אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) במה מדליקין - פרק שני

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

במה מדליקין - פרק שני

שבת - פרק ראשון

לכאורה לשיטת בה"ג בא"ח (סי' רס"ג) דקבלת שבת תלוי בהדלקת נר ואסור לעשות מלאכה אחר ההדלקה. והר"ן בפירקין הביא ראיה לזה שהיא מלאכה האחרונה דתניא לקמן (דף ל"ו) סלק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק ע"ש א"כ ה"ל לסדר פ' במה מדליקין אחר כירה ובמה טומנין לפמ"ש התוס' ריש מכילתין דתני כסדר בדברים דמיירי בע"ש. ואולי י"ל דתני כסדר בדברים האסורים דאף דלכתחלה הדלקת נר אחרונה מ"מ אם לא הדליק תנן ספק חשיכה אין מדליקין וכו' וטומנין החמין:

במשנה ובמה אין מדליקין וטעמא מפרש בגמרא שאין נמשכין אחר הפתילה וחיישינן שמא יטה. וק"ל דמשמע דאם יטה הוא איסור דאורייתא. וכן הוא לעיל (דף י"ב) בהדא דכתב ר"י על פנקסו קריתי והטיתי ואביא חטאת. הא הנר הוא דולק והולך אף בלא הטיה רק שלא מאיר כ"כ. וכן הוא לשון הרמב"ם הל' שבת (פ"ה) שמא יהיה אור הנר אפל ויטה. א"כ דמי ממש לההיא דלעיל גבי קורות בית הבד דאי עביד להו בשבת לא מיחייב דכל דאתי ממילא ש"ד ופירש"י דבלא הקורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כדהשתא. ולשון הגמרא דכל דאתי ממילא ש"ד. משמע דהוא כלל בכל המלאכות והבערה בכלל. ובפרט בשמן שריפה דמפרש בסוגיא גם הטעם שמא יטה וכן ההיא דאין קורין לפני הנר דלעיל שמא יטה. והתם הנר דולק יפה רק שהוא צריך לנהורא טפי דמי ממש לקורות בית הבד. אולם בירושלמי (פ"א) מפרש הטעם דקורות בית הבד שכבר נעקרה כל טיפה וטיפה ממקומה. ואפשר דמלומדין נמי להני אוכלין וזה לא שייך בנר. וחידוש בעיני שלא ראיתי מי שהעיר בזה:

בגמרא כיתנא דדייק ולא נפיץ. לכאורה משמע דהנעורת שבו האור מסכסך כמו לרב יוסף דהיא כולה נעורת. וכן משמע והיה החסון דהיינו פשתן עם הנעורת לכולה נעורת. אבל קשה דהא אביי לשיטתו לקמן (דף כ"א) דבעי ליה מרבה אם מותר בתערובת. והנה בפ"י שם נתקשה מדוע לא בעי רק אשמנים ולא אפתילות ע"ש ותירץ דאפתילות פשיטא ליה דאסור אפילו בלא טעמא דגזירה דהאור מסכסך בהן ולא מבעי ליה רק אשמנים דהשמן טוב נמשך ורק משום גזירה ע"ש ולכאורה י"ל דאביי לשיטתו פשיטא ליה דפתילות אסור מהא דכיתנא דלא נפיץ כנ"ל. אולם מהא דדקדק רש"י דכיון דלא נפיץ אין השמן נמשך אחריו. משמע דר"ל דהפשתן גופא אינו מתוקן כל צרכו ולפ"ז י"ל אם לאחר שנפצו חזר ונתערב בו הנעורת מותר לאביי וצ"ע בזה:

דף כא.

כל אלו שאמרו אין מדליקין בשבת אבל עושה מדורה. צל"ע בשמן שריפה שהוא מדליק יפה רק משום שמצוה לבערו חיישינן שמא יטה כמבואר לקמן (דף כ"ג) אם מותר במדורה. ולמ"ד שם דהכא ביו"ט שחל בע"ש ומשום שחין שורפין קדשים ביו"ט ודאי אין לחלק בין נר למדורה. וכן לר' ישמעאל דאין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת ג"כ ודאי דאין לחלק בין נר למדורה. והנה ראיתי בקרבן נתנאל לעיל (דף י"ב) בענין אין קורין לאור הנר דבמדורה אפילו עשרה ב"א אסור שהקשה מהך דהכא דמותר לעשות מדורה להשתמש לאורה. ולא ידעתי מה קאמר הא לא קאמר הכא רק דבמדורה אין נוהג דין פסול שמנים שאחד מדליק חבירו ואין דרכו לכבות ודינו כשמנים כשרים אבל בדין אין קורין דאפילו בשמנים כשרים אסור ודאי דאין לחלק בין נר למדורה אח"כ נדפס חידושי הר"ן וראיתי שכתב להדיא אברייתא זו ובלבד שלא יקרא לאורה:

בתוס' ד"ה שמחת. דהוי ככרך דבר שמדליקין וכו' ובשבת הוא דאסור וכו'. ויש לעיין לפמ"ש הר"ן והב"י והמ"א (סי' רס"ד) הביאו להלכה דדבר שאינו יכול להדליק בעיניה מותר לכרוך דלא שייך הך גזירה ע"ש. א"כ אפי' בשבת מותר דהא צמר אינו ראוי בעיניה כדאמרינן לעיל צמר מכוויץ כוויץ. ואף תירוצם דהפשתן בטיל. לכאורה אינו מספיק להר"ן דכיון דהצמר לחוד אינו דולק כלל ועיקר ההדלקה הוא הפשתן וא"כ איך שייך בו ביטול. ועוד איך מותר להדליק ע"י התערובת הא איכא למיגזר דלמא אתי לאדלוקי באופן דהכשר יבטל ברוב דאסור כנ"ל:

בגמ' אין מדליקין בחנוכה וכו' ומותר להשתמש לאורה וחיישינן שמא יטה (רש"י). וק"ל הא פתילות ושמנים הפסולין בלא"ה אסור להשתמש לאורן בשבת כמבואר ברמ"א (סי' רמ"ד) דאם עבר והדליק בשמנים הפסולין אסור להשתמש. ובודאי דלאו דוקא עבר דה"ה במצאן בבית עו"ג ג"כ אסור דהא עיקר איסור הדלקתן בשבת הוא משום שצריך שמוש לאורן ואסור לשמש וא"כ ליכא חשש שמא יטה כלמ"ד דאסור להשתמש לאורה. ואין לומר דחיישינן שמא יעבור וישתמש. הא לכאורה מ"ש מקריאה לאור הנר דלא חיישינן שמא יעבור ויקרא. ועוד דא"כ למ"ד אסור להשתמש נמי ניחוש שמא יעבור. וי"ל בדוחק:.

ברש"י ד"ה זקוק לה דלמא פשע ולא יתקן. לכאורה יש לעיין הא נר חנוכה אף אם יכבה ולא יתקן אינו אלא איסור דרבנן וא"כ ה"ל גזירה לגזירה. ועי' תו"י לעיל גבי חלב מהותך. ואולי י"ל דאם לא יתקן ה"ל ברכה לבטלה וחששו טפי כמ"ש הט"ז הל' ציצית (סי' ח') להרא"ש בענין בדיקת ציצית שחשש טפי לחשש ברכה לבטלה מחשש ציצית פסולין שהוא ביטול מ"ע מה"ת ע"ש. אף דהרא"ש (פ"א) דקדושין הוא מהפוסקים דברכה לבטלה היא מדרבנן. ובחיבורי שם ישראל הארכתי בזה.

דף כא:

בגמרא אי זכאי גמירתה וכו' והא גמריה. לכאורה צריך להבין מאי פריך דלמא עד דלא שמיע ליה משמיה דר"י דאסור להשתמש לאורה היה משתמש לאורה ומתאונן על שעבר עבירה עד הנה. ואולי י"ל דמסתבר להגמרא דחק הקולא דמותר להדליק בשמנים פסולין וכבתה אין זקוק לה לא הוי בעי למסמך על ר' ירמיה אבל החומרא דאסור להשתמש לאורה לא הקיל בזה ויש לי בזה הרהורי דברים במחלוקת הפוסקים שהביא הש"ך בי"ד (סי' רמ"ב) אם סמכינן אקטן נגד גדול באיסור דרבנן ואכמ"ל:

ברש"י ד"ה ואסור להשתמש לאורה. שיהא ניכר שהוא נר מצוה. והר"ן פי' טעמא דומיא דמנורה של מקדש. והקשה הפ"י מדוע לא פירשו משום דאיתקצאי כדאשכחן בהדס דלריחא קאי כי אקציה מריחא אקציה ע"ש. וה"נ דלכאורה קא עביד קודש מלהשתמש לאורה ע"ש. ונעלם ממנו דרש"י והר"ן לשיטתם סוכה (דף ל"ז) שפירשו ההיא דהדס דאסור להריח בו דגמרינן מסוכה דיליף מקרא דחל שם שמים אסוכה ע"ש. ולכאורה קשה הא תוס' פירשו לקמן ד"ה אבוהון דכולהו דם הא דלא קאמר אבוהון דכולהו עצי סוכה משום דבעצי סוכה איכא ביטול מצוה ע"ש והשתא לשיטת רש"י דגם ריח דהדס דליכא ביטול מצוה ילפינן מסוכה א"כ ה"ק תוס' לדוכתא. ועוד מדוע לא פירש"י טפי דגמרינן מדם דהוא אבוהון דכולהו. וצ"ל דשיטת רש"י דמסוכה ליכא למילף בעלמא דרק בסוכה גזירת הכתוב מה חג לה' וכו' ולאו משום ביזוי מצוה. (ומיושב קושית התו' הא דלא קאמר אבוהון דכולהו ע"ס) וגבי הדס לא ניחא ליה לרש"י לפרש משום ביזוי מצוה מדם דאי משום ביזוי מצוה לא היה שייך לחלק בין הדס לאתרוג וע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש בשמעתין דאין אלא תשמיש ארעי של גנאי כהרצאת מעות ע"ש אבל ריח הדס אינו נקרא גנאי וע"כ אינו אסור רק משום דילפינן מסוכה דאתרוג מסוכה גמרינן מהדדי לכ"ד והכא בחנוכה דמשמע דאסור כל תשמיש אף שאינה של גנאי דליכא ביזוי. ומסוכה נמי ליכא למילף כנ"ל וע"כ משום היכר:

בתוס' ד"ה (ע"א) ומותר שיש עוד טעם אחר בשבת. ונראה דנ"מ בטעם השני כגון שאין לו שמנים אחרים דבחול מותר דמוטב שיכבה מדלא ידליק כלל ובשבת אסור שמא יטה:

בגמרא שמעלין בקודש ולא מורידין. ופירש"י ויליף מקרא משמע לכאורה דהוא מוכרח מן הדין וק"ל וכי נר קדושה יש בו דגבי תשמישי קדושה תניא לקמן (דף מ"ט) ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין וכו' אבל גבי תשמישי מצוה תניא במגילה (דף כ"ו) דשופר ולולב וציצית נזרקין. ובביאורי הגר"א הל' ציצית (סי' כ"א) הביא ממסכ' ציצית דעושין מהן מרדעת לחמור ע"ש ואף לשיטת הפוסקים דבשעת מצותן אסור להשתמש בהן. היינו משום ביזוי מצוה דילפינן מדם לקמן אבל לא משום מעלין ולא מורידין. וצ"ל דלאו מעיקרא דדינא הוא אלא לדוגמא וזכר בעלמא נקט דיותר טוב להעלות וכן ראית ב"ש מפרי החג לכאורה לר"י דאמר סוכה (דף מ"ז) פרי החג אינן מעכבין זא"ז דמתמעטין והולכין ופירש"י אלמא דלא קפיד קרא עלייהו ע"ש אלמא דלאו כללא הוא בכ"מ וצ"ל ג"כ דכיון דגבי חנוכה אינו אלא למהדרין ולאו קפידא הוא מתמעטין והולכין כפה"ח. וכה"ג במגילה (דף כ"א) אחרון שקרא ד' משובח שמעלין בקודש וכו' ג"כ אינו רק למעלה בעלמא כמבואר שם:

בתוס' ד"ה ומהדרין אבל אם עושה נר לכל אחד. עי' בספר גליא מסכתא (סי' ח') ומ"ש לקמן (דף כ"ג):

בגמרא טמאו כל השמנים שבה וכו'. אף דאיכא מ"ד פסחים (דף ט"ו) משקה בית מטבחיא דכן ממש דאפי' טומאת עצמן אינה בהן. הא אסיקנא התם (דף ט"ז) דלמ"ד דכן ממש תני משקה בית מטבחיא הדם אבל שמן טמא מדרבנן מקראי דחגי ע"ש וה"ה דהוי מצי למיפרך מחנוכה אלא דניחא ליה למיפרך מקרא ורב אדרב ולפ"ז צ"ל דהוה ידוע שטמאו דאל"כ הא קיי"ל שם דלמ"ד טומאת עצמן מדרבנן ספיקו טהור. ולכאורה בלא"ה צ"ל שהיה טומאת ודאי דהא קיי"ל שם בפסחים (דף י"ט) עזר רשות הרבים הוא וספיקו טהור ע"ש ואין לומר דלשכת השמנים שהיתה במערבית דרומית כמבואר (פ"ב) דמידות היתה רה"י וא"כ איכא למיחש דלמא נכנס אחד לשם וטמאו ועי' חגיגה (סי' כ"ו) ז"א דממנ"פ אם לא היה ידוע שנכנס גם ללשכת השמנים א"כ ה"ל טומאה ברה"ר וטהרה ברה"י וקיי"ל טהרות (פ"י) כחכמים דספיקו טהור ע"ש ואם היה ידוע דנכנס גם לשם א"כ הדר ה"ל רה"ר כמבואר בנזיר (דף נ"א) דבג' אנשים הוי רה"ר ע"ש ולא משכחת לה אלא כשנכנס ישראל ועו"ג אחד או שנכנס שני עו"ג וישראל ראה מעזרה שנכנס ולא נכנס עמהם כההיא דנזיר שראה שנזרק טומאה בין שני אנשים ולא ידע אם נגע דספיקו טמא. ואין להכניס בדחוקים כאלו. אולם עדיין קשה לפ"ז דהא משמע דלולא דהיו מכירין חותמו של כהן גדול באותו פך היה טמא אף שלא היה בו טומאה ידועה ואולי י"ל כיון שידוע שטמאו מקצת שמנים כולהו טמאין מספק אף ברה"ר כההיא דפסחים (דף י') גבי שני שבילין דבבאו בבת אחת טמאין ע"ש ויש לי בזה הרהורי דברים מענין היסח הדעת למ"ד פסחים (דף ל"ד) דפסול הגוף הוי ואין להאריך עוד:

שם אלא להדליק יום אחד. ובשאלתות פ' וישלח גריס שלא היה אפי' ליום אחד וע"ש בש"ש ובהע"ש:

שם ועשאוהו יו"ט בהלל ובהודאה. ראיתי בספר יד המלך על הרמב"ם הל' חנוכה (פ"ד) שהקשה למה לא תקנו ג"כ קריאת המגילה כמו בפורים ע"ש שהאריך בזה בסוגיא דמגילה (דף י"ד). ולע"ד דבר זה מפורש יומא (דף כ"ט) דקאמר שם אסתר סוף הניסים ופריך והא איכא חנוכה ומשני ניתן לכתוב קאמר ע"ש. ואפילו לשמואל דאמר מגילה (דף ז') אסתר אינה מטמאה ידים דלא ניתן לכתוב קאמר שם דאסתר ברוח הקודש נאמרה לקרות. ועי' בתוס' ד"ה נאמרה:

ובחדושי ליומא (דף ס"ט) הקשיתי דפריך שם הניחא למ"ד ניתן לכתוב אלא למ"ד לא ניתן לכתוב מאי איכא למימר ע"ש. אמאי לא משני דהוא סוף הניסים דנאמרה ברוח הקודש אבל בנס חנוכה לא הוי ברוח הקודש כלל שפסקה נבואה ע"ש. ורש"י מגילה (דף י"ד) ע"ש:

שם אמר רבא ש"מ נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה לכאורה נראה דלאו לעיכובא קאמר דלא פליג אברייתא דלעיל דאם דר בעליה מניחה בחלון הסמוך לרה"ר אף דהיא למעלה מי' לבני רה"ר כמ"ש המ"א (סי' תרע"א). ועוד דמסתמא לא פליג אהא דלמעלה מכ' אמה פסולה משמע הא בתוך כשירה אף למעלה מי' [ובזה מיושב קצת קושית התוס' אמאי לא קאמר ימעט. די"ל דעיקר הרבותא דהיא פסולה אבל למעט א"צ לאשמעינן למעלה מכ' דאפילו בתוך רק למעלה מי' צריך למעט לכתחילה] ולכאורה יש לעורר דהכא אפי' בהידור מצוה שלכתחילה בדרבנן מותר לקלקל בר"ה ולא חיישינן לחשש נזק דרבים והא איפכא שמעינן לקמן (דף מ"ב) גבי גחלת של מתכות דמכבין בשבת ברה"ר שלא יזוקו בה רבים ע"ש. אף דגחלת ש"מ בודאי אינו מחזיק חמימותו יותר מחצי שעה כשיעור נ"ח וכ"ש שלא יניח לכתחילה. ואולי י"ל דהכא כיון דא"א לקיים עיקר מצות חנוכה בל"ז התירוהו בעת תקנת חנוכה והפקר ב"ד נגעו בה ועי' ב"ק (דף ל'):

ובזה נ"ל לפרש מחלוקת ר"י ות"ק דלכאורה קשה לת"ק דאף שהניח ברשות חייב דמחייב לשמור שלא יזיק כמ"ש הטור ק"מ (בסי' רי"ח) וכן בב"ק (דף ל') כל המקלקלין ברה"ר אפילו ברשות אם הזיקו חייבין לשלם ור"י פוטר ע"ש וקשה מההיא דב"ק (דף מ') שניהן ברשות הזיקו זא"ז אף שלא במתכוין חייבין הוזקו שנתקלו זה בזה פטורין כדפירש רש"י שם ד"ה הוזק שהיה עומד ובעה"ב נתקל בו ע"ש. ולפ"ז כל דבור ברה"ר והוזק בו דחייב היינו משום שעשה תקלה של ברשות אבל הכא דברשות למה חייב בנתקל ועוד מ"ש מההיא דב"ק (דף ל"ב) גבי שנים שהיו רצין ברה"ר והזיקו זא"ז פטורין (והיינו הוזקו כמש"ש התו') אחד רץ ואחד מהלך הרץ חייב ובע"ש בין השמשות פטור שרץ ברשות ע"ש אלמא דברשות מצוה פטור אף אם הוזק בגופו וכ"ש בממונו ובלמדי מסכ' ב"ק ראיתי קושיא מחכם מדפוס אחד בגיטין האלפס בסוגיא דב"ק (דף קמ"ז) רודף שהיה רודף אחר הרודף להציל ושבר את הכלים פטור ולא מן הדין אלא שא"כ אין לך שיציל חבירו מהרודף והא מצוה היא להציל חבירו מלהציל וא"כ מן הדין פםור כמו בע"ש בה"ש ע"ש. ולע"ד לק"מ דודאי בהזיק בענין דגם במהלך חייב אין נפ"מ בין דבר מצוה לרשות והתם בע"ש הוא ע"א בהוזק דבמהלך פטור ורק ברץ חייב שהוא שינוי אבל בע"ש לא הוי מרוצתם שינוי ודינו כמהלך אבל התם ברודף ששבר הכלים דגם במהלך חייב א"כ אף ברודף שהוא מצוה ג"כ חייב] ולפמ"ש א"ש דכל תקלה ברה"ר נקרא שלא ברשות ואף במקום מצוה אסור בחשש נזק כנ"ל ולא התירו במצוה רק קלקול הרה"ר באופן שישמור שחשש נזק דבדבר הרשות אף זה אסור משום גזל דרך הרבים ובמצוה התירו אבל אם הוזק בו חייב כדין שלא ברשות ועי' ב"ק (ד' ו') וטעמא דר"י י"ל לכאורה כיון שהכל יודעין שהיום חנוכה ונרות מצוין בר"הר. וכן ההיא דב"ק (דף ל') שהכל יודעין שהעת הוצאת זבלים על הניזק לשמור את עצמו שלא יוזק. אבל ההיא דב"מ (דף קי"ט) בענין שורין טיט ברה"ר דאין בזה זמן קבוע א"א ליישב בזה דא"כ בטלה כל דין תקלה ברה"ר ולענין הלכה כתב הרי"ף כר"י ובש"ג הביא ראיות שהוא טעות סופר ע"ש. ולא ידעתי מדוע לא הביא דהרי"ף בעצמו כתב סוף ב"מ דאין הלכה כר"י דשיטה היא ע"ש:

שם. נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין. ובשאלתות פ' וישלח מסיים ובעל הבית מצויין בטליתו ביניהם. ולע"ד דבכל הברכות ודבר שבקדושה היה דרכן בעיטוף כההיא דברכות (דף נ"א) גבי כוס של ברכה דטעון עיטוף ועוד כתב הרמב"ם הל' תפלה (פ"ה) דרך חכמים שאין מתפללין אלא עטופין וע"ש בכ"מ. ולע"ד הוא כדי לקבל מלכות שמים בכובד ראש. והרמב"ם לשיטתו הל' שבת (פ"ל) בע"ש מצוה להתעטף בציצית ולישב בכובד ראש ומייחל כמו לקראת המלך [ודלא כרש"י לקמן (דף קי"ט) מתעטף בבגדים נאים משמע לכבוד שבת דא"כ ה"ל מציין נפשיה כההיא דברכות (דף ל') גבי הדרת]. וגדולה מזו כתב המרדכי) פ"א) דחולין בשם הל' א"י שחט בלא סודר ה"ז פיגול ע"ש ועי' בביאורי הגר"א (סי' ח'):

בתוס' ד"ה סוכה. ואפילו נפלו ואפי' בחש"מ. ועי' במהרש"א דלצדדין קתני ועי' בט"ז הל' ציצית (סי' כ"א) דלא כהמהרש"א ועי' בתוס' סוכה (דף מ"ו) ד"ה אתרוג והבן:

בגמ' טעמא דרב דאין מדליקין מנר לנר משום אכחושי מצוה. וק"ל דרב לשיטתו סוכה (דף ל"ו) לא"ד שם לענין אתרוג דקאמר רבי חנינא מטביל ונפיק ביה וכתבי הרא"ש דלא אמרינן דהוקצה למצותו הואיל שנשאר שיעור אתרוג ע"ש. והא אין לך אכחושי מצוה יותר מזה. והא בחנוכה לא שייך לומר כלל שנחסר משיעורו אחר ההדלקה ממנו. אולם מצינו עוד בסוכה (דף ל"ז) גבי הדס של מצוה אסור להריח בו ע"ש אף דלא נחסר ממנו כלום. וצ"ל כמ"ש התוס' סוכה (דף מ"ו) דלכתחילה לא אקציה רק מה שצריך למצותו ומה שרצה לאכול לא אקציה כלל ע"ש. וזה לא שייך רק באתרוג דכל חד לחודיה קאי אבל בהדס ממילא מריח מכולו וה"נ בחנוכה ממילא מכחיש מכולו. ולפמ"ש הט"ז הל' ציצית דבחנוכה לא אסור רק בשעת מצותו ע"ש בלא"ה א"ש ולפ"ז צ"ל ההיא דהדס דאסור להריח הוא ג"כ בשעת מצותו:

דף כב:

והא הכא כיון דקביעי וכו' קשיא בין למ"ד משום אכחושי וכו'. יש מקשין מאי פריך הא בשעת הדלקת השאר מהמערבי ואין כולם דולקין עדיין אין בם מצוה כלל דמסתמא מעכבין זה את זה וא"כ עדיין לא שייך בה אכחושי וביזוי עד שידלקו כולם. משא"כ בנ"ח דבחדא מקיים מצוה. ולע"ד י"ל דזה לא שייך רק בשאר הנרות אבל בנ"מ הא אדרבה עיקר מצותה בעדותה במה שהיא דולקת יחידי יותר משאר הנרות. והתוס' בחגיגה (דף כ"ו) כתבו דילפינן מתמיד ע"ש. ותיכף כשהדליקה מתחיל מצותה ואין השאר מעכבין ואית ביה משום אכחושי וביזוי. ופריך שפיר. וראיה לזה דבמנחות (ד' כ"ח) גבי שבעה קני מנורה ושבעה נרותיה מעכבין זא"ז ופי' רש"י דנרותיה הוא הבזך ששם נותנים השמנים ע"ש. ולכאורה מדוע לא חשיב דהנרות גופא רצוני הפתילות והשמנים מעכבין. אין לומר דבאמת אין מעכבין. וא"כ ה"ל למיחשב שם במנחות (פ"ד) בהדי דברים שאינן מעכבין. ולפמ"ש א"ש. דבאמת לענין מצות הדלקתן מעכבין רק דלא פסיקא ליה למיתני משום דלענין מצות נ"מ אין מעכבין כנ"ל:

ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י לשיטת התו' דמדליק מהנר מערבי הישנה. א"כ אמאי לא פריך ממתניתין דתמיד (פ"ג) מצאו שכבה מדשנו ומדליקו מן הדולקים. ועוד שם תמיד (פ"ו) מניח את המערבי דולק שממנו מדליק בין הערביים ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דממתני' י"ל כיון שאין כולם דולקין אין בם מצוה כנ"ל. ועוד שכבר עבר זמנו ובטיל מצותן. אבל מהך דהכא פריך שפיר כיון דעיקר מצוה היא העדות שהנ"מ דולקת יחידי יותר משאר לאחר זמנן יש בה אכחושי וביזוי כנ"ל:

בתוס' ד"ה וכי לאורה הוא צריך תימא הא כל העולם לאורו של מקום הולכין. לא הבנתי הא הדלקתן הוא בלילה ומאי ענין שהולכין לאורו ביום שכך הטביע בחכמתו במעשה בראשית שקרא לאור יום ולחושך לילה ולכך הביא שהלכו במדבר לאורו בלילה כדכתיב ולילה בעמוד אש להאיר וכו' וע"ז מסיק זו נר מערבי שדלק גם ביום וע"כ לא להאיר רק לעדות:

בתוס' ד"ה ובה היה מסיים בסופו ונותן בה שמן ופתילה חדשה ומדליקה מן השאר. עי' בפ"י שמסתפק אם קושית הגמרא היא ממה שמדליקה מהשאר. ולע"ד אי אפשר לפרש הכי כיון דעדיין לא היו דולקות רק הששה נרות חוץ מהנ"מ א"כ עדיין לא נגמר מצותה דשבעה נרותיה מעכבין זה א"ז ולא שייך בה ביזוי ואכחושי אלא צ"ל דקושית הגמרא מזה דמדליק השאר מהנ"מ דהוא בא לעדות ומצוה בפני עצמה היא כמ"ש בסוגיא:

בגמרא חזינא אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר. ונראה מדברי הרמב"ם הל' חנוכה (פ"ד) דע"י קינסא אסור והראב"ד השיג עליו דאפי' ע"י קינסא שרי. וכתב הר"ן דזו היא מחוורתא בסוגיא דהא אסיקנא דרב לא אסר אלא בקינסא משום ביזוי מצוה ומינה דשמואל אפי' ע"י קינסא שרי ע"ש. ונלע"ד להוכיח כשיטת הרמב"ם דבקינסא לא שייך כלל הנפ"מ אי הדלקה עושה מצוה או הנחה. ובהקדם נ"ל ליישב קושית התוס' ד"ה מאי הוה עלה. מאי קמיבעי ליה הא הלכה כשמואל וא"כ בקינסא נמי שרי דלכאורה נראה דענין אי מדליקין מנר לנר ואם מתירין מבגד לבגד טעמן וסברותיהן שוה דבהתרת ציצית נמי שייך אכחושי וביזוי מצוה. והעיקר דתליא אם זו המעשה היא גופה של מצוה או הכנה למצוה רצוני כמו דבחנוכה אי הדלקה היא גופה עצמותה של מצוה מדליקין ואי הנחה עצמותה של מצוה והדלקה אינה רק הכנה למצות הנחה אין מדליקין סברא זו שייך נמי בציצית ותליא אם ציצית חובת טלית וקשירת הציצית היא עצמותה של מצוה ובקשירתן מקיים מצותה מתירין מבגד לבגד אבל אם ציצית חובת גברא הוא ועשיית ציצית אינה אלא הכנה למצות לבישה אין מתירין ולפ"ז י"ל דרב ושמואל בציצית אזלי לשיטתם דשמואל אמר מתירין לשיטתו דא"ל מנחות (דף מ"א) כלי בקופסא חייב ובציצית דחובת טלית הוא. ורב דאמר אין מתירין לשיטתו דא"ל מנחות (דף מ"ג) ציצית אין צריך ברכה לעשות ציצית. ומסיק התם דתליא בציצית חובת גברא דכל מידי דעשייתה היא גמר מצותה צריך לברך כדקאמר הכא בחנוכה אי הדלקה עושה מצוה מברך להדליק] ובחנוכה פליגי בהדלקה עושה מצוה. וא"כ לא ק"מ ארב ממנורה דבמנורה הדלקתה גמר מצותה אבל בחנוכה הנחה עושה מצוה לרב ופירכת הגמרא לרב ממנורה אינה אלא לרב אדא בר אהבה דמפרש טעמא דרב משום ביזוי. לשיטתו ליכא לשנויי הכי דקאמר שם מנחות (דף מ"ג) רב נחמן אשכחיה לרב אדא ב"א דמברך לעשות ציצית א"ל הכי אמר רב ציצית א"צ ברכה ע"ש. אלמא דרב אדא ב"א אליבא דרב דציצית חובת טלית ואפ"ה אין מתירין מבגד לבגד. וזהו דקמיבעי מאי הוה עלה נהי דרב אדא אליבא דרב נשאר בקושיא אבל לדידן אליבא דרב דציצית א"צ ברכה דחובת גברא הוא ולהכי א"ל דאין מתירין. א"כ לא קשה ג"כ ממנורה דהתם הדלקה גמר מצותה ובחנוכה הנחה עושה מצוה לרב. והתוס' דלא תירצו הכי דהתוס' לשיטתם לעיל ד"ה רב דאדרבה דלמ"ד חובת גברא יותר מסתבר לאסור ע"ש. ונחזי אנן דלכאורה לפי הנחה הזאת סרה נמי קושית הגמרא לעיל למ"ד ע"י קינסא נמי שרי מהא דמעשר שני אין שוקלין כנגדו אפילו לחלל עליו מע"ש אחר דהא התם נמי השיקול אינו אלא הכנה למצות חילול אבל בחנוכה הדלקה עיקר מצותה. וצ"ל דלענין קינסא לא שייך לפלוגי בין הדלקה עושה מצוה להנחה עושה מצוה דהא בין כך וכך הדלקת הקינסא אינו אלא הכנה להדלקת הנר כמו במע"ש השיקול ופריך שפיר וכיון דמסקינן דהיתר הדלקה מנר לנר תליא בהדלקה עושה מצוה א"כ שפיר פסק הרמב"ם דע"י קינסא אסור:

דף כג.

אשה ודאי מדלקת דאמר ריב"ל נשים חייבות וכו'. ובט"א במגילה (דף ד') הקשה מזה על בה"ג שכ"ש גבי נשים חייבות בקריאת המגילה שהיו באותו הנס ואפ"ה אינן מוציאות האנשים. מהך דהכא בנ"ח דמוציאות גם האנשים ע"ש. ובאמת לפמ"ש התוס' בסוכה (דף ל"ח) טעמא דבה"ג משום דלהוציא הרבים זילא מילתא ע"ש לא ק"מ ואף ליחיד אינן מוציאות דלא פלוג כמ"ש המ"א (סי' תרפ"ט) [ודע שיש לי הרהורי דברים וראיות ליישב דעת בה"ג דגם בחנוכה אינן מוציאות בהברכה רק בההדלקה בתורת שליחות הואיל דישנן בתורת נ"ח כמו בגיטין. אבל לשון הגמרא בסמוך בתר דנסיבא איתתא לא צריכנא משמע שאשתו הוציאתו לכן מנעתי מלכתבו] ובזה י"ל שיטת רש"י ברכות (דף כ') דמ"ע שהזמן גרמא דרבנן נשים חייבות והתוס' הקשו עליו מההיא דסוכה פ"ג מי שהיה עבד ואשה מקרין אותו עונה אחריהם וכו' אף שהלל דרבנן. ולדידי קשה אף לשיטת התוס' הא תינח הלל דר"ח ויו"ט דלאו משום נס הוא כמבואר בערכין (דף י') אבל הלל דחנוכה דהי' על הנס וא"כ מ"ט אינן מוציאות האנשים ולשיטת התוס' דכל להוציא הרבים זילא מילתא אין ראיה משם דהנשים פטורות כדמשמע שם בסוכה (דף ל"ח) דמנהגם היה שאחד מוציא כולם גבי הלכתא גברוותא ממנהגא דהלל ע"ש אבל נ"ח עיקר מצוה כל אחד בביתו. אולם רש"י בעצמו כתב שם בסוכה הא דאינן מוציאות בהלל משום שאינן חייבות ע"ש ועי' בתוס' פסחים (דף ק"ח):

שם שאף היו באותו הנס. והקשו התוס' במגילה (דף ד') א"כ למה לי קרא במצה דחייבות דכל שישנו בבל תאכל חמץ וכו' ת"ל שהיו באותו הנס. ולא הבנתי קושיתם למאי דמסקינן בקדושין (דף ל"ה) דילפינן דכל מ"ע שהז"ג פטורות דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך הוקשה כל התורה לתפילין ע"ש א"כ גילוי מילתא היא לכל התורה שהי' בימי משה רבינו וא"כ אי לאו ריבויא דכל שישנו וכו' הוי כאלו הי' כתוב בהדיא בתורה דפטורות ממצה. ומאי מהני סברא בעלמא שהי' בהנס וכה"ג כתבו התוס' שם בקדושין (דף ל"ד) גבי ת"ת אף דנשי בעו חיי מ"מ התורה מעטתם בהדיא [ויש לי בזה מקים עיון ברש"י דברכות (דף כ') דנשים חייבות בתפילה אף שהיא מ"ע שהז"ג שהיא מדרבנן ע"ש. ולמ"ש י"ל מ"מ למ"ד אבות תיקנום וכבר היתה בימי משה א"כ ממילא קאי היקשא דתפילין גם אתפילה משא"כ כל התקנות שהיו אחר משה] גם מ"ש בפסחים (דף ק"ח) והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע"ג דהיו בהנס כי בסוכות הושבתי ע"ש יש לעיין הא ר"א ור"ע הלכה כר"ע דאמר בסוכה (דף י"א) סוכות ממש עשו להם ע"ש א"כ א"ז נס כלל וזכר בעלמא הוא. וכן בערכין (דף י') דהלל דחנוכה משום נס וביו"ט משום מקראי קודש משמע דאין בהן זכר לנס ועי' בתוס' סוכה (דף ל"ח):

בגמרא בריש משתתפינא בהדי אושפיזא השתא מדלקי בגו ביתאי. ענין זה צריך ביאור פריטי זו למה ומ"ש מכל הברכות כמו קידוש והבדלה דיכול להוציא משלו בלא שותפות. ועי' במג"א (סי' תרע"ז) בשם הרשב"א ועוד למה לא הדליק בפני עצמו. ונ"ל לפרש ע"פ מ"ש בספר גליא מסכתא הל' חנוכה (סי' ח') בענין דמהדרין נר לכל אחד שהשיג על הרמ"א שכתב לשיטת הרמב"ם דכל אחד בביתו מדליק ומברך לעצמו. אלא דבעה"ב בעצמו מדליק כ"כ נרות לפי מספר אנשי ביתו. ואותן הנוהגין לברך לכל אחד בפני עצמו הוא קרוב לברכה לבטלה ע"ש שהאריך בזה בדברי טעם. וזהו דקאמר הכא מריש הוי משתתפינא בפריטי כלו' שנתן לו פריטי שיוסיף נר אחרת בשבילו והשתא לא צריכנא דמדלקי עלי בתוך ביתאי שמדליקין נר לכל אחד מאנשי ביתו ומוסיפין גם נר בשבילו:

שם מתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו וכו' ואי אמרת כל דרבנן צריך ברכה כו'. והקשה בדרוש וחידוש לשיטת ר"ת (סי' פ"ז דב"מ) דלוקח אחר מירוח פטור מה"ת מתרומה א"כ האיך רצה להוכיח דרבנן לא בעי ברכה. א"כ מאי איריא דמאי אפילו ודאי אינו מברך עכ"ד. ולדעתי י"ל דמשכחת דמאי שירש מע"ה דלא הוי לוקח ובודאי חייב מה"ת:

ובזה מיושב לי קצת סוגיא דב"מ (דף צ') דתניא פרות הדשות בתרומה ומעשר אינו עובר משום בל תחסום ופריך ורמינהו הדשות בתרומה ומעשר עובר משום בל תחסום. ומשני כאן בתרומת ודאי כאן בדמאי ע"ש. והקשיתי בחיבורי שם ישראל פיאה (פ"א) לשיטת ריב"ם ב"מ (דף פ"ח) דאדרבה לוקח קודם מירוח אינו חייב אלא מדרבנן ע"ש. א"כ למה ליה לאוקמי הכא בדמאי ת"ל הא דמאי לקוח הוא ואפילו בודאי נמי אינו חייב אלא מדרבנן דהא הכא בדישה הוא ודאי קודם מירוח ע"ש ולפמ"ש דמשכחת דמאי שאינו לקוח שנפלה לו מירושה מיושב קצת:

שם אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה. יש לעי' מ"ש דלענין ברכה ודאי דדבריהם שתיקנו מעצמם מצד ודאי עדיף ממה שתיקנו מצד ספק דאורייתא. ומ"ש לענין טומאה הוא להיפוך דקיי"ל לעיל (דף ט"ז) גבי כלי זכוכית. ונדה (דף ל"ד) דא"י קרי טהור דעבדו היכרא דלא לשרוף תרומה וקדשים משמע דכל ודאי דרבנן אין שורפין. ובספק דבריהם שתיקנו מצד ספק דאורייתא שורפין כדמוכח בנדה (דף ל"ג) דמסיק הא דאין שורפין על טומאת כותים משום דהוי ספק ספיקא ע"ש. משמע דאלו היה בו חד ספק היו שורפין. וכן ביאר הרמב"ם בהל' אבות הטומאות (פ' י"ג) הטעם דעל ו' ספיקות דתקנת אושא דשורפין התרומה הואיל ודאי ספיקות אלו טומאתן מה"ת ע"ש. אולם התוס' שם בנדה (דף ל"ג) משמע שיש להם דרך אחר בזה ולשיטת התוס' והר"ן ברה"ש (דף ל"ג) והרא"ש בקדושין (פ"א) דברכה לבטלה היא דרבנן י"ל קצת דשריפת תרומה היא מה"ת:

שם לעולם משום חשדא דבני מתא וזימנין דמחלפי בהא משמע דמשום חשדא דעלמא לא חיישינן ועי' בש"ע (סי' רמ"ד) בענין ליתן לא"י בקיבולת דאפילו אם דר בעיר שאין שם ישראל אסור משום חשדא דעוברים ושבים. והקשה המ"א מהירושלמי (פ"ג) דשביעית דלא חיישינן בעוברים ושבים משום מראית העין ותירץ דבשביעית הקילו ע"ש ולכאורה טפי ה"ל להקשות מסוגיין ועי' במ"א (סי' תרע"א) [גם מ"ש המ"א דבשביעית הקילו טפי מבשבת עי' בגיטין (דף נ"ד) להיפוך דנחשדו על השביעית ולא על השבת ויש לחלק] אמנם לע"ד י"ל דלא חשו לעוברין ושבין יותר מאלו היו בני אותה העיר ולזאת בענין קיבולת דחוששין לבני העיר חשו נמי משום עוברין ושבין דלא פלוג אבל הכא בחנוכה דברוח אחת אין חוששין לבני מתא למתא דעלמא נמי אין חוששין וכן ההיא דשביעית (פ"ג) משפסקו עובדי עבודה דלא חיישינן לבני העיר אין חוששין גם לעוברים ושבים ועי' בתשובת נו"ב חלק א"ח (סי' ל"ח):

דף כג:

נר ביתו וקידוש היום נ"ב עדיף משום ש"ב. ויש לעי' קצת להי"א שהביא הרא"ש פ' ערבי פסחים (סי' ה') שאין מקדשין אלא לאור הנר. ומשמע דהוא לעיכובא ע"ש. א"כ איך ס"ד אף בלא זה דשלום ביתו עדיף דקידוש היום עדיף. הא אינו יוצא בהקידוש בלא הנר. ויותר מזה קשה לפמש"ש המרדכי אהא דלמא מתעקר לכו שרגא ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין מקדשין בלא נר אבל לאכול יכול בלא נר ע"ש הרי דקפיד אקידוש בלא נר יותר משלום בית א"כ כ"ש דקפדינן אעצם הקידוש יותר מש"ב להיפוך מהך דהכא דנ"ב עדיף. אולם בזה י"ל דבאמת אש"ב קפדינן יותר מקידוש וההיא דפסחים דקאמר בקידושא לא נפקיתו משום דלענין ש"ב אין לו תקנה אם תעקר שרגא אבל קושיתי הראשונה קשה ומכאן להוכיח לכאורה הא דקאמר שם ולא מקדשי לכו בבית אכילה דאין לפרש דבלא נר אין מקדשין כלל דהוי ברכה לבטלה דלא גרע מבלא סעודה דכ"ש הרא"ש דלא הוי ברכה לבטלה רק דאביי קידוש דאורייתא שהוא אף בלא סעודה יצא כבר בבית רבה ובלא נר הוי ג"כ כבלא סעודה ולא הי' מוסיף כלל אבל הכא דלא קדש כלל לולא הש"ב קידוש על היין אף בלא נר היתה דוחה הדלקת נר אולם לשיטת הר"ן שהביאו הרא"ש שם דבלא סעודה הוי ברכה לבטלה א"כ י"ל דה"ה בלא נר והדק"ל ואולי י"ל לפ"מ דמשמע בב"י (סי' רע"ג) דביום יכול לקדש בלא נר ע"ש א"כ י"ל דרבא ס"ל כמ"ד ברכות (דף כ"ד) דמפלג המנחה אומר קדושה על הכוס. וא"כ אם הי' קידוש היום דוחה נ"ב הי' מקדש ביום בלא נר:

שם נר חנוכה וקידוש היום מהו הדר פשטה נ"ח עדיף והקשה הפ"י למה ידחה קידוש היום הא ע"כ יש לו נר בית וא"כ יכול להוציא מצות חנוכה בהנ"ב כבשעת הסכנה דמניחה על שלחנו אף דע"כ משתמש לאורה. וא"ז קושיא לע"ד דלא דמי לשעת הסכנה דמניחה על שולחנו דהתם אף דמשתמש לאורה מ"מ עיקר כוונת הדלקתו לשם חנוכה אבל הכא דלכתחילה כוונתו לצורכו אין שם חנוכה עלה דהא אפילו בנ"ח ממש רק דהרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה אמרינן לעיל דלא עשה כלום. ומשמע דהוה ברכה לבטלה ומזה צל"ע מ"ש המ"א (סי' תרע"ח) דלדידן דמדליקין בפנים נ"ח עדיף מנר ביתו דאין יושבין בחושך. ואנכי תמה דהא ודאי לברך על נר אחד של שבת וחנוכה בלתי אפשר כהנ"ל וא"כ כמו דעצם ההדלקה ש"ש קודם ממילא גם הברכה ש"ש קודם. ונחזי אנן אלו לא היה יכול להשתמש בנ"ח הא היה מדליק של שבת ולא חנוכ' א"כ עיקר כוונתו לשבת ולא לחנוכה:

שם מתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה. אין להקשות הא כהנים זריזין הם כדלעיל (דף כ') במדורת בית המוקד. והא כתבו התוס' לקמן (דף כ"ו) דהנאה של כילוי אסור לזרים. וכן כתבו בפסחים (דף ל"ד) גבי גבל של בית רבי דהיו מחמין חמין בחיטין של תרומה דהיינו לכהנים ע"ש. וי"ל דהא בשביל כהן אחד מותר לישראל להדליק וכולם נהנין מאורו כמבואר (פ"א) דתרומות ואיכא למיגזר:

שם אלא מעתה ביו"ט לישתרי א"ל גזירה אטו שבת. והקשו בתוס' הא לקמן (דף כ"ד) מפיק לה מקרא. ולע"ד י"ל דלרבה לשיטתו אי אפשר לומר דאסור להדליק שמן שריפה ביו"ט להנאתו מה"ת דרבה לשיטתו פסחים (דף מ"ו) דאמרינן הואיל וקאמר שם דלמאן דא"ל הואיל מותר לאפות חלה טמאה ביו"ט הואיל דאי בעי איתשיל עלה ע"ש וא"כ הכא בתרומה טמאה נמי נימא דמותר להדליק הואיל אי בעי איתשיל ומפיק לה מתרומה. וע"כ לא איירי רק בקדשים או תרומה שלא להנאתו ואין לחלק דבתרומה אף אי מיתשיל עלה הדרא לה לטבלא ותניא לקמן (דף כ"ו) דאין מדליקין בטבל טמא. וביו"ט הא אי אפשר לתרום (כדקאמר עירובין (דף ל') דמש"ה אין מערבין בתרומה ולא מהני אי בעי מיתשיל משום דהדרא לטבלא ואין מעשרין בין השמשות) אבל בחלה מותר לאפות ביו"ט דהא אפילו אי הדרא לטבלא הא מותר להפריש חלה ביו"ט. ז"א דהא מה"ת אין חילוק בין תרומה לחלה דבשניהם מותר להפריש ביו"ט. ועוד לשיטת המל"מ תרומות (פ"ב) דבעי למימר רח דאין מדליקין בטבל טמא הוא דרבנן ע"ש. וא"כ אדרבה הדלקת תרומה עדיף מחלה דמותר מה"ת בלא הפרשה כלל. ועי' פסחים (דף מ"ח) ברש"י ד"ה אבל. גם אין לומר דבהדלקה לא שייך אי בעי מיתשיל דהא מתבערת מן העולם. ז"א דהא הקשו שם בתוס' פסחים (דף מ"ו) אמאי אין יוצאין במצה של מעשר שני נימא הואיל וכו'. אף דבאכילה ג"כ מתבער מהעולם. ואולי קושית התוס' דמ"מ מדרבנן אסור דאף דרבה לא מצי קאי הא דיליף מקרא אמתניתין מ"מ כיון דבמקום דלא שייך הואיל כגון בקדשים אסור מה"ת ממילא בתרומה דאיכא הואיל אסור מדרבנן. ולכאורה י"ל עוד הא הכא חיישינן שמא יטה שלא להנאתו רק לשם מצות ביעור כדקאמר מתוך שמצוה לבערו וא"כ ה"ל מה"ת. ואין לומר דכיון דלהנאתו מותר מה"ת א"כ שלא להנאתו נמי מותר מצד מתוך שהותרה לצורך וכו'. ז"א דלגבוה גרע משלא לצורך כלל כדמשמע ביצה (דף כ') גבי לכם ולא לגבוה דלא מהני מתוך ואין להאריך עוד:

בתוס' ד"ה גזירה. הקשה הר' אליעזר דהכא מפר רבה דטעמא גזירה י"ט אטו שבת ולקמן יליף מקראי. והפ"י פירש דהכא אסר אפילו בעי"ט ומשום גזירה וכן פי' בתוס' רע"ק. ולא ידעתי איך יפרשו בסמוך הא דתניא כוותיה דר"ח דכל אלו שאמרו וכו' ובתו' דחקו בזה דהוא דלא כר"ח ולדבריהם דלרבה אסור אפילו בעי"ט א"כ אתי ההיא ברייתא כרבה בפשוטו וה"ק דכל הדברים לא גזרינן י"ט אטו שבת חוץ משמן שריפה שאין שורפין ש"ש בי"ט ואם יראו שאף שבי"ט גופיה אסור כבשבת אפ"ה בעי"ט מותר א"כ יאמרו דה"ה בע"ש שרי:

דף כד.

בתו' ד"ה גזירה והא חזי להיסק דלא שייך למיגזר בה ביו"ט אטו שבת כמו בשמן. לא ידעתי מדוע לא שייך גם בחלה לגזור אטו שבת דיתירו לשרוף בע"ש במדורה לאחר שאחז האור ברובו דבכל הדברים לא חיישינן תו לשמא יחתה כמבואר בפ"ק אבל בחלה טמאה מתוך שמצוה לבערו גזירה שמא יחתה כמו בשמן שמא יטה:

בגמרא איבעיא להו מהו להזכיר חנוכה בברכת המזון. ויש לעיין מדוע לא מיבעי נמי אפורים דהיא ג"כ דרבנן. והמ"א הל' מגילה (סי' תרצ"ה) הביא בשם רש"ל דאם לא הזכיר בפורים ע"ה בברהמ"ז מחזירין אותו דלא סגי דלא אכיל ע"ש. והוא נגד תלמודין דאינו אלא רשות. ועי' במרדכי. ולע"ד יש לחלק בין חנוכה לפורים דהיתה מתקנות נביאים ודברי קבלה הוא. ואמרינן רה"ש (דף י"ט) דדברי קבלה כדברי תורה דמיא. וכן הוא שיטת הראב"ד בהל' מגילה (פ"ג) לענין הלל דהלל בחנוכה דרבנן ויש הלל דהוא עשה מדברי קבלה שהנביאים תיקנו לומר הלל על כל צרה שנגאלין ע"ש בכ"מ ומ"מ. ואפי' לשיטת רש"י תענית (דף כ"ח) דגם הלל דחנוכה היא מה"ת ע"ש. אינו אלא בהלל דהוא בכל תקנות נביאים וזה לא שייך לענין על הניסים. וכה"ג מחלק הט"א במגילה (דף ז') לענין מ"ש הבה"ג דאף דנשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. מ"מ אינן מוציאות האנשים. וכתב הט"א דאף דבחנוכה מוציאות האנשים משום שהיא דרבנן אבל במגילה כדברי תורה דמיא וסברא דנשים חייבות שהן היו בנס אינו אלא מדרבנן ואינה יכולה להוציא האנשים שחייבים מה"ת. וכן כתב שם עוד במגילה (דף ג') גבי חזקיה קרי בטבריא בי"ד וט"ו דמספקא ליה אם מוקפת חומה מימות יב"נ דהוא ספק דאורייתא נ"ל. וכן כתב הט"ז בהל' מגילה (סי' תרפ"א) דמגילה דוחה עבודה דאורייתא דד"ק כד"ת דמיא ע"ש. והר"ן שכתב במגילה (פ"א) דמגילה אינה דוחה עבודה דאורייתא שהיא דרבנן ע"ש. וכן כתב עוד גבי חזקיה דקרי בי"ד וט"ו דאינה אלא מדת חסידות דספק דרבנן לקולא ע"ש. אזיל לשיטתו בתענית (פ"א) שהשיב על הרז"ה שם דפורים כד"ת דמי' ע"ש ועי' בתשובת חוות יאיר (סי' ט') ולכאורה מסוגיא זו דבעי בחנוכה ולא בפורים יש להביא ראיה דפורים כד"ת דמיא. אולם עדיין יקשה בסמוך דבעי עוד מהו להזכיר חנוכה במוספין כיון דלית ליה מוסף לא מזכרינן דלא תליא אם דאורייתא או דרבנן מדוע לא מיבעי נמי אפורים שחל בשבת כמבואר בש"ע הל' מגילה (סי' תרפ"ח) לבני כרכין שחל ט"ו בשבת אומרין על הניסים וה"ל למיבעי במוספין:

בתוס' ד"ה מהו להזכיר. בתפילה פשיטא ליה אבל בבהמ"ז שבבית ליכא פרסומי ניסא. לא הבנתי מדוע לא פירשו דמספקא ליה מברייתא דלקמן דימים שאין בהם מוסף אין בהם הזכרה בבהמ"ז ואדרבה מטעמא דפרסומי ניסא מסתבר טפי להזכיר כדקאמר בסוגיא א"ד משום פ"נ מדכרינן. וכן כתבו בעצמן בסמוך ד"ה דתני. ואם באו לתת טעם באמת אתקנתא דרבנן מ"ש ברהמ"ז מתפילה. הלא הטעם דבבית ליכא פ"נ לא יספיק אתענית ומעמדות. וכי כעורה היא דשאני ברהמ"ז מתפילה הא דאמרינן ברכות (דף מ"ט) בר"ח לענין חזרה תפילה דחובה מהדרינן אבל ברהמ"ז אי בעי לא אכיל ע"ש ואפילו בשבת וי"ט דאמרינן התם דמהדרינן ליה דלא סגי דלא אכיל אינו אלא לענין חזרה דדבר שלכתחילה צריך להזכיר אף בחול אבל בחנוכה כיון דא"צ להזכיר בחול ה"ל כאין חנוכה בבהמ"ז דהא אי בעי לא אכיל וה"ל כחנוכה במוספין דמספקא ליה בסמוך וכנביא בר"ח דא"צ כמ"ש התוס' לקמן דא"צ להזכיר בשבת:

דף כד:

איכא בינייהו דרב ברונא וכו'. ק"ק לאביי דמספקא ליה לעיל (דף כ"א) דגם בכל השמנים הפסולין מותר ע"י שמן כ"ש. א"כ נשאר קושית הגמרא דלדידיה ליכא לשנויי דפליגי בדרב ברונא דא"כ למה נקיט חלב מבושל יותר מכל השמנים הפסולין. ואין לומר דאוקי למתניתין כת"ק דרשב"ג דאסר בשאר השמנים. א"כ מאי פריך לרבה מרשב"ג ומעשה רב כיון דסתם משנה וחכמים מסייעי ליה:

במשנה ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. ופסקו הפוסקים (סי' רס"ד) כר"י זולת ר' ירוחם פסק דלא כר"י. וצל"ע בסוגיא דלעיל דפסיק וקאמר גבי חנוכה דכל השמנים וכו' אין מדליקין בחנוכה וזה לא שייך בעטרן דדולק יפה. וכן בעיא דאביי מרבה מהו שיתן לתוכו שמן כ"ש וכו' לכאורה לא מהני בעטרן דמ"מ גם העטרן נותן ריחו:

בגמרא שאין שורפין קדשים ביו"ט מה"מ וכו'. ומכל הני דרשות ילפינן לקמן (דף קל"ג) לענין מכשירי מילה. ובפסחים (דף ס"ט) לענין מכשירי קרבן דאינן דוחין שבת ע"ש. ולכאורה יש לעי' לר"א דא"ל מכשירין דוחין שבת. וע"כ ל"ל כל הני דרשות וס"ל דאף שיכול לעשות מע"ש דוחין שבת ועוד משמע בירושלמי (פ"ו) דפסחים דאף באפשר לדחות עד מו"ש דוחין שבת דהוכיח שם ר"א לענין מכשירין והלא אימורי צבור דאפשר לעשות מוצאי שבת ודוחין ע"ש. וא"כ מנ"ל דאין שורפין קדשים ביו"ט ור"א בעצמו א"ל פסחים (דף מ"ו) גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט לא יקרא לה שם עד שתאפה דאין שורפין ביו"ט ע"ש. ועי' בקהלת יעקב ברכות (דף ט') אולם בירושלמי משמע דאיסור שריפת קדשים ביו"ט הוא לאו מצד איסור מלאכה אלא גזירת הכתוב הוא דאיתא בירושלמי דפרקין (הל' א') אין מציתין את האור במדורת קדשים בע"ש שתהא דולקת מאליה בשבת ופריך מההיא דמאחיזין האור במדורת בית המוקד. ומשני התם אמרה תורה לא תעשה מלאכה בשבת והיא נעשית מאליה ברם הכא אין שורפין קדשים ביו"ט ואף דלהמסקנא לא קאי הכי ע"ש. אולי ר"א ס"ל כהמ"ד דאין מציתין וכן משמע בברייתא דלקמן (דף כ"ו) כמש"ש:

בתוס' ד"ה לפי. דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה א"כ הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא שהתורה לא הקפידה ליהנות ממנה. לכאורה אינו מדוקדק לפמ"ש התוס' לקמן (דף כ"ה) ד"ה כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאת מדאורייתא מדאיקרי קודש. א"כ י"ל הא דאסור שאר הנאות של כילוי הוא לאו משום איסור הנאה רק משום ביטול מצות שריפה. וכן כתבו התוס' ביצה (דף כ"ז) וכן נלע"ד מסוגיא דלקמן גופא גבי הא דקאמר כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף התרומה. והקשה בחידושי הרשב"א דשפת יתר הוא דלא ה"ל רק להביא קראי דלקמן דמותר בהנאה והניח בצ"ע. ולע"ד י"ל דהא כתבו התוס' דאינו מותר רק הנאת שריפה ולכאורה היכא מרומז בקרא ובשלמא למאן דיליף מלא בערתי ממנו בטמא אבל אתה מבעיר תרומה. יש מקום לומר דלא רמז רק בהנאת שריפה אבל לאינך דרשות מלך שלך יהא ומלו ולא לאור היכן מרומז החילוק בין אור לשאר הנאות. וצ"ל דשאר הנאות אסור משום ביטול מצות שריפה. וא"כ שפיר הוכרח לומר שמצוה לשרוף וכו' כדי לחלק בין שריפה לשאר הנאות דהא דשאר הנאות אסור הוא לאו משום איסור הנאה רק משום מצות שריפה כנ"ל. [אולם מצינו דוגמא לזה דבדבר שמצותו בשריפה קיי"ל הנאת ביעורו משאר הנאות בפסחים (דף כ"א) דקאמר ס"ד אמינא הואיל דקאמר ר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה בהדי דשריף לה ליתהני מינה וע"ש בתוס' ד"ה בהדי והוא ממש כדקאמר הכא בתרומה מצוה לשרוף ואמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה] ובעיקר הדבר מה שהחליטו דשאר הנאות אסור תמיהני מהא דכתבו בעצמם בסמוך דזילוף מותר מסוגיא דפסחים (דף כ') ואף דטעון שריפה מה"ת צ"ל דהיינו דוקא לאפוקי שאר הנאות דאין הגוף נהנה ממנה ובתורת ביעור כגון להאכיל לכלב וכי"ב. אבל בזילוף שהגוף נהנה ה"ל במקום אכילה דתרומה טהורה. כמו דמקיים בסיכת שמן מצות אכילה אף בתרומה טהורה רק בשמן טמא אסור בסיכה דיליף לה מקרא בנדה (דף ל"ב) ואף דיין טהור אסור בזילוף היינו משום דעיקרו לאכילה אבל בטמא זילוף במקום אכילה עומד וכן כתבו בפסחים (דף כ') אהא דתנן תמורה (דף ל"ד) הראוי שריפה שריפה. דה"ה בראוי לזילוף ע"ש ולכאורה לפמ"ש דטעון שריפה כקודש. ובקדשים הא קיי"ל זבחים (דף צ"ב) דאף יין של נסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפ"ע ושורפין וצ"ל כיון דתרומה מותר בהנאת זילוף אינו טעון שריפה:

ובחידושי לתמורה (דף ל"ד) הקשיתי אהא דתנן את שדרכו לקבור יקבר ופרש"י משקין שאין דרכן לשרוף. מההיא דזבחים (דף צ"א) המתנדב יין מביאו ומזלפו ע"ג האישים וההיא דזבחים (דף צ"ב) נסכים שנטמאו וכו' ושורפן ואכמ"ל:

בא"ד וא"ת מאי איריא וכו' נגזור משום תרומה שלא לצורך. והקשה בגליון הש"ס הא גם בשלא לצורך הוי רק דרבנן דמדאורייתא שרי הואיל ומקלעי ליה אורחין מש"ה לא גזרינן בכך עכ"ל. ולע"ד י"ל דלא שייך הואיל אלא באפייה וכי"ב דלאחר האפייה חזי לאורחים ואופה בשבילן אבל בהדלקה שמבערן מהעולם לא שייך כלל שמזמן לאורחים ובלא"ה י"ל דלכאורה צריכין להבין מ"ש דגזרינן משום קדשים הא הדלקת נר לאורו מסתמא היא בלילה ובלא"ה הא אין שורפין קדשים בלילה ואיך שייך לגזור. ואין לומר דגזרינן שמא יעבור וידלוק בלילה. הא גזירה זו שייך אף בחול ואינו ענין ליו"ט. וצ"ל דגזרינן שמא ידלוק ביום לשם מצות שריפה וע"ז הקשו שפיר דנגזור משום תרומה דאף לאורחים לא חזי דשרגא בטיהרא מאי מהני ולא גרע משקיעת החמה שכתבו התוס' פסחים (דף מ"ו) דלא אמרינן הואיל ע"ש:

דף כה.

בגמרא. וה"ל יו"ט עשה ולא תעשה. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. וק"ל א"כ למה ליה קרא ביצה (דף כ') למעוטי לב"ש עולת ראיה ולב"ה נדרים ונדבות דאינן קריבין ביו"ט מדכתיב לכם ולא לגבוה כמש"ש התוס' ד"ה לכם ע"ש. ת"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט כמו בשריפת קדשים. ואע"ג דנדרים ונדבות אית בהו נמי ל"ת כדאמרינן רה"ש (דף ז') מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה ע"ש. הא משמע ב"מ (דף ל') דאף בכה"ג לא צריכנא קרא דפריך התם גבי והתעלמת דפעמים שאתה מתעלם למאי איצטריך קרא אי לכהן והוא בבית הקברות פשיטא דלא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה. ופרשו רש"י והרי"ף אע"ג דבמציאה איכא נמי ל"ת. עשה הוא דקדחי ולא ל"ת ע"ש. ואין לומר דה"א דהם בכלל חובות הקבוע להם זמן הואיל לאחר הרגל עובר בבל תאחר. דא"כ בשבת נמי ליצרך קרא. ואין לומר נמי דאיצטריך קרא לנדרי שלמים דאיכא אכילת אדם למ"ד שם ביצה (דף י"ט) דאפילו תודה אין מביאין ביו"ט. ז"א דהא שריפת תרומה נמי איכא הנאת אדם ואפ"ה אסור כדפרש"י דהיא בכלל שאר קדשים. ובפרט לפמ"ש ריש ביצה (דף כ"ז) דשאני שריפת קדשים דרחמנא אחשבה למלאכה דכתיב באש תשרף ע"ש. א"כ מכ"ש הקרבת קרבנות דרחמנא אחשבה למלאכה דכתיב בהו כמה מקראות:

והנלע"ד בזה דאיסור שריפת קדשים הוא ג"כ מלכם דהנה בחידושי הרמב"ן הקשה על מ"ש רש"י ואע"ג דהבערת נר ביו"ט מותר הואיל דשאר קדשים אסורין גם זו וכו' בשלמא אי הוה כתיב בפירוש דהבערת קדשים אסור ביו"ט ה"א דגזירת הכתוב הוא ג"כ בתרומה אבל השתא דלא ידעינן אלא ממלאכת יו"ט וכיון דהדלקת נר מותר ביו"ט א"כ אין כאן מלאכה כלל עכ"ד. ולע"ד י"ל דהוא ג"כ גזירת הכתוב מלכם דלכאורה נראה דלכם ולא לגבוה לא בא למעט אלא צורך גבוה לחוד דאינו בכלל אוכל נפש דבלא לכם הייתי אומר מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. ולשיטת רש"י ביצה (דף י"ב) לא בעינן מה"ת צורך כלל ולשיטת התוס' שם דמה"ת בעינן צורך קצת. הא כתבו פסחים (דף ה') דצורך מצוה נקרא צורך קצת ע"ש. להכי אתי לכם למעט אבל זה לא שמענו באוכל אדם דאיכא נמי מצוה לגבוה מגרע גרע. אולם בפסחים (דף מ"ז) משמע דאף בכה"ג אסור דפריך שם גבי שתי הלחם דאין אפייתן דוחה יו"ט למ"ד צרכי שבת נעשין ביו"ט השתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מיבעי ומשני שאני התם דכתיב לכם ולא לגבוה ע"ש. וצ"ל דס"ל דבאיכא ג"כ צורך גבוה גרע דגזרת הכתוב הוא מלכם ולא לגבוה וא"כ בתרומה טמאה נמי אסור מהאי טעמא. וכל השקו"ט הכא בסוגיא אינו אלא נהי דשריפת קדשים אינו בכלל אוכל נפש. מ"מ לישתרי מצד דעשה דוחה ל"ת כדפירש"י בריש הסוגיא וכיון דמסיק דאין עשה דוחה וכו' ממילא אסור ומיושב קושית הרמב"ן ושיטת התוס' נראה דעיקר איסורא בקדשים דלא נעשו לצורך אדם הוא לשיטתם ביצה (דף י"ב) במתוך שהותרה לצורך וכו' בעינן צורך קצת מה"ת. וכן הוכיח הרא"ש להדיא ביצה (פ"א) מסוגיא זו מדאסר שריפת קדשים דבעינן צורך קצת מה"ת:

ובחידושי לפסחים (דף ה') הקשיתי מסוגיא דהכא דתניא התם ר"ע אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור בעיו"ט דאי ביו"ט הא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה. אמר רבא ש"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו'. וכתבו התוס' אע"ג דבעינן צורך היום קצת הכא מה שמבער הוי צורך קצת. והנה הכ"מ הל' חמץ (פ"ג) כתב אהא דהמוציא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי. והקשו בהגהות יבערנו מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' ותירצו דהכא מיירי כשביטלו. ולדעת הרב המגיד שכתב דאפילו כשלא ביטל עסקינן י"ל שכשהותרה הבערה שלא לצורך ה"מ כשיש צורך היום קצת והכא ליכא הנאה לגוף ע"כ. ולכאורה לדעת הכ"מ דשריפת חמץ הוי שלא לצורך כלל א"כ הד"ק התוס' לדוכתין דלמא א"ל לר"ע מתוך ואסור לשורפו דבעינן צורך קצת. ונראה דהתוס' לשיטתם והכ"מ לשיטת המ"מ לשיטתו דהנה המ"מ בהל' יו"ט (פ"א) הכריע דדעת הרמב"ם כשיטת רש"י בפ"ק דביצה דצורך קצת הוא מדרבנן ע"ש [ובמק"א הבאתי ראיה להמ"מ דדעת הרמב"ם כרש"י דצורך קצת הוא דרבנן ודלא כהפר"ח בהל' יו"ט (סי' תצ"ה) שהשיג על המ"מ בזה ע"ש מההיא דביצה (דף ל"ד) גבי דרסה וטרפה בכותל דבעי בדיקה ובעי מהו לשוחטה ביו"ט מי מחזקינן ריעותא או לא. וכתב הר"ן כיון דלא איפשוט ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ע"ש. אבל הרמב"ם הל' יו"ט (פ"ב) פסק להקל. ועי' ביש"ש ביצה (דף ל"ד). ולע"ד דהרמב"ם לשיטתו דצורך קצת הוא דרבנן. אבל מה"ת לא בעינן צורך כלל וא"כ אפילו אם תמצא טריפה לא עבר רק אדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. וראיתי בצל"ח שכתב בד"א קצת] ולפ"ז י"ל דהתוס' לא הקשו כן אלא לשיטתם ביצה (דף י"ב) דבעינן צורך קצת מה"ת. וא"כ קשה דלמא א"ל לר"ע מתוך והא דאסור לשורפו מה"ת משום דבעינן צורך קצת ומש"ה הוכרחו לתרץ דשריפת חמץ הוי צורך קצת וא"כ הדק"ל במוציא חמץ ביו"ט לדידן דא"ל מתוך אמאי אסור לשורפו. ומש"ה הוכרחו לתרץ בכתובות (דף ז') דאסור לטלטלו משום מוקצה. והמ"מ לשיטתו בהל' יו"ט (פ"א) דצורך קצת הוא דרבנן. וא"כ י"ל דלעולם שריפת חמץ הוי שלא לצורך לגמרי דהא לשיטתו קושית התוס' מעיקרא ליתא. דהא רבא דייק אר"ע דקאי אקרא והא מה"ת לא בעינן צורך היום לגמרי ומוכח שפיר דלית ליה מתוך. אבל לדידן דא"ל מתוך י"ל דמ"מ אסור לשרוף מדרבנן דבעינן צורך קצת ושריפת חמץ הוי שלא לצורך לגמרי. אולם עדיין קשה לשיטת התוס' מ"ש שריפת חמץ דמקרי צורך קצת משריפת קדשים ביו"ט בסוגיא דשבת (דף כ"ד) דאסור. והוכיח מזה הרא"ש ביצה (פ"א) דבעינן צורך קצת מה"ת ע"ש. אלמא דשריפת קדשים נקרא שלא לצורך לגמרי. ועי' בביאורי הגר"א הל' פסח (סי' תמ"ו) עכ"ל שם בחידושי ועוד הארכתי שם בעז"ה. ולפמ"ש דהכא גזירת הכתוב הוא מלכם א"ש. ועי' בק"נ ביצה (פ"א):

שם אי הכי תרומה נמי נימא ק"ו הוא וכו' ומה ראית תימא מה ענין תרומה לקודש ואמאי לא משני כפשוטו הא תרומה אף בטהרה ניתנה לכל הנאות לאכילה ולסיכה כדתנן שביעית (פ"ח) זולת הנאת בעורו ולאו משום איסור הנאה אלא משום איסור ביעור דאסור לשרוף תרומה. וכן בנטמאה אף שאסור באכילה מ"מ מותרת בשאר הנאות כדקיי"ל פסחים (דף כ') שתעשה זילוף וא"כ בעומדת לשריפה לא גרע הנאת ביעור משאר הנאות. אבל בקדשים הא לא מצינו גם בטהורים היתה הנאה אחרת לבד מאכילה ואפילו שמן הבאה בפני עצמה כגון שמן של מצורע והמתנדב שמן דקיי"ל זבחים (דף צ') דמקריב קומצה והשאר נאכל לכהנים ע"ש. בודאי לא היו סכין אותה [וע' ברמב"ם הל' מחוסרי כפרה (פ"ד) דמקום אכילתה הוא בעזרה וצ"ל דנאכלת עם פת של מנחות או של חולין שהיו נאכלין עם הקרבנות כדקיי"ל מנחות (דף כ"א) בזמן שהיא מעוטה יאכלו עמה חולין ע"ש דבלא"ה הא קיי"ל ברכות (דף ל"ה) דהשותה שמן של תרומה אזוקי מזיק ליה] תדע דבמסכת מע"ש (פ"ב) בפלוגתא דר"ש ורבנן בסכין שמן של מע"ש בירושלים א"ל לר"ש אם הקל בתרומה לא נקל במעשר ע"ש. ואי ס"ד דגם שמן של קדשים מותר לסוך טפי ה"ל לפרוך אם הקל בשמן של קדשים אלא ודאי דבקדשים לא ניתר אלא אכילה בלבד. וא"כ ודאי מסתבר יותר לאסור אף בטמאים הנאת ביעורה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהיתר סיכה בתרומה לא ידעינן אלא מהיתר הנאת ביעור דהכא דהנה הרמב"ם בהל' תרומות (פי"א) כתב דתרומה ניתנה לסיכה שהסיכה כשתיה דכתיב וכשמן בעצמותיו. ולכאורה י"ל לפמ"ש התוס' נדה (דף ל"ב) גבי ולא יחללו לרבות את הסך. דאינה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא דמה"ת סיכה אינה כשתיה ע"ש. וזה לא שייך אלא באיסור סיכה לזר. אבל לא בהיתר סיכה לכהן ומנלן למישרי. לזאת אני אומר דהיתר סיכה ידעינן מהנאת ביעור מדבקדשים אסור ובתרומה מותר ש"מ דניתנה לכל הנאות [ובחיבורי שם ישראל חלק ב' יגזור ד' בחיים להוציאו לאור ישבתי בזה שיטת הר"ש בשביעית (פ"ח) שכתב דמעשר שני טהור מותר להדליק מדאסר הכתוב בטמא דכתיב לא בערתי בטמא מכלל דבטהור מותר. והקשה שם בתוס' רע"ק הא במע"ש ואכלת כתיב וסיכה ילפינן דמותר דסיכה כשתיה אבל הבערה לאו בכלל אכילה הוא. ומהא דכתיב לא בערתי בטמא אין לדייק דבטהור מותר די"ל דאיצטריך דלא נימא דבטמא כיון דלא אפשר באכילה מותר בהבערה והניח בצ"ע. וכתבתי שם דהר"ש קאי כדרכו בכ"מ כשיטת התוס' ביבמות (דף ע"ד) דגרסינן מנין למע"ש שנטמא שסכין אותו דכתיב ולא נתתי ממנו למת הא לחי מותר ופרש"י דס"ד דאסור דסיכה בכלל אכילה ונמצא אוכלו בטמא. והתוס' פירשו דס"ד דאסור משום שמבערו בטומאה ע"ש. ונראה דרש"י לשיטתו שם ביבמות (דף ע"ג) ד"ה ואלו דהיתר סיכה דמע"ש מואכלת ע"ש. והתוס' לשיטתם בנדה (דף ל"ב) (וביומא דף ע"ז) דסיכה כשתיה הוא מדרבנן. וכן כתב שם בספר ערוך לנר וע"כ לא ידעינן היתר סיכה אלא מלא בערתי בטמא הא טהור מותר וא"כ ממילא נשמע מזה דמע"ש מותר בהדלקה כהר"ש] עוד ק"ל בסוגיא דיליף איסור הנאת ביעור בקודש בק"ו ממע"ש. הא מע"ש שנטמא אינו עומד כלל לשריפה כדאמרינן פסחים (דף ל"ו) מנין למע"ש שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים וכו'. אבל הכא בקדשים ע"כ מיירי אחר שנתקדשו בכלי דשוב א"ל פדיון כדקיי"ל מנחות (דף ק') המנחות שנטמאו משקדשו בכלי אין להם פדיון ודוחק לומר דפריך מלוקח לר"י דא"ל פסחים (דף ל"ח) הלוקח בכסף מע"ש שנטמא יקבר ע"ש. ואולי י"ל דפריך משעת ביעורו כמ"ש הרמב"ם בהל' מע"ש (פי"א) נשאר אצלו מע"ש משליך לים או שורפו ועי' בתפארת ישראל שביעית (פ"ח) ואסור ליהנות בשעת ביעורו:

שם קודש לא ממעטינא שכן פנ"ק עכ"ס. לכאורה דהוי מצי למיחשב ההיא דפסחים (דף מ"ה) בחטאת היתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא גמר ע"ש ומסתמא ה"ה תרומה לא גמרינן. ועוד שיטת רש"י בחולין (דף צ"ט) דבקדשים טעם כעיקר אפילו במשהו ולא בחולין ע"ש ובתרומה הא קיי"ל בנדה (דף מ"ז) דדימוע דרבנן דמה"ת בטל ברובא ע"ש אולם שיטת הרא"ש שם אינו כן. אולם י"ל דז"א רק לפי האמת דקדשים חמירי אבל לפי הה"א דתרומה חמירא הוי ילפינן תרומה מקדשים גם לענין היתר מצטרף לאיסור כמ"ש התוס' יבמות (דף ע"ג) לענין מחוסר כיפורים ע"ש:

דף כה:

מתוך שריחו רע גזירה שמא יניחנו ויצא. משמע לכאורה דאם בא לשאול אין מתירין לו לצאת אף שנהנה יותר בלא הנר'. וצ"ע בטור וב"י (סי' רע"ג) בשם גאון שהנרות לעונג ניתנו ולא לצער ואם נהנה בחצר יותר מפני הזבובים מותר לצאת וע"ש במג"א ומ"ש בסמוך (ד' כ"ו):

שם ע"ש מביאים לו עריבה וכו' ומתעטף ויושב בסדינין המצויצין. לע"ד יש ליתן טעם לסמיכת סדינין המצויצין לע"ש. הוא להורות הלכה לתלמידיו דאפילו בשבת בלילה מותר לצאת. דידוע מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בדין כלאים בציצית בלילה דלהרמב"ם הל' ציצית (פ"ג) דאפילו כסות המיוחד ליום עם ציצית של כלאים אסור בלילה דאינו זמן ציצית והרא"ש בהל' ציצית מתיר בשם ר"ת ע"ש. נראה לכאורה דלהרמב"ם אם יוצא בו בשבת בלילה דחייב חטאת כמו בטלית שאינה מצויצת כהלכתה במנחות (דף ל"ז) דחייב ואף שכתב הרמב"ם הל' ציצית (פ"ג) מותר ללבוש ציצית בשבת ביום ובלילה. הא פירש הכ"מ שאינה של כלאים ע"ש. כדאמרינן לקמן (דף ס"א) דאפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין אינו חייב דדרך מלבוש עבידא. אבל בכלאים כיון דאסור לצאת בלילה י"ל דאתי איסור כלאים ומשווי עליה כמשא כדפירש"י עירובין (דף צ"ה) בתפילין דאיסור בל תוסיף משווי כמשא ע"ש. וא"כ ה"ל לגזור בע"ש עם חשיכה שמא ישכח ויצא משתחשך דגבי תפילין אמרינן לעיל (דף י"ב) דמידכר דכיר דחייב למשמש משא"כ בציצית קמ"ל דמותר ועי' מ"ש (דף י"ב וס"א):

ובענין

זה יש לי קושיא עצומה בתוס' מנחות (דף מ"א) שכתבו דכלאים בציצית מותר לגמרי אפילו שלא בזמן מצותן והא דאמרינן לקמן (דף מ"ג) גבי כהנים נהי דבעידן עבודה אשתראי שלא בעידן עבודה לא לא דמי דהא כתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לומר שבמקום גדילים לא תעשה שעטנז משמע דכל לבישה שרי רחמנא עכ"ל. וק"ל א"כ מאי פריך ביבמות (דף ד') לתנא דבי רבי ישמעאל דסתם בגד הוא צמר ופשתים למה לן קרא לא תלבש שעטנז גדילים תעשה למישרי כלאים בציצית הא תכלת עמרא היא וקא עביד לטלית פשתים ע"ש הא מציווי הכתוב לעשות תכלת בפשתים לא הוה ידעינן אלא בשעת מצותן כמו בבגדי כהונה אבל מסמוכין מותר לגמרי ועי' ש"א (סי' ל') והרבה יש לי לרצות בענין זה בסוגיא דלקמן בצו"פ רק הואיל שדשו בה רבים קצרתי:

דף כו.

בתוס' ד"ה ולימא מר. תימא דהל"ל אפי' בחול נמי ליתסר. לכאורה טפי ה"ל לאקשויי אברייתא דקתני כיוצא בו אין מדליקין בנפט לבן בחול. אמאי לא קתני גם צרי ובפרט לשון כי"ב משמע דתו ליכא. ויותר מזה משמע ברמב"ם (פ"ה) שכתב אין מדליקין בצרי מפני שריחו נודף וכו' ועוד שהוא עף ולא בנפט לבן אפי' בחול שהוא עף. משמע להדיא בצרי מותר בחול ויש אתי מקום לומר דבצרי מותר בחול ע"פ מ"ש בחידושי הר"ן בנפט לבן דאין צ"ל בשבת מפני שריחו רע וחיישינן שמא יניחנו ויצא כמו בעטרן. אבל התו' כתבו לעיל דנפט אין ריחו כעטרן ולע"ד להמתיק הדבר לפמ"ש המ"א (סי' רע"ג) גבי דאם מצטער בבית מותר לצאת מהנר דהיינו דוקא אם מצטער הרבה ולפ"ז י"ל הא דחיישינן שיניחנו ויצא אין הכוונה שיעבור ויצא אפילו במקום שאסור לצאת אלא בנפט דאינו מצטער הרבה לא חיישינן שיניחנו ויצא דאסור לצאת ובעטרן דמצטער הרבה מותר והנה לדעתי דצרי ונפט שהוא עף אין סבר שלא תועיל להו שמירה כלל דלא עדיף הדלקתן בנר מאש ממש שדרכו לילך ולהזיק ואמרינן ב"ק (דף נ"ה) דהתורה מיעטה בשמירתן. אלא חיישינן שמא כשיצא לחוץ יארע אונס בזה ויזיק ולפ"ז בנפט לבן חיישינן בחול מתוך שריחו רע שמא יצא לחוץ ויעזוב שמירתן (אבל בשבת שאסור לצאת לא יצא כנ"ל) אבל בצרי דלא שייך בו חששא דשמא יצא מותר בחול דמסתמא ישמרנו כראוי אבל בשבת דמה יכול לעשו' בשמירתן כיון דאסור בכיבוי חיישינן לחששא דעף ודוחק:

בתוס' ד"ה חדא התניא בסמוך הצרי אינו אלא שרף וכו'. ותמיהני א"כ במאי פליגי רשב"א ורבי ישמעאל וכן בתוספתא (פ"ב) לא קתני כלל הא דצרי הוא שרף הנוטף אלא רשב"א אומר אין מדליקין בצרי רי"א כל היוצא מן העץ אין מדליקין ופליג על רשב"א:

בגמרא אין מדליקין בטבל טמא בחול ואצ"ל בשבת. לא ידעתי לפרשו במאי חמור בשבת מבחול הא טעמא דאין שורפין קדשים בשבת לא שייך במדליק בע"ש. וגם מתוך שמצוה לבערו ושמא יטה לא שייך בטבל טמא דאדרבה מצוה להפרישו וליתנו לכהן. ולשיטת הירושלמי שכתבתי לעיל (ד' כ"ד) דגזירת הכתוב הוא דאף מבעוד יום אסור לשרוף את הקדשים שיהיו דולקין מאליהן בשבת י"ל קצת:

שם ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ול"כ אלא נפט. משמע דלת"ק אין מדליקין בנפט. וק"ל לשיטת רש"י פ"ק (דף י"ב) דבנפט שריחו רע לא חיישינן שמא יטה ע"ש א"כ מ"ט דת"ק [ועי' עיטור ביכורים על התוספתא (פ"ב)] ולפמ"ש בחידושי הר"ן גבי נפט לבן משום דריחו רע חיישינן שמא יניחנו ויצא כבעטרן א"ש וכן לפמ"ש הרמב"ם בנפט שעף שהוא עץ ושמא יברח ויצא. וכן לפמ"ש בחי' לעיל (דף כ"א) גבי חלב שאינו מהותך דחיישינן שמא יכבה וליכא שלום בית ע"ש א"ש. אולם צ"ע דמשמע מלשון שאין להם אלא וכו'. דלת"ק אף באין לו שמן אחר לא ידליק כלל ואיזו סברא היא דנימא לו שישב עכשיו בודאי בחושך משום גזירה ספק שמא יניחנו ויצא או שיכבה וישב בחושך [ויש להמתיק בזה הא דבנפט פירש יותר שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט ובשומשמין ואגוזים וצנונות לא פירש כ"כ ואולי אנשי מדי ובבל יש להם גם נפט רק דשמן אגוזים ואינך חשובין יותר מנפט דאית בו ריח רע ועוד שהוא עף ופירש הרמב"ם בפירושו וחיישינן שיברח ויצא וזהו דקאמר שאין להם תחבולה להשיג שמן אחר חוץ מנפט האם מוטב שלא להדליק כלל משום גזירה דשמא יכבה] ובחידושי לביצה (דף ט"ו) חקרתי דמצינו הרבה כזה גבי עירובי תבשילין דמפרש שם רבא משום כבוד שבת שיברור מנה יפה לשבת. והקשה הפ"י א"כ מ"ט בדיעבד אם לא הניח ע"ת לא יבשל כלל לשבת וכתבתי שם דמצינו עוד כי"ב בשמעתא קמייתא דברכות כתבו התהר"י דאם לא קרא עד חצות שוב לא יקרא כלל משום סייג ע"ש. ועי' בש"א (סי' ד') וכה"ג בתענית (דף ט"ו) דאנשי משמר אסורין לספר ולכבס שלא יכנסו כשהן מנוולין ע"ש ואם לא ספרו וכבסו קודם הן מנוולין כל השבוע משום תיקון שארי משמרות. וכן במועד קטן ודף ט"ו) לענין גילוח ברגל ושם הארכתי בזה. אולם כ"ז אינו ענין להך דהכא דהתם הוא בפשיעה ובמקרה אבל הכא שאין להם כלל אין סברא שיאסרו להם כנ"ל ואולי י"ל דהכא איכא חששא מצד איסור אחר שיעבור בקום ועשה דאם יכבה או יניחנו ויצא יהיה ברכה לבטלה כמבואר (בסי' רס"ג) וכה"ג כתבתי בחיבורי שם ישראל בשמעתא קמייתא בברכות ע"ש. אולם זה נסתר מסוגיא דלעיל גבי עטרן דפריך ויצא עד דמסיק הדלקת נר חובה אבל לע"ד האמת יורה דרכו דלא מצינו דלא חיישינן בנפט להטייה רק בבדיקת כוסות וקערות ונראה שיחוס על הכוס והקערה שלא יטנפו אבל בעלמא דין נפט שוה לכל השמנים:

בתוס' ד"ה רבי ישמעאל והכא משמע כל היוצא מן העץ אינו נמשך אחר הפתילה. וכן הקשו לעי' בצרי. לא ידעתי מהיכן פשיטא ליה כ"כ להקשות הא לא קתני רק דכל היוצא מהעץ אין מדליקין ואיכא למימר הא כדאיתא והא כדאיתא דש"ד משום שאינו נמשך ובעטרן וצרי משום ריחן:

בגמרא כל היוצא מן העץ אין בו משום ג' על ג' ומסככין בו. לכאורה הוי מצי למיחשב ההיא דנדה (דף ס"ו) דכל שאינו מקבל טומאה אינו מטמא משום כתמים ואמרינן שם דמטהר ר"נ גם במטלית שאין בו ג' וע"ש (דף נ"ח) בתוס' ד"ה כרבי נחמיה וי"ל:

בתוס' ד"ה אין בו והכא מיירי כשיש בדעתו לארוג יותר וכו'. וק"ל הא מ"מ באריג עם החוטין שעדיין לא נארג ודעתו לאורגן איכא ג' וא"כ מטמאין בנגעים דשתי וערב טמא בהן ואין מסככין כמבואר לקמן בסוף הסוגיא:

ובאמת ק"ל מדוע לא פירשו כפשוטו הא דפחות מג' מסככין משכחת בשתי וערב שאינו אריג כלל אפילו כ"ש דבג' אין מסככין ובפחות מג' מסככין ובזה היה מרוח מה שדחקו בסמוך דפשיטא ליה לאביי דבטווי נמי איירי מדלא קאמר חוץ מבגד פשתן ולפי הנ"ל א"ש כפשוטו דפשיטא לאביי דמיירי גם בשו"ע מדמסככין בפחות מג' וע"כ באינו אריג כ"ש וי"ל [ולכאורה דרש"י הלך בד"ז שכתב בד"ה חוץ מפשתן הלכך אין מסככין באונין. אולם ממ"ש לקמן בסוף הסוגיא ד"ה הא דאמרן מדלא קאמר חוץ מבגד פשתן לא משמע הכי] והנה ראיתי בפ"י שתירץ קושית התוס' לפמ"ש התוס' לקמן (דף ס"ג) דהתם מיירי בראוי לקבל. וא"כ מתורת כלי קיבול הוא וסגי בכ"ש והכא בתורת בגד ע"ש שהאריך בזה:

ולא נראה לע"ד דפשוט דגם הכא מיירי בראוי לקבל דבלא"ה אפילו מאה אמה טהור ואפילו בראוי לקפל ולקבל לא שייך תורת כלי קיבול רק בנעשה עבור כלי קיבול אבל בנעשה לשם בגד לא מהני מה שראוי לקבל ותורת בגד עליו דבעי שיעור וגם שיהא ראוי לקפל ולקבל כמ"ש לקמן (דף ס"ג) ע"ש:

דף כו:

בגמרא נאמרו בגדים סתם ופרט הכתוב באחד מהן (בנגעים) צמר ופשתים וכו'. ונלע"ד הא דפרט בפירוש דוקא בנגעים ומיניה ילפינן בכל המקומות הוא משום דילפינן מיניה בתורת כהנים הביא הר"ש (פי"א) דנגעים דבגדים הצבועין אינן מטמאין בנגעים דמה פשתים לבן אף צמר לבן ע"ש משא"כ בשאר טומאות דמרבה בתורת כהנים (פ' שמיני) מקרא כמ"ש לקמן (דף כ"ז) ע"ש:

שם תרי מיעוטי כתיבי חד למעוטי משלש על שלש. וחד למעוטי משלשה על שלשה. וק"ל לרבא דאמר לרשב"א דמרבה בשרצים מאו בגד לשאר בגדים לשלשה על שלשה א"כ למה ליה קרא למעט בנגעים שאר בגדים שלשה ע"ש הא בלא זה ידעינן מדאיצטריך בשרצים לרבות שאר בגדים לשלשה מכלל דבנגעים טהור דאל"כ למה ליה ריבויא בשרצים הא כל עיקר מיעוט בשרצים לא ידעינן אלא מנגעים וכיון דבנגעים גופא טמא מה"ת למעט בשרצים. וי"ל דבהכרח הוי מוקמינן ריבויא דאו בגד בשרצים לשלש על שלש ולא הוי בא למעוטי הקושיא דרבי ישמעאל דלא נדרש ליה כלל או הוי מוקמינן ליה לציצית כדלקמן:

בתוס' ד"ה אתי בק"ו דמה לי שלשה ומה לי ד' או ה' אמה וק"ל הא מסתמא דין שלשה בבגד שוה לדין ד' דשק ובשק הא מצינו בהדיא לר"מ בכלים (פ' כ"ז) דאמר השק שיריו ארבעה ותחילתו משיגמר הא אם דעתו לארוג עוד אפי' מאה אמה טהור ע"ש וא"כ צריך לאשמעינן בבגד בשלשה אפי' בתחילתו טמא:

בתוס' ד"ה ואימא לרבות פי' שנרבה שלשה בשאר בגדים דהא ליכא מיעוטא. ופירש המהרש"א דנרבה תרתי שלש בצו"פ ושלשה בשאר בגדים דכל מה דאיכא לרבות מוהבגד מרבינן. וק"ל לפ"ז בסמוך גבי שרצים דקאמר ואביי הא או בגד מה עביד ליה ומשני לרבות שלש ע"ש בצו"פ בשרצים. אימא נמי דמרבה תרתי שלש בצו"פ ושלשה בשאר בגדים כמו בנגעים אי הוי כתיב חד מיעוטא וכן לרבא ל"ל למימר דגלי רחמנא בנגעים וה"ה בשרצים אימא נמי דמרבה תרתי כנ"ל. וי"ל דמסתבר דלא נילף תרתי בשרצים אלא שלש בצו"פ דומיא דנגעים דשאר בגדים טהורין לגמרי אם לא דלא איצטריך לשלש בצו"פ בשרצים דילפינן מנגעים וע"כ אתי לרבות לשלשה בשאר בגדים:

דף כז.

בגמרא מה לשרצים שכן מטמא בכעדשה. אין להקשות א"כ השתא דכתיב תרוייהו במת מנין דא"א למילף מבינייהו דאיכא למיפרך שכן מטמאין בפחות מכזית כדפריך לקמן (דף כ"ח) גבי עור בהמה טמאה די"ל דיליף בק"ו מנוצה של עזים כדמשני לקמן בעור בהמה טמאה. ועוד י"ל דיליף בג"ש בגד ועור משרצים כדלקמן (דף ס"ד) ועי' לקמן (דף כ"ח) בתוס' ד"ה מה לשרצים:

תוס' ד"ה שכן. וי"ל דכלים יוכיחו שמטמא בשרצים ולא בנגעים. וק"ל דא"כ למה ליה להגמרא למימר דנגעים משרצים לא אתיא שכן מטמא בכעדשה ה"ל למימר שכן כלים טמאין בהן משא"כ בנגעים דהוא ענין אחד בטומאת ג' על ג' בצמר ופשתים דבעי למילף דברים הנטמאין אבל מה שנטמאו בכעדשה הוא ע"א בשיעור הטומאה המטמא:

בא"ד דג' נמי נעשה אהל כיון דלית ביה טפח. משמע דגם הן עצמן טהורין ואע"ג דעל עצמו א"צ טפח צ"ל דהיינו דוקא בתלושין אבל במחוברין צריך טפח ולא ידעתי מנ"ל ועי' מ"ש לקמן ע"ב בתוס' ד"ה אין:

בגמרא ולאו קל וחומר הוא ומה לבישה וכו' העלאה לא כ"ש. וק"ל לפמ"ש בי"ד (סי' ש"א) דבלבישה אסור אפי' באינו מתכוין ובהעלאה אינו אסור רק במתכוין ע"ש א"כ שפיר איצטריך לאשמעינן דס"ד דבהעלאה שהוא במתכוין כל תרי מיני אסור קמ"ל ומה שיש לדבר עוד מזה מסוגיא דיבמות (דף ד') הלא הוא כתוב בחיבורי שם ישראל פ"ט דכלאים ע"ש:

דף כז:

לאתויי ציצית דאינו חייב רק בצמר ופשתים כמו בנגעים. וק"ל מדוע לא נילף ג"כ מנגעים לע"ז דתנן נגעים (פי"א) הבגדים הצבועין אינן מטמאין בנגעים דכתיב צמר ופשתים מה פשתים לבן ובפרט לשיטת רש"י במנחות (דף מ"א) דשני חוטי לבן צריכין ממראה הטלית וכן הוא שיטת הרמב"ם והראב"ד הל' ציצית (פ"ב) א"כ ודאי מסתבר שהכתוב מקפיד על מראה הטלית והנה הב"י הל' ציצית (ס"ט) הביא בשם העיטור דציצית של לבן קודמין לכל הצבעונים שיהיה הציצית ממין הכנף סתם טליתות של צמר היו לבנים ובמ"א הוכחתי כשיטה זו מהא דתניא במנחות (דף מ"ג) וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה דתנן מאימתי קורין שמע משיכיר בין תכלת ללבן משמע דבעינן דוקא לבן] וכע"ז כתבו התוס' במנחות (דף ל"ח) לענין קדימה דקרא ברוב טליתות איירי שהן לבנות וכיון דכתיב הכנף מין כנף הוי כאלו כתב בהדיא תן שני חוטין לבן תחילה ע"כ ולכאורה אין לזה שום רמז בקרא ולפמ"ש יש לזה יסוד גדול דסתם בגד הוא לבן כמו בנגעים אבל ז"א דא"כ היה לעיכובא דבעינן דוקא לבן והוא מבואר הביטול:

והנה לכאורה י"ל דתנא דבר"י מרבה בגד צבוע מדרשה דהכנף כמו לרבא שאר בגדים דלכאורה קשה לרבא דלית ליה כללא דבר"י מהא דתניא בזבחים (דף צ"ג) גבי דם חטאת בגד שק ושאר בגדים מנין משמע דסתם בגד הוא צו"פ וראיתי בספר ארה"ח (סי"ט) שהוכיח מזה דהלכה כתנא דבר"י ולא כרבא ולפמ"ש י"ל דגם רבא ס"ל כללא דבר"י רק בציצית מרבה מהכנף כמו דמרבה לעיל בשרצים מאו בגד כמ"ש הגאון בעצמו תשו' הרשב"א ח"ג (סי' ר"פ) דמה שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית תליא בפלוגתא דרבא ור"נ דלרבא שדרש מין כנף על מה שבגדי שאר מינים חייבין בציצית ממילא אין לו הוכחה דליבעי מין צבע אבל לר"נ דס"ל דשאר מינים פטורין לדידיה מיותר מין כנף לדרוש דבעי מין צבע הטלית עכ"ד ולפ"ז כמו דלרבא מפקא מהכנף מהיקישא דנגעים לענין שאר מינים דחייבין בציצית כן לרבי ישמעאל גופא מפקא מדרשא דהכנף מהיקישא דנגעים לענין צבע דגם בגד צבוע חייב. אולם לשיטת התוס' מנחות (דף ל"ט) דרבא לא דריש מיתורא מידי אלא משום בגדיהם כל בגדים משמע הדק"ל ועי' במשכנות יעקב (סי' ח'):

ועוד קשה לרב פפא דאמר לאתויי כלאים קשה ג"כ מדוע לא נילף גם לענין צבוע. ובירושלמי (פ"ט) דכלאים פריך בכלאים דכתיב צו"פ בין צבועים בין לבנים. ותנינן ואין מטמא בנגעים אלא צו"פ ובלבד לבנים ומשני שניא הוא ששנה עליו הכתוב צמר צמר שני פעמים וז"א מספיק רק אקושיתו בצו"פ דכתיב בכלאים גופא אבל עדיין יקשה דנילף מנגעים. וכן בכל הטומאות מרבה מקראי בתורת כהנים שמיני (פ"ה) לענין נבלה ושם בת"כ (פ"ו) לענין שרצים ע"ש ומה נשתנה לענין ציצית וכלאים דלא צריכי קרא:

ואשר אני אחזה בזה כי הקשה דר"י לענין כלאים וציצית אינו ענין בנין אב מהי"ג מדות דע"ז לא שייך רק בדבר שיש להם השתוות כגון לילף טומאה זו מזו וכי"ב אבל האיך נלמד דין כלאים וציצית מטומאה אלא גילוי מילתא בעלמא לענין קריאת שם בגד בלה"ק דאינו נופל רק אצו"פ כמו דשם שק לא נקרא רק אנוצה של עזים וכן משמע לשון הברייתא דזבחים (דף צ"ג) אין לי אלא בגד שאר בגדים מנין ולא קתני אין לי אלא בגד צו"פ משמע דשם בגד נקרא רק צו"פ. וזה לא שייך רק אעצם הדבר אבל לא לענין תואר וצבע דמה שאינו לבן לא נקרא בגד דהא אפי' בנגעים גופא ריבוי בעלמא הוא כמבואר בירושלמי (פ"ט) דכלאים הנ"ל מדכתיב צמר צמר שני פעמים. והא דאיצטריך בתו"כ (פ' שמיני) לרבות בגד צבוע לשרצים הוא רק לענין טומאה דשייך למילף מנגעים בבנין אב מי"ג מדות וזה לא שייך בכלאים וציצית כנ"ל:

שם צמר ופשתים פטורין בין במינן וכו'. עי' מ"ש בחיבורי שם ישראל (פ"ט) דכלאים:

שם מאי שנא לענין טומאה וכו' ה"נ נימא לרבות שאר בגדים מאשר תכסה. ק"ק דלמא באמת מרבה ר' ישמעאל שאר בגדים מאשר תכסה וכמו דקאמר לענין טומאה דהגז"ש דבגד ממעט שאר בגדים בחד צד דהיינו משלש ואו בגד מרבה בחד צד דהיינו לשלשה כן נאמר לענין ציצית דבבגד צו"פ בעינן דוקא ציצית מצו"פ וגם כלאים הותר בהן אבל בשאר בגדים מרבינן מאשר תכסה דחייבין וממעטינן מג"ש דבגד דסגי במינן ולא הותר בהן כלאים:

בתוס' ד"ה ואין מטמא טומאת אוהלים וכו'. וי"ל דמיירי בסדינין של משי וקבועין. וק"ל הא תנן נמי התם אהלות (פ"ח) סיקרוטיא וקטבלא שהן עשוים אוהלים חוצצין ע"ש. והן כלי עור כדמשמע כלים (פ' ט"ז) ע"ש. ובעור הא קיי"ל בסוגיא דמטמא טומאת אוהלים. ואפ"ה חוצצין. ואין לדחוק דמיירי שעשוין מעור בהמה טמאה. דמ"מ תיקשי לר"א דבעי אם עור בהמה טמאה מטמא מדוע לא פשיט ממתניתין דלא מטמא דאם היה מטמא איך חוצץ. ומצאתי להמ"ל הל' טומאת מת (דף ה') שעמד בזה והניח בצ"ע. ונלע"ד ליישב שיטת התוס' דלא נשוינהו כטועה בד"מ ח"ו דהא שיעור חציצת אוהל הוא טפח. ושיעור הראוי לקבל טומאה קיי"ל לקמן (דף ע"ו) בבגד ג' אצבעות למת ועור ה' טפחים ע"ש. וא"כ מעור לא ק"מ די"ל דמיירי שהן פחותין מה' טפחים דאין בהן שיעור דאפי' כלי צריכה שיעור אם אינו כלי קיבול כדמשמע ברמב"ם הל' כלים (פ"ב) וטהור אפי' בנגיעת מת בתלושין ולא עדיף אוהל מנגיעה ממש. ולא הקשו אלא מסדינין דהא ע"כ אית בהו אוהל טפח שהוא יותר מג' אצבעות:

והר"ש והגר"א באהלות (פ"ח) פירשו דאוהל שאני דאע"ג דמקבל טומאה מציל ע"ש משמע אפי' בתלושין וכן משמע באהלות (פ"ז) גבי אוהל שהוא נטוי בעליה מקצתו מרודד על הארובה ר"י אומר מציל ר"ש אומר אינו מציל עד שהוא נטוי כאוהל. ופירש שם הגר"א פלוגתייהו בדבר המקבל טומאה ואינו נטוי כאוהל ע"ש. וכן כתב הר"ש בפירושו לאהלות (פ"ו) דאוהל של פשתן ועור אף שהוא טמא חוצץ ע"ש:

ובחידושי לסדר טהרות כתבתי דרך חדש דעיקר הכלל דהמקבל טומאה אינו חוצץ אינו אלא בכלי וכיו"ב הראוי לקבל כל טומאות מגע והיסט. ואז אין נפ"מ אם נטוים כאוהל א"ל. אבל דבר שאין בו רק טומאת אוהל לבד לא יתכן זה הכלל והוא מוכרח מעצמו דהא עיקר הכלל דכל שנקרא אוהל חוצץ ועוד כלל בדינו דכל הנקרא אוהל מטמא טומאת אוהל כמבואר בסוגיא. וא"כ נפל עיקר הכלל בחציצת אוהל בבירא אלא צ"ל דעיקר ענין אוהל הוא שמצמצם כל טומאתו בתוכו ואינו מניח לצאת לחוץ וא"כ הסברא להיפוך דכל מה שנקרא יותר אוהל עד מה שמטמא טומאת אוהל נקרא יותר אוהל גם לענין חציצתו אבל המקבל טומאת מגע מצד שהוא כלי או אוכל אין ראוי לקרותו כ"כ אוהל עד שיהא חוצץ והוא מדוקדק מאוד בלשון המשנה דאהלות (פ"ח) דחשיב שם (במ"א) אלו חוצצין יריעה וסיקרוטיא שהן נעשין אוהלים כלומר שהן מחוברין שאין להם שום טומאה רק טומאת אוהל וחוצץ כנ"ל. ושם (במ"ד) אלו שאין חוצצין יריעה וסיקרוטיא וכו' שאין נעשין אוהלים כלומר שאינן מחוברין ויש להם טומאת מגע ואין חוצצין וסמך לזה מדתנן אהלות (פ"ו) באהל טומאה בתוכו הנוגע בתוכו טמא שבעה מאחוריו טומאת ערב ולא מצינו כזה במגע והיינו משום דאוהל אינו מניח הטומאה לצאת ומאחוריו דינו כמגע בצד שבתוכו משא"כ במגע וכן נראה מדברי הרמב"ם בהל' טומאת מת (פי"ג) שכתב אלו מביאין וחוצצין וכו' פשוטי כלי עור וכו' וכתב עליו הראב"ד דהיא סיקרוטיא וקטבלא ונושאי כליו לא פירשו לנו ענין מחלוקתן. ולע"ד כוונת הרמב"ם על מ"ש פשוטי כלי עור אין בו רק טומאת אוהל ולכך חוצץ. ואע"ג דתנן כלים (פ' ט"ז) דסיקרוטיא וקטבלא טמאין. הרמב"ם לשיטתו הל' כלים (פ"א) דפשוטי כלי עור טמא מדרבנן ע"ש. והא כתבו התוס' ב"ב (דף כ') דהמקבל טומאה מדרבנן חוצץ ע"ש. ועי' מש"ל הל' טומאת מת (פי"ג) ובחידושי לטהרות יבואר באריכות אי"ה ואכמ"ל:

דף כח.

בגמרא השתא עור בהמה טהורה לא מטמא. הלשון תמוה דהא בהדיא תנן כלים (פכ"ז) מוסיף על העץ שהוא מטמא טומאת אוהלים וטפי ה"ל למיפרך אמתניתין דהתם:

שם תחש שהיה בימי משה קמיבעי ליה טמא היה או טהור וק"ק אמאי לא פריך הכא דלמא דוקא תחש ממש כדפריך ביבמות (דף ק"ב) גבי מנעל התפור בפשתן פסול דכתיב ואנעלך תחש ופריך ואימא תחש אין מידי אחרינא לא ע"ש. ואם נאמר דאהל אהל ריבה כדמשני ביבמות נעל נעל ריבה א"כ תיקשי אפי' עור בהמה טמאה נמי והכא ליכא לשנויי א"כ גז"ש מאי אהני ליה כדמשני התם א"כ תחש מאי אהני ליה דהא איצטריך להוציא כל היוצא מן העץ ובפר לשיטת התוס' והרא"ש ביבמות (פ' י"ב סי' ו') דנעל נעל ריבה אפי' עור בהמה טמאה ודלא כר"ת שם דבעינן דוקא עור בהמה טהורה ע"ש וכן מוכח הכא בסוגיא דפריך בסמוך ואלא הא דתני ר"י לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה למאי הילכתא אמאי לא משני דאשמעינן לענין חליצה לשיטת ר"ת וכן הקשה בספר ערוך לנר ומה דתירץ שם דא"כ ה"ל לאשמעינן בפירוש. תירוצו נעלם ממני דא"כ לפי הה"א דאשמעינן לענין טומאת אוהל נמי תיקשי הכא. וכן מוכח שם כל הסוגיא דמדמי שם ביבמות (דף ק"ג) לשבת ע"ש. ובשבת ודאי אין לפלוגי בין עור בהמה טמאה לטהורה. ומ"ש לענין טומאת אוהל דלא מרבינן עור בהמה טמאה או להיפוך דלמא תחש דוקא וריבויא דאהל אהל איצטריך לרבות שאינן שזורים וחוטן כפול ו'. ולענין הא דמרבינן מיניה סוכה (דף כ"א) אהל שאינו עשוי בידי אדם ע"ש. והא דאמרינן לקמן ע"ב דתחש לפי שעה נזדמן למשה ועשה ממנו משכן ונגנז. נראה לכאורה דקאי אתחש שבימי משה דהיה בריה בפני עצמה. אבל עכ"פ מין תחש לא בטיל כדמוכח בסוגיא דיבמות הנ"ל ועי' בח"א ואולי שאני התם דאסמכתא בעלמא היא:

עוד אפשר לומר דס"ל דתחש נגנז לגמרי וכן נאמר בירושלמי (פ"ב) דחיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר וכיון שעשה ממנו משכן נגנז וא"כ לא צריך קרא נעל נעל לרבות עור בהמה טהורה דלאו תחש דפשיטא דא"א לעקור דין חליצה וע"כ אתי לרבות עור בהמה טהורה דעכ"פ מיקרי מנעל אבל הכא בטומאת אהל י"ל דאתי לרבות עור בהמה טהורה דלאו תחש ועדיין צ"ע:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה