אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) כלל גדול - פרק שביעי › דף עה:

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

כלל גדול - פרק שביעי · דף עה:

דף עה.

בגמרא האי מאן דמלח בישרא וכו' אין עיבוד באוכלין יש לעיין לשיטת הרמב"ם דחבורה משום מפרק א"כ ליחייב משום סחיטה ומפרק שהמלח מוציא הדם. ואף שאינו צריך להדם וה"ל מלאכה שא"צ לגופה. מ"מ הא הרמב"ם פסק הל' שבת (פ"א) דמלאכה שאצ"ל חייב ושם (פ' י"א) העתיק הך דהכא דאין עיבוד באוכלין וע"ש בהג"מ. והנה לכאורה י"ל דהכא מיירי בבשר שנמלח כבר ופלט כל דמו והודח ושוב נמלח לקיום דשוב אינו פול דם כמבואר בי"ד הל' מליחה (סי' ע') ואע"ג דעדיין פולט ציר. י"ל דזיעה בעלמא הוא ואין עליו שם משקה וה"ל כפגעין וכפרישין ועוזרדין דסוחטן לכתחלה לקמן (דף קמ"ד) עיין שם. ובזה י"ל קצת סוגיא דמנחות (דף כ"א) דתניא ולא תשבית מלח וכו' תקריב אפילו בשבת. והקשה המ"ל הל' שבת (פ' י"א) למה לי קרא הא אין עיבוד באוכלין ע"ש. ולפמ"ש י"ל דהתם הא מיירי בבשר שלא נמלח כלל ופולט במליחתו דם ואית ביה משום סחיטה. או יתכן עוד דהכא מיירי שאין בהדם שיכול לצאת ע"י כגרוגרת שאינו חייב עד שיוציא דם כגרוגרת כמ"ש הרמב"ם הנ' שבת (פ"א) והקרא דתקריב אפילו בשבת אתי לאשמעינן דאפילו יש בו כגרוגרת מותר. אבל כ"ז אינו שווה לי דהא התם בקרבן אינו צריך להוצאת הדם כלל והא כתבו התוס' כתובות (דף ו') דבמקום שהמשקה הולך לאיבוד אין בו משום מפרק דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ע"ש. והדק"ל בההיא דמנחות (דף כ"א) [ומש"ש המ"ל דקמ"ל בעולה שהקריבה בלא הפשט וצריכה מליחה בעורה ועיבוד גמור הוא ע"ש. עי' ברש"י לקמן (דף ע"ט) דבעור לח לא חזי לעיבוד כלל. והא בקרבן הוא עור לח ביום שנשחט. אולם בביצה (דף י"א) גבי עור לפני הדורסן משמע דגם ביום שנשחט יש בו משום עיבוד וע"ש בפ"י. ובעיקר קושית המ"ל יש לי ישוב בזה רק שהקדימני הל"מ שם ולזאת מנעתי מלכותבו] ואדבר אך הפעם בביצה (דף י"א) דמליחת בשר מותר בי"ט ע"ש. והא התם המליחה היא להוציא הדם וא"כ יש בה משום סחיטה ובביצה (דף ג') גבי משקין שזבו משמע דסחיטה אסור בי"ט אולם מצינו דשחיטה מותר בי"ט אף שמוציא דם כמ"ש הפ"י במס' ביצה ועי' בתוס' רע"ק פ' שמונה שרצים ולקמן (דף ק"ז) אדבר עוד מזה:

שם הצר צורה בכלי חייב משום מכה בפטיש. והיינו בצר מכלי גופה אבל בצר בסממנים חויב ג"כ משום צובע וכותב כמ"ש המ"א (סי' ש"מ) ע"ש:

בגמרא ר"י מוסיף אף השובט. משמע דר"י מודה לכל ל"ט אבות דמתניתין. וק"ל הא ר"י ס"ל לעיל דיש דישה אף שלא בגדולי קרקע א"כ הדש והמנפץ הצמר תחת הן לפירש"י לעיל (דף ע"ג) דמחלק דדישה בגדולי קרקע וצמר אינו ג"ק ע"ש כמ"ש לעיל:

במשנה כל הכשר להצניע והוציאו בשבת. כתב התוס' לקמן ריש הבונה צריך ליתן טעם למה קתני הבונה אחר זריקה והוצאה. ולע"ד דכל השיעורים דקתני בהוצאה הוא לא ללמד על עצמו ר"ל שיעורו בהוצאה לחוד אלא על כל מלאכות שבת דלכאורה צריכין להבין דבכל סידורי דפת עד האופה לא קתני שיעור בכולהו חוץ מחרישה אלא ע"כ דידעינן מהוצאה דבאוכלין כגרוגרת ותבן כמלא פי פרה וכן בקצירה וטחינה וכולהו. וכן בכל מלאכות עור המפשיטו ומולחו ומעבדו וממחקו ומחתכו לא קתני רק בהוצאה עור כדי לעשות קמיע וכן במלאכתו כמבואר לקמן (דף ע"ט) ולא קתני במלאכה אלא הבונה והחורש וכיו"ב דליכא לכלולינהו בהוצאה רק במלאכת אריגה תנן שיעור לקמן (דף ק"ה) והיינו משום דהתם במלאכה שיעור אחר מהוצאה כמש"ש וכן בשאר ענינים כמו בשנים שעשאו וזה יכול וכו' קתני בהוצאה וה"ה במלאכה כדקתני שם בברייתא שנים שהיו אוחזין במלגז ולוגזין וכו' לקמן (דף צ"ב) וכן במלאכה שא"צ לגופה במחלוקת ר"י ור"ש קתני בהוצאה המוציא המת במטה לקמן (דף צ"ד) וה"ה במלאכה והיינו משום דהוצאה שייך בכל הדברים אבל מלאכה לא שייך רק כל אחד בדבר המיוחד לו ועי' מ"ש ריש מכילתין:

בתוס' ד"ה לאפוקי דלמא סבר כר"י ומחייב בעצי אשרה שמצניעין. עי' נדה (דף נ"ו) גבי כל הכתמים טהורין שדרכן ג"כ להצניען. ולע"ד זהו כוונת הסוגיא דלכאורה צריכין להבין למה נקיט דם נדה ועצי אשרה יותר מכל הטמאין ואיסורי הנאה כגון בשר וחלב וכיו"ב. וכן הוא בירושלמי ר"י למעוטי איסורי הנאה ע"ש. ונראה דדייק לשון כשר להצניע לאפוקי דבר אף שדרכו להצניע מ"מ אינו כשר ואדרבה טעם הצנעתו משום שאינו כשר למר דם נדה ולמר עצי אשרה וא"כ דם נדה ועצי אשרה דין אחד למאן דלא מצנע לשונרא:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה