אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
כלל גדול - פרק שביעי · דף ע:
ושמואל אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת לא משמע ליה. וק"ל א"כ מנ"ל לשמואל דשגגת שבת וזדון מלאכות דאינו חייב גם על כל מלאכה ומלאכה. ובשלמא בשכח עיקר שבת י"ל דשם שבת חד הוא כמ"ש הפ"י ריש פירקין. אבל בשגגת שבת וז"מ הא אדרבה בשאר איסורים הא גם באינו יודע שהוא חלב אינו חייב על כל חתיכה וחתיכה והכא חייב על כל שו"ש א"כ כ"ש דחייב על כל מלאכה ומלאכה דהא מדמי לקמן (דף ע"ב) לחלב ודם דגם בשאר איסורין חייב שתים. ובפרט בשני מלאכות כמו קצירה וכתיבה וכי"ב דדמי לשני תמחויין. ויותר מזה בעי למימר בירושלמי הביאו התו' לקמן (דף צ') אפילו במלאכה אחת בהוצאה מינים הרבה דמי לתמחויין מחלקין. א"כ כ"ש שני מלאכות נפרדים דמי לשני תמחויין דבלא קרא חייב לר"י כנ"ל א"כ ה"ה בש"ש וז"מ:
שם אלא לא שנא ופירש"י ואינו חייב אלא אחת. ולכאורה נראה דהיינו דוקא לקולא כגון שעשה שני מלאכות בשבת אחת אבל באופן דעל כל שבת הוא חומרא כגון שעשה שני מלאכות בג' וד' שבתות אזלינן בתר המלאכות ואינו חייב רק שנים כיון דגם העלם מלאכות בידו ורבא לשיטתו כריתות (דף ט"ז) דאינו חייב בהעלם מלאכות על כל מלאכה של כל שבת ושבת ע"ש. אולם לפ"ז מאי פריך בסמוך ארבעים חסר אחת היכי משכחת לה. ולפי הנ"ל משכחת לה שפיר כגון שעשה ל"ט מלאכות בארבעים או חמשים שבתות דחייב ל"ט כמנין המלאכות:
בתוס' ד"ה העלם זה וזה. וצריך לחלק בין זה לשוכח עיקר שבת דהכא אינו שכוח כ"כ דכי מידכרי ליה מידכר קצת צ"ע לפירש"י במתניתין דימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק דאי אפשר שלא שמע בנתיים שאותו היום היה שבת וזה לא שייך אלא ביודע ענין שבת שאסור במלאכה רק ששכח שהיום שבת אבל הכא כיון דכל הלכותיה נעלמות ממנו אין חלוק היום משאר ימים ע"ז לא שייך ימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק א"כ יהא חייב חטאת על כל השבתות לפי המסקנא דאלא לא שנא ואינו חייב אלא אחת [ועי' כריתות (דף ט"ז) דהשוכח עיקר שבת דהיינו העלם זה וזה. משמע דחייב אחת על כל השבתות וע"ש בע"ל] ועוד ק"ל לפ"ז מנ"ל דהקרא דשמירה לכל שבת ושבת מיירי בשכח שהיום שבת דלמא מיירי בשכח עיקר שבת רק שאינו שכוח כ"כ דכי מידכרי ליה מידכר והקרא דשמירה אחת לשבתות הרבה הוא בשוכח לגמרי:
בתוס' ד"ה אמר ליה. בשבועות (פ' ב') בעי מיניה רבא מרב נחמן וכו' התם לחומרא וכו'. לפמ"ש ר"ת שם בשבועות (דף י"ט) בהעלם מקדש דחייב חטאת קבועה ע"ש א"כ גם התם מיפשט לקולא הרי העלם טומאה בידו ואי אפשר לחייבו חטאת קבועה רק בעולה ויורד שהוא קל. אולם לפמ"ש הרמב"ן בחומש פ' ויקרא דלהכי הקילה התורה בטומאת מקדש וקדשיו על העני משום דנתכוין למצוה דמצוה לאכול קודש ע"ש א"כ אי אפשר לומר הכי דהעלם טומאה בידו ודי לו בעו"י דהא כיון דגם העלם מקדש בידו א"כ לא נתכוין למצוה ולא גרע מכל העבירות דדינו בקבועה ואולי דזהו גופא דמדחי לה אדרבה הרי העלם מקדש בידו וא"כ לא נתכוין למצוה כנ"ל ועי' במהרש"א:
בגמרא דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע. הבעל המאור הקשה בעירובין (פ"א) לשיטת הרי"ף די"ב מיל הוא דאורייתא וכן הוא שיטת הרמב"ם הל' שבת (פ' כ"ז) אמאי לא משני הכא דידע לה בי"ב מיל לכ"ע ע"ש. אולם מדלקמן פ' אמר ר"ע (דף פ"ז) יש להוכיח כשיטת הרי"ף די"ב מיל מה"ת דפליגי שם במרה דאיפקדו אשבת אי איפקדו נמי אתחומין ע"ש. וכן ביבמות (דף מ"ד) משמע די"ב מיל הוא מה"ת כמש"ש בספר ע"ל במאי דקאמרה נעמי לרות אסור לך תחום שבת ע"ש. ולע"ד י"ל למ"ד י"ב מיל הוא דאורייתא הא יליף לה מקרא בעירובין (דף י"ז) מקרא דאל יצא א"כ ממילא ידע גם איסור הוצאה אע"ג דסוגיין הוא לר"א והא ר"א קאמר שם אל יצא כתיב מ"מ הא כתבו שם התוס' דילפינן מהאי קרא גם הוצאה דפשטיה דקרא בהוצאה כתיב דאל יצא עם הכלי ללקוט מן ע"ש אבל לר"ע דשיעור אלפים הוא מה"ת הא יליף בסוטה (דף כ"ז) מקרא ומדותם אלפים אמה ואין שם רמז על הוצאה. ומש"ש עוד הרמב"ן מסוגיא דעירובין (דף ל"ו) כתבתי ישוב לזה לעיל פ' במה בהמה:
בגמ' ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של ז"ש וש"מ וכו'. וק"ל דהוי מצי למיתני טפי דאפילו בנודע לו רק אקצירה לבד של שגגת שבת וחזר ונודע לו אתחינה שעמה וקצירה וטחינה בתרייתא קצירה גוררת טחינה שעמה ושכנגדה. לא מבעיא לשיטת התוס' דהטחינה שעם הקצירה לא נקרא גרירה א"כ חד גרירה הוא אלא אפי' לשיטת רש"י דהטחינה שעם הקצירה נקרא גרירה מ"מ צ"ל דחד גרירה הוא דבל"ז קשה להיפוך בפלוגתא דאביי ורבא בנודע אקצירה בתרייתא דה"ל לפלוגי טפי אפילו בנודע אקצירה קמייתא לחוד של ש"ש דהטחינה שעמה הוא גרירה והטחינה שכנגדה הוא גרירה דגרירה. אלא ע"כ צ"ל דהטחינה שעם הקצירה לא נקרא גרירה רק בנודע קודם אקצירה בתרייתא דעיקר הקרבן אינה אקמייתא אבל בנודע קודם אקמייתא דעיקר הקרבן בשבילה טחינה שעמה לא נקרא גרירה א"כ טחינה שכנגדה חד גרירה הוא והדק"ל:
בתוס' ד"ה נודע. אלא בדברים הנוהגין בזמן הזה. עי' תשובת חוות יאיר (סי' צ"ד):