אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
כירה - פרק שלישי · דף מד.
בתוס' ד"ה (בדף מ"ג) דכ"ע. הא תנן פ' נוטל האבן שעל פי החבית מטה על צדה וכו' וק"ל אי טעמא משום טלטול מן הצד הא תניא שם (דף קמ"ב) היתה מונחת באוצר מגביה למקום אחר ומטה על צדה ע"ש וא"כ למ"ד הכא לא שמיה טלטול למה ליה ממטה למטה אפילו בחדא מטה נמי והם כתבו בעצמם דבאין לו אלא חדא מטה לא:
בתוס' (השייך לדף מ"ג) ד"ה מתוך אבל על מתו מצטער ביותר וכו'. וק"ל לעיל כי פריך אי דאיכא ככר ותינוק מ"ט דת"ק ואי דליכא וכו' הא לא ידע הך סברא דאי לא שרית ליה אתי לכבויי דאי הוי ידע לא הוי פריך מ"ט דר"י ב"ל א"כ מאי פריך אי דאיכא כו"ת מ"ט דת"ק הא לא גרע מממון דאי שרית ליה אתי לכבויי ואדרבה אריב"ל קשה האיך מתיר אף בדאיכא כו"ת. וכן בתוספתא (פי"ד) תני ליה בהדי כל הדברים שבממון אם מצילין משמע דחד טעמא הוא. ועי' בר"ן ריש פ' מי שהחשיך:
שם במשנה מטלטלין נר חדש. כתבו התוס' לעיל (דף ל"ו) ד"ה הא ר"י דנר הוי כלי שמלאכתו לאיסור ולא שרי אלא לצורך גופו ומקומו ע"ש. וכן כתב בביאורי הגר"א הל' שבת (סי' רע"ט) פלוגתייהו דר"י ור"ש בנר שכבה הוא לצורך גופו ומקומו דלר"ש אף בכבה דינו ככל הנרות שנקראו מלאכתן לאיסור ע"ש. וק"ל מהא דלקמן (ד' מ"ה) גבי שרגא דחנוכה לאחר שכבה מקמי חבריי' דמשמע דלר"ש מותר לגמרי אף שלא בשעת הדחק. והא התם א"צ לגופו ולא למקומו רק שהחברי לא יראה והוי כמחמה לצל ושרי לר"ש ועוד ק"ל לקמן בסוגיא (דף מ"ה) הוכיח אביי דרב אסי כר"י ס"ל דנפל מנרתא על גלימא דר"א ולא טלטלה מ"ט לאו משום דכר"י ס"ל ע"ש. מאי ראיה היא זו הא לצורך גלימא הוא לצורך מקומו ואביי לשיטתו לקמן פ' כל הכלים (דף קכ"ג) דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא ע"ש. וס"ל דלצורך מקומו דינו כמחמה לצל וא"כ אפי' לר"ש אסור אפילו בלא הדליקו בו כלל. ולשיטת הפוסקים (סי' רע"ט) דנר שכבה דלר"י מותר לצורך מקומו א"כ לר"ש שרי אפי' מחמה לצל א"ש:
אולם לשיטת הפוסקים דלצורך גופו מותר לר"י הא דאמר רב לקמן (דף מ"ה) מניחין נר ע"ג דקל בשבת. ואי לצורך גופו ומקומו מותר נהי דלצורך מקומו לא חיישינן בדקל דאסור להשתמש בו. מ"מ הא איכא למיחש שמא יטלנו לצורך גופו. וכן משמע לקמן (דף מ"ו) גבי הורה במנורה כר"ש בנר. דאיסור דמנורה ובנר לר"י בחדא מחתא הוא ובמנורה ודאי אסור אפי' לצורך גופו שמא תתפרק ויחזירנה. וכן שם משמע דשרגא דמשחא לר"י אחר שכבה דינו כנפט ובדנפט ודאי אסור אפי' לצורך גופו מדמדמי לה לצרורות שבחצר ע"ש:
בגמרא אמר אביי ר"א בר"ש סבר כאבהו בחדא ופליג עליה בחדא. פירש"י כולה מוקשה דקאמר דפליג עליה בחדא הא פליג בתרתי א' דבכבה והולך לא מחייב משום מכבה וב' בשמן המטפטף. ועוד מאי אשמעינן אביי יותר ממ"ש בברייתא. ובעיקר הדבר מ"ש דבכבה והולך לא מחייב משום מכבה הוא תמוה למה לא יחייב כ"ז שדולק. וגם היכי משמע בלשון נר שכבה דהיינו כבה והולך ולא כבתה לגמרי ולולא פירש"י הייתי אומר דאביי מפרש לדראב"ש דקאמר שני דברים מסתפק מהנר הכבה ומשמן המטפטף אשר לכאורה משמע דבשני דברים פליג אדאבהו וע"ז קאמר דס"ל כוותיה בחדא כלומר דבנר הכבה (לגמרי) ס"ל כאבהו דלית ליה מוקצה ולא פליג רק בחדא בלא כבתה דהיינו שמן המטפטף ולא נקט רישא אלא משום סיפא:
ברש"י ד"ה חוץ מן הנר הדולק שמא יכבה. והוא הס"ד שבגמרא לקמן (דף מ"ו) וק"ל א"כ אפי' בי"ט נמי דהא כיבוי אסור גם בי"ט. ואין לחלק בין י"ט שהוא בלאו לאיסור סקילה בימים הקדמונים. דא"כ מאי פריך שם מכלאים דהוא ג"כ בלאו כמש"ש וי"ל בדוחק:
בגמרא למימרא דר"י מוקצה מחמת איסור לית ליה והתניא ר"י אומר כל הנרות מטלטלין חוץ משהדליקו בו בשבת. וכן בחולין (דף ט"ו) לענין השוחט בשבת דייק מינה דר"י א"ל מוקצה מחמת איסור ע"ש. וק"ל דלמא שאני נר שהוא מוקצה מחמת מצוה כדקאמר לקמן בסוגיא דהוקצה למצותה ועי' מ"ש לקמן (דף מ"ה):
ע"כ בתו' ד"ה ומה נר. וקשה לר"י. עי' תשובות פנים מאירות סי' ק"ט:
בתוס' ד"ה יש עליה. במניח איירי דבשכח תנן מנער את הכר וכו'. מ"ש המהרש"א דלמא מיירי בשכח ולטלטל טילטול גמור לע"ד לק"מ דא"כ בסיפא כשהיה עליה בין השמשות אמאי אסור לטלטל הא לאחר ניעור מותר לטלטל ועוד הא מותר לצורך מקומו כמ"ש בסמוך והכא משמע דאסור לגמרי לטלטל:
בתוס' ד"ה ואין מצלת עמה באהל המת. ומוקפת צמיד פתיל היכא דמקבלת מ' סאה מציל. לפמ"ש הר"ש אהלות (פ"ד) גבי מגדל הבא במדה שעומד בתוך הבית טומאה בבית מה שבתוכו טהור. דלא בעינן צמיד פתיל אלא היכא שמכוסה בכפישה או בשאר כלים אבל בדלתותיו מחופות מהני בלא צ"פ ע"ש. א"כ אדרבה טפי יש לפרש דמיירי בלא צמיד פתיל והמוכני מחפה אותו כדלת ולכן כשאינה נשמטת ה"ל כגופה של מגדל ומציל בלא צמיד פתיל אבל כשנשמטת ה"ל כמכופה בכלי בפני עצמה בעינן צ"פ. ובעיקר דברי הר"ש אף שכדבריו לחלק בין מכוסה בכלי אחר לדלתותיו מגופות מוכרחין מההיא דאהלות פ"ט דמוכח כולא פירקא דמחזקת מ' סאה מצלת על עצמה ושם (משנה י"ג) במכוסה הכל טמא ואינה מצלת על עצמה. אולם מה שהקשה מהא דכלים (פ"י) דכלי על הטהורים בעינן צמיד פתיל לא הבנתי דשני ענינים נינהו דהכא במגדל מיירי ע"כ כשיש בה פתוח טפח במק"א דמצלת על עצמה מדין אהל. ויותר מזה כתבו הרמב"ם והראב"ד הל' טומאת מת (פי"ב) דכלים הבא במדה ה"ה כאהלים ואינן ככלים וחוצצין בפני הטומאה. וכן כתב הר"ש בעצמו אהלות (פ"ט) לדברי חכמים ע"ש. ואף דאנן לא קיי"ל לשיטת הר"ש כחכמים בזה מ"מ על עצמן קיי"ל כחכמים בזה דנקראו אהל אבל ההיא דכלים (פ"י) לא מיירי כלל מדין אהל רק בדין כלי ומיירי דאין שם פתוח טפח במק"א כגון שדפניו עבים ביותר כדקיי"ל מנחות (דף ל"א) כר"ש שזורי דאף עובי הרגלים נמדדין עמה. או שנחלק לחדרים שאין באחד מהן פ"ט ובעינן צ"פ. ובלא"ה לא הבנתי הא דלת המגדל אינו מקבל טומאה כמבואר כלים (פי"ב) ואינו נקרא כלי ויש לו דין נסר דתנן אהלות (פ"ה) דנסר וסרידה שאין לו גפיים שאינו מקבל טומאה מציל בלא דפנות אהלים ובלא צ"פ: