל לקמן (ד' ק"ל) דמותר לטלטל בכולו וע"כ צ"ל דעיקר האיסור הוא משום מאני דבתי דקיי"ל עירובין (ד' פ"ט) כר"ש דחצרות וכו' רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן ולא בכלים ששבתו בבית כמ"ש בפ' במה אשה. א"כ י"ל דלא גזרו אלא בבגדי אשה דשכיחי בבית אבל במאני בהמה דלא שכיחי בבית אלא בדיר וסהר לא גזרו. אבל לשיטת רש"י לקמן (דף ס"ד) דאפילו בבית ובחצר המעורב גזרו אטו ר"ה א"כ מה לי אדם או בהמה הא בשניהם הוא דאורייתא. אולם לשיטת רש"י ביבמות (דף קי"ט) דבהרחקה לדאורייתא יש לחלק בין כרת ללאו ע"ש נ"ל לפ"מ דקיי"ל לקמן (דף קנ"ד) דהמחמר אחר בהמתו פטור ע"ש. מש"ה לא גזרו כדאמרינן לקמן (דף קנ"ג) כל שבאדם פטור בבהמתו מותר לכתחילה:
דף נג:
הכא נמי שאינו מומחה. מכאן ק"ל אמ"ש בש"ע (סי' ש"ה) גבי א"י הרוכב על בהמת ישראל דכללא הוא דכל שבאדם פטור אבל אסור מותר בבהמה לכתחילה. דהא חזינן הכא דקמיע מומחה אינו משא בבהמה כמו באדם. וא"כ ה"ל למשרי גם בשאינו מומחה דהא באדם כה"ג פטור אבל אסור כדתנן פ' במה אשה (דף ס') דאם יצא אינו חייב. ולעיל (דף י"ח) הארכתי קצת בזה ע"ש:
שם אין אדם דאית ליה מזלא מסייע ליה. משמע דמומחה לבהמה מכ"ש דהוי מומחה לאדם. והקשה המהרש"א א"כ מאי פריך אי הכי מאי זה חומר וכו' הא שפיר איכא חומר דמומחה לאדם וכו' והוכיח מזה דמומחה לבהמה ג"כ לא הוי מומחה לאדם. ולע"ד י"ל דע"ז לא שייך למתני חומר כיון דלא מסי לבהמה א"כ אסור מסברא רק להס"ד דאף דמסי לבהמה אסור שייך שפיר למתני חומר. ומ"ש עוד המהרש"א ברש"י עי' בפ"י:
שם בגמרא. ולבהמה מי גזרינן. קצת צ"ע בסוגיא דפסחים (דף י"א) בענין קידור וקירצוף:
שם כגון שהיה תחום שלה מובלע בתחום שלו. לכאורה צריכין להבין הא מ"מ אסור להביא בידים כדפירש"י וא"כ אכתי ניחוש דלמא אתי לאתויי. ומכאן נ"ל להוכיח למ"ש המג"א (סי' ת"ד) בשם הרלב"ח למ"ד תחומין דאוריית' היינו דוקא לאדם עצמו אבל כליו ובהמתו הוא דרבנן ע"ש ולזאת לפי הס"ד שהוא חוץ לתחום שלו דיכול לבא לידי איסור דאורייתא ואף שהיא בתוך י"ב מילין דקיי"ל שהוא דרבנן מ"מ יש לו עיקר בדאורייתא לשיטת הפוסקים די"ב מיל הוא מה"ת שייך למיגזר אבל כשהוא חוץ לתחומה דאין לו עיקר בדאורייתא לא שייך למיגזר (וע' בדו"ח) ואל תשיבני על מ"ש שתחומין יש לו עיקר מה"ת מעירובין (דף ל"ו) דקאמר גבי ספק עירוב כשר דאין עירוב מה"ת דתחומין דרבנן ע"ש. והרמב"ן עירובין (דף י"ז) הקשה מזה לשיטת הפוסקים די"ב מיל הוא דאורייתא ע"ש לע"ד לא ק"מ דהא התם לא איירי בדין איסור תחומין אלא בדין עירוב תחומין דלא משכח' יותר מד' מיל ועירוב ודאי אין לו עיקר מה"ת אפי' למ"ד י"ב מיל הוא מה"ת דהא אפילו אם יזלזלו בעירוב שהוא ארבעת אלפים לא יכול לבוא לידי איסור דאורייתא. ועי' מ"ש לקמן (דף ע') ובדרך פשוט י"ל דקריאה אטו הבאה בידים לא גזרינן והא דפריך דלמא אתי לאתויי. היינו נמי בקריאה רק שיקרב אצלה חוץ לתחום. ועי' עירובין (דף מ"ב) בענין שמא ימשוך אחר חפצו:
ברש"י ד"ה לא דגמר מכה. ולרב ודאי קשיא. ולולא דבריו י"ל דז"א אלא לפי הס"ד דמקשה בברייתא דבסמוך דאין מעמידין הבהמה במים ולית ליה בבהמה גזירה משום שחיקת סממנים אבל לפ"מ דמסיק עולא דברייתא דסמוך א"ל גם בבהמה הך גזירה י"ל דגם טעמא דאין סכין ומפרכסין הוא ג"כ משום רפואה כדמשמע לקמן (דף קי"א) כל שאין דרכו לסוך בחול אסור בשבת משום רפואה ובהמה הא ג"כ אין דרכה לסוך בחול. ועוד לפי הנראה דהנך שתי ענינין רצוני דאין סכין. ובהמה שאחזה דם חד ברייתא הוא בשתי בבות שמחלק בין בהמה לאדם וחד טעמא בהו:
בגמרא ולא איברו מזוני. פירש"י אין נס זה רגיל. אבל לפעמים מתרחיש כדאשכחן תענית (דף כ"ד) דאייתו מלאכה חולא והוי קימחא דסמידא:
דף נד.
בתו' ד"ה רב אמר לייבש. וא"ת ולימא מר הלכה כמר. לא הבנתי הא ר' יהודה ור' יוסי פליגי עוד בכמה דברים השנוין במשנתנו בשחוזות וכבולות דר' יוסי אוסר בכולן. וא"כ לא"ד דרב ושמואל לא פליגי רק בעזים יוצאות צרורות לחוד לא מצי למימר הלכה כמר דהוי משמע דפליגי בכולהו וללישנא קמא אפסר דבאמת פליגי בכל מילי. ובזה מיושב נמי מה שהקשו בסמוך דקאמר הלכה כריב"ב ולא קאמר הלכה כר"י ולפמ"ש א"ש דהא ריב"ב פליג אר"י בש"ד:
בגמרא אלא כלאים דחבלים. ופירש"י וקסבר דבר שאינו מתכוין אסור. וק"ל הא פירש"י בנדה (דף ס"א) גבי כלאים דאורייתא עד שיהיה שוע וטווי ונוז דהיינו שיהא שוע וטווי וארוג ביחד למר זוטרא עד שיהא כולהו ולר"א בחדא מינייהו הא לא"ה הוא כלאים דרבנן ע"ש. א"כ הכא בחבלים הוא דרבנן ורש"י לשיטתו הא פירש יומא (דף ל"ד) כי אסר ר"י דבר שאינו מתכוין ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא ע"ש. ואם דקשר הוא כמו ארוג הוי א"ש דרב אשי לשיטתו דפריך בנדה (דף ס"א) אימא בחד מינייהו ובארוג לחוד הוא דאורייתא ע"ש. אבל א"כ לא הוי מקשה בתוס' מכלאים בציצית ע"ש ובמ"א הארכתי בזה. ועי' מ"ש בחיבורי שם ישראל כלאים (פ"ט) ולפמ"ש לעיל (דף מ"א) דשיטת רש"י הוא כשיטת התוס' בכורות (דף כ"ד) דדבר שאינו מתכוין לר"י בדרבנן אינו מותר אלא במקום מצוה כההיא דטבילת כהן גדול ביה"כ ע"ש א"ש:
דף נד:
במשנה ואין הרחלים יוצאות. עי' בחולין (דף קל"ד) גבי חמש רחלות גוזזות דלשון תורה רחלים כדכתיב רחלים מאתים ולשון חכמים רחלות. ובספר תפארת ישראל על משניות שם (פי"א) בהשמטות פירש בזה דרך זר ורחוק ע"ש. ולע"ד יש לחלק בין מדבר על המין כמו הכא ובכלאים (פ"ט) צמר וגמלים וצמר רחלים קתני רחלים אבל התם במדבר על המספר דחמש גוזזות לשון חכמים רחלות. וכן משמע מלשון הקרא דמייתי רחלים דמיירי במספר:
בגמרא דמחזי כמאן דאזיל לחינגא. הש"ך בי"ד הל' בשר בחלב (סי' פ"ז) הקשה מזה על מש"ש הרמ"א לענין בשר עוף בחלב שקדים כיון שהוא מדרבנן לא חיישינן למראית העין. והא מקח וממכר הוא ג"כ דרבנן וחיישינן למראית העין ע"ש. ואנכי מזרע דהרמ"א קאתינא ומהפכינא בזכותיה דאיסור מו"מ פירש"י ביצה (דף ל"ז) דילפינן ממצוא חפצך דהוא דאורייתא ע"ש וכן כתבו התוס' לקמן (דף ק"נ) ד"ה ודיבור. וכן נראה לע"ד להוכיח מסוגיא דהתם דפריך מי אמר ר"י דיבור אסור הרהור מותר והא אמר ר"י אסור להרהר ד"ת במרחץ וביה"כ דדיבור כהרהור דמי ע"ש ואי ס"ד דדיבור בשבת הוא דרבנן א"כ מאי פריך מהרהור בבית המרחץ וביה"כ דהוא בדאורייתא מקרא והיה מחניך קדוש [וכה"ג מחלק בברכות (דף ט"ו) לענין הקורא שמע ולא השמיע לאזניו בין ק"ש דאורייתא לברכת תרומה דרבנן ע"ש] והא דבעינן טעמא משום גזירה דשמא יכתוב הוא אפילו בחפצי שמים דאין בו משום ממצוא חפצך כדתניא לקמן (דף קנ"א) גבי עסקי כלה ומת ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. וכן מוכח מפירש"י ביצה (דף כ"ז) גבי אין פוסקין דמים על הבהמה בי"ט דפירש"י דמכר אסור בשבת מקרא דנחמיה י"ג ומוכרים בשבת ולכאורה וכי סני ליה הקרא דישעיה ממצוא חפצך ודבר דבר אלא ע"כ צ"ל משום דהתם הא מיירי בסעודת י"ט דהוא חפצי שמים ואינו בכלל ממצוא חפצך ואינו אסור אלא מכירה ממש. והנה ראיתי בתשובת רע"ק אייגר ז"ל (סי' י"ז) לענין פועלים בשבת דאינו אסור מה"ת אלא לומר לעשות מלאכה גמורה היום דאיכא בזה לתאי דאיסורא דאורייתא אבל לעשות למחר דאין כאן לתאי דאיסורא דאורייתא אינו בכלל ממצוא חפצך ע"ש ובאמת קיימתי ד"ז מסברא דנפשאי אבל מה אעשה שד"ז נגד מה דאמר לקמן (דף קי"ג) ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול ופירש"י כגון מקח וממכר וחשבונות. והתוס' הקשו עליו דהא ממצוא חפצך ילפינן ופירשו דהיינו שלא ירבה דברים בעלים. והא בין לפירש"י ובין לתוס' אין כאן שורש דאורייתא:
ועוד אפילו אם נימא דעיקר יסודו הוא דרבנן מ"מ הוא דברי קבלה דמקרא מלא הוא בנחמיה (י"ג) דממכר אסור בשבת וקיי"ל רה"ש (דף י"ט) דברי קבלה כדברי תורה דמיא ועי' מ"ש לעיל (דף כ"ד) משא"כ בבשר עוף בחלב דהוא דרבנן לגמרי. ועוד אני אומר בזה מאחר דמצינו לקמן (דף ק"ל) במקומו של ר"י הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. ואינון מיכל אכלי ואנן למראית העין נמי ניחוש. וכ"ז במקום דליכא למיחש משום חשדא אבל במקום דאיכא למיחש לחשדא ודאי אפילו איסור דרבנן אסור כמבואר בכ"ד ואכמ"ל:
בתוס' ד"ה משום דמחזי אבל משא אינו שבטל אגב אפסר וכן ההיא חותם שבכסותה דתניא לקמן (דף נ"ח) דאינה יוצאה ג"כ טעמא דמחזי כאזיל לחינגא כמש"ש התוס' אבל לפ"ז אינו טעם אחד עם ההיא דחותם שבצוארה דלאו בכסותה היא:
דף נה.
בגמרא. מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בו חוץ מזה ישתומם כל משכיל וכי חמור מניע' תוכחה מגוף העבירה עד אשר הקב"ה יוצא כביכול מגדרו להיפוך מטוב לרע. ועוד דקאמר מעולם לא יצתה כאלו לא קרה דבר זה מעולם וכי לא קרה מניעת תוכחה רק באותו הפעם. ויותר מזה היעלה על הדעת כי מדת הדין נצחה להקב"ה ח"ו והעמידו על הדין. אבל לדעתי כל ענין כתיבת התיו של דיו והחזרה לאח"כ הוא רק לשבר את האוזן לרמז על ענין תוכחה שיהא נרשם בלב וללמד לדורות שלא ימנעו מהתוכחה שהרי הקב"ה כביכול בעצמו קבל תוכחה ממדת הדין ולזאת צוה קודם תיו של דיו ודם שיהא ניכר להבדיל בין החיים והמתים למען אשר יראו אח"כ שהקב"ה חזר מתוכחת מדת הדין עד שיצא לעין כל מגדרו שלא כדרכו. וכן יעשו להעמיד זה את זה על האמת: