אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
כלל גדול - פרק שביעי · דף ע.
בגמרא חילוק מלאכות מנלן. לע"ד לר"י דאמר לקמן דגם בשאר איסורין כגון שאכל חלב בשני תמחויין חייב שתים א"כ גם בשבת לא צריך קרא אלא בשתי מלאכות שהן תחת סוג אחד כגון בורר עם מרקד או כותב ומוחק וכיוצא בו באופן דגם בשאר איסורים היו נקראין תמחוי אחד אבל בשתי מלאכות שאינן תחת סוג אחד כגון בורר וכותב דגם בשאר איסורים היו נקראין כיוצא בו שני תמחויין גם בשבת לא צריכי קראי ואדרבה לקמן (דף ע"ב) בעי למימר דשבת חמור משאר מצות ע"ש ועכ"פ לא גרע:
שם תלמוד לומר בחריש ובקציר תשבות. ק"ק לר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת א"כ דלמא דבחריש ובקציר לעשה יצאת ולא בסקילה בזה"ב ומנלן למדרש לתוספת שביעית ולקצירת העומר. ולמ"ד לקמן (דף צ"ו) מקושש תולש היה א"ש דדנו בסקילה. ולפמ"ש בסמוך דלר"י דהבערה להחמיר בא שהוא מקלקל ג"כ א"ש:
שם ועדיין אני אומר חרישה וקצירה חייב שתים וכו' ת"ל לא תבערו וכו'. ופירש"י דאי מחריש וקציר ה"ל ב' כתובים הבאים כאחד והקשו בתו' א"כ כ"ש השתא ה"ל ג' כתובים. ולולא דבריהם הייתי אומר בזה דרך חדש דבאמת לפי' דלהס"ד לא אסיק דבעינן קרא דבחריש ובקציר לקצירת העומר ולהמסקנא בעינן א"כ עיקר חסר מהספר. ועוד דקדקו בתו' ד"ה יכול לגירסת הספרים מאי קאמר לפי שנאמר בלאו קרא נמי הוי אמרי' הכי. ועוד יש לדקדק טובא מדוע בקרא דבחריש ובקציר לא קאמר ג"כ והלא חרישה וקצירה בכלל כל המלאכות כדקאמר בהבערה. לכן אני אומר דגם מעיקרא ידע דבחריש ובקציר בעינן לקצירת העומר ולאו מיתורא דקרא קדריש רק דבל"ז הוי אמינא כיון דכל הל"ט מלאכות ידעינן מקרא א' דאלה הדברים וא"כ אינו עובר בכל המלאכות רק לאו א' וחייב חטאת א' אבל כיון דכתיב בחריש ובקציר בקרא בפני עצמו אף שאינו מותר דבעינן לקצירת העומר מ"מ כיון דכתיב בהו קרא בכל א' בפ"ע ממילא חייבין עליו בפ"ע וה"ה לכל המלאכות. ובזה מיושב מ"ש התו' ד"ה ועל חרישה נימא דלא מיחייב אתרוייהו אלא אחת. ולפמ"ש א"ש כיון דמפורש קרא בכל א' חייב שתים כההיא דפסחים (דף מ"א) גבי נא ומבושל בפסח וחרצן וז"ג בנזיר. זקן כב"מ (דף קט"ו) גבי רחיים ורכב ע"ש ואף שכתבו שם התו' גבי חלב שור וכשב דחייב א' דשם אחד הוא ע"ש מ"מ חרישה וקצירה שני שמות נינהו אף דשם שבת אחת היא כדמשמע מפירש"י כריתות (דף י"ט) גבי על מה נחלקו על שני שמות דקצירה וטחינה שני שמות נינהו ע"ש ולא גרע חרישה וקצירה מקצירה וטחינה וע"ז קאמר אין לי אלא חרישה וקצירה דכתיבי למילתייהו דלא שייך בהו הכלל דדבר שהיה בכלל וכו' ללמד על כל הכלל כולו יצא ולזה קרא דלא תבערו דלא איצטריך לד"א רק לחלק וממילא לכל הכלל יצא מהכלל דכל דבר שהיה בכלל וכו'.
שם הבערה ללאו יצאת דברי ר' יוסי. ופירש"י דאין חייבין עליו כרת אלא מה שאמור בה. ועי' לעיל (דף כ"ט) גבי ר"י פוטר בכולן ומחייב בפתילה שהוא עושה פחם וכתבו בת"י דבכיבוי מודה ר"י דחייב. והוא תמוה דכיבוי הוי רק כענף מהבערה כמבואר שם (דף ל"א) דבעי' מכבה ע"מ להבעיר כמו קורע ע"מ לתפור וסותר ע"מ לבנות ע"ש ומה"ת דהכיבוי יהא חמור מעיקר ההבערה. ולולא דמיסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש דהנה המהר"ם ברבי ביבמות (דף ו') הקשה לשיטת רש"י לקמן (דף ק"ו) דכל הבערות אפילו לקדרתו נקרא מקלקל לענין עצמו ומה שהוא צריך לקדרתו נקרא אינו צריך לגופו ע"ש א"כ לר' יוחנן דאמר לעיל (דף ל"א) דר' יוסי ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה פטור א"כ מנ"ל דהבערה ללאו יצאת הא איצטריך לגופו דאי לא הוי כתיב הייתי פוטרו דה"ל מלאכה שאצ"ל. לכן אני אומר דזהו גופא בענין הבערה ללאו יצאת דאין הכוונה דלהקל על עצמו בא רק להחמיר בא דחייב אפילו באופן דפטור לגמרי בשאר מלאכות כמו בכ"מ דלאו יתירא להחמיר בא. זולת במכות (דף י"ג) ר' יצחק אומר מלקות בחייבי כריתות ליכא דלמה יצא כרת באחותו לדונה בכרת ולא במכות. דהתם על הכלל דחייבי כריתות אבל על הפרט אדרבה אמרינן בכ"מ לעבור בשני לאוין. ועוד מצינו דוגמא ממש לזה ביבמות (דף ז') דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' כיצד והנפש אשר תאכל כו' מזבח השלמים וטומאתו עליו והלא שלמים בכלל קדשים הוא ולמה יצאו להקיש וכו' ע"ש ומדוע לא נאמר ג"כ דבא לפרוק משלמים דין מלקות שבכל הקדשים ויהיה דינו כפסח ומילה דאין בהן לאו ופטורי מקרבן כדקאמר ר"י הכא בהבערה דנפיק מכלל שבת לענין כרת וקרבן [שוב ראיתי בתו' כריתות (דף ב') שהקשו דר' יצחק דאמר באחותו לדון בכרת ולא במלקות. דבשלמים נמי נימא דיצא לדון בכרת ולא במלקות ע"ש. ולא הבנתי הא ר"י ס"ל דבכל הכריתות ליכא מלקות וממילא קדשים בכלל ומצאתי בע"ל שם שהרגיש בזה] והוא אשר דברתי דהכא ג"כ להחמיר בא דמשורת הדין מותר מה"ת בהבערה לגמרי דהוי מלאכה שאצ"ל דבכל המלאכות פטור בכה"ג ולעולא דאמר התם דר' יוסי ס"ל כר' יהודה דמלאכה שאצ"ל חייב. מ"מ הא במקלקל מודה ר"י כמבואר לקמן (דף ע"ג) וקמ"ל דהבערה יצאה מכלל המלאכות דחייב אף שאצ"ל. ולא גלי לן קרא דהבערה חמורה מכל המלאכות רק לענין לאו אבל לענין חטאת הדרא לכללא דכל המלאכות דפטור באצ"ל ועי' בפ"י. וסמך לזה לע"ד מירושלמי (פ"ב) דגרס במקלקל בהבערה בר קפרא אומר אפילו אינו צריך לעפרה חייב. ופריך קשיא לב"ק הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה (שהיה דבר שבכלל ויצא מן הכלל) כולהון לצורך והיא שלא לצורך ומשני דב"ק ס"ל כמ"ד הבערה לימדה על עצמה דללאו יצאה. המפרש) ולפמ"ש הוא מדוקדק מאוד הלשון לימדה על עצמה עכ"פ לאסור דבלאו קרא ה"א דמותר לכתחילה. והשתא מיושב מאוד דמודה ר"י במכבה דחייב דהא פטור דהבערה הוא לאו שאינו מלאכה בעצם רק דלא משכחת צריך לגופו אבל במכבה לצורך ההבערה הא צריך לגופו הוא ולא גרע מכל המלאכות דחייב חטאת. לכאורה ד"ז תליא במחלוקת ר' יוסף מאורליינש עם ר"ת בתוס' בע"ג (דף ס"ז) לענין טעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו ומפרש ר"י מאורליינש משום דיליף מגעולי עו"ג דאינו רק בעשה. ור"ת הקשה עליו דאית לן למימר הדרא לאיסורא קמא כדאמרינן בכורות (דף ט"ו) הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין היה סופג ארבעים. וע"כ מדכתיב תזבח ולא גיזה ואף דאינו אלא בעשה וע"כ משום דאהדרא לאיסורא קמא ע"ש. ולפ"ז לכאורה ה"ה בהבערה היינו צ"ל דאהדרא קרא לכל המלאכות הצריך לגופה דהוא בכרת. אולם בחולין (דף ט"ו) כתבו דלא דמי דהתם ודאי משמע דאהדרא וה"ק זביחה התרתי לך בקדשים שהוממו ולא גיזה. וכה"ג כתבו התוס' ביצה (דף י"ב) גבי השוחט עולת נדבה בי"ט דאינו לוקה לב"ה משום מתוך ואע"ג דממעטינן לכם ולא לגבוה לא אמרינן אהדרא למילתא קמא דהוא בלאו אלא למה דהדרי הדרי ולמאי דלא הדרי לא הדרי וקאי דוקא בעשה ע"ש וא"כ ה"נ דלא הדרי רק ללאו ולאו לכרת] ועד"ז י"ל ההיא דסנהדרין (דף ס"ב) גבי השתחואה דלמ"ד הבערה ללאו השתחואה נמי ללאו. דס"ל כרש"ל שם סנהדרין (דף ס"ג) דהשתחואה הוי לאו שאין בו מעשה ובכ"מ אין לוקין עליו ובהשתחואה מרבה ללאו או יתכן דאתי להשתחואה לשלא כדרכה דאמרינן שם (דף ס') יצאת השתחואה לידון בעצמה. וקאמר ע"ז עונש שמענו אזהרה מנין ע"ש אבל רחוק הוא מקוטב האמת:
שם ר' נתן אומר לחלק יצאת. לכאורה פלוגתת ר' יוסי ור' נתן הוא ממש כפלוגתת ר' יצחק ורבנן במכות (דף י"ג) לענין כרת דכתיב באחותו דקאמר ר"י לדונו בכרת ולא במלקות ושם במכות (דף י"ד) דרבנן מבעי ליה לחלק שאם בא על כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ולהמסקנא לחלק בבא על אחותו ועל אחות אביו ואחות אמו או לחלק במפטם וסך באם אינו ענין ועי' בכריתות (דף ג'):
בתוס' ד"ה יכול. ה"א דמנינא אתי שאינו חייב עד שיעבור על כל ל"ט. והקשה בדו"ח דאיך אמרינן יכול על חרישה וקצירה חייב שתים הא מ"מ כיון דידעינן דעל חרישה וקצירה לבד חייב ממילא א"א לומר דאלה הדברים אתיא דלא ליחייב עד דעבר על כל ל"ט דהא חייב על חו"ק לבד ולע"ד י"ל דה"א דעל חרישה וקצירה לבד חייב שתים אבל אשאר ל"ז מלאכות לבד אינו חייב עד שיעשה גם חו"ק עמהם ויתחייב שלש שתים משום חו"ק וא' על שאר מלאכות ומצינו דוגמא לזה בכלאים לר' יאשיה דאינו חייב על כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן שהוא גם כלאי זרעים עמם דאף דעל כלאי זרעים לחוד בלא החרצן חייב א' אבל בכלאי הכרם אינו חייב עד שיזרע גם כלאי זרעים עמם וחייב שתים א' משום כלאי זרעים וא' משום כלאי הכרם:
בתוס' ד"ה מאי טעמא דר"י ולשון מ"ט אינו משמע כן. ולולא דבריהם הייתי מפרש דה"פ מ"ט דקאי אשבת יותר משאר עבירות הא קרא סתמא כתיב בכל החטאות וע"ז מפרש דשם תולדות לא שייך רק בשבת. וכן משמע בסנהדרין (דף ס"ב) דבעי למימר דהאי קרא דחילוק מלאכות בע"ג כתיב וקאמר ג"כ האי לישנא מאחת סימן אחד הנה זבח וקטר וכו' מהנה שבר מקל הנה שהיא אחת ע"ש והנה ראיתי בפ"י שכתב דלר"י הוא כלל בכל החטאות. ולכאורה הוא נגד סוגיא דסנהדרין הנ"ל דלפ"מ דמסיק דקרא לא מצי לאוקמי בע"ג לא ילפינן מהכא חילוק חטאות בע"ג ע"ש ולכאורה לא גרע משאר עבירות וי"ל: