אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
במה טומנין - פרק רביעי
בתו' ד"ה במה טומנין. דהא אית לן לאוקמי מתניתין בסתם קדירות שהן מבושלין בה"ש. לכאורה לפמ"ש התוס' ריש כירה (דף ל"ו) לענין חזרה דגם מבעוד יום אסור להחזיר אפילו לחנניא באם אין שהות מבע"י להרתיח ע"ש א"כ הוי מצי לאוקמי הכא בהטמנה בכה"ג דאפי' מבושל כל צרכו אסור בהטמנה ברמץ כמו בכירה שאינו גרוף. אולם לעיל (דף ל"ה) גבי סלק המסלק והטמין המטמין ושוהא כדי צלית דג וכו' משמע דסתם הטמנה יש שהות מבע"י להרתיח. ויתכן עוד דהתם בחזרה כל שאין שהות מבע"י להרתיח דינו כבשבת עצמה. והכא אם נימא דהוא כבשבת עצמה היה אסור אף בדבר שאינו מוסיף הבל:
דף מח.
חזייה דמנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא נזהיה רבה. וק"ל הא הכא דהכוזא היתה מלאה צונן כדפירש"י וה"ל מים מרובים. ומי גרע ממערה בלי הפסק כלי דאמרינן לעיל (דף מ"א) גבי מיחם שפנהו ויש בו מים נותן לתוכו מים מרובים. ואף דהתם גם החמין נצטנן והכא החמין נשארו בחמימותן מ"מ לענין חימום הצונן הא עדיף טפי:
שם התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי מוליד. וכן תניא לקמן (דף נ"א) לא בשביל שיחמו. ופירש"י שיהא העליון צונן. ולשיטת הפוסקים (סי' שי"ח) דאין בישול אחר בישול אפילו בנצטנן ובפרט לפמ"ש בביאורי הגר"א שם (ס"ק כ"ה) דאפילו ע"ג מיחם שעל האש מותר ע"ש איני יודע לפרשו דהא דומיא דחמין שנתבשלו מותר להוליד אולם בתוספתא (פ"ד) הגרסא טומנין מיחם ע"ג מיחם. ואיירי בדרך הטמנה וא"ש. וכן פירשו הר"י דהכא מיירי בהטמנה ובזה י"ל מ"ש בתוס' ד"ה מאי מי לא ידע דתולדות האור כאור ולולא דבריהם י"ל דהכוזא דמיא היה מים שנתבשל ונצטננו וס"ד דר"ז כשיטת הפוסקים (סי' שי"ח) דאין בישול אחר בישול אפילו בנצטנן ורבה השיב לו כשיטת הפוסקים דבנצטנן יש בישול אחר בישול:
בתוס' ד"ה דזיתים האיך אנו מטמינים. עי' מ"ש ר"פ כירה
בתוס' ד"ה מ"ש ממיחם. מי לא ידע דתולדות האור כאור וכו' ואם גלגל חייב חטאת. תמיהני דמשמע דפשיטא להו דהכא ג"כ חייב לכ"ע הא עכ"פ למ"ד עילאה גבר אינו חייב ואף דמבשל כדי קליפה מ"מ הוי הכלי גופא במקום קליפה. ובפרט הכא ברבה דכ"מ עביד כרב דא"ל פסחים (דף ע"ו) עילאה גבר אולם התוס' עירובין (דף צ"ג) כתבו דבמקום דהך קולא הוי חומרא במ"א לא חשיב בחומרי. וה"נ הא איכא קולא בחד צד וחומרא בחד צד. גם מ"ש מהך דביצה דגלגל דחייב תמיהני דהתם מדמי לה לקוליס האיספנין שכתבו שם בתוס' דמיירי מדיחוי דכלי שני ע"ש ובמים בכה"ג מותר לכ"ע וע"כ דהתם דוקא בביצה ולאו כללא הוא בכ"מ:
בגמרא הפותח בית הצואר חייב. וכתב המ"מ (פ"י) דאינו חייב משום קורע דאינו על מנת לתפור והקשה בדו"ח לקמן (דף ע"ג) דמשמע דשלא ע"מ לתפור אין שם מלאכה עלה בעצמותה אף באינו מקלקל. מסוגיא דלקמן (דף ק"ו) בקורע על מתו חייב. הרי להדיא דכל דליכא קילקול חייב אף באינו ע"מ לתפור. ומחומר הקושיא נלע"ד לחלק קצת דהכא א"צ לעצם הקריעה. ד"מ אם היה ארוג כך מתחילה עם בית הצואר היה טוב יותר משא"כ התם צריך שיהיה דוקא קרע שיקרע בעצמו אבל לא מצאתי טעם נכון לחלק ביניהם:
דף מח:
בגמרא התם שלא בשעת מלאכה אדם עשוי לזורקו בין העצים. אע"ג דקיי"ל כל הכלים אין יורדין מטומאתן אלא בשינוי מעשה ובידות נמי דינא הכי דהא אפילו בידות האוכלין איכא למ"ד סוכה (דף י"ד) דבעינן מעשה וכ"ש ידות הכלים דחשיבי כדאמרינן התם ע"ש. וי"ל ה"מ דמתחילה נעשו לקביעות אבל הכא לא נעשה רק לשעת מלאכה ממילא לאחר מלאכה בטל שם יד מעליו:
שם בית הפך וכו' מטמאין במגע ואינן מטמאין באויר שאם נטמא הכירה באויר הן טהורין אבל הן בעצמן ודאי מטמאין באויר. כמ"ש הר"ש כלים (פ"ה). ולכאורה יש להוכיח מכאן לשיטת הרמב"ם הל' כלים (פי"ט) כנגד הראב"ד בענין אין אויר ליד כלי חרס דתנן כלים (פ"ג) חבית שנתרועעה והי' בה חרס מחזיק רביעית כולה מטמא במגע וכנגדו באויר. ושם כלים (פ"ד) בגסטרא שהיו חדודים יוצאין מטמא במגע ואין כנגדו מטמא באויר דאין יד לאויר כלי חרס. ופירש הרמב"ם הל' כלים (פי"ט) דאפי' אם היה טומאה באויר הגסטרא לא נטמא החדוד. והראב"ד שם השיג עליו דאם נטמא הגסטרא באויר גם החדודין טמאין. רק דהחדודין בעצמן אין להם טומאת אויר ע"ש. דהא הכא אם נטמא הכירה באויר לא נטמא הבית הפך וה"נ דינן כמו יד דהא מדמי לה לשלל של כובסין דהוא מתורת יד דניחא ליה דאי מיטנפי וכו':
ונלע"ד דהרמב"ם לשיטתו הל' כלים (פי"ז) דכל המטמאין במגע ולא באויר אינו חיבור אלא מדבריהם. וא"כ ההיא דחדודין נמי הוא מדבריהם ודין חידוד ובית הפך בחדא מחתא מחתינהו. והראב"ד י"ל דס"ל לחלק דבית הפך אינן מקבלין טומאה מהכירה רק מדבריהם אבל דחדודין טמאין מה"ת מתורת יד דמרבינן לה מקרא חולין (דף קי"ח) יד לכלי חרס דכתיב תנור וכירים לכם לרבות את היד. ולזאת אם נטמא הגסטרא באויר נטמאו גם החדודין אבל אם טומאה באויר החדודין טהור כשיטת התוס' חולין (דף כ"ד) דלא איתרבו מה"ת יד לכלי חרס רק להוציא ולא להכניס ע"ש. וא"כ טומאת החדודין מהכלי היא מה"ת ומטמא אפילו באויר אבל טומאת החדודין מעצמן להכניס להכלי היא מדרבנן ואוירן טהור ועי' מ"ל הל' כלים (פי"ז). וכן נראה לכאורה מהלשון כהראב"ד דהכי קתני מטמאין במגע ואין מטמאין באויר וכיוצא בו תנן בכלים (פ"ז) גבי חצר הכירה דאין מטמא באויר. ופירשו הרמב"ם והראב"ד בהל' כלים (פי"ז) לענין חיבור שיטמאו זה מזה. אבל (בפ"ג) גבי יד קתני מטמא כולו במגע וכנגדו באויר והלא דבר הוא אלא ע"כ דקאי אנגיעת הטומאה דאם היתה הטומאה באויר יד טהור:
ברש"י ד"ה בית הפך. כירה זו מטולטלת היא ולר"י דאמר לקמן (דף קכ"ה) גבי תנור המחוסר נתיצה דהיינו מחובר טמא שאינו מחוסר נתיצה טהור. ע"כ מיירי בהיסק שני דמודה ר"י. והא דהוצרך רש"י לפרש דמיירי במטולטלת אף דבמחובר טמא לכ"ע עי' בגליון הרא"ש כלים פ"ה:
בתוס' ד"ה אי חיבור. דגבי שלל של כובסין אתי ליה שפיר וכו' כיון דכל בגד טמא בפני עצמו. וק"ל א"כ מאי פריך לעיל מהא דשלל של כובסין אמקל שעשאה יד לקורדום הא יש לחלק דמקל של קורדום טהור בפני עצמו דהוא פשוטי כלי עץ אולם הקורדום בפני עצמו טמא כדמשמע בכלים (פי"ג) גבי נשבר מקיפו טהור ע"ש:
דף מט.
בתוס' ד"ה שלא יישן משום היסח הדעת. הא דלא ניחא ליה לרש"י טעמא דהיסח הדעת עי' ש"א (סי' מ') ומ"ש לעיל (דף י"ב):
בתוס' ד"ה נטלם ואע"ג דאמר בסנהדרין אפילו על מצוה קלה. ולקמן (דף ק"ל) משמע דגם אלישע לא מסר עצמו על תפילין דקאמר שם מילה מסרו נפשם עליה ותפילין לא מסרו עליה וכתבו שם התוס' במה שאמר כנפי יונה הן ולא אמר תפילין הן ע"ש. וצ"ל דהיינו שלא עשה לפנים משורת הדין והתוס' לשיטתם בע"ג (דף כ"ז) דמותר להחמיר על עצמו ע"ש. וכן הוא שיטת הר"ן בשמעתין דאלישע שמסר נפשו הוא ממדת חסידות ולא מצד הדין ע"ש ואע"ג דהא שכחש ואמר כנפי יונה הן הוא דומה ממש להא דקאמר לקמן (דף ק"ל) גבי מילה ובסכנה מכסהו ע"פ עדים ע"ש ובמילה הא מסרו עליה. וצ"ל דהוא מן הדין מכסהו אבל הם לא עשאו כן אלא הודו ולא פחדו:
אולם שיטת הרמב"ם הל' יסודי התורה (פ"ה) דאסור להחמיר והמוסר נפשו במקום שאמרו יעבור ואל יהרג ה"ז מתחייב בנפשו ולדידיה מסירת נפש דאלישע הוא מצד הדין ולא מדת חסידות וע"ש במ"ל. ולע"ד יש להביא ראי' לשיטת הרמב"ם דלכאורה קשה הא דאמרינן לקמן (דף ק"ל) דמילה מסרו ישראל עצמם עליה עדיין היא מוחזקת בידם ותפילין לא מסרו וכו' ע"ש הא לכאורה מצינו דגם במילה לא מסרו ביבמות (דף ע"ב) דמלו בימי בן כוזיבא ופירש"י דמשכו ערלתם ולא הרשום לחזור ולמול עד שמלך בן כוזיבא. ועוד שם לא עלו ישראל במדבר משום סכנה מיהו י"ל דבגזירה מסרו והתם ברוח רעה שהוא גזירה מן השמים לא מסרו ואדרבה קשה לכאורה הא דפירש"י בחומש פ' ברכה דשבט לוי מלו במדבר והכתוב משבחן ובריתך ינצורו הא שלא בשעת הגזירה ודאי אסור לסכן לכ"ע] אבל קושיא הראשונה דלא מסרו בימי בן כוזיבא קשה וצ"ל דהתם לא היו מחויבים מן הדין כדקאמר התם דמשיך ערלה הוא דרבנן ע"ש. וההיא דלקמן שמסרו היינו היכא שהיו מחויבים מן הדין וא"כ דומיא דזה דבתפילין לא מסרו בימי אלישע היינו אף חיובם ועברו על הדין רק אלישע לבד שקיים הדין ולא כהר"ן שהוא מדת חסידות:
בתוס' ד"ה טומנין דהכא מיירי בעור בהמה גסה והתם בדקה. וק"ק לפמ"ש התוס' בסמוך דהיכא בטומאה מהני יחוד מטלטלין בשבת אפילו בלא יחוד וכן כתבו בחולין (דף נ"ה) והא התם בדם חטאת ע"כ בדקה דהוא כשבה ושעירה ושעיר ולא מצינו בגסה רק בפרים הנשרפים כדמרבי בזבחים (דף צ"א) גם דם דפרים הנשרפים לכיבוס. אבל בעור של הנשרפים לא שייך כלל יחוד דהא נשרפין בעורן. וכן לר"ת דמחלק בין לחין ליבשין. הא ע"כ ההיא דעור משהופשט ע"כ מיירי בלחין ועי' בתוס' זבחים (דף צ"ג):
דף מט:
תוס' ד"ה לא אמרו אבל היכא דהוי מנא לענין טומאה ע"י יחוד לגבי שבת הוי מנא. וק"ל לפ"ז הכלל א"כ מאי מבעי ליה בעורות של אומן אם מותר לטלטל הא לענין טומאה בודאי מהני יחוד אף של אומן דכיון דיחדו בפירוש מאי נפ"מ בין בעה"ב לאומן ועוד הא חזינן דאפילו בנסרים דקפיד טפי מעורות מהני מחשבתו בשבת לתת פת לאורחים וכ"ש יחוד דמהני וכיון דמהני יחוד לשבת מהני נמי יחוד לטומאה וא"כ הוי מנא לשבת אף בלא יחוד. ואולי לא הוי האי כללא דכל דמהני יחוד לטומאה הוי מנא לשבת רק בבעה"ב ולא באומן וצ"ע:
בגמרא אין חייבין אלא על מלאכה שהיתה במשכן. עי' רש"י ומ"ש בפתיחתי ובאדרת אליהו להגר"א ראיתי דילפינן גזירה שוה מלאכה מלאכה ממשכן:
שם מרשות היחיד לרה"י דרך רה"ר. ולר"ע דקלוטה כהונחה דמי איצטריך בהושטה בלמעלה מי' או אפילו למטה מי' לפמ"ש התוס' לעיל (דף ד') דכשהחפץ בידו לא שייך קלוטה:
בתוס' ד"ה כנגד. ועוד דבהדיא תנן בהזורק שכן היתה עבודת הלוים. עי' במהר"ם שכתב דר' יונתן לא פליג אמתניתין משום דהושטה מלאכה גרועה ואי לאו שהיתה במשכן לא הי' מחייב. וא"ז מספיק דתנן נמי גבי כתיבה לקמן (דף ק"ג) אמר ר"י וכו' שכך כותבין על קרשי המשכן ודוחק לומר דת"ק ור"י פליגי בזה:
בא"ד מדקאמר תניא כמ"ד משמע דפליג. עי' ברכות (דף כ"ד) גבי תניא כמ"ד תפלות כנגד תמידים תיקנום:
דף נ.
ד"ה בגמרא דוקא בית המשתה ובית האבל דטרידי ולא ניחא ליה למימר דבית המשתה ובית האבל שהוא מצוה התירו אבל בעלמא לא [כההיא דעירובין (דף פ"ד) גבי דאין מערבין אלא לדבר מצוה מי שילך לבית האבל או בית המשתה] דא"כ בשילהי מסכתין (דף נ"ז) גבי שפקקו המאור בטפיח ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת ומשמע ליה דקאי אפלוגתא דר"א וחכמים בפקק החלון לקמן פ' כל הכלים (דף קכ"ה) ומדבריהם למדנו כחכמים דלא בעינן קשור. וכן משמע בסוגיא שם (דף קכ"ו) דפריך אמ"ד הלכה כר"א ממתניתין ומדבריהם למדנו שפוקקין ע"ש. ושיטת התוס' לקמן דפלוגתא דר"א וחכמים הוא לענין טילטול ע"ש. ואי ס"ד דיש לחלק בזה בין מצוה לרשות א"כ מה ראיה מהא דפקקו את המאור לחכמים דר"א דלמא שאני התם שהיא של מצוה כדקאמר לקמן (דף קנ"ז) גבי מדידה אימר דאמרי רבנן מדידה של מצוה. אלא ש"מ דבפקיקה אין לחלק כמש"ש התוס'. אולם שיטת רש"י שם דמחלוקת ר"א ורבנן הוא באיסור בנין. א"כ הדק"ל דיש מקום לחלק דוקא באיסור בנין שהוא דאורייתא אין סברא לחלק בין מצוה לרשות כמ"ש התוס' לקמן (דף קכ"ו) אבל בטילטול דרבנן יש לחלק כמו במדידה. ולע"ד י"ל עוד לשיטת רש"י דגם הכא לא התיר אלא לצורך מצוה כפשטות הלשון בית האבל ובית המשתה. ובאמת יצא לו כן ממתניתין דלקמן ומדבריהם למדנו שפוקקין וכו' דסגי במחשבה בעלמא ועובדא דהתם היה של מצוה כדקאמר שם גבי מדידה ולקמן (דף קכ"ו) משמע דחריות של דקל דינו כפקק החלון ע"ש. וא"כ בחריות של דקל נמי אינו מותר אלא במצוה והא דקאמר דטרידי ה"ק דטרידי ואין שהות לקשור ואם לא היה מתיר יבטל המצוה ולכן הקיל להתיר במחשבה לצורך מצוה. אבל לולא טרדתם למה יתיר בחנם משום מצוה כיון שבידו לקיים המצוה בהיתר פשוט לכ"ע בקשירה בע"ש. וההיא שפקקו המאור בטפיח שהתיר בלא קשירה. דהתם היה בשבת שאי אפשר ליתן והתיר בלא קשירה לצורך מצוה ועי' מ"ש לקמן (דף קכ"ו):
שם בגמרא אימא סיפא אבל לא יחוף בהן שערו ואי ר"ש מישרי קשרי. וא"ת דלמא אתי כרבי ישמעאל דאסר בנזיר באדמה דהיינו בנתר כמ"ש התוס'. וי"ל דרבי ישמעאל. ס"ל כרבי יהודה דדבר שא"מ אסור וא"כ לא אתי ברייתא כוותיה אולם ק"ל דהרמב"ם פסק הל' נזירות (פ"ה) כר"י דאסור לחוף באדמה. אף דקיי"ל כר"ש וצ"ל דהוי פסיק רישא דאסור כמ"ש הל"מ הל' שבת (פ"א) דהרמב"ם פסק דנתר וחול אסור כרבי ישמעאל ע"ש א"כ מאי פריך דלמא אתי כרבי ישמעאל:
ונלע"ד דגם הרמב"ם ס"ל דנתר וחול מותר כר"ש דהנה הכ"מ כם הל' נזירות תמה על הרמב"ם דפסק כרבי ישמעאל דיחידאה הוא וגם בל"מ הל' שבת (פ"א) הקשה מסוגיין דלר"ש נתר וחול מותר. ואני תמה יותר דהרמב"ם לא הזכיר כלל דין דנתר וחול לא בהל' נזירות ולא בשבת לא (בפ"א) ולא (בפ' כ"ב) ולא הזכיר רק עפר לבינה ואינך דבסמוך. גם צריך ביאור בסוגיא דפשוט בענין דמתניתין דנזיר חופף ומפספס הוא בנתר וחול ולא הוצרך להביא ראיה ע"ז. מכ"ז נראה לפרש דנתר וחול לא הוצרך להזכיר כלל כי אדרבה הקיל שבכולהו הוא נתר וחול דינו כמו ביד ובצפרניו ממש דמותר כר"ש וכל האמוראים דבסמוך כל אחד מוסיף על נתר וחול ואשמעינן רבותא דגם עפר פלפלין דהוא חריף ג"כ מותר וכן בכולהו. ואדמה לא היינו נתר וחול והוא חמור אפילו מעפר פילפלין ואינך. ולזאת פריך בפשיטות דלר"ש נתר וחול שרי מדתנן נזיר חופף ומפספס. ומסתמא הוא בנו"ח דאי בנו"ח אסור במה מותר. והשתא מיושב מאוד פסק הרמב"ם דנו"ח לא הזכיר כלל דהוא בכלל עפר לבינתא ואינך. ובאדמה פסק כרבי ישמעאל דאפשר גם הת"ק מודה לו בזה ואדרבה מדלא הזכיר אדמה להתיר מכלל דמודה דאסור. וכן כל האמוראים לא התירו רק עפר לבינתא ואינך דהוא קיל מאדמה משמע דבאדמה אסור:
ברש"י ד"ה מאי לאו ומאן דאסר קסבר בעינן מעשה וזה לא יכול. וק"ל כיון דאינו יכול לא גרע מבית האבל ומשתה דטרידי ולא היה יכול מאתמול דמותר אפילו לת"ק דרשב"ג ולפמ"ש לעיל דהתם אינו מותר רק לדבר מצוה י"ל קצת:
דף נ:
ברש"י ד"ה במאי אוקימתא. דהכי תני בה לא יחוף בהן שערו אבל פניו וכו'. וכתב המהרש"א וא"ז מוכרח דאפשר דהך דתני בה גבי כלים לחוף בנתר וחול אסור תני בה אבל פניו יו"ר מותר. ולא ידעתי מאי קאמר דא"כ איך ס"ד מעיקרא דהברייתא דתני אסור קסבר בעינן מעשה ומשום מוקצה דא"כ האיך מותר בפניו יו"ר:
דף נא.
בגמרא מותר להטמין את הצונן. ופירש"י שלא יוחמו אבל הרמב"ם (פ"ד) פירש כדי שלא יצטננו ביותר או שתפוג צינתן. ולע"ד דרש"י לשיטתו והרמב"ם לשיטתו דלעיל (דף ל"ד) גבי אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה לשיטת רש"י דשמא יצטנן וירתיח ובין השמשות לא גזרו דרותחות הן. וא"כ לא מצי לפר דמותר להטמין צונן שיוחמו דאדרבה עיקר גזירה דשמא ירתיח הוא בצונן והרמב"ם לשיטתו דיש לו גרסא אחרת בגמרא שם בהל' שבת (פ"ד) אולם הר"ן ובח"ר תפסו שם עיקר כגרסת רש"י ע"ש והכא פסקו כהרמב"ם דמותר להטמין צונן שיוחמו. וצ"ל דהתם אינו מצונן לגמרי וחיישינן שירתיח אבל הכא בצונן לגמרי לא חיישינן. וכה"ג מחלק הרא"ש פ' כירה (סי' ב') לענין חזרה דבלא נתבשל כל צרכו לא גזרינן מבעוד יום אטו משחשיכה דפשיטא דמזדהר כמ"ש הב"י (סי' רנ"ג) אולם המ"א (סי' רנ"ז) כתב דאפילו נצטנן קצת מותר להטמין ע"ש. וצ"ע מסוגיא דלעיל דמשמע דעיקר גזירה דשמא ירתיח הוא כשמצטנן:
ולע"ד יש להוכיח כשיטת הרמב"ם מלקמן פ' חבית (דף קמ"ו) גבי נותנים מים יפים ברעים בשביל שיצטננו ופריך פשיטא ע"ש. ולשיטת רש"י דלמ"ד אסור להטמין הצונן היינו שלא יוחמו א"כ טובא איצטריך לאשמעינן דשרי להטמין שיצטננו ולשיטת הרמ"א (סי' רנ"ג) דכל שאינו מכוסה לא נקרא דרך הטמנה. י"ל קצת דמשמע לתלמודא התם שהמים היפים אינם מכוסים ולא הוי הטמנה וליכא מאן דאסר. אבל להב"י שם דלא מחלק בזה קשה. ובפרט רש"י לשיטתו ריש כירה דלא מחלק כלל בין שיהוי להטמנה ע"ש:
שם מאי קמ"ל תנינא ממלא אדם את הקיתון וכו'. ולא ניחא ליה לשנויי דאתי לאפוקי מת"ק דרבי דאין טומנין הצונן. דא"כ ה"ל למימר הלכה כרבי. וכן בסמוך דפריך אר"ה משמיה דרבי דאסור להטמין הצונן מהא דרבי התיר להטמין. הוי מצי לשנויי דהא דאסר הוא בדבר שדרכו להטמין והא דהתיר הוא בדבר שאין דרכו להטמין:
רש"י ד"ה ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. ובחול לכאורה אינו מוכרח כדמשמע דחדא עובדא הוי עם הך דאטמין לו צונן דהוי בשבת דבאמת אף בשבת מותר כיון שהא"י החם לעצמו. ועי' בב"י י"ד (סי' קי"ג) בשם הרא"ה בא"י המבשל בשבת לחולה מותר לבריא ואין בו משום בשולי א"י דאיכא היכירא. ומסתפקינא במבשל בשבת לעצמו אם יש בו משום בשולי א"י אי מקרי ג"כ היכר או לא ואם נימא דחדא עובדא הוי בשבת מוכח דאיכא משום בשא"י מדאיצטרי' דכל הנאכל כמו שהוא חי וכן מסתבר ועי' שם בט"ז:
בגמרא אם בא להוסיף מוסיף. וכתב המ"מ לשיטת הרמב"ם (פ"ד) דלהוסיף חמור מלהחליף וא"ז שיטת הפוסקים. ולע"ד אע"פ שאין ראיה זכר לדבר דלהחליף דמי טפי להתחלה מההוספה מההיא דסוכה (דף מ"ב) גבי להחזיר הלולב למים בי"ט מוסיפין ובמועד מחליפין בתוס' ד"ה או שטמן והכא מיירי בכיסוי כעין כלי חרס ואי אפשר לנער. והקשה המהרש"א אכתי אמאי לא יגביה את הכיסוי מצדדיה מלמטה ואח"כ ינער כי הך דאבן שעל החבית. ולע"ד לא דמי לחבית דיש בה יין משא"כ הכא בכיסוי ריקנית בטיל לגמרי להצמר שע"ג ודמי ממש לכלכלה ואבן בתוכה דפירש"י לעיל (דף מ"ז) דליכא תורת כלי עליה. והא דקאמר אם מגולה מקצתה נוטל ומחזיר היינו שהקדרה מגולה מהכיסוי שעליה שיכול ליגע בהקדרה דהקדרה עם האוכלין שבה אינם בטלין להצמר כמו החבית של יין. גם תירוצו של המהרש"א דהכיסוי לאו כלי והוי דבר שאינו ניטל. צל"ע עדיין לר"י לקמן (דף קכ"ה) אפילו באבן שעל החבית במניח נעשה כיסוי להחבית. א"כ לא גרע הך כלי חרס מאבן דנעשה כלי וע"ש בתו' ד"ה ואזדו ועי' במהר"ם: ]
דף נא:
בתוס' ד"ה אינו נוטל. משמע דרבנן דרשב"ג שרו לטלטל האבן עצמו. לכאורה אינו ענין להתם דהתם הוא במקום דמותר לטלטל האבן ע"י החבית כדקתני מטה על צדה והאבן נופלת וע"ז קאמר לקמן (דף קמ"ב) דלרבנן דרשב"ג מוטב לטלטל האבן לבד שלא יצטרך לטרוח בהחבית ע"ש. וטעמא י"ל דהאבן אינו נקרא מוקצה כלל דלא איתקצאי בין השמשות כיון שיש לו היתר לטלטל ע"י החבית (וע"ש בדרוש וחידוש דרע"א ז"ל) אבל הכא באינו מגולה מקצתה הא מוקצה גמור כמו במניח דאסור לטלטל האבן לצורך היין. וי"ל דהתוס' לשיטתם לקמן (דף קמ"ב) דהאבן בטל לגבי האוכל ע"ש ולא נקרא מוקצה כלל: