אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) כלל גדול - פרק שביעי › דף עה.

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

כלל גדול - פרק שביעי · דף עה.

דף עד:

בגמרא. סברי רבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע. וכן פסק הרמב"ם הל' שבת (פ"ח) והכ"מ הקשה עליו הא הוא בעצמו כתב בסמוך דהחולב את הבהמה והחובל בחי חייב משום מפרק דהוא תולדה דדש והניח בצ"ע וע"ש במ"מ דבהמה נקראת גדולי קרקע והוא דלא כהתוס' לעיל (דף ע"ג). ואני תמה לפ"מ שפירש"י לעיל גבי הדש והמנפץ והמנפט דמלאכה אחת הן דלא הוי תולדה דמנפץ דצמר והמנפט הוא בצמר גפן והוי גדולי קרקע ע"ש. ולשיטת המ"מ דגם בהמה נקראת גדולי קרקע אמאי חשיב במתניתין הדש והמנפץ לתרתי ועוד אמאי חשיב הקוצר והגוזז הצמר לתרתי. אמנם מה דפשיטא להתוס' בכולא שמעתין דפציעת חלזון הוא משום חבורה תמיהני לפמ"ש התוס' בשם ר"ת דדם חלזון הוא מיפקד פקיד א"כ לא שייך בו כלל חבורה כדלקמן (דף קל"ג) גבי דם מילה וכתובות (דף ה') גבי בתולים. וכן בכולא שמעתין לא נזכר כלל בפציעת חלזון משום חבורה. וגם זה גופא קשיא למה בדם פקודה לא הוי תולדה דדש הא בדישה הגרעינים מיפקד פקידי בהשבלין ולא מיחבר. וי"ל דזה הוא שיטת הרמב"ם ורש"י לעיל דמפרק הוא תולדה דדש והתוס' הקשו עליו מהחולב דלקמן (דף צ"ה) ולפמ"ש י"ל דהכלל אין דישה אלא בג"ק אינו אלא בחלזון שדומה ממש לדש שהגרעין הוא מיפקד פקיד בהשבלין אבל בחובל דעלמא שהדם מיחבר חביר חייב אפילו באינו גדולי קרקע. ואל תתמה ע"ז דמצינו ג"כ כיו"ב לענין מקלקל בחבורה אף דדש גופיה פטור במקלקל מ"מ בתולדה דידיה דהיינו בחבורה חייב וה"ה לענין ג"ק כנ"ל וטעמא י"ל דחבורה אף בלא אב דדישה ילפינן מקרא גופא ממילה ולקמן (דף ק"ז) הוכחתי עוד לזה ממש"ש הרמב"ם דבעינן שיצא דם כגרוגרת וזה לא שייך רק בהגדל בים דהא דם בהמה אסור לאדם ע"ש. ועל ד"ז י"ל נמי בחולב דחייב משום מפרק דהחולב מיחבר חביר וחייב אפילו באינו ג"ק ואף דמשמע חולין (דף ק"ט) גבי כחל דחלב מיפקד פקיד י"ל דהתם מעורב בבשר כדקאמר שם זה כנוס במעיו ע"ש. ובחלזון ודישה הוא תחת העור. ועוד י"ל דהרמב"ם לשיטתו שם (הל' ט') דבשאר שקצים ורמשים שאין להם עור אע"פ שיצא מהן דם פטור ע"ש במ"מ. וא"כ בחלזון שאין לו עור אין בו משום חבורה ופליגי אם הוא בכלל דישה אבל בבהמה שיש לה עור אף שאינו בכלל דישה שאינו גדולי קרקע מ"מ חייב משום חבורה ועי' בתוס' רע"ק (פ' י"ד):

בתוס' ד"ה הצד חלזון הכא שמא חלזון דרכו לפרכס. והקשה המהרש"א דלא הוי צריכי לזה אלא כדמסיק דבנטילת נשמה הכא בחלזון לא ניחא ליה. וכן הקשה עוד בסמוך ע"ב בפירש"י ד"ה נטילת נשמה דנקט חלזון. ותמיהני וכי לא ראה מש"ש המהרש"ל דפירש חלזון לר"י וכשפצעו חי. וכן תוס' דהכא הא קאי לר"י דמיירי כשפצעו מת הא אם פצעו חי חייב משום נטילת נשמה:

בא"ד וצ"ע דבירושלמי משמע דצד חלזון אינו חייב משום צידה. לא ידעתי מה קושיא דהירושלמי דפירקין סותר דברי עצמו. דבירושלמי (פ"א) איתא דבחלזון אינו חייב משום נטילת נשמה דאין בו גידין ועצמות ע"ש. וע"כ מאן דמחייב שתים הוא משום צידה כמש"ש המפרש:

שם ד"ה טפי ניחא ליה. ה"מ במידי דניחא ליה אבל במידי דלא איכפת ליה לא מודי. והמהרש"א הקשה על לשון טפי ניחא ליה דלא ה"ל למימר רק דלא איכפת ליה. ולע"ד רצה ליישב אפי' לר"י דס"ל פ"ר דלא ניחא אסור בסוכה (דף ל"ג) ובתוס' לעיל פ' כירה (דף מ"א) כתבו דלר"י חייב חטאת ועי' מש"ש. וא"כ הדק"ל לר"י דברייתא ליחייב נמי משום נטילת נשמה ומש"ה קאמ' טפי ניחא לי' כלומר מקלקל הוא אצל נטילת נשמה ור"י לשיטתו לקמן פ' האורג (דף ק"ו דמקלקל בחבורה פטור וא"כ אצ"ל נמי פטור כמו בגומא דא"צ אלא לעפרה דפטור לר"י משום מקלקל. ובזה מיושב מה שדקדק הפ"י למה נקיט לישנא מתעסק הוא ולא קאמר א"צ לגופיה הוא. ולפמ"ש א"ש דהכא הא קאי גם לר"י דעיקר פטורו משום מקלקל בחבורה הוא כנ"ל:

שם ד"ה שוחט. לאו אשוחט דמתניתין קאי דלא הוי אלא משום נטילת נשמה. דלפעמים משכחת שוחט בלא דם כלל כדתנן חולין (דף ל"ג) השוחט בהמה ולא יצא דם כשרה:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה