אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
כירה - פרק שלישי · דף מה.
מניחין נר על גבי דקל בשבת. הכא חששו טפי לשמא יתלוש ממחובר מחשש שמא יטלטל דבר מוקצה ולקמן (דף קכ"ב) הוא להיפוך דמעמידין בהמה ע"ג עשבים בשבת דלא חיישינן שמא יתלוש בידו ואין מעמידין ע"ג מוקצה שמא יתן בידו. ואין לומר דהכא חיישינן שמא יתלוש מעצמו בלא כוונה. ז"א דהא מסקינן עירובין (דף ק') גבי הילוך ע"ג עשבים דהאידנא דקיי"ל כר"ש שרי וי"ל:
שם מהו לטלטל שרגא דחנוכה מקמי חבריי' בשבתא ראיתי בס' עמודי אור (סי' מ') שהקשה לפמ"ש התוס' לעיל מהשאלתות דשמן של חנוכה שהותיר עושה להן מדורה בפני עצמו ושורפן דהוקצו למצותן. א"כ אסור הכא לטלטל אפי' לר"ש. ולא ידעתי מאי קשה ליה די"ל דהכא מיירי באופן שנשרף השמן וכלה לגמרי ולא בעי רק אנר גופא דאיתקצאי בין השמשות:
בגמרא חטין שזרען בקרקע. עי' מ"א (סי' שי"א) ומ"ש בחיבורי שם ישראל כלאים (פ"א):
שם. בגמרא אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שדולק הואיל דהוקצה למצותה. וק"ל דלפ"ז משמע דר"ש לית ליה מיגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא אפי' במוקצה מחמת מצוה דהא מתיר בנר שכבה. ומ"ש מסוכה בביצה (דף ו') דקאמר ושוין בסוכת החג שהיא אסורה וע"כ איירי שהיא נפולה דהא מוקי התם מחלוקת ר"ש ורבנן בנוטלין עצים מן הסוכה דמיירי בנפולה. והפ"י שם הרגיש בזה וכתב וטעמא לא ידענא ע"ש. אולם בזה יש לדחוק דהתם בסוכה בריאה אסורה מה"ת כל שבעה דיליף מקרא. וי"ל דגם בסוכה נפולה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו:
אולם בסוכה (דף מ"ו) משמע דבמוקצה מחמת מצוה כ"ע מודים דאמרינן מיגו דקאמר רבי יוחנן סוכה אפי' בשמיני אסורה מיגו דאיתקצאי לבה"ש דשמיני ע"ש. אף דרבי יוחנן גופיה ס"ל לקמן (דף קנ"ו) כר"ש. [ומ"ש התוס' בסמוך (ע"ב) ד"ה אמר לחלק בין סוכה לנר דאין מבטל מצותו בטילטול אינו מעלה ארוכה לההיא דלקמן [דף קי"ט]. ואין לחלק דנר שבת אינו מוקצה אלא במצוה דרבנן ולא אמרינן מיגו כמ"ש רש"י ביצה (דף ל"א) במוקצה מחמת איסור ע"ש. אבל בסוכה דהיא דאורייתא אמרינן מיגו. ז"א דהא בעי למיסר שם גם באתרוג בשמיני משום מיגו אף דאתרוג בזה"ז כל שבעה דרבנן ועוד הא כתבו התוס' שם דמיירי בנויי סוכה ובסוכה (דף ט') כתבו דנויי סוכה הוא דרבנן ע"ש ועכצ"ל דבמוקצה מחמת מצוה אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש לעיל (דף מ"ג) אף דיש לדחוק לחלק:
אבל לולא דמיסתפינא הייתי אומר דבנר שבת לענין להסתפק לצורכו לא שייך כלל מוקצה מחמת מצוה דבכל הש"ס לא נקרא לנר שכבה רק מוקצה מחמת איסור ולא מחמת מצוה כמ"ש לעיל מסוגיא דחולין (דף ט"ו) וכן קאמר הכא הואיל דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולא סגי בהוקצה למצותו לחוד לאסור לספק ממנו לכבוד שבת דהא כל עיקר מצות נר הוא לכבוד שבת כדלעיל (דף כ"ה) וא"כ בכל דבר שהזמין לאיזה צורך שבת האם נמי נימא שאסור לעשות ממנו לצורך אחר. רק בנר דאיכא נמי איסור כיבוי לא הוקצה רק למצות הדלקה לבד. וכן לענין טלטול הוא נעשה בסיס לשלהבת כדלקמן (דף מ"ז) ולזאת דינו כמוקצה מחמת איסור. אבל במוקצה מחמת מצוה לחוד כגון בסוכה ואתרוג י"ל דמודה ר"ש דאמרינן מיגו דאיתקצאי ועי' תוס' לעיל (דף מ"ד) ד"ה שבנר:
ברש"י ד"ה הוקצה לאיסורו. איסור כיבוי. לכאורה יש לעיין א"כ בי"ט נמי נאסור להסתפק מהשמן המטפטף וכן לדידן במותר השמן שבנר ושבקערה דהא אית ביה נמי מצות נר ואיסור כיבוי וגם בי"ט המסתפק מהנר חייב משום מכבה וכל הפוסקים לא הזכירוהו רק בשבת. ולא דמי להא דאמר רב לעיל אין מניחין נר ע"ג דקל בי"ט. דטלטול שאני שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו כמ"ש התוס' לעיל (דף מ"ב) ד"ה ואין דהטלטול דנר אין לאסור רק משום דנעשה בסיס לשלהבת ע"ש. וא"כ בי"ט דהשלהבת מותר להשתמש בו מותר לטלטל אבל לענין סיפוק השמן לכאורה דינו כשבת. אולם בזה י"ל נהי דהשמן אסור להסתפק ממנו משום כיבוי מ"מ לא מיקרי מוקצה דמ"מ ראוי להשתמש בו בנר גופא להדלקה להוסיף בו פתילות ולהדליק כמבואר בש"ע הל' י"ט. אבל להמסקנא דנעשה מוקצה רק משום הוקצה למצותו לחוד א"כ גם בי"ט נעשה מוקצה וצ"ע בזה ועי' בש"ע (סי' תקי"ד) לענין שיורי שמן ופתילות להדליק ביום ב':
בתו' ד"ה אלא שמן. טפי ה"ל למנקט גרוגרות וצמוקין ולע"ד דרש"י נתכוין לזה בד"ה אין מוקצה בדבר הראוי. ור"ל לאפוקי גרוגרות וצמוקין דאינו ראוי כדפירש"י בסמוך:
בתוס' ד"ה אלא בגרוגרות. בירושלמי מפרש מפני דמסריחות בנתיים. תמיהני דבירושלמי דמעשרות (פ"א) הוא להיפוך דקאמר רבי לר"ש בריה עלה והביא גרוגרות מהחבית וא"ל אינו אסור משום מוקצה. א"ל אינו אסור אלא תאנים וענבים שמסריחות בנתיים. משמע הא גרוגרות אינן מסריחות: