אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) כלל גדול - פרק שביעי › דף סט.

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

כלל גדול - פרק שביעי · דף סט.

דף סח:

בתוס' ד"ה אלא למונבז. דאין סברא לחייב בהזיד בקרבן דלאו שב מידיעתו הוא. לכאורה י"ל להפוך דבהזיד בקרבן ושגג בכרת לא נקרא שב מידיעתו דלכאורה דחוק מאוד דר"י ור"ל סברי כמונבז ופליגי אליבא דרבנן אבל י"ל דפלוגתייהו לכ"ע דס"ל דתרתי נקרא שגגה או שגגת קרבן או בהזיד בקרבן ושגג בכרת למר ובכרת ולאו למר. ולפ"ז לא מצי למימר למונבז ששגג בלאו והזיד בקרבן דא"כ היינו רבנן לר"ל אולם התו' לא ניחא להו בזה דא"כ מאי פריך בסמוך לר"ל דידע לשבת במאי דמצי למימר דידע לשבת בקרבן. וכן מוכח בברייתא דבסמוך דקתני אבל אינו יודע אם חייבין עליה קרבן ולא קתני יודע דחייבין קרבן אבל אינו יודע דאיכא עליה כרת ולאו. אולם בעיקר הדבר בשגג בלאו והזיד בקרבן. לכאורה מחוסר ביאור היכי משכחת לה ששגג ולא ידע גם הלאו וסבר שאין שום איסור בדבר אפילו במזיד ובשוגג יהיה חייב קרבן לדעתו. אולם לפמ"ש מהר"ם דהזיד בקרבן ובכרת ניחא טפי. ועל ד"ז נ"ל ליישב קצת ג"כ קושיית התוס' לעיל ד"ה כל שכן דיפטר מההיקש הכיר ולבסוף שכח ר"ל שלא יתחייב כ"א בשגגת קרבן לבד שלא ידע דבשוגג חייבין קרבן. דלכאורה צריכין להבין באיזה שוגג היתה טעותו. דבשכח לאו וכרת באמת לא יהי' חייב לפי קושייתם ואתה צ"ל לפי טעותו. והפוך בה והפוך בה והמ"י:

בתוס' ד"ה כגון. וטעמא דר"י דלא כתיב לאו בהיקשא דר' יהושע אלא כרת וק"ל א"כ לעיל דפריך ורבנן האי תורה אחת מאי עבדי ליה. אמאי לא משני דאתי לדר"י דבעינן שגג בכרת והא דבעינן דבר שחייבין על זדונו כרת אימא דנ"ל מג"ש דעליה כרבי. ועוד בסמוך גבי שבועת ביטוי דפריך הכל מודים מאן ר"י פשיטא וכו'. הוי מצי לשנויי דטובא קמ"ל דה"א כיון דהא דשגגת קרבן לא מהני עד שישגוג בכרת הוא מקרא דתורה אחת א"כ ממילא שבועת ביטוי דאינה בכרת ואינה בכלל דתורה אחת מהני אף שגגת קרבן. וכן בתרומה דפריך פשיטא. הא כיון דלאו בר קרבן הוא ודאי אינו בכלל קרא דתורה אחת וי"ל:

בתוס' ד"ה אמר קרא. קשה לר"י מנ"ל לר"ל דרבנן דרשי הכי והא איהו סבר כמונבז. לא הבנתי קושייתם די"ל דס"ל ר"ל דרבנן לא ידעי דשגגת קרבן לא שמה שגגה ודלא כמונבז אלא מהאי קרא גופי' אשר לא תעשינה בשגגה עד שישגוג בלאו. ואי ס"ד דרבנן לא דרשי הכי א"כ מנ"ל דשגגת קרבן לא שמה שגגה והא אדרבה ר"ל ס"ל כמונבז דשגגת קרבן שמה שגגה וא"כ סברא החיצונה דשמה שגגה ע"כ צ"ל דדרשי מקרא דאשר לא תעשינה. וממילא ידעינן דבעינן שגגת לאו למאן דדריש קרא אבל איהו גופיה לא דריש קרא כרבנן דס"ל כמונבז:

בגמרא דידע לשבת במאי. בירושלמי בפירקין (הל' ב') מוסיף אמתניתין דאבות מלאכות הושטה והא דלא חשיב לה משום דלית בה תולדה ע"ש. וא"כ איכא למימר דידע לשבת בהושטה. וצ"ל לתלמודין דהושטה בכלל הוצאה:

בתוס' ד"ה דידע. תימא לר"י דאמאי לא קאמר דידע על שבת בעשה. עי' ברמב"ם הל' שגגות (פ"ז) שכתב דהיודע שהיום שבת ולא ידע שהמלאכות אסורות מביא ל"ט חטאות ובכ"מ שאלו לר"א בנו הא לא משכחת אלא דידע לשבת בעשה ואי ידיעת עשה שמה ידיעה אמאי לא משני דידע לשבת בעשה ע"ש. ולע"ד י"ל דהרמב"ם מפרש דר"ל ס"ל דבעינן שישגוג גם בעשה שלא ידע איסור כלל ולא נקט אלא הלאו משום שאר איסורים דאין שם עשה אבל בשבת בעינן שישגוג גם בעשה. ומיושב קושיית התוס'. אבל הרמב"ם הא פסק כר"י דאפילו שגגת כרת חייב א"כ כ"ש בידע בעשה ושגג בלאו דחייב:

בגמרא סד"א הואיל וחייב קרבן חידוש הוא וה"ה דהוי מצי לשנויי סד"א דבשבועת ביטוי ע"כ שגגת קרבן שמה שגגה דלא משכחת שבועה לשעבר אלא בשגגת קרבן כדקאמר בסמוך וע"כ גזירת הכתוב הוא דשמיה שגגה קמ"ל אלא דעדיפא מינה משני:

שם דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן. וק"ל הא אשכחן בשבועות (דף כ"ד) דקאמר והרי אשם דזדונו לאו ע"ש ואם באנו לחלק בין אשם לחטאת דלא אשכחן א"כ בשבועת ביטוי נמי לאו חידוש הוא דהוא בעולה ויורד דקיל ולא בעי כרת. תדע דהא ר"א ס"ל בהוריות (דף ט') דנשיא מביא בטומאת מקדש חטאת קבוע משום דאית ביה כרת. והל"ל בקיצור מהו דתימא בקרבן עו"י שגגת קרבן שמה שגגה. [ובר מן דין ק"ל דהוי מצי למימר מהו דתימא בשבועת ביטוי שגגת קרבן שמה שגגה הואיל דהוא בעולה ויורד ואשכחן בעו"י דשגגת קרבן שמה שגגה בשמיעת קול כמ"ש התו' בשבועות (דף כ"ו) דשבועת העדות לכ"ע שמה שגגה משום דחייבין גם על המזיד] ועוד קשה מדוע לא קאמר הכל מודים באשם מעילות עד שישגוג בלאו שבה. ואולי לא ניחא ליה בזה דז"א לרבי דא"ל סנהדרין (דף פ"ד) דהזיד במעילה במיתה בידי שמים:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה