אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) כירה - פרק שלישי

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

כירה - פרק שלישי

במה מדליקין - פרק שני

בתוס' ד"ה כירה. ותבן הוא הנקצר עם השיבלין מדבריהן נראה דגבבא הוא תבן ולא משמע כן בכלים (פי"ז) דתנן כלי בעלי בתים שיעורן בתבן ושל בלנין בגבבא ע"ש ברע"ב:

בתוס' ד"ה לא, דאפי' גרופה וקטומה היא מוספת הבל. לע"ד י"ל דגרופה וקטומה כיון שנטלה ממנה האש אינה מרתחת יותר מהקדירה שנסתלקה ג"כ מהאש כדאמרינן לעיל סתם קדירות בה"ש רותחות הן ודמי להא דלקמן (דף נ"א) מניחין מיחם ע"ג מיחם לא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהיו משומרין. וכן אמרינן לקמן (דף מ"ח) דבצונן אסור ובחמין מותר דהתם אוקומי קמוקים. והכא אולודי קמוליד ע"ש. אבל כל הדברים השנוין בפ' במה טומנין אפי' ברותחין מוסיפין הבל ואדרבה קאמרינן ב"ב (דף י"ט) בחול דחמימי מיחם דקרירי קריר ע"ש. וכן משמעי בירושלמי בפירקין דטעמא משום אוסופי הבלא דקאמר הדא דתימא ע"ג אבל לתוכה אסור שהוא שליט במקום שהיד שולטת בו ואתיא כמר דמותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. וכן משמע כל הסוגיא ועי' בפ"י:

ובזה י"ל מ"ש התוס' לקמן (דף מ"ח) ד"ה דזיתים. תימא האיך אנו מטמינים על כירות שלנו. דאע"פ שגורפין אותו הוא מוסיף הבל ע"ש. ולפמ"ש דכירה גרופה אינה מוספת הבל רק בצונן ולא באמין והוי כמיחם ע"ג מיחם א"ש. דהא תניא בתוספתא (פ"ד) טומנין מיחם ע"ג מיחם ולא בשביל שיחמו אלא כדי שיהיו משומרין. אלמא דאפי' דרך הטמנה שרי. ועי' בר"ן בשם הרז"ה:

בגמ' חנניא אומר כ"ש כמאכל בן דרוסאי מותר בגמרא להשהותו ע"ג כירה אע"פ שאינה גרופה. ופירש"י לעיל (דף י"ח) דתו לא אתי לחתויי. ולע"ד י"ל עוד דלא גזרינן דלמא אתי לחתויי דאפי' אם יחתה ליכא איסורא דאורייתא לשיטת הפוסקים (סי' שי"ח) דכל מבושל כמאכל ב"ד, אין חייבין עליו משום בישול. ומשום חיתוי הגחלים נמי אין בו איסור דאורייתא למאן דפטר מלאכה שאינו צריך לגופה כדאיתא כריתות (דף כ') החותה גחלים להתחמם בהן והובערו מאליהן תני חדא חייב כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב ותני חדא פטור כר"ש ע"ש ואפשר דחנניא נמי ס"ל כר"ש. ולשמא יכוין להבעיר בחיתויו לא חיישינן לאחר שאחז האור ברובו כדלעיל (דף כ') ועוד הא לר"י בפחמין כ"ש:

ובזה מדוקדק הסוגיא לעיל (דף כ') בענין צלית בשר דקאמר עד כמה א"ר עד שיצולו כמאכל ב"ד איתמר נמי כ"ש כמאכל ב"ד שוב אין בו משום בישולי א"י ולכאורה מה ענין שמא יחתה לבישולי א"י. ולפמ"ש דלאחר שנקרא בישול אף אם יחתה אין בו איסור דאורייתא א"ש. [ומזה צל"ע שיטת הרא"ש דאפילו בחול אסור להחזיר במבושל כמאכל ב"ד דדלמא אתי להחזיר בשבת ע"ש. הא אפילו אם יחזיר בשבת אחר בישול ב"ד א"כ איסור דאורייתא ולא גזרינן בחול אטו משחשיכה כדלעיל (פ"ק) בעיגולי הגת ועי' בט"ז (סי' רנ"ג) ומ"ש לעיל (דף כ'). ובזה מדוקדק גם היטב סוגיא דלקמן גבי שתי כירות דקאמר תנא דידן סבר לה כר"י בחדא ופליג עליה בחדא בגרופה וקטומה. לכאורה א"כ ה"ל דעת שלישית והוי מצי לאוקמי ג"כ כר"מ ופליג עליה בדב"ש. ולפמ"ש י"ל דר"י לשיטתו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ואם יחתה ה"ל דאורייתא ולהכי מצריך גרופה וקטומה ותנא דידן לא סבר כוותיה בדבר שאצ"ל דהוא מחלוקת ישנה:

ואראך עוד כי רוב האמוראים דפליגי במצטמק ויפה לו אזלי נמי לשיטתם במלאכה שאצ"ל דרב ושמואל דאמרי לקמן (דף ל"ז) מצטמק ויפה אסור שמעינן לשמואל לקמן (דף מ"ב) במלאכה שאצ"ל כר"י ורב נמי הא ס"ל לעיל (דף כ"ב) אפי' בדבר שאינו מתכוין אין הלכה כר"ש בגרירה והמגיד משנה הל' שבת (פ"א) כתב בפשיטות דידוע דמאן דחייב בדבר שאינו מתכוין כ"ש שיחייב במלאכה שאצ"ל ורבא דאמר לקמן תרוייהו תנינא דמצטמק ויפה מותר הוא לשיטתו לקמן פ' נוטל (דף קמ"א) כר"ש ס"ל ע"ש. וכן רבי יוחנן דא"ל לקמן מצטמק ויפה מותר הא ס"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה וכתב הכ"מ הל' שבת (פ"א) דמצינו כמה סתמות כר"ש כגון ההיא דצידת נחש ומפיס מורסא ע"ש. ויתכן עוד דמש"ז טרח לעיל (דף ל"א) גבי כחס על הנר לאוקמא רבי יוסי כר"ש כי היכי דליהוי הלכה כמותו כמ"ש המאור דרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ע"ש. ורבא דאמר עלה מתניתין נמי דיקא הוא ג"כ לשיטתו מפ' נוטל (דף קמ"א) כר"ש כנ"ל:

ולכאורה סתירה לזה ממ"ש מורי זקני הגאון ר' חיים ברודא ז"ל בחיבורו תורה אור. ודרך חיים בליקוטיו לשיטת הרמב"ם הל' שחיטה (פ"א) דהשוחט במזיד בשבת שחיטתו פסולה כמ"ש בפירושו למשניות דמשהתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת ובשעה שהוא גומר השחיטה הוא פסל והקשו עליו מהא דפריך חולין (דף ט"ו) גבי השוחט בשבת, שחיטתו כשירה ונוקמא במזיד וכר"מ ותירץ מו"ז הנ"ל דדם שבתחילת שחיטה אצ"ל ור"מ לשיטתו ב"ק (דף ע"א) דמחייב בשחיטת מזיד דו"ה דס"ל דמלאכה שאצ"ל פטור ולא נעשה פסול בתחילת שחיטה ולא הוי נבילה ע"ש שהאריך בזה. אף דר"מ ס"ל דאסור להשהות בשאינה גרופה. אולם יש לדחות קצת דהא ר"מ אוסר בתבשיל אף בגרופה דלא שייך שמא יחתה וע"כ ט"א דמחזי כמבושל תדע דהא בדיעבד באינה גרופה ס"ל לקמן (דף ל"ח) מתיר בתבשיל שבישל כל צרכו והיינו ע"כ אדרבה ר"מ לשיטתו דמשאצ"ל פטור וכיון דמבושל כל צרכו א"כ כמ"ש מו"ז חשש דאורייתא כנ"ל מותר בדיעבד] ובמסילה זו נעלה לשערי הפוסקים דהרמב"ם הל' שבת (פ"ג) פסק דמצטמק ויפה אסור אף דפסק (פ"ט) דמבושל כל צרכו פטור משום בישול. וא"כ אין כאן חשש דאורייתא וע"כ דהרמב"ם לשיטתו (פ"א) דמלאכה שאצ"ל חייב. והרי"ף ף ג"כ אוסר מצטמק ויפה הוא ג"כ לשיטתו דפסק לקמן (דף קמ"ב) דאין מכבין גחלת של עץ כר"י. וכן המאור פסק פ' כל כתבי במלאכה שאצ"ל כר"י ובמצטמק ויפה אוסר בכמב"ד והתוס' שפסקו כחנניא הוא לשיטתם שם ובזבחים (דף צ"ב) דקיי"ל כר"ש אולם הר"ן בפ' המצניע כתב דדעת הרי"ף במשאצ"ל כר"ש דשרי אף דאוסר מצטמק ויפה לו וכן הר"ן בעצמו לא הכריע הלכה אולם י"ל דהר"ן לשיטתו פ' חבית דמשאצ"ל חמור משאר שבותים דאין הכל בקיאין לחלק בין צריכה לשא"צ אולם התוס' לקמן (דף מ"ז) כתבו ג"כ דבמשאצ"ל גזרינן גזירה לגזירה והכא פסקו כחנניא אלמא דלאו זב"ז תליא. ובאמת לא משתמיט חד מהפוסקים דגזירה דשמא יחתה אין כאן חשש דאורייתא. ואולי אף דבעלמא שלא ע"י בישול לא חיישינן שמא יחתה להבעיר אחר שאחז האור ברובו. מ"מ בחיתוי דבישול חיישינן שמא יכוין בחיתוי גם להבעיר:

שם בגמרא א"א אי אמרת להחזיר תנן וב"ה אומרים אף מחזירין הא תו למה לי. ולא ניחא ליה לשנויי דקאי אקש וגבבא וה"ק והך חזרה דאמרי בקש וגבבא לאו דברי הכל היא וכן לעיל דבעי או דלמא לשהות תנן וכ"ש להחזיר הוי מצי למימר דלמא לשהות תנן אבל להחזיר לא מהני גרוף וקטום והא דקתני ובה"א אף מחזירין קאי אקש וגבבא רק דמשמע ליה מדהפסיק בהך בבא בגפת ועצים ש"מ דהמחלוקת דחזרה קאי אגפת ועצים דסליק מינה:

דף לז.

חסורי מחסרא וכו' אבל לשהות משהין אע"פ שאינו גרוף וקטום ומה הן משהין בש"א חמין אבל לא תבשיל צל"ע שאינו מבואר להצד דלהחזיר תנן ובאינו גרוף משהין לב"ש חמין ולא תבשיל מה דינו לב"ש בגרוף אי מודו דמשהין אף תבשיל או לא. ולכאורה מיושב קצת בזה הא דקאמר והך חזרה דאמרי לך וכו' הא היא פירושא דרישא דקתני לא יתן עד שיגרוף והתם לא נזכר כלל חמין רק תבשיל והא דקאמרי ב"ש נוטלין לא מצי קאי רק אחמין דבתבשיל לא שייך לומר נוטלין דהא אסור לשהות ולפמ"ש מצי קאי גם אתבשיל בגרוף וקטום דמודו ב"ש וצ"ע בזה:

ברש"י ד"ה היינו דשני דכי משהי לתוכה באינה גרופה מטמין ממש ברמץ ק"ק לפ"ז מאי פריך להך לישנא דלשהות תנן דלמא קאי ארישא בקש וגבבא באינה גרופה דהוא ג"כ מטמין ברמץ ולכאורה מדוייק ג"כ לישנא דמתניתין דלקמן (דף ל"ח) תנור שהסיקוהו בקש וגבבא לא יתן בין מתוכו בין מע"ג. משמע דאף דבכירה חלוק בקש וגבבא בין ע"ג לתוכו משא"כ בתנור. ובתשובת פנים מאירות (סי' ק"י) הקשה לשיטת רש"י למה ליה למימר להחזיר תנן וחסורי מחסרא לוקמי מתניתין כחנניא א"כ אף בלשהות נמי אתי כחנניא דר' חלבו אסיפא קאי להחזיר ובלשהות נידק הכי אי בגרוף אין שרי בין תוכו ובין ע"ג ואי לא גרוף לא אסור בתוכו ושרי ע"ג ע"כ. וא"ז קושיא דהקשו בתוס' הא רב בלא"ה ס"ל לקמן מצטמק ויפה אסור וכן הקשה בח"ר אי מהימן ליה רב לידק מאידך דרב דאמר בהדיא מצטמק ויפה אסור. אולם י"ל דרב גופיה לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא מלישנא דמתניתין קדייק דתנן נותנין עליה משמע אבל לתוכה אסור. וכן כתב בפ"י לשיטת רש"י ע"ש. וא"כ אפי' בלא רב קשיא מדיוקא דמתניתין. ולפ"ז אין מקום לקושית הפ"מ דלמא מיירי דוקא בתוכה דע"כ מתניתין מיירי גם ע"ג מלשון עליה. והוא דלא כחנניא אף דבאמת מיירי גם בתוכה דהא מסקנא דרב אסיפא דלהחזיר קאי מ"מ י"ל דנקט לישנא עליה משום סיפא דלהחזיר:

בתוס' ד"ה אא"ב וקשה להר"ח דלחנניא אפי' תוכה משהין דהא תנן ולא חררה ע"ג גחלים עד שיקרמו וכו'. ולע"ד י"ל פירש"י דמחלק בין בישול לאפיה להני תרי טעמי דפי' רש"י במתניתין אבל לא תבשיל דלטעם הב' דמחזי כמבשל ודאי לק"מ דרש"י לשיטתו לעיל (דף י"ח) גבי דלמא מגיס דחייב משום מבשל וכן פירש לעיל (דף ל"ד) בשמא ירתיח ונמצא מבשל בשבת אלמא דיש בישול אחר בישול אבל באפיה אין בו אפיה אחר אפיה כמ"ש הרא"ש בפירקין (סי' י"א) מתרנגולתא דר"א לקמן (דף קמ"ה) דדבר שאין בו מרק מותר לשרותו בחמין והובא ב"י (סי' שי"ח) ועי' מ"ש לקמן ע"ב. ולטעם הא' דשמא יחתה נמי י"ל כמ"ש בירושלמי (פ"א) הנשים זריזות בפת יותר מן התבשיל שהפת נאכל צונן ותבשיל חמה ע"ש. ועוד כתב הר"ן לשיטת הרי"ף דלא חיישינן שמא יחתה אלא בקדירה שמפסיק בין האש לתבשיל אבל בצלי לא חיישינן דחייש לחרוכי:

ברש"י ד"ה ולב"ה בתרתי והכא קתני דבגרוף חמין וכשאינו גרוף כו'. וכתב המהרש"א הני תרתי כחדא חשיב להו משום דבמתניתין לא שני ליה בין גרוף לשאינו גרוף ושרו ב"ה להשהות. אבל אינו דומה לחדא דב"ש לר"מ דהתם גרוף וא"ג שוין לגמרי בין בלשהות ובין להחזיר אבל לב"ה דמתניתין בגרוף מותר להחזיר וא"ג אסור וא"כ אינו שייך כ"כ לחשבינהו לחדא:

בתוס' ד"ה מהו לסמוך ולהחזיר ולשהות היכא שאינו כמאכל בן דרוסאי. ונראה דדבריהם לצדדין להחזיר כמב"ד ולשהות באינו כמב"ד אבל להחזיר באינו כמב"ד ודאי אסור לסמוך דה"ל מבשל ממש כמו ביצה בצד המיחם לקמן (דף ל"ח) דחייב ואולי כוונתם להחזיר ביום כמ"ש לעיל דאף מבעוד יום אסור להחזיר. גם מ"ש לשהות באינו כמב"ד נראה לכאורה דהתוס' לשיטתם לעיל (דף י"ח) דילמא מגיס והוי צבוע ודלא כפרש"י שם דכל שאינו מבושל, כמאכל ב"ד חייב במגיס משום מבשל. ולפרש"י צ"ל דמיירי בטוחה דלא חיישינן למגיס ואף דצריך לה לשבת יכול לסותרו בשבת כדאמרינן לקמן (דף מ"ח) במגופת חבית דאינה חיבור ע"ש. ועי' בביאורי הגר"א (סי' רנ"ט) ועי' בתוס' רע"ק:

דף לז:

בתוס' ד"ה שמע מינה מדנקט למילתיה בלשון היתר משמע דהיתיר' אתי לאורויי. לכאורה טפי ה"ל להקשו' דה"ל לאשמעינן טפי דאפי' להחזיר מותר כדקאמר לעיל גבי קטנה ונתלבתה וזה יקשה אף להמסקנא דהובערה איצטריך דמ"מ הוי מצי לאשמעינן רבותא טפי דאף להחזיר מותר ולתירוצם ב' לחלק בין הובערה לנתלבתה א"ש:

בגמרא לשהות ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה הא קרמו פניה שרי. וק"ל לשיטת הפוסקים (סי' שי"ח) דבדבר יבש אין בו בישול אחר בישול וברוטב יש בו בא"ב ע"ש. א"כ טובא איצטריך לאשמעינן דהתם בפת והכא בתבשיל ובפרט לשיטת רש"י במתניתין דטעמא דמחזי כמבשל כמ"ש בתוס' לעיל ד"ה אא"ב ועי' פסחים דף ל"ז) משמע דרבא גופיה ס"ל הכי ומוקי שם במחלוקת דר"י ורבנן במעשה אילפס דפליגי כשחזר ואפאו בתנור אי אפיה אחר אפיה ועי' בב"י סי' הנ"ל שהביא הסמ"ג שמדמי בשבת דין בישול אחר אפיה למצה דאמרינן פסחים (דף מ"א) דאין יוצאין במבושל שלא נימוח דבישול מבטל אפיה ע"ש וצ"ע:

שם ורב ששת נמי דיוקא דמתני' קמ"ל עי' במהר"ם שדקדק דז"א מספיק רק אkשהות אבל לא אלהחזיר ולע"ד י"ל דקמ"ל דלא נימא דהיתירא דלהחזיר קאי אקש וגבבא כמ"ש לעיל ולקמן (דף ל"ח ע"ב) כתבתי עוד בא"א:

שם בגמרא. רב ושמואל דאמרי תרוייהו מצטמק ויפה אסור. והקשו הראשונים דרב אדרב דאמר לעיל (דף כ') גבי בשר בצל וביצה עד שיצולו כמאכל בן דרוסאי ובעל המאור הקשה ארי"ף דפסק לעיל כרב והכא פסק דלא כחנניא ולא הקשה ארב גופיה. ולע"ד י"ל דרב ס"ל כמ"ד בירושלמי (פ"א) דבשר בצל וביצה מצטמק ורע לו דבעי למיפשט בירושלמי (פ"א) דמותר להשהות קדירה ע"ג כירה ודחי לה דבשר בצל וביצה מצטמק ורע. אבל קדירה מצטמק ויפה ע"ש. ובעל המאור לשיטתו דמצטמק ורע מותר אפי' רק כמאכל בן דרוסאי [ומ"ש עליו הרמב"ן במלחמות דהוא דברי תוהו דהא כל מאכל ב"ד מצטמק ויפה לו ע"ש תוס' לעיל ד"ה חמין דלב"ש שרי חמין שלא הוחמו כ"צ ובתבשיל מצטמק ויפה אסור] ולא הקשה אלא ארי"ף דהוא בתלמודין מסיק לקמן דביצים מצטמק ויפה. אחר כתבי זה ראיתי בפ"י בתוס' לעיל ע"א ד"ה אא"ב שכתב ד"א קצת ועי' ברכות (דף מ"ד):

דף לח.

בתוס' ד"ה שכח היינו דוקא בתנור שחומו רב אבל כירה אסור. ק"ל א"כ מאי פריך לעיל לשהות תנינא אין נותנין פת לתנור הא קרמו פניה שרי. הא איצטריך דלא נימא דדוקא בתנור שרי שחומו רב ודי כמאכל ב"ד אבל כירה אסור קמ"ל:

בגמרא מאי ולא שנא רבה ור"י דאמרי תרוייהו להיתירא פשטות הלשון דהמבשל בשבת ולא שנא משמע דלא שני בין שכח דבעי מיניה למבשל כברייתא דלקמן בשכח קדירה בשוגג יאכל וכו' דאל"כ לא ה"ל למימר כלל האי דינא דהמבשל אלא ה"ל למימר בקיצור בין בשוגג בין במזיד מותר או אסור. רק דכל אחד דחיק לפרשו כמו דס"ל להלכה:

שם רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא האי דאתי לאערומי לע"ד רנב"י לאו מסברא דנפשיה קאמר לה מעיקרא דדינא בכל מקום דהא באמת איפכא שמעינן לה ביצה (דף י"ז) דבעי מי שלא הניח עירובי תבשילין ועבר ואפה. ופשיט מדתניא דאם הערים לצורך י"ט אסור אמר ר"א שאני הערמה דאחמור רבנן טפי ממזיד. ר"נ בר יצחק אמר ה"מ חנניא היא ע"ש. ולא ניחא ליה שינויא דר"א דהערמה חמור. והן אמת די"ל דאינו חמור ממזיד דהא בעי' דהתס הוא במזיד. אבל דינו שוה למזיד. אולם מצינו עוד לרנב"י בגיטין (דף נ"ג) גבי המטמא והמדמע דמוקי פלוגתא דר"מ ור"י בקנסו שוגג אטו מזיד דלר"מ בדאוריית' לא קליס ובדרבנן קניס ולר"י להיפוך בדרבנן לא קניס ע"ש. כמ"ש בסמוך בברייתא אר"י. והלכה כר"י כמ"ש התוס' ב"ק (דף ל"א) וב"מ (דף ע"ב) ובכ"ד דאין הלכה כר"מ בקנסותיו וכן פסק בח"מ (סי' שפ"ה) במטמא ומדמעי דבשוגג פטור. רק דס"ל דהכא גזרו כדקאמר בסמוך משום שהיו משהין במזיד. ולפמ"ש בסמוך דהכא אזלא אליבא דר"מ א"כ אדרבה נ"ל דרנב"י לשיטתו בגיטין דר"מ מחמיר בדרבנן יותר והוא מעיקרא דדינא:

שם בגמרא. ר"י אומר חמין שהוחמו כל צרכן וכו' ותבשיל שבישל כל צרכו אסור. משמע לכאורה דדינו כמו לר"מ דבשוגג יאכל ובמזיד יאכל למוצאי שבת אע"ג דר"י א"ל חולין (דף ט"ו) וב"ק (דף ע"א) דבשוגג יאכל למוצאי שבת. ובמזיד לא יאכל עולמית. וע"ש ברשב"א. הא אמרינן גיטין (דף נ"ג) דבדרבנן לא קניס ע"ש. [ומה שהקשה הפ"י מר"מ אר"מ דא"ל דבדרבנן קניס. ישבתי בחיבורי שם ישראל כלאים (פ"ז) דהיכא דלא עשה מעשה מודה ר"מ. ושם ישבתי בזה קושית תוס' רע"ק אתוס' ב"ק (דף ק') ע"ש גם מה שי"ל אסוגיא בגיטין (דף נ"ד) כתבתי שם] וכן הא דמיקל במזיד מותר במוצ"ש הוא ג"כ משום שהוא דרבנן כדמשמע בתוספתא (פ"ג) מכל חד נחית דרגא בדרבנן דקאמר רבי ישמעאל בר"י ב"ב דבר שחייבין חטאת אפילו בשוגג אסור לו ולאחרים שאין חייבין דינו מכות ר"י הסנדלר בשוגג יאכל למצ"ש לאחרים ולא לו וכו' ע"ש. וכן פסק הרמב"ם (פ"ו) דהאומר לא"י לעשות מותר לערב והמ"מ לא מצא מקורו. אולם בירושלמי (פ"ג) לא משמע כן דקאמר אההיא דלא תמלא אשה קדירה וכו' ולמצ"ש אסורין בכדי שיעשו רא"א במזיד כר"מ רי"א בשוגג כר"י ע"ש:

ובזה י"ל קצת קושית התוס' ד"ה אבל לרבא ור"י מפ"ק דלא תמלא אשה וכו'. ולפי הנ"ל דבדרבנן כל חד נחית דרגא. א"כ י"ל דרבה ור"י לא ס"ל כרנב"י דגיטין (דף נ"ג) דר"מ מחמיר בדרבנן יותר מבדאוריי' וכיון דר"ח דרש כר"מ במבשל ממש דאורייתא א"כ ממילא בשהה דרבנן במזיד למי יאכל וההיא ברייתא דפ"ק דבשהה אסור למצ"ש בכדי שיעשו אתיא כר"מ דבמבשל לא יאכל עולמית א"כ בדרבנן יאכל למוצ"ש. ורנב"י לשיטתו דר"מ מחמיר בדרבנן יותר ואפילו בשוגג נמי אסור ולהכי פריך מהברייתא דלר"מ לא יאכל במזיד:

בתו' ד"ה הא לכתחילה אלא צריך לשנויי כדמשני וכו' ואדר"י נמי צריך לשנויי וכו'. והמהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם שדחקו בזה מדוע לא משני תרוייהו שינויי בדר"מ וכן בדר"י. ולע"ד האמת יורה דרכו דבחמין לא הקשה כלל דבין לר"מ ולר"י דינם שוה דבגרופה מותר לכתחילה אף באינו מבושל כ"צ ובא"ג אסור לכתחילה לגמרי ובדיעבד מותר במבושל כ"צ ומי לא ידע כזאת החילוק בין לכתחילה לדיעבד ובין גרופה לא"ג אבל הכא עיקר הקושיא מסברות הפוכות מר"מ לר"י דהתם לר"י חמין ותבשיל דינם שוה ולר"מ תבשיל חמור מחמין והכא הוא להיפוך. וע"ז משני דלר"י עיקר תליא בלכתחילה ודיעבד ולר"י בגרופה וא"ג:

דף לח:

לדברי האומר מחזירין אפי' בשבת. ופירשו בתוס' משום דעיקר פלוגתייהו בחול וקמ"ל רב ששת דאפי' בשבת מותר. וק"ל אם כן מאי פריך לעיל (דף ל"ז) אהא דאמר ר' ששת עקר לא יחזיר עד שיגרוף תרוייהו תנינא להחזיר נמי תנינא וכו'. דלמא אשמעינן דבגרוף מותר להחזיר אפי' בשבת כדקמ"ל ר' ששת גופא הך מילתא הכא. ואולי י"ל דזהו גופא שינויא דגמרא דמוקי דמתניתין קמ"ל כמש"ש התוס' דהא דאמר ר"ש מחזירין אפי' בשבת מוכח ג"כ ממתניתין דנוטלין משמע בשבת. ובזה מיושב קושית מהר"ם שם בגמרא דפריך תרוייהו תנינא ולא משני דיוקא דמתניתין קמ"ל רק אלהשהות כמ"ש רש"י ולא אלהחזיר ולפמ"ש מתרץ נמי אלהחזיר. אולם ק"ל להיפוך לפמש"ש התוס' דאפי' לב"ה אסור אינה גרופה אפילו מבעוד יום א"כ מאי פריך להחזיר תנינא דלמא מתניתין מיירי בשבת וקמ"ל ר"ש דאפי' מבעוד יום אינה גרופה אסור. ולשיטת הר"ן במתניתין דלב"ה מותר מבעוד יום אפי' באינה גרופה א"ש. ולשיטת התוס' צ"ל דלישנא עקר לא יחזיר משמע בשבת כמו דדייקי במתניתין נוטלין ולא מחזירין משמע בשבת:

בתוס' ד"ה תנור דשרינן קדירה חייתא ובשיל כמאכל ב"ד. עיקר כוונתם להוכיח דבתנור ג"כ מותר להשהות במבושל כ"צ לחנניא וממילא בכמאכל ב"ד נמי מותר דדינם שוה בכ"מ זולת לענין דיעבד (בסי' רנ"ג) דהתם תליא בהנאת האיסור. ואפי' לשיטת הפוסקים (סי' ש"מ) דבמאכל ב"ד חייב משום מבשל ובמבושל כל צרכו אין בו משום בישול הכא לענין שיהוי וחששא דשמא יחתה און נפ"מ בזה כדאמרינן כריתות (דף כ') דמחתה בגחלים חייב משום מבעיר ואפי' בחותה להתחמם חייב משום מבעיר ע"ש. והא לא ניחא להו לפרש דבפ"ק מיירי במצטמק ורע דמותר לכ"ע דא"כ ה"ל לפרושי. ועי' בדו"ח שתמה בזה. והנלע"ד כתבתי ומ"ש עוד בדו"ח מדוע לא הוכיח מהא דקרמו פני' שרי דמיירי בתנור. לע"ד רצו להוכיח גם בקדירה דהתם בפת כמש"ש ע"ש:

בגמרא אלא כירה כשאינה גרופה על גביו מי שרי הרי"ף הוכיח מזה דאין הלכה כחנניא. וק"ל הא אביי פריך הכא לר"י וקצת משמע דגם ר"י הדר ביה מקושיא דאביי והא אביי גופיה בעי מר"י לעיל (דף ל"ז) מהו לשהות ופשיט ליה דמותר:

במשנה ב'. כחמין שהוח' בי"ט ואסורין ברחיצה ומותרין בשתייה וצ"ל דלצדדין קתני דהא דאסורין ברחיצה היינו בחממן לרחיצה דבחממן לשתייה מותר אף ברחיצה להשתטף כבהוחמו בערב י"ט כמבואר בסוגיא ובתו' ד"ה אלא א"כ ע"ש והא דבחממן לרחיצה אסורין ברחיצה היינו משום שהוחמו באיסור. ולפ"ז ה"ל לאסור מה"ט בהוחמו לרחיצה אף בשתייה שהוחמו באיסור ובפ"ב דביצה (דף י"ז) בעי בגמרא בעבר ואפה באיסור מהו ע"ש ומדוע לא פשיט ממתניתין. אלא ע"כ הא דמותרין בשתייה היינו בחממן לשתייה. ועוד לע"ד אף לפמ"ש בש"ע (סי' תק"ג) באופה מי"ט לחבירו מותר דספק דרבנן מותר מטעם הואיל היינו דוקא מי"ט לחבירו אבל לרחיצה ה"ל כמוגמר דהוא מה"ת כמ"ש התו' בסוגיא ד"ה וב"ה:

בגמ' גלגל חייב חטאת אמר בריה דרבינא אף אנן נמי תנינא. לע"ד הא דהוצרך להביא ראיה דהדחתן זהו גמר מלאכתן אף דבלא"ה הא תולדת האור היא וחייב לכ"ע. משום דמצד הדין דכללי בישול היה צריך לכאורה להיות פטור כדתנן פסחים (דף ע"ה) נגע בחרסו של תנור יקלוף מקומו דמבשל כדי קליפה. וכן בזבחים (דף צ"ו) רקיק שנגע ברקיק אינו אסור אלא מקום שבלע. ומזה פסק ביו"ד (סי' ק"ה) דחם בצונן זה בצד זה אינו מבליע יותר מכדי קליפה וכ"ש דאינו מבשל יותר מכדי קליפה והא דקליפת ביצה הוא במקום קליפה כמ"ש הרשב"א ביו"ד (סי' ס"ו) בביצת דם ע"ש. רק שאי אפשר להכחיש החוש שרואין שהביצה שדי בבישול מעט נגמרת בכך לא גרע מהדחתן הוא גמר בישולן. ובפשוט י"ל דאתי לאפוקי מהירושלמי (הל"ד) דכל שאין האור מהלך תחתיו אין חייבין עליו וע"ש בקה"ע ועי' בר"ן. ולפ"ז ה"ה דהוי מצי למיבעי במיחם שפינהו ובאילפס והקדירה שהעבירו מרותחין רק כביצה נשנית קודם:

ד' ל"ט ד"ה כל שבא. ואומר ר"י דאפילו בכלי שני אין שורין. והקשה המהרש"א הא גבי שמן בעין אמרינן לקמן דאין כלי שני מבשל. ולע"ד מהתם לק"מ דודאי לא שייך מחזי כמבשל רק ביד סולדת בו אבל התם דהשמן לא נתחמם כלל רק להפשיר בעלמא הא אפילו בכ"ר מותר מדינא ואינו אלא גזירה דרבנן וע"ש ברא"ש ולא שייך מחזי כמבשל. ועוד הא התם בחמי טבריא הוא דרבנן כמבואר שם ובדרבנן לא חיישינן למראית העין כמ"ש הרמ"א בי"ד (סי' פ"ו) אולם בעיקר קושיתם לפמ"ש בש"ע (סי' שי"ח) דיש דברים רכים המתבשלים גם בכ"ש כמו מלח דלקמן (דף מ"ב) וכן כתבו אחרונים בבישול מי עלים שקורין טיי דאסור בכ"ש כמ"ש בגמ' גבי ביצה ואפי' בבשר הלחלוחית שבו מתבשל אין מקום לקושיתם דלא מצי למיתני הכלל דשורין אבל מדיחין מותר בכל חוץ מהמליח:

בתו' ד"ה שמא. ואטו סודרין שנתחממו באור וכו' דאין דרך לחממן כ"כ. עי' במהרש"א שהניח דברי התו' בצ"ע ולע"ד לא הוצרכו סברא דאין דרך וכו' אלא בסודרין שנתחמם ע"י אדם אבל בחול ואבק דרכים וחמי טבריא שנתחמם מאליו בלא"ה לא גזר ר"י:

בתו' ד"ה מפני. וקשה לריב"א הא ליכא איסורא דאורייתא וכו'. לכאורה לפמ"ש התו' לקמן (דף מ"ז) ד"ה מפני גבי כיבוי אף דהוי מלאכה שא"צ לגופה קים להו לרבנן דהכא שייך למיגזר טפי. וכן כתב הר"ן פ' חבית דמלאכה שאצ"ל חמיר משאר שבותים דאין הכל בקיאין בזה ע"ש. וא"כ לא מקשו מידי. אולם לקמן (דף ע"ג) כתבתי בשם רש"י גופא מביצה (דף ח') דאין בזה שם מלאכה כלל וא"ש ועי' מ"ש לעיל (דף י"ב):

בא"ד והוי חופר שהוא תולדה דחורש. עי' במהרש"ל ובמהרש"א ומהר"ם שדחקו למה נקט לגזור הא ה"ל איסורא דאורייתא. ולא הבנתי הא אפי' בצריך בשדה הגומא לטמון הביצה כיון דא"צ לזריעה ה"ל לגבי חרישה מלאכה שאצ"ל. ומ"ש לעיל בצריך הגומא לטמון הביצה הוי דאורייתא. הוא בבית דהוא בכלל בונה:

שם בתוס' אלא. וא"ת לר"י מי לית ליה שמא יטמין ברמץ הא מה"ת אסור להטמין. לכאורה לפמ"ש התו' בעצמם לקמן (דף מ"ח) דלא אסרו הטמנה אלא בדבר המוסיף הבל מעצמו אבל לא בדבר שהוחם מהאש דמתקרר והולך ע"ש. אין מקום לקושיתם דאפי' אם מטמין בחול בחמה הא החול בעצמו מתקרר והולך ומה שנתחמם מהחמה הזורחת אינו ענין להטמנה ועי' במהרש"א:

בא"ד וי"ל דהני מילי בדבר המבושל. לע"ד דרב יוסף לשיטתו לקמן (דף נ"א) דמותר להטמין את הצונן ושיטת הר"ן שם דאפילו לחמם מותר ודלא כרש"י שם ע"ש:

דף לט:

בתו' ד"ה ממעשה דהוי מוקמינן כר' דכ"ש משום שבות לא גזרו ביה"ש. ועי' בת"י ביצה (דף ג') גבי ספק דרבנן לקולא דמוקצה חמור כדאורייתא וספיקו לחומרא ע"ש ואולי בבה"ש לרבי שאני דלכתחילה לא גזרו על שום דרבנן זולת הטמנה ועדיין צ"ע:

בגמרא הא חמין שהוחמו מע"ש מותרין והתניא חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ פניו ידיו ורגליו. ק"ק דלמא לא אסרו בהוחמו מע"ש אלא חמי האור דבשבת חייב חטאת אבל הוחמו בע"ש מחמי טבריא דאפילו בשבת פטור כדקאמרינן לקמן (דף מ') ה"ל גזירה לגזירה. ולר"י דא"ל דתולדת האור היא. באמת אסור אף בהוחמו בע"ש. ואין לומר דפריך מהא דקאמר לקמן דאסרו חמי טבריא וממילא חמין שהוחמו מהן ג"כ אסור רק אח"כ שראוי שאין הדבר עומד התירו חמי טבריא. וא"כ לא הצריכו להתיר רק חמי טבריא עצמן אבל במים שהוחמו מהן במקומה עומדת. הא בימי המשנה עדיין לא גזרו אחמי טבריא כדאמרינן ברכות (דף כ"ז) ארבי דלהזיע וקודם גזירה הוי ע"ש. וי"ל דמ"מ צריך לאסור שמא ירחצו בחמי האור שהוחם בשבת ויאמרו שבמים שהוחמו מע"ש מחמי טבריא רחצנו:

בגמרא וב"ה מתירין ודוקא לפניו יו"ר. אבל לא לכל גופו כמ"ש התוס'. והקשה בדו"ח כיון דס"ל להחם לרחיצת פניו יו"ר מותר דזה מקרי שוה לכל נפש אמאי אסור להחם לרחיצת כל גופו הא בכלל גופו רחיצת פניו והמותר יהי' רק כמרבה בבישול דאמרינן ביצה (דף י"ז) ממלא נחתום חבית של מים אעפ"י שא"צ רק לקיתון אחד עכ"ד. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהא במנחות (דף ס"ד) גבי העומר בא בשבת מג' סאין. ובחול מחמש. משמע שם בכל הסוגיא דלהרבות בתבשיל אסור מה"ת. והא דבי"ט מותר כתבו שם התוס' די"ט קיל ולא דמי לשבת דלא ניתנה לדחות ע"ש. והוא עולה כוונה אחת עם הסבר מתוך שהותרה לצורך וכו'. ולפ"ז מקום לומר דבמקום דלא אמרינן מתוך דינו כבשבת דריבוי בשיעורין הוא מה"ת. ובזה מיושב מאוד סוגיא דביצה (דף ס"א) גבי לא יזמין א"י אצלו בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו דמשמע כל הסוגיא דלהרבות בשבילו אסור. והתוס' הקשו שם מההיא דממלא נחתום ע"ש. ולפמ"ש דאינו מותר להרבות אלא במקום מתוך לק"מ דהא בא"י לא אמרינן מתוך כיון דרחמנא אפקיה בפירוש מקרא דלכם ולא לא"י א"כ אף להרבות בשבילו אסור [ועי' מ"ש מורי זקני הגאון רבי חיים ברודא ז"ל בספרו תורה אור ודרך חיים בסוף חיבורו בענין שני מוהלין בשבת] והשתא ניחזי ברחיצת כל גופו דאסור מה"ת לשיטת התוס' ולא אמרינן מתוך ועוד משמע במתניתין דאפי' בראוין לשתיה לא מהני מתוך דומיא דמותר לשתיה דהיינו בראוין כמ"ש התו' לב"ש. וצ"ל כיון שאינו שוה לכל נפש דינו כמוגמר דאמרינן כתובות (דף ו') דלא אמרינן מתוך וא"כ להרבות בשיעור נמי אסור לפי הנ"ל אפי' בצריך לשתיה וכ"ש דהמיחם בשביל פניו יו"ר דאסור להרבות בשביל כל גופו אבל להרבות לרגליו לב"ש מותר די"ל דבשביל רגליו לב"ש אינו אלא מדרבנן ומותר להרבות כההיא דעירובין (דף ס"ו) דמותר להרבות ע"י א"י כמ"ש התוס' מנחות (דף ס"ד) אולם שיטת התוס' א"א לפרש כן שכתבו דלצורך כל גופו לא טעמא שהבלנים חשודים הא לא"ה היה מותר. אולם לפמ"ש הרא"ש ביצה (דף כ"א) לענין לזמן א"י ולהרבות בשבילו דבשתי קדירות אסור ועוד כתב המ"מ הל' י"ט (פ"א) דלא הותר רק בחד טירחא אבל לאחר שהניח על האש אסור להרבות א"ש בלא"ה:

בתוס' ד"ה אלא א"כ ראוין. ונראה דיכול אפי' ביותר מכדי שתייה כדאמרינן בפ' הדר נשיילי' לאימיה. והקשה בגליון הש"ס למאי הוצרכו לראיה זו הא להדיא איתא ברייתא ערוכה בביצה ממלא נחתום חבית של מים אעפ"י שא"צ אלא לקיתון אחד. ולע"ד י"ל דמהתם איכא למדחי דעיקר ההיתר משום מתוך וכב"ה אבל לב"ש ה"א ל"ל מתוך ולהכי הוכיחו משבת דע"כ מותר אף בלא מתוך. ולפמ"ש בסוגיא דרחיצה חמור משלא לצורך כלל א"ש בפשוטו דניחא להו להביא ההיא דשבת דמיירי ברחיצה. ומה שהקשה עוד על התחלת דבריהם. דלב"ש בעינן דוקא לצורך שתייה דל"ל מתוך. הא מ"מ א"ל הואיל עי' במ"מ הל' י"ט (פ"א) דבהואיל לא מפקינן אלא ממלקות אבל לכתחילה אסור ובמ"א הארכתי בזה:

בתו' ד"ה והא מעשה. וקשה דר"מ אוסר וכו' ובפ"ת שרצים משמע דשרי. תמיהני למה הקשו דוקא לר"מ הא לא פליגי הכא אלא בשטיפה אבל ברחיצה הא אסור לכ"ע והתם הא קתני רוחצין. ובאמת לא הבנתי קושיתם דלמא מיירי התם בפניו ידיו ורגליו דהא התם מיירי ברפואה דגם פניו יו"ר אסור:

בד"ה אמר. אע"ג דר"י א"ל הלכה כסתם משנה. ולא ניחא להו לשנויי דר"י סבר כרב וא"כ מצי מתניתין לאוקמי ככ"ע ובהוחמו מע"ש היה מותר כל גופו אבר אבר ובהוחמו בי"ט אסור. דהא איתותב. ורב עצמו ע"כ תנא ופליג אבל ר"י לא היה סומך ארב לפלוג אברייתא כמ"ש התו' כתובות (דף ח'):

שם (השייך לעיל) בתו' ד"ה הא חמין. וי"ל דדוקא בשיטוף דקיל איכא לפלוגי. וק"ל לפ"ז למאי דמוקי במסקנא דמתניתין להשתטף ור"ש היא אמאי לא מוקי מתניתין בקרקע וד"ה היא ומחלוקתם בכלי:

דף מ.

רב אמר רוחץ בהן כל גופו אבר אבר. וסוגיא דלעיל דפריך אמתניתין הא חמין שהוחמו מע"ש מותרין והתניא וכו' הוא דלא כרב דלרב איכא לשנויי דמיירי בכל גופו אבר אבר דבהוחמו מע"ש מותרין ובהוחמו בי"ט אסור דאף ב"ה לא שרו אלא לפיו"ר אבל לא לכל גופו אבר אבר:

ברש"י ד"ה רוחץ. שהרי לא נתחמם בשבת. משמע לכאורה שהוא מן הדין ולא משום גזירת מרחצאות ולכאורה יש לעיין הא הכא בחמין שהוחמו מע"ש כל צרכן שהרי לא צריך עוד להתחמם בשבת וא"כ אפילו לא פקקו נקביו והוחמו בשבת מאי הוי הא קיי"ל לעיל (דף ל"ז) דחמין שהוחמו כל צרכן תו לא חיישינן לשמא יחתה. ואף לר"מ ור"י דאסרו שם בכירה שאינה גרופה מ"מ בדיעבד מודו דמותר כמבואר לעיל (דף ל"ח) ואולי הכא שהוא לרחיצה צריך חימום טפי גזרינן כדאשכחן לקמן (דף מ"ב) גבי ספל דבעי למימר דאפי' בכלי שני אסור ועי' בר"ן. ויותר פשוט י"ל דמיירי שלא הגיע לכמאכל בן דרוסאי דגם בפחות מכמאכל ב"ד סגי לרחיצה:

דף מ:

ברש"י ד"ה ובלבד שלא יביא קומקומין שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בחמין בשבת. וכן פירש הר"ן. וק"ל מדוע לא הקשה מזה לרב דאמר לעיל רוחץ כל גופו אבר אבר ולא"ד כל גופו ומשייר אבר אחד. דהא הכא בודאי לא ישפכו על כל גופו. ועוד ק"ל אפילו אם ישפכו הא קיי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר. ואפילו לר"י הא רש"י לשיטתו יומא (דף ל"ד) גבי צירוף דרבנן. דבדרבנן מודה ר"י דדבר שא"מ מותר ע"ש. ועי' תוס' שפירשו משום שחיקת סממנים. ואולי מחמת קושיא זו נטו מפרש"י ועי' מהר"ם. אולם מצינו עוד כה"ג יומא (דף ע"ח) גבי להצטנן בכלים דכסא דכספא חסר נמי אסור שמא ישפך על בשרו אף שהתוס' בעצמם כתבו יומא (דף ע"ג) דשאר עינויים דרבנן ע"ש. ועי' פסחים (דף כ"ה) דהנאה הבאה לאדם בעל כרחו מותרת. ואולי י"ל דגזרינן דבשעה שישפכו יכוין ליהנות מהם ועדיין צ"ע. ולפמ"ש לקמן (דף מ"א) לשיטת רש"י דלא התיר ר"י דבר שא"מ בדרבנן רק בדבר מצוה ע"ש א"ש:

בגמרא טול בכלי שני ותן לי. ק"ק הא ה"ל דרך הטמנה ואסור בדבר המוסיף הבל. ולשיטת הרמ"א (סי' רנ"ג) דלא נקרא הטמנה אלא במכוסה ע"ש י"ל דמיירי הכא בלא כיסוי. אבל להב"י דלא בעי כיסוי קשה. ולפמ"ש התו' לקמן (דף מ"ח) דדבר המתקרר והולך לא גזרו משום הטמנה א"ש:

דף מא.

בגמרא אלמא כיון דבעית לא אתי לנסוכי ה"נ לא אתי להרהורי. ק"ק הא אמרינן עלה בע"ג (דף ע"א) גבי עיר שכבשוהו כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. לאנסוכי אין פנאי. לבעול יש פנאי דתקיף להו יצרייהו ע"ש. ולכאורה י"ל דר"ז סבר כסוגיא דכתובות (דף כ"ז) דמשני ע"ז עוד שינויא אחרינא כאן באותה מלכות כאן במלכות אחרת ע"ש. ועל ד"ז י"ל נמי בנדה (דף י"ג) דקאמר לה שמואל לר"י אחוז וכו'. דמשני שם ג"כ משום ביעתותא לא אתי להרהורי ע"ש. דשמואל ור"י אזלי לשיטתייהו בכתובות דמשני כגון שהמשמרות רואות זה את זה ע"ש. ומשמע דס"ל כשינויא הב' דשם. אולם התו' פירשו שם לשיטת רש"י דלא פליג אר"מ ע"ש. וכן הרי"ף העתיק מתניתין דפ"ב דכתובות ובע"ג (פ"ה) כצורתן דס"ל כר"מ כמש"ש הר"ן ולקמן (פי"ד) העתיק עובדא דשמואל ור"י דאוחז וכו'. וצריך לחלק ביניהם:

שם ר' זירא זקיף. משמע אפילו כי סליק. וקשה דהוא סותר דברי עצמו שאמר אנא חזיתיה לר' אבהו שהניח ידיו:

דף מא:

והלא מצרף ר"ש היא וכתבו התוס' וצ"ל דלא הוי פסיק רישא דבפ"ר מודה ר"ש. וה"ה אפילו בפ"ר כגון במיחם שאינו שלו והוי פ"ר דלא ניחא ליה כמו לקמן פ' הבונה (דף ק"ג) לשיטת הערוך גבי דעביד בארעא דחבריה דמותר אפילו בפ"ר ע"ש. ובסוגיא דפריך והלא מצרף לא מצי לשנויי במיחם דחבריה. דהא פריך לר"י דאסור אפילו דחבריה כדמשמע סוכה (דף ל"ג) גבי דאית ליה הושענא אחריתא ולא צריך ליה אינו מותר לתקן אלא לר"ש ולא לר"י ע"ש. וכן ההיא דזבחים (דף צ"א) גבי מזלפים ע"ג האישים לשיטת הערוך הוי פ"ר דלא ניחא ליה כמו שכתבו התוס' כתובות (דף ז') ומוקי לה שם כר"ש. ומשמע דלר"י אסור ומה דקשה לפ"ז לקמן (דף ע"ה) גבי פציעת חלזון יבואר שם אי"ה:

שם הכי קאמר שפינוה ויש בה מים חמין. אבל נותן לתוכה מים מרובים. והרמב"ם הנ' שבת (פכ"ב) לא העתיק אלא דרב אדא דהמיחם שפינהו ממנו ולא כאביי וע"ש בכ"מ. ובאמת מעולם תמיהני דלא משתמיט חד מהפוסקים דלידכר הנפקא מינה בין צוננין מעוטין למרובין בבשר וחלב לענין איסור הנאה כגון חלב צונן לשומן רותח דמבואר יו"ד הל' (בב"ח) דכן שאינו דרך בישול מותר בהנאה וכל דיני בו"ח גמרינן משבת כמ"ש הרמב"ם הל' מאכלות אסורות (פ"ט) דהמבשל בו"ח בחמי טבריא פטור וכתב הכ"מ כמו בשבת. ועיין בחידושים וביאורים יו"ד (סי' צ"א) ומ"ש בסמוך (דף מ"ב):

בתוס' ד"ה מיחס. ובפ' אמר להם הממונה כו' אבל צירוף דרבנן לא ובלא"ה קשה לפרושי. והנני מוסיף עוד להקשות לשיטת רש"י לקמן (דף קי"א) דאמר רב מסוכרא דנזייתא אסור להדוקי ביו"ט. ובעי למימר דרב ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור ע"ש. וקשה הא רב לשיטתו לקמן (דף קמ"ה) דבר תורה אינו חייב רק על דריכת זיתים וענבים ורש"י גופא פירש שם גבי כבשים שסחטן פטור משום דאתי מעלמא ע"ש. וא"כ ה"ל דבר שאינו מתכוין בדרבנן דמודה ר"י. אולם לע"ד י"ל לשיטת רש"י לפמ"ש התוס' בעצמם בכורות (דף כ"ד) לחלק בדבר שאינו מתכוין בדרבנן בין דבר מצוה לרשות ע"ש. אם כן אין מקום לקושיתם דהא התם ביומא (ודף ל"ד) לענין טבילת כהן גדול ביוה"כ הוא לדבר מצוה. ובלא"ה לפמ"ש רש"י בעצמו לקמן (דף קכ"א) דדבר שאינו מתכוין לר"י הוא מדרבנן ע"ש:

א"כ ה"ל שבות דשבות דמותר למצוה אפי' להדיוט כמבואר עירובין (דף ס"ח) ובפרט במקדש דאין שבות במקדש אפילו בחד דרבנן כמ"ש התוס' ונהי דרש"י לא ס"ל כהתוס' להתיר בחד דרבנן משום דאין שבות במקדש די"ל דס"ל כמ"ש הכ"מ סוף הל' בית הבחירה (פ"ח) דבמקום דאפשר למיעבד מאתמול יש שבות במקדש ע"ש. וה"נ היה יכול להחם בערב יוה"כ כמש"ש המ"ל. ועי' בשער המלך הל' שבת (פי"ב) מ"מ בשבות דשבות מותר אפילו בכה"ג כדמוכח ההיא דעירובין (דף ס"ח) גבי ינוקא דאשתפך חמימי ע"ש. ולקמן (דף נ"ד) הוכחתי עוד לזה בראיה ברורה דזהו שיטת רש"י ע"ש. ועי' עוד לעיל (דף מ') בזה:

אולם עדיין קשה לפ"ז בכתובות (דף ו') דפריך גבי לבעול תחילה בשבת רב שרי כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר והא אמר רב מסוכרא דנזייתא אסור להדוקי ע"ש. מאי פריך דלמא שאני נשואין שהוא מצוה כמבואר יבמות (דף ל"ד) וה"ל דבר שא"מ בדרבנן כמש"ש התוס' (דף ה') ד"ה אם דמקלקל בחבורה הוא וגם אינו מכוין ע"ש ומותר במצוה משא"כ ההיא דמסוכרא שהיא רשות:

ואל יקשה בעיניך לשיטת התוס' לר"י דבר שאינו מתכוין בכל התורה דאורייתא בשבת מדרבנן דמלאכת מחשבת חסרה תורה. הא מלאכת מחשבת במשכן הוא דכתיב ור"י הא לית ליה סמוכין יבמות (דף ד') וא"כ היכי יליף שבת ממשכן וגם אל תטעה להוכיח עוד לזה מדלר"י בדבר שא"צ נ גופה חייב והיינו ע"כ דר"י לשיטתו ד צ"ל סמוכין ז"א דהא בחגיגה (דף י"א) גבי החופר גומא וא"צ אלא לעפרה משמע להדיא דגם ר"י א"ל בשבת מלאכת מ מחשבת א"ת ע"ש. וכן המקלקלין דפטורין ע"כ משום דמלאכת מחשבת א"ת ועי' תשובת שמן רוקח (סי' י"ז) ובהפתיחה בארתי זה באריכות ע"ש:

בא"ד בכל התורה חוץ משבת אסור שאינו מתכוין מה"ת והקשה בהגהת הרש"ש א"כ מאי פריך בסנהדרין (דף פ"ד) אהא דרב לא שבק לבריה למשקל סילויא מהא דמחט של יד ליטול את הקוץ ע"ש הא בשבת הוא דרבנן משא"כ בבנו הוא מה"ת כדמחלק שם בין בנו לאחר דהוא איסור לאו אולם לפמש"ש התוס' דחיישינן שמא יתהפך ויבא לידי פסיק רישא ע"ש א"ש. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהתם דהוא לענין חבורה שאני דגם בשבת הוא מה"ת כדאשכחן בכריתות (דף י"ט) גבי מתעסק הואיל דמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ע"ש. ואף שכתבו התוס' לקמן (דף ע"ה) דלר"ש מותר דבר שא"מ אפילו בחבורה ע"ש. ז"א אלא לר"ש כמ"ש התו' שם ובכתובות (דף ו') דהא ר"ש מתיר גם בשאר איסורים דלא בעינן כלל מלאכת מחשבת ע"ש אבל לר"י דמחייב בשאר איסורים רק בשבת הוא דרבנן משום מלאכת מחשבת וא"כ בחבורה דלא בעינן מלאכת מחשבת חייב כמו בכל התורה ולא דמי לענין מלאכה שא"צ לגופה דבשאר איסורים מה"ת אף לר"ש דאמרינן שם בסנהדרין (דף פ"ד) דאף דמקלקל בחבורה חייב מ"מ מלאכה שאצ"ל פטור דמשאצ"ל שאני דבעינן כמו שהיתה במשכן כמ"ש התו' לקמן (דף צ"ד) וזה לא שייך לענין דבר שא"מ. והא דהקשו התוס' הכא לר"י דמחייב בהבערה בא"מ. הא הבערה הוא ג"כ דינו כמו בחבורה לענין מקלקל וא"כ גם א"מ חייב. וי"ל דהתוס' הקשו לר"י דפוטר מקלקל בחבורה והבערה לקמן (דף ק"ו) אבל ההיא דסנהדרין הא קאי למ"ד מקלקל בחבורה חייב דלמ"ד פטור בלא"ה לק"מ כדמסיק. וגם קאי אליבא דרב דא"ל כר"י בגרירה א"כ גם בשבת הוא מה"ת בחבורה ופריך שפיר ועי' בגליון הש"ס פסחים (דף י"א) שהקשה אר"י כה"ג בסוגיא דשם גבי קידור ושם אי אפשר לתרץ בזה דהא התם קאי אליבא דר"י דמקלקל בחבורה פטור ויבואר אי"ה בחידושי לפסחים:

בתוס' ד"ה לא שנו וכיון דמפרש כאביי א"כ נידק דוקא פינוהו הא פינו ממנו אסור. לכאורה מה זה קושיא דלמא איצטריך לגופיה דאפילו פינוהו ויש בו מים מותר ליתן מים מועטין ואדרבה לאביי קשה מנ"ל:

דף מב.

בתו' ד"ה אפי' משום דסבר ר"י מלאכה שאצ"ל חייב היכא דמתכוין בא"מ וכו'. לכאורה אינו מדוקדק דהא דפלוגתתם בדבר שאינו מתכוין דהיינו ע"כ בדלא הוי פסיק רישא כמ"ש התוס' לעיל ומלאכה שאצ"ל דחייב היינו ע"כ בפ"ר שבטוח שבודאי תצא מחשבתו לפועל רק שצריך לה לדבר אחר דבלא"ה האיך אפשר לחייבו מספק ועי' מ"ש לעיל (דף כ"ט). והנה המהרש"א הקשה לעיל (דף מ"א) אתו' דנראה מדבריהם דמצרף הוי מלאכה שאצ"ל (וכוונתו תו' דהכא) והא מצרף אנן סהדי דניחא ליה כמו ההיא דהבונה. ולא ק"מ דודאי כוונתם הכא מתכוין דומיא דא"מ דלא שייך אנן סהדי דניחא ליה כגון מצרף כלי דלאו דידיה דמקרי אצ"ל כמ"ש לעיל:

בתוס' ד"ה נותן דגזרו ב"ש כלי שני אטו כ"ר. לכאורה לפמ"ש לעיל (דף ל"ט) דאסור לשהות בכ"ש דמחזי כמבשל א"כ הוי מצי לפרש הכא ג"כ מה"ט אבל טעמם דהכא דגזרינן אטו ב"ר ליכא למימר לעיל גבי שרייה דא"כ להדיח נמי לאסור משום גזירה דהא עירוי, דכ"ר מבשל כדי קליפה:

בתוס' ד"ה נותן דההיא דספל אינו כאמבטי ה"א דקאי אר"ש בן מנסיא. ק"ק האיך ס"ד דקאי אר"ש ב"מ א"כ ל"ל לאשמעינן דספל אינו כאמבטי הא בל"ז ידעינן דאי ס"ד דספל כאמבטי א"כ רחיצה בחמין ליכא כדפריך לעיל בפשיטות:

דף מב:

סבר ר"י למימר מלח כתבלין דבכלי שני לא בשלה א"ל אביי מלח אינה כתבלין. לכאורה יש לעיין דא"כ נפל כל הכללא המורגל בש"ס ופוסקים דכלי ראשון מבשל וכ"ש אינו מבשל בבירא דהעיקר תליא בדברים המתבשלים דבשר אינו מתבשל אפילו בכ"ר וקיי"ל מנחות (דף נ"ז) דאינו חייב עד שיתבשל כמאכל בן דרוסאי משני הצדדין ע"ש. ותבלין מתבשלין בכ"ר ומלח וכל הדברים הקלים מבואר בש"ע ע (סי' שי"ח) דמתבשלין אפילו בכ"ש ומליח ישן אמרינן לעיל (דף ל"ט) דחייב אפילו אהדחתן מכ"ש כמש"ש התוס'. ויותר מזה קשה לכאורה בדין בשר בחלב דחילוקם ודינם תליא בשבת לענין חיוב ואיסור הנאה דבחיוב קיי"ל חולין (דף ק"ת) איזהו בישול אמרו כל שאחרים אוכלין אותו ע"ש. והוא כמאכל בן דרוסאי כבשבת כנ"ל וכל הפטור בשבת ובו"ח כגון חמי טבריא וכי"ב מותר בהנאה כמבואר ביו"ד (סי' פ"ז) ומה נשתנה כ"ר שלא הגיע למאכל ב"ד דאין חייבין כנ"ל ומבואר בי"ד (סי' צ"א) דאסור בהנאה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש דהא דמלח ובישרא דתורא אפילו בכ"ר לא בשלה אינו לענין היתר לכתחילה רק לענין חיוב דהא בבשר קיי"ל מנחות (דף נ"ז) דאפילו ע"ג האש ממש אינו חייב עד שיתבשל כמאכל ב"ד ובאמת תיכף כיון שהניחו ע"ג גחלים מתחיל להתבשל ואם סלקו קודם שהגיע לשיעור בישול ה"ל כמו חצי שיעור בישול דאסור רק שאינו חייב עליו. וע"ד זה י"ל דה"ה בכ"ר מתחיל התבשיל אפילו מלח ובישרא דתורא וזהו החילוק בין כ"ר לכ"ש דבכ"ש דברים שאינם מתבשלין בתוכו לא נכנס בגדר בישול כלל אבל כ"ר אפילו דברים שאינם מתבשלין היינו שאין חייבין אבל אסור כחצי שיעור. ובזה יש ליתן טעם לשבח הא דקאמר בירושלמי מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו ומזה כתבו הפוסקים דבמקום הראוי לבישול אסור אפי' להפשיר. ולכאורה אין טעם לזה לחלק בהפשר בין מקום הראוי לבישול א"ל. ולפמ"ש הוא נכון מאוד דבמקום שבזמן רב יכול לבא לידי בישול א"כ אפילו בזמן מועט אף שעדיין לא הגיע לבישול מ"מ כיון שהתחיל להפשיר ה"ל חצי מלאכה אבל במקום שאינו ראוי לבישול לא נכנס הפשרו בגדר בישול כלל:

והשתא מיושב מאוד בבשר וחלב דאסור בהנאה אף שאין חייבין על בישולו מ"מ אסור מה"ת כח"ש. אבל א"ז שיטת רש"י והפוסקים. ובאמת גם פשטות הסוגיא משמע דמלח מותר לכתחילה. ויותר נראה דמה שהתחיל להתבשל ולא נגזר אינו נקרא ח"ש אלא חצי מלאכה כמו עקירה בלא הנחה דאין בו איסור כלל. כמ"ש רש"י ריש מכילתין ועי' מש"ש וא"כ סוגיא דשבת מיושב שפיר אף דכלי ראשון מבשל כל דבר. אפ"ה מלח ובשר מותר להתחיל כנ"ל אבל ההיא דבשר וחלב דאסור בהנאה קשה לפ"ז שוב ראיתי בכרתי ופלתי (סי' צ"א) שכתב דכ"ר אסור ע"פ מה שכתב הרא"ש אף שאין הבשר מתבשל מ"מ לחלוחית שבו מתבשלין וה"ל חצי שיעור שאסור מה"ת ע"ש ונראין דבריו מדברי דהלחלוחית שנגמר בישולו נקרא חצי שיעור דהמלאכה שלימה אבל הרא"ש מסתפק בזה ומשמע דחש לה לחומרא בעלמא ובבו"ח הוא פשוט ומוסכם לכל הפוסקים גם כללא דכ"ר מבשל וכ"ש אינו מבשל אינו מיושב עדיין לפ"ז כנ"ל:

בתוס' ד"ה אבל מאי איריא דבלע ניצוצות אפילו בלע בליעה גמורה. והקשה בגהש"ס דלטעמיך אף אם עירוי לא הוי ככ"ר היינו בעירוי על צונן אבל הכא דהעירוי על גובה הכלי שהוא חם. אף אם העירוי מצונן על חם היה חם דתתאי גבר מכ"ש בעירוי מכ"ר על כ"ר עכ"ל. ותמיהני מה ענין איסור מבליע ומבשל להיתר הגעלה ואם יערה צונן על כלי ריקן חם היעלה על הדעת שיכשיר להגעלה אם לא נדע בבירור שהורתח המים ולא אמרינן בכ"ר תתאה גבר אלא לחומרא כיון שיש בכוחו לבשל חיישינן ואף אם רואין שהוצן חיישינן שמא מקצתו נתבשל עד שלא נצטנן אבל לסמוך ע"ז בהגעלה בודאי צריכין לידע שנרתח כדינא ועוד מי עדיף גובה הכלי שריקן לגמרי ממיחם שיש בו מים מועטין שיכול לבטלן בצונן והתוס' לא הוכיחו אלא בעירוי רותח דאם עירוי ככ"ר מהני הגעלה והחוש מעיד ע"ז דבעירוי צונן על כלי חם מצנן הכלי וברותח על כלי צונן מחמם הכלי ועי' מ"ש בסוגיא:

בתוס' ד"ה הצלה דבפרק כל כתבי משמע דלא גרסינן בברייתא דהכא טבל. לכאורה א"ז קושיא כ"כ די"ל דברייתא דהכא היא ברייתא אחרת. ומדוע לא הקשו טפי דהא אסור להציל יותר מג' סעודות כדתנן לקמן (דף קמ"ג) וע"כ משום כבוד שבת וזה לא שייך בטבל:

דף מג.

איתיביה אביי חבית של טבל שנשברה מביא כלי ומניח תחתיה. לכאורה קשה מאי פריך דלמא התירו איסור מבטל כלי דרבנן משום הפסד טבל כמו דשרינן לקמן (דף קכ"ח) ביטול כלי מהיכנו משום צער בעלי חיים דאורייתא. כדפירש"י ע"ג (דף נ"ז) דאסור לטמא טבל משום משמרת תרומותי וה"ה לאבד נמי אסור כדמשמע ברמב"ם הל' מעשר (פ"ו) אולם בנדה (דף ז') משמע דטבל הטבול לחלה אינו רק דרבנן וא"ש. אולם קשה עדיין בסמוך דפריך מהא דטבל למ"ד אין כלי ניטל וכו' בזה ודאי הוי מצי לשנויי דהתירו משום הפסד טבל אף דרבנן כדאשכחן פסחים (דף ו') גבי המוצא חמץ בביתו בי"ט שהתירו לכפות הכלי עליו אף שאינו ניטל כמש"ש התוס' אף שהוא גזירה דרבנן. [ומה שתירצו שם עוד דמיירי בצריך למקומו תמהתי ע"ז בחידושי לפסחים דזה לא שייך רק בדבר הרשות אבל התם הא קאמר דמחוייב לכפות ואם אינו צריך למקומו מה יעשה] ועוד הא כתבו התוס' בסמוך ע"ב דמשום הפסד מרובה התירו לצורך דבר שא"נ ומי גרע איסור דרבנן מהפסד מרובה:

בגמרא טבל מוכן הוא אצל שבת דאם עבר ותיקנו מתוקן. והקשו בתוס' אהא דתנן המעשר בשבת בשוגג יאכל היכא דא"ל פירי אחרינא דבמזיד לא יאכל. בשוגג נמי נימא מיגו דאיתקצאי לבה"ש כו'. ולע"ד דרש"י נזהר מזה אף מוכן הוא שאין בו מוקצה. ורש"י לשיטתו שהוכיח מזה ביצה (דף ל"א) הכלל דבמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאיתקצאי וכו':

ועי' במהרש"א שרצה לומר דמתניתין אתיא כר"ש ולע"ד א"א לומר כן דהא תנן התם בתרומות (פ"ב) המעשר ומבשל בחדא בבא ור"ש הא שמעינן ליה ב"ק (דף ע"א) כרבי יוחנן הסנדלר דגם בשוגג לא יאכל ע"ש ועי' בפ"י:

ובחידושי לסוכה (דף מ"ו) הוכחתי דז"א אלא בדבר שאינו מוקצה בעצם רק מחמת איסור דרבנן שבו אבל במוקצה בעצם אין נפ"מ בין מוקצה מענין דאורייתא או דרבנן גבי דאמר ר"י אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפילו בשמיני אסורה דמיגו דאיתקצאי וכו' א"ל ר"פ לאביי לר"י מ"ש אתרוג ומ"ש סוכה ע"ש והקשיתי לפמ"ש רש"י ביצה (דף ל"א) דבמוקצה מענין דרבנן לא אמרינן מיגו א"כ טובא א"ב דהא אתרוג בזה"ז כל שבעה דרבנן א"כ ביה"ש דשמיני הוא מוקצה מאיסור דרבנן ולא אמרינן מיגו אבל סוכה דהיא דאורייתא אמרינן מיגו וכן לשיטת התוס' שם ביצה דבטבל מיד כשתיקנו מסתלק המוקצה מכל ע"ש. קשה דהא באתרוג נמי מסתלק המוקצה מכל והדברים ק"ו דהא בטבל צריך לעבור עבירה לסלק המוקצה מכ"ש הכא באתרוג דכיון דעבר בה"ש הרי הוא מוכן מעצמו לא אמרינן מיגו ויותר מזה קשה ללוי דאמר אתרוג אפילו בשמיני אסור ופירש"י משום מיגו דאיתקצאי (דלשיטת התוס' הוא משום גזירה) הא רש"י בעצמו פירש בביצה דבמוקצה דרבנן לא אמרינן מיגו. אולם בזה יש לדחוק דמיירי בזמן המקדש דאתרוג מה"ת כל שבעה. ואל תתמה האיך שייך לכולי יומא איתקצאי הא לא הוי נועלין במקדש רק בזמן תמיד של שחר כדמשמע סוכה (דף מ"ג ומ"ה) ע"ש. מ"מ הא חזינן דגם במקדש פליגי מדפריך מהא דתינוקות אוכלין אתרוגיהן דמיירי במקדש וא"ת הא מבואר בש"ע (סי' תרס"ה) דאתרוג שנפסלה אסור כל שבעה דמיירי בזה"ז ואטו מי גרע נפסל ממילא מטבל דאם עבר ותיקנו מתוקן שהוא מדרבנן. וי"ל דהא אפילו בחול המועד אסור. וע"כ לאו משום מיגו קאתינן עלה אלא מטעם דהוקצה למצותו אולם קשה לפמ"ש התוס' ד"ה דאי איתרמי. דמיירי בנויי סוכה והא התוס' בעצמן כתבו סוכה (דף ט') דנויי סוכה הוא דרבנן ע"ש. והדק"ל מ"ש מטבל דרבנן כנ"ל. והוא הדבר אשר דברתי להוכיח דכללא דבדרבנן לא אמרינן מיגו אינו אלא בדבר שבידו לעבור איסור דרבנן לסלק המוקצה כההיא דביצה בבית מלא פירות או בטבל אף שאין בידו לתקן דהא במזיד לא יאכל מ"מ יכול להיות שיבא לידי תיקון באם שיעשר בשוגג. ועוד י"ל דאפילו במזיד לא הוי מוקצה דהא במזיד לא יאכל הוא לעצמו משום קנסא אבל לאחרים מותר א"כ לא הוי מוקצה אבל באתרוג ונויי סוכה דא"א לבוא לידי תיקון אמרינן מיגו אפילו בדרבנן. ומה דקשה לפ"ז מסוגיא דלקמן (דף מ"ה) מנר שבת דהוקצה למצותו ואפ"ה מותר לאחר שכבה יבואר שם אי"ה:

שם בגמרא. והתניא כופין את הסל לפני האפרוחין קסבר מותר לטלטלו. היינו אחר שירדו וקסבר אין מוקצה לחצי שבת כמ"ש התוס'. מכאן ק"ל סוגיא דלקמן (דף קכ"ח) גבי בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה ופריך והא קמבטל כלי מהיכנו ע"ש. וק"ל הא ה"ל ספיקא שמא תעלה כדקאמר ואם עלתה עלתה. ואם תעלה אין כאן איסור מבטל כלי מהיכנו מעיקרא כהכא גבי האפרוחין וא"כ ה"ל ספיקא דרבנן ומותר אפילו בלא צער ב"ח כלל וכ"ש הכא דשרי משום צער בעלי חיים אפילו למ"ד ב"מ (דף ל"ב) צער ב"ח דרבנן והכא לא שייך משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו בדרבנן ספיקא אסור כדקאמר ביצה (דף ד') דהא הכא ליכא למדחי עד למחר דהא ב"כ איכא צער ב"ח. ועוד הא חיישינן שמא תמות כדמשמע לקמן. ואף שכתב התו"י ביצה (דף ג') דמוקצה חמור כדאורייתא דספיקו אסור ע"ש. הא ביטול כלי לאו מוקצה הוא אלא שדומה לבנין או סתירה מדרבנן וספיקו לקולא. ולשיטת הרמב"ם הל"ש (פכ"ה) דמבטל כלי מהיכנו משום שמשליכו לבור של מים ואף לאחר שתעלה אסור א"ש. אבל לשיטת רש"י קשה. שוב מצאתי להרשב"א והביאו המ"מ שם שכתב בהדיא שהוא ספק שמא לא תעלה. וקשה הא ה"ל ספיקא דרבנן:

בתוס' ד"ה טבל. דנקט עבר דלית ליה פירי אחרינא עי' ב"י (סי' של"ד) דמספקא ליה לענין דליקה דמצילין ג' סעודות אי מיירי ביש לו מה לאכול או לא. ולכאורה לפי הצד דבעינן דוקא באין לו מה לאכול א"כ בלא"ה ע"כ מיירי באין לו פירי אחרינא דהא חבית שנשברה ודליקה דין אחד להם כדתנן לקמן (דף קמ"ג) חבית שנשברה מצילין ג' סעודות ע"ש. אולם לפמש"ש התוס' פרק כל כתבי (דף קי"ז) דבעביד טיף טיף מותר להציל כמה דבעי ע"ש. י"ל ואכמ"ל:

בתוס' ד"ה ושני ליה וגבי ניצוצות אשמעינן דבצריך למקום שרי ועי' במהרש"א. ולכאורה טפי ה"ל לתרץ דתני לה משום סיפא ובלבד שלא יתן לתוכו מים:

בא"ד אי נמי רבי יצחק א"ל נמי אין מבטלין וכו'. ולפ"ז צ"ל דשינויא דצריך למקומו לא קאי אדלף דהא לא מהני בצריך למקומו כמ"ש בשמן וע"כ צ"ל בדלף הראוי וא"כ לא צריכים תו בצריך למקומו כמ"ש התו' מסוגיא דביצה:

בא"ד דאפי' רבה א"ל דאסור לבטל כלי מהיכנו. ולשיטת רש"י דהצלה שאינה מצויה אינו אסור רק במוקצה א"א לומר כן דבשלמא בטבל י"ל דבעינן תרתי דטבל מוכן הוא ולא הוי ביטול כלי מהיכנו וגם בגולפי חדתי משום הצלה מצויה וכן בקורה צ"ל רפוי וגם כשורי חדתי כנ"ל וכן בניצוצות צ"ל דאין בהן ממש וגם שכיחא אבל בדלף אם רבה סבר ביטול כלי מהיכנו ע"כ צ"ל בדלף הראוי א"כ לא הוי צריך לאוקמי תו בכשורי חדתי:

דף מג:

והא מוקצות נינהו לדבורים. וא"ת הא אמרינן ביצה (דף ו') מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם. ואין לומר דוקא כלבים דמזונותן עליך אבל דבורים דאין מזונותן עליך כדתנן לקמן (דף קצ"ה) אין נותנין מים לפני דבורים וע"ש בסוגיא. מ"מ הא אמרינן פסחים (דף נ"ו) גבי אנשי יריחו שאוכלין מנשר בשבת דחזי לעורבין ומוכן לעורבין הוי מוכן לאדם ע"ש. אע"ג דלקמן (דף קכ"ו) משמע קצת דעורבין מזונותן עליך אם יש לו עורבין דתנן רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין ע"ש. מ"מ הא התם מחוברין היו א"א להאכילם בידים ואין הטעם אלא משום דכל דחזי לא מקצי אינש דעתיה מיניה וא"כ ה"ה בשתי חלות. ואין לומר דזה אינו אלא בדבר דמעיקרא היה עומד לכלבים והשתא עומד לאדם ואמרינן מה דמעיקרא היה מוכן לכלבים מוכן נמי השתא לאדם אבל בשתי חלות דהשתא נמי עומדות לדבורים מוקצות הן. ז"א דהא תנן לקמן מחתכין הנבלה לפני הכלבים אף דהשתא נמי עומד לכלבים וי"ל דהכא בדבורים גרע כמ"ש התוס' לקמן (דף ק"ו) דדבר שאינו ניצוד מה"ת חשיב כאינו ברשותו והוי כמדבריות דמוקצות הן. ועוד דהכא דאקצינהו בידים לדבורים גרע טפי דהוי כמוקצה מחמת אוצר לר"י ולפמ"ש התו' ביצה (דף ג') ד"ה גזירה דלא הוי מוכן לעורבים אלא ביושב ומצפה שיתלשו א"ש כפשוטו:

שם בגמרא מאי ובלבד שלא יתכוין לצוד דלישבק רווחא וכו'. עי' מ"ש לקמן (דף ק"ו) בזה:

שם לפלוג וליתני בדידה וכו' אבל לא חשב אסור. ק"ק הא לא פסיקא דאי צריך למקומו מותר אף בדלא חשיב ונהי דרוצה לאוקמי בכל גווני אף באינו צריך מ"מ הא י"ל דמיירי אף בצריך ומאי פריך:

בתוס' ד"ה דחשיב עלייהו. ולרבנן שבות מיהא הוי וה"ל דבר שאינו ניטל. לכאורה בריש ביצה משמע דבדרבנן מותר פירות הנושרין דה"ל גזירה לגזירה וכן כתבו התוס' לעיל (דף י"ט) גבי משקין שזבו ולכאורה לא חמיר דבר שאינו ניטל לרבנן מביטול כלי מהיכנו דקאמר לעיל טבל מוכן הוא שאם עבר ותיקנו מתוקן ופירש"י ביצה (דף ל"א) הואיל שהוא איסור דרבנן וה"נ אם ירדה מותר כנ"ל. וי"ל דקושית התוס' אינה אמוקצה מחמת איסור אלא ממוקצה מאוצר והתוס' לשיטתם לקמן (דף נ') דבעינן דוקא שחשב ליום השבת הא לחול לא מהני ע"ש. והכא ליכא למימר דחשב לשבת דהא אסור לתלוש ונשאר קושית הגמר ועוד י"ל בין ביטול כלי וכו' לדבר שאינו ניטל דלא מהני שבידו לתקן:

בגמרא ואין עושין מחיצה למת בשביל מת. גם כאן יש להקשות דלא יהא גרע המחצלת לבד בלא מת מאלו הי' המחצלת ביחד עם המת דהיה מותר דהמחצלת היתה כמו ככר ותינוק. והכא לא שייך מה שישבתי בסמוך אקושית הגאון רע"א ז"ל דהמטה נעשה בסיס. ועוד ק' לפ"ז האיך מותר להניח ככר ותינוק על המת הא בין כך וכך הככר והתינוק לצורך המת שאינו ניטל וי"ל:

בתוס' ד"ה כבר תירגמא. דאין כלי ניטל וכו' שרי היכא דאיכא הפסד מרובה. וק"ל האיך הדין מהיפוך להיפוך דהא ככר ותינוק דהתירו במת לא התירו בהפסד מרובה כדמשמע לקמן פ' נוטל (דף קמ"ב) גבי שכחו דסקיא מלאה מעות מסרטיא דמסיק לא התירו כו"ת רק במת ע"ש. ולענין אין כלי ניטל וכו' הוא להיפוך דבמת אסור כמבואר בסוגיא והפסד מרובה מותר ועי' ברז"ה מלחמות ס"פ מי שהחשיך:

בתוס' ד"ה חם דאחמור רבנן למעבד היכרא. ולצורך מקומו אף דליכא היכרא בשעה שמניח על הדבר שאינו ניטל מ"מ איכא היכרא במקומו שהוא נוטל שצריך לו:

שם בתוס' ד"ה ופורסין. א"נ משום הפסד מרובה שרי לא ידענא מהיכן פשיטא להו כ"כ דדכרי דביממא בעי טולא ובלילא בעי אוירא הוא יותר הפסד מרובה מפריסת מחצלת על דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים דאין ניטל כמבואר בסוגיא לעיל:

שם היכא דאיכא ככר או תינוק כ"ע לא פליגי. והקשה בדו"ח דרעק"א ז"ל כיון דהמטה לא נעשה בסיס ממילא יהא המטה עצמו כמו ככר ותינוק והניח בצע"ג. ולהקל קצת גודל התמיה לענ"ד דבאמת המטה עצמה בסיס והיא מוקצה בעצמה והא דמותר להופכו ממטה למטה למאן דמתיר הוא משום דעיקר הטילטול הוא בשביל המת וכיון דטילטול מן הצד מותר ה"ל טילטול המת כמטלטל דבר היתר ואף דטילטול המטה שהוא מוקצה הוי טילטול גמור מ"מ מותר ע"ג טילטול מן הצד דמת כמו דמותר ע"י ככר ותינוק דהתירו לצורך המת. ובזה מיושב קושית התו' ד"ה דכ"ע. דהכא פסקינן דטלטול מן הצד שמיה טלטול ובריש פ' כל הכלים פסק דלא שמיה טלטול. ולפמ"ש א"ש דהתם מטלטל ההיתר אבל הכא אדרבה מטלטל האיסור. והדברים צריכין שיקול בפלס.

שם בגמרא מתוך שבהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי. והתירו איסור מוקצה דרבנן דלא ליתי לידי איסור דאורייתא וכה"ג לקמן (דף קנ"ג) גבי כיסו דנותן לא"י דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות בר"ה ואע"ג דלעיל (דף ד') בעי רב ביבי בהדביק פת בתנור אי שרינן ליה לרדותה קודם שיבא לידי איסור דאורייתא התם מעשה הדיבוק כבר נעשה רק דממילא נעשית האיסור כמש"ש התו' וכן ההיא דהיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ דבעי ג"כ אם התירו להחזיר. אע"ג דהתם אי שדי ליה יעשה מעשה בידים. י"ל מ"מ הזריקה בעצמו בלא העקירה הראשונה לאו כלום הוא והעקירה הראשונה כבר נעשית ומה דהוי הוי (וע"ש בדו"ח דרעק"א ז"ל) אבל הכא דחיישינן שמא יעשה איסור דאוריי' מתחילה ועד סוף ודאי מוטב להתיר לו איסור דרבנן:

דף מד.

בתוס' ד"ה (בדף מ"ג) דכ"ע. הא תנן פ' נוטל האבן שעל פי החבית מטה על צדה וכו' וק"ל אי טעמא משום טלטול מן הצד הא תניא שם (דף קמ"ב) היתה מונחת באוצר מגביה למקום אחר ומטה על צדה ע"ש וא"כ למ"ד הכא לא שמיה טלטול למה ליה ממטה למטה אפילו בחדא מטה נמי והם כתבו בעצמם דבאין לו אלא חדא מטה לא:

בתוס' (השייך לדף מ"ג) ד"ה מתוך אבל על מתו מצטער ביותר וכו'. וק"ל לעיל כי פריך אי דאיכא ככר ותינוק מ"ט דת"ק ואי דליכא וכו' הא לא ידע הך סברא דאי לא שרית ליה אתי לכבויי דאי הוי ידע לא הוי פריך מ"ט דר"י ב"ל א"כ מאי פריך אי דאיכא כו"ת מ"ט דת"ק הא לא גרע מממון דאי שרית ליה אתי לכבויי ואדרבה אריב"ל קשה האיך מתיר אף בדאיכא כו"ת. וכן בתוספתא (פי"ד) תני ליה בהדי כל הדברים שבממון אם מצילין משמע דחד טעמא הוא. ועי' בר"ן ריש פ' מי שהחשיך:

שם במשנה מטלטלין נר חדש. כתבו התוס' לעיל (דף ל"ו) ד"ה הא ר"י דנר הוי כלי שמלאכתו לאיסור ולא שרי אלא לצורך גופו ומקומו ע"ש. וכן כתב בביאורי הגר"א הל' שבת (סי' רע"ט) פלוגתייהו דר"י ור"ש בנר שכבה הוא לצורך גופו ומקומו דלר"ש אף בכבה דינו ככל הנרות שנקראו מלאכתן לאיסור ע"ש. וק"ל מהא דלקמן (ד' מ"ה) גבי שרגא דחנוכה לאחר שכבה מקמי חבריי' דמשמע דלר"ש מותר לגמרי אף שלא בשעת הדחק. והא התם א"צ לגופו ולא למקומו רק שהחברי לא יראה והוי כמחמה לצל ושרי לר"ש ועוד ק"ל לקמן בסוגיא (דף מ"ה) הוכיח אביי דרב אסי כר"י ס"ל דנפל מנרתא על גלימא דר"א ולא טלטלה מ"ט לאו משום דכר"י ס"ל ע"ש. מאי ראיה היא זו הא לצורך גלימא הוא לצורך מקומו ואביי לשיטתו לקמן פ' כל הכלים (דף קכ"ג) דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא ע"ש. וס"ל דלצורך מקומו דינו כמחמה לצל וא"כ אפי' לר"ש אסור אפילו בלא הדליקו בו כלל. ולשיטת הפוסקים (סי' רע"ט) דנר שכבה דלר"י מותר לצורך מקומו א"כ לר"ש שרי אפי' מחמה לצל א"ש:

אולם לשיטת הפוסקים דלצורך גופו מותר לר"י הא דאמר רב לקמן (דף מ"ה) מניחין נר ע"ג דקל בשבת. ואי לצורך גופו ומקומו מותר נהי דלצורך מקומו לא חיישינן בדקל דאסור להשתמש בו. מ"מ הא איכא למיחש שמא יטלנו לצורך גופו. וכן משמע לקמן (דף מ"ו) גבי הורה במנורה כר"ש בנר. דאיסור דמנורה ובנר לר"י בחדא מחתא הוא ובמנורה ודאי אסור אפי' לצורך גופו שמא תתפרק ויחזירנה. וכן שם משמע דשרגא דמשחא לר"י אחר שכבה דינו כנפט ובדנפט ודאי אסור אפי' לצורך גופו מדמדמי לה לצרורות שבחצר ע"ש:

בגמרא אמר אביי ר"א בר"ש סבר כאבהו בחדא ופליג עליה בחדא. פירש"י כולה מוקשה דקאמר דפליג עליה בחדא הא פליג בתרתי א' דבכבה והולך לא מחייב משום מכבה וב' בשמן המטפטף. ועוד מאי אשמעינן אביי יותר ממ"ש בברייתא. ובעיקר הדבר מ"ש דבכבה והולך לא מחייב משום מכבה הוא תמוה למה לא יחייב כ"ז שדולק. וגם היכי משמע בלשון נר שכבה דהיינו כבה והולך ולא כבתה לגמרי ולולא פירש"י הייתי אומר דאביי מפרש לדראב"ש דקאמר שני דברים מסתפק מהנר הכבה ומשמן המטפטף אשר לכאורה משמע דבשני דברים פליג אדאבהו וע"ז קאמר דס"ל כוותיה בחדא כלומר דבנר הכבה (לגמרי) ס"ל כאבהו דלית ליה מוקצה ולא פליג רק בחדא בלא כבתה דהיינו שמן המטפטף ולא נקט רישא אלא משום סיפא:

ברש"י ד"ה חוץ מן הנר הדולק שמא יכבה. והוא הס"ד שבגמרא לקמן (דף מ"ו) וק"ל א"כ אפי' בי"ט נמי דהא כיבוי אסור גם בי"ט. ואין לחלק בין י"ט שהוא בלאו לאיסור סקילה בימים הקדמונים. דא"כ מאי פריך שם מכלאים דהוא ג"כ בלאו כמש"ש וי"ל בדוחק:

בגמרא למימרא דר"י מוקצה מחמת איסור לית ליה והתניא ר"י אומר כל הנרות מטלטלין חוץ משהדליקו בו בשבת. וכן בחולין (דף ט"ו) לענין השוחט בשבת דייק מינה דר"י א"ל מוקצה מחמת איסור ע"ש. וק"ל דלמא שאני נר שהוא מוקצה מחמת מצוה כדקאמר לקמן בסוגיא דהוקצה למצותה ועי' מ"ש לקמן (דף מ"ה):

ע"כ בתו' ד"ה ומה נר. וקשה לר"י. עי' תשובות פנים מאירות סי' ק"ט:

בתוס' ד"ה יש עליה. במניח איירי דבשכח תנן מנער את הכר וכו'. מ"ש המהרש"א דלמא מיירי בשכח ולטלטל טילטול גמור לע"ד לק"מ דא"כ בסיפא כשהיה עליה בין השמשות אמאי אסור לטלטל הא לאחר ניעור מותר לטלטל ועוד הא מותר לצורך מקומו כמ"ש בסמוך והכא משמע דאסור לגמרי לטלטל:

בתוס' ד"ה ואין מצלת עמה באהל המת. ומוקפת צמיד פתיל היכא דמקבלת מ' סאה מציל. לפמ"ש הר"ש אהלות (פ"ד) גבי מגדל הבא במדה שעומד בתוך הבית טומאה בבית מה שבתוכו טהור. דלא בעינן צמיד פתיל אלא היכא שמכוסה בכפישה או בשאר כלים אבל בדלתותיו מחופות מהני בלא צ"פ ע"ש. א"כ אדרבה טפי יש לפרש דמיירי בלא צמיד פתיל והמוכני מחפה אותו כדלת ולכן כשאינה נשמטת ה"ל כגופה של מגדל ומציל בלא צמיד פתיל אבל כשנשמטת ה"ל כמכופה בכלי בפני עצמה בעינן צ"פ. ובעיקר דברי הר"ש אף שכדבריו לחלק בין מכוסה בכלי אחר לדלתותיו מגופות מוכרחין מההיא דאהלות פ"ט דמוכח כולא פירקא דמחזקת מ' סאה מצלת על עצמה ושם (משנה י"ג) במכוסה הכל טמא ואינה מצלת על עצמה. אולם מה שהקשה מהא דכלים (פ"י) דכלי על הטהורים בעינן צמיד פתיל לא הבנתי דשני ענינים נינהו דהכא במגדל מיירי ע"כ כשיש בה פתוח טפח במק"א דמצלת על עצמה מדין אהל. ויותר מזה כתבו הרמב"ם והראב"ד הל' טומאת מת (פי"ב) דכלים הבא במדה ה"ה כאהלים ואינן ככלים וחוצצין בפני הטומאה. וכן כתב הר"ש בעצמו אהלות (פ"ט) לדברי חכמים ע"ש. ואף דאנן לא קיי"ל לשיטת הר"ש כחכמים בזה מ"מ על עצמן קיי"ל כחכמים בזה דנקראו אהל אבל ההיא דכלים (פ"י) לא מיירי כלל מדין אהל רק בדין כלי ומיירי דאין שם פתוח טפח במק"א כגון שדפניו עבים ביותר כדקיי"ל מנחות (דף ל"א) כר"ש שזורי דאף עובי הרגלים נמדדין עמה. או שנחלק לחדרים שאין באחד מהן פ"ט ובעינן צ"פ. ובלא"ה לא הבנתי הא דלת המגדל אינו מקבל טומאה כמבואר כלים (פי"ב) ואינו נקרא כלי ויש לו דין נסר דתנן אהלות (פ"ה) דנסר וסרידה שאין לו גפיים שאינו מקבל טומאה מציל בלא דפנות אהלים ובלא צ"פ:

דף מה.

מניחין נר על גבי דקל בשבת. הכא חששו טפי לשמא יתלוש ממחובר מחשש שמא יטלטל דבר מוקצה ולקמן (דף קכ"ב) הוא להיפוך דמעמידין בהמה ע"ג עשבים בשבת דלא חיישינן שמא יתלוש בידו ואין מעמידין ע"ג מוקצה שמא יתן בידו. ואין לומר דהכא חיישינן שמא יתלוש מעצמו בלא כוונה. ז"א דהא מסקינן עירובין (דף ק') גבי הילוך ע"ג עשבים דהאידנא דקיי"ל כר"ש שרי וי"ל:

שם מהו לטלטל שרגא דחנוכה מקמי חבריי' בשבתא ראיתי בס' עמודי אור (סי' מ') שהקשה לפמ"ש התוס' לעיל מהשאלתות דשמן של חנוכה שהותיר עושה להן מדורה בפני עצמו ושורפן דהוקצו למצותן. א"כ אסור הכא לטלטל אפי' לר"ש. ולא ידעתי מאי קשה ליה די"ל דהכא מיירי באופן שנשרף השמן וכלה לגמרי ולא בעי רק אנר גופא דאיתקצאי בין השמשות:

בגמרא חטין שזרען בקרקע. עי' מ"א (סי' שי"א) ומ"ש בחיבורי שם ישראל כלאים (פ"א):

שם. בגמרא אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שדולק הואיל דהוקצה למצותה. וק"ל דלפ"ז משמע דר"ש לית ליה מיגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא אפי' במוקצה מחמת מצוה דהא מתיר בנר שכבה. ומ"ש מסוכה בביצה (דף ו') דקאמר ושוין בסוכת החג שהיא אסורה וע"כ איירי שהיא נפולה דהא מוקי התם מחלוקת ר"ש ורבנן בנוטלין עצים מן הסוכה דמיירי בנפולה. והפ"י שם הרגיש בזה וכתב וטעמא לא ידענא ע"ש. אולם בזה יש לדחוק דהתם בסוכה בריאה אסורה מה"ת כל שבעה דיליף מקרא. וי"ל דגם בסוכה נפולה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו:

אולם בסוכה (דף מ"ו) משמע דבמוקצה מחמת מצוה כ"ע מודים דאמרינן מיגו דקאמר רבי יוחנן סוכה אפי' בשמיני אסורה מיגו דאיתקצאי לבה"ש דשמיני ע"ש. אף דרבי יוחנן גופיה ס"ל לקמן (דף קנ"ו) כר"ש. [ומ"ש התוס' בסמוך (ע"ב) ד"ה אמר לחלק בין סוכה לנר דאין מבטל מצותו בטילטול אינו מעלה ארוכה לההיא דלקמן [דף קי"ט]. ואין לחלק דנר שבת אינו מוקצה אלא במצוה דרבנן ולא אמרינן מיגו כמ"ש רש"י ביצה (דף ל"א) במוקצה מחמת איסור ע"ש. אבל בסוכה דהיא דאורייתא אמרינן מיגו. ז"א דהא בעי למיסר שם גם באתרוג בשמיני משום מיגו אף דאתרוג בזה"ז כל שבעה דרבנן ועוד הא כתבו התוס' שם דמיירי בנויי סוכה ובסוכה (דף ט') כתבו דנויי סוכה הוא דרבנן ע"ש ועכצ"ל דבמוקצה מחמת מצוה אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש לעיל (דף מ"ג) אף דיש לדחוק לחלק:

אבל לולא דמיסתפינא הייתי אומר דבנר שבת לענין להסתפק לצורכו לא שייך כלל מוקצה מחמת מצוה דבכל הש"ס לא נקרא לנר שכבה רק מוקצה מחמת איסור ולא מחמת מצוה כמ"ש לעיל מסוגיא דחולין (דף ט"ו) וכן קאמר הכא הואיל דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולא סגי בהוקצה למצותו לחוד לאסור לספק ממנו לכבוד שבת דהא כל עיקר מצות נר הוא לכבוד שבת כדלעיל (דף כ"ה) וא"כ בכל דבר שהזמין לאיזה צורך שבת האם נמי נימא שאסור לעשות ממנו לצורך אחר. רק בנר דאיכא נמי איסור כיבוי לא הוקצה רק למצות הדלקה לבד. וכן לענין טלטול הוא נעשה בסיס לשלהבת כדלקמן (דף מ"ז) ולזאת דינו כמוקצה מחמת איסור. אבל במוקצה מחמת מצוה לחוד כגון בסוכה ואתרוג י"ל דמודה ר"ש דאמרינן מיגו דאיתקצאי ועי' תוס' לעיל (דף מ"ד) ד"ה שבנר:

ברש"י ד"ה הוקצה לאיסורו. איסור כיבוי. לכאורה יש לעיין א"כ בי"ט נמי נאסור להסתפק מהשמן המטפטף וכן לדידן במותר השמן שבנר ושבקערה דהא אית ביה נמי מצות נר ואיסור כיבוי וגם בי"ט המסתפק מהנר חייב משום מכבה וכל הפוסקים לא הזכירוהו רק בשבת. ולא דמי להא דאמר רב לעיל אין מניחין נר ע"ג דקל בי"ט. דטלטול שאני שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו כמ"ש התוס' לעיל (דף מ"ב) ד"ה ואין דהטלטול דנר אין לאסור רק משום דנעשה בסיס לשלהבת ע"ש. וא"כ בי"ט דהשלהבת מותר להשתמש בו מותר לטלטל אבל לענין סיפוק השמן לכאורה דינו כשבת. אולם בזה י"ל נהי דהשמן אסור להסתפק ממנו משום כיבוי מ"מ לא מיקרי מוקצה דמ"מ ראוי להשתמש בו בנר גופא להדלקה להוסיף בו פתילות ולהדליק כמבואר בש"ע הל' י"ט. אבל להמסקנא דנעשה מוקצה רק משום הוקצה למצותו לחוד א"כ גם בי"ט נעשה מוקצה וצ"ע בזה ועי' בש"ע (סי' תקי"ד) לענין שיורי שמן ופתילות להדליק ביום ב':

בתו' ד"ה אלא שמן. טפי ה"ל למנקט גרוגרות וצמוקין ולע"ד דרש"י נתכוין לזה בד"ה אין מוקצה בדבר הראוי. ור"ל לאפוקי גרוגרות וצמוקין דאינו ראוי כדפירש"י בסמוך:

בתוס' ד"ה אלא בגרוגרות. בירושלמי מפרש מפני דמסריחות בנתיים. תמיהני דבירושלמי דמעשרות (פ"א) הוא להיפוך דקאמר רבי לר"ש בריה עלה והביא גרוגרות מהחבית וא"ל אינו אסור משום מוקצה. א"ל אינו אסור אלא תאנים וענבים שמסריחות בנתיים. משמע הא גרוגרות אינן מסריחות:

דף מה:

בתו' ד"ה לדבריו. ותימא אמאי לא מוכיח מההיא דלקמן וכו' וכן מברייתא וכו'. ולולא דמיסתפינא הייתי אומר דהא התם בנר שכבה ובבכור הוא במוקצה שכבר אזדא ליה מקצתו ורק מצד מיגו דאיתקצאי לבה"ש קאתינן עלה. ורבי לשיטתו לפמ"ש התו' לעיל (דף ל"ט) ד"ה ממעשה דס"ל דמוקצה בה"ש מותר לגמרי שהוא דרבנן וכ"ש משום שבות לא גזרו בבה"ש ועי' מש"ש. וא"כ מתחיל איסורו אחר בה"ש וקיי"ל ביצה (דף כ"ו) דאין מוקצה לחצי שבת [ועי' כה"ג לעיל (דף ח') גבי עירובו בכרמלית דעירובו עירוב לרבי מה"ט. ואפילו למ"ד עירובין (דף ל"ו) תחילת היום של שבת קנה עירוב ע"ש. ובאותו הרגע היה אסור באמת מ"מ כיון דלדידן שרי מספיקא הוי עירוב ועי' מש"ש וה"נ כיון דבתחילת היום לא היה מוקצה תו לא שייך מיגו] ובזה יש ליתן טעם לשבח הא דרבי מיקל טפי מר"ש דמתיר אפי' במקום דאינו יושב ומצפה כההיא דביצה (דף כ"ו) דאפילו בבכור שרי דלר"ש אסור כמבואר לקמן בסוגיא (דף מ"ו) ולפמ"ש א"ש אחר דלרבי לא שייך מיגו כלל. אבל שא"ז שיטת הפוסקים שפסקו (סי' שמ"ב) כרבי. ובמוקצה אמרינן מיגו דאיתקצאי וכו' כמבואר (סי' ש"י) ואולי י"ל דהעיקר תליא אם הוא מוקצה בעת שמתחיל איסור מוקצה בשבת דהיינו אחר זמן בה"ש. ואף דההיא דסוכה (דף מ"ו) גבי סוכה אף בשמיני אסורה דאי איתרמי ליה סעודה בבה"ש דשמיני צריך למיתב ומיגו דאיתקצאי לבה"ש וכו'. משמע דהעיקר תליא בבה"ש ממש. גבי סוכה שאני דהוא מה"ת דיליף שם (דף ט') מקראי. וחסור גם בבה"ש משא"כ כל מוקצה דרבנן:

בגמרא ונפל מנרתא על גלימיה דר"א ולא טילטלה אין להקשות לשיטת הפוסקים (סי' רע"ט) דלצורך גופו ומקומו מותר אפילו לר"י. א"כ מ"ט לא טילטלה הא לצורך גלימא ה"ל צורך מקומו. וי"ל דאביי לשיטתו לקמן (דף קכ"ג) דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא ע"ש. ועי' מ"ש לעיל במשנה:

דף מו.

ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר"י הלכה כס"מ. לע"ד דהקושיא לא קאי ארב יצחק ב"ר יוסף דהא ריב"י לשיטתו חולין (דף מ"ג) גבי אמוראי נינהו ואליבא דר"י וריב"י לית ליה האי כללא ע"ש אלא דקאי ארבה ב"ח לפ"מ דמסיק דאמרו הלכה כר"ש וליה לא ס"ל והא רבב"ח ס"ל שם בחולין האי כללא ע"ש. אולם בגיטין (דף פ"א) משמע דרבב"ח ל"ל האי כללא ע"ש וצ"ע:

שם אלא מעתה כל צרורות שבחצר מטלטלין הואיל דחזו לכסויי מנא. וק"ל לא יהא גרע הא דנמאס בהדלקת הנפט מאלו היה נשבר לגמרי דאינו ראוי לשום תשמיש ורבא לשיטתו פ' כל הכלים (דף קכ"ד) גבי חספא מי לא חזי לכסויי מנא והיינו משום דאתי מכלי כמש"ש הר"ן. ואף שכתבו שם התו' דהיינו דוקא בשנשתברו מע"ש הא נשתברו בשבת הוי נולד. הא כתבו התו' דהכא מיירי שלא הדליקו באותו שבת. ועוד הא ההדלקה בודאי היתה בע"ש ונמאס מע"ש ואף אם גם בשבת היתה דולקת זה לא תליא בדמיון לצרורות רק במיגו דאיתקצאי:

דף מו:

מה טעם הואיל דאיכא תורת כלי עליו ה"נ איכא תורת כלי. ק"ק לשיטת הרמב"ם (פ' י"ט) דאינו אסור רק בחצר שאינו מעורב א"כ מאי ראיה מזה לשרגא דנפטא הא הכא חזי למילתיה להתקשט בהן בחצר המעורב וא"כ ממילא הוי כלי גם באינו מעורב כדמסיק לקמן (דף קכ"ד) גבי חספא ע"ש משא"כ בשרגא דלא חזי לתשמיש בשום מקום. ועוד לכאורה מ"ש הר"ן לקמן (דף ס"ד) דהנהו כלים שבתו בתוכו ואסור להכניסן לביתו משמע הא בתוכן שרי וכן מסתבר לכאורה דהא להרמב"ם לא חמור לבישה מטילטול ממש דקיי"ל לקמן (דף ק"ל) דחצר שלא עירבו מותר לטלטל בכולו. משא"כ בשרגא דלא חזי כלום וע"ש במרש"א:

שם מתיב רמי בר חמא מפירין נדרים בשבת ואמאי לימא מי יימר וכו'. וק"ל דהכא משמע בפשיטות דמיירי דנדרה בע"ש ומיגו דאיתקצאי וכו' ובשילהי מסיכתין (דף נ"ז) בעי לאוכוחי ממתניתין דהפרת נדרים כל היום דאם הפרת נדרים מעת לעת יכול לדחות למחר ע"ש. ואי בנדרה ע"ש הא אפילו אם הפ"נ מעל"ע אינו יכול לדחות למחר. ולכאורה י"ל בסוגיין פריך אפילו בנדרה בשבת וסוגיין אזלא לאביי דהא אביי הוא דרמי ליה לרבה אר"ש ואביי לשיטתו ביצה (דף כ"ו) דיש מוקצה לחצי שבת דמוקי התם ההיא דבכור שנולד ומומו עמו שהוא מן המוכן שמיירי כגון דיתבי דייני התם וחזו ליה. ועוד קאמר שם כי קמיבעי לן גמרו בידי שמים ע"ש. ופריך שפיר לפי הס"ד דלא ידע דעל דעת בעלה היא נודרת ודסגי בג' הדיוטות א"כ אין בידו וה"ל כגמרו בידי שמים:

אולם בסוגיא דלקמן דפשיט מיני' דהפרת נדרים כל היום קשה דלמא מיירי דנדרה בע"ש. דאפילו למ"ד הפרת נדרים מעל"ע אינו יכול להפר אחר השבת. וכן קאמר שם להדיא גבי נשאלין לנדרים בהתרת חכם דמיירי שהיה לו פנאי לשאול בע"ש ע"ש. ובדרך חידוד קצת אמרתי לחלק בין התרת חכם להפרת בעל דבאמת לכאורה שינויא דהגמרא דעל דעת בעלה היא נודרת לא מהני אלא לר"ש דל"ל מוקצה וכיון דעל דעת בעלה נודרת לא שייך מי יימר אבל לר"י דא"ל מוקצה אפילו בנר דיושב ומצפה משום מיגו דאיתקצאי לא מהני דעל דעת בעלה נודרת דהא קיי"ל בי"ד הל' נדרים (סי' רל"ד) באשה שתלתה נדרה בחברתה והותרה הראשונה דבעל מיגז גייז ובנזיר (דף כ"א) אמרינן דלמ"ד מיגז גייז דהאשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ואח"כ הפר לה בעלה חייבת ע"ש. וא"כ ה"ל בה"ש מוקצה גמור ומיגו דאיתקצאי וכו' דהא במוקצה מחמת איסור קיי"ל כר"י ומוכרח לאוקמי בנדרה בשבת גופא. דאין מוקצה לחצי שבת כמבואר בש"ע (סי' ש"י) אבל בהתרת חכם קאמר שם דאפילו נדר בע"ש והיה לו פנאי דקיי"ל דחכ' מעקר קא עקר כאלו לא היה נדר מעולם ולא היה בה"ש מוקצה כלל ועדיין צ"ע:

שם מתיב רבא וכו' והא הכא כי מכוין איסורא דאורייתא איכא וכי לא מכוין שרי. וק"ל אמאי לא משני הכא כדמשני בסנהדרין (דף פ"ד) גבי רב לא שבקיה לבריה למשקל סילויא דלמא חביל ופריך אי הכי אחר נמי ומשני אחר אפילו אי חביל הוי שגגת לאו בריה איכא שגגת חנק בזה"ב ופריך מההיא דמחט ליטול את הקוץ בשבת ע"ש וא"כ ה"נ בכלאים הוא שגגת לאו אבל בשבת אי יכבה הוי שגגת סקילה:

דף מז.

הנח לנר שמן ופתילה הואיל דנעשה בסיס לדבר האסור. לכאורה יש לעיין לפמ"ש התוס' לעיל (דף מ"ד) דכל שדעתו שלא להניח כל השבת אפילו מניח חשיב כשוכח וכן כתבו לקמן (דף נ"א) וכיון דס"ל ר"ש דיושב ומצפה אימתי תכבה. א"כ ליהוי כדעתו לסלק בשבת דדינו כשכח דמותר לצורך מקומו כמ"ש התוס' לעיל אולם בזה י"ל דשאני נר ושמן ופתילה דבטלים לגמרי להשלהבת וגרע משכח [ועי' תוס' לעיל (דף מ"ה) ד"ה דאית ביה ביצת אפרוח) אולם לקמן (דף ק"כ) גבי נר שע"ג טבלא מנער את הטבלא דקאמר לא שנו אלא בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ע"ש בזה יקשה כיון דמצפה שיכבה בשבת דינו כשכח כנ"ל. וצריך לחלק בין דעתו ליטלו בידים שבידו ליטול בין יושב ומצפה שתכבה שאין בידו לכבות דלא הוי כשכח:

שם הכי נמי דאית ביה קרטין דהוי ככלכלה מלאה פירות. וק"ל דאף בכלכלה מלאה פירות מסיק לקמן (דף קמ"ב) דאינו מותר רק בפירות המטונפין ובאבן נעשה דופן לכלכלה הא לא"ה ולשדינהו לפירי ולישדי לאבן ע"ש וזה לא שייך הכא בקרטין. וי"ל בדוחק לפמ"ש הב"י (סי' ש"ט) דהוא דוקא לצורך גופו אבל לצורך מקומו א"צ לנער י"ל דאוקי הכא לצורך מקומו אבל שיטת התוס' ד"ה ואמר רבה א"א ליישב בזה ועי' בפ"י:

בגמרא אמר אביי קרטין בי רב מי חשיבי והתניא בגדי עניים לעניים. ולקמן פ' כל הכלים (דף קכ"ג) קאמר אביי גופיה טומאה אשבת קרמית ע"ש. ויש לחלק ועי' מש"ש:

בתוס' ד"ה בגדי דוקא במדרס אבל בשאר טומאות לא. וכן כתבו ערובין (דף כ"ט) וההיא דלעיל (דף כ"ט) פחות משלשה וכו' מן המוכן טמא. לשיטת רש"י מיירי של עניים. ולשיטת התוס' מיירי אף של עשירים. ועי' בתוס' לקמן (דף קכ"ג) שכתבו הא דאמרינן שירי פוזמאות שיש בהן ג' ע"ג מטלטלין היינו לעניים ע"ש. ולפמ"ש הכא דבשאר טומאות טמאין אף דעשירים א"כ בודאי הוי מנא גם לשבת. ואדרבה ק"ל סוגיא דלקמן (דף קכ"ה) בשירי מטלניות שאין בהן ג' אמאי אסור לטלטלן הא כתבו התוס' לקמן (דף קכ"ג) היכא דהוי מנא לענין טומאה ע"י יחוד הוי מנא לענין שבת בלא יחוד ע"ש. והא בזבחים (דף צ"ד) מבואר להדיא דפחות מג' שחשבו מקבל טומאה ע"ש. ואף שכתבו התוס' בסוכה (דף ט"ז) דהיינו דוקא כשמחשבתו ניכר מתוך מעשיו. פשוט כונתם אהא שכתבו נדה (דף ס') דהיינו שיחדום ע"ש. וא"כ ליהוי נמי מנא לשבת. אולם מהרמב"ם כלים (פי"ב) נראה דגרס בזבחים פחות משלשה טפחים אבל בפחות מג' לא מהני מחשבה וא"ש אבל לשיטת התוס' צ"ע ומצאתי בס' באר יצחק חלק ח"מ (סי' ה') שהעיר קצת בזה:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה