אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
כירה - פרק שלישי · דף מג.
איתיביה אביי חבית של טבל שנשברה מביא כלי ומניח תחתיה. לכאורה קשה מאי פריך דלמא התירו איסור מבטל כלי דרבנן משום הפסד טבל כמו דשרינן לקמן (דף קכ"ח) ביטול כלי מהיכנו משום צער בעלי חיים דאורייתא. כדפירש"י ע"ג (דף נ"ז) דאסור לטמא טבל משום משמרת תרומותי וה"ה לאבד נמי אסור כדמשמע ברמב"ם הל' מעשר (פ"ו) אולם בנדה (דף ז') משמע דטבל הטבול לחלה אינו רק דרבנן וא"ש. אולם קשה עדיין בסמוך דפריך מהא דטבל למ"ד אין כלי ניטל וכו' בזה ודאי הוי מצי לשנויי דהתירו משום הפסד טבל אף דרבנן כדאשכחן פסחים (דף ו') גבי המוצא חמץ בביתו בי"ט שהתירו לכפות הכלי עליו אף שאינו ניטל כמש"ש התוס' אף שהוא גזירה דרבנן. [ומה שתירצו שם עוד דמיירי בצריך למקומו תמהתי ע"ז בחידושי לפסחים דזה לא שייך רק בדבר הרשות אבל התם הא קאמר דמחוייב לכפות ואם אינו צריך למקומו מה יעשה] ועוד הא כתבו התוס' בסמוך ע"ב דמשום הפסד מרובה התירו לצורך דבר שא"נ ומי גרע איסור דרבנן מהפסד מרובה:
בגמרא טבל מוכן הוא אצל שבת דאם עבר ותיקנו מתוקן. והקשו בתוס' אהא דתנן המעשר בשבת בשוגג יאכל היכא דא"ל פירי אחרינא דבמזיד לא יאכל. בשוגג נמי נימא מיגו דאיתקצאי לבה"ש כו'. ולע"ד דרש"י נזהר מזה אף מוכן הוא שאין בו מוקצה. ורש"י לשיטתו שהוכיח מזה ביצה (דף ל"א) הכלל דבמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאיתקצאי וכו':
ועי' במהרש"א שרצה לומר דמתניתין אתיא כר"ש ולע"ד א"א לומר כן דהא תנן התם בתרומות (פ"ב) המעשר ומבשל בחדא בבא ור"ש הא שמעינן ליה ב"ק (דף ע"א) כרבי יוחנן הסנדלר דגם בשוגג לא יאכל ע"ש ועי' בפ"י:
ובחידושי לסוכה (דף מ"ו) הוכחתי דז"א אלא בדבר שאינו מוקצה בעצם רק מחמת איסור דרבנן שבו אבל במוקצה בעצם אין נפ"מ בין מוקצה מענין דאורייתא או דרבנן גבי דאמר ר"י אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפילו בשמיני אסורה דמיגו דאיתקצאי וכו' א"ל ר"פ לאביי לר"י מ"ש אתרוג ומ"ש סוכה ע"ש והקשיתי לפמ"ש רש"י ביצה (דף ל"א) דבמוקצה מענין דרבנן לא אמרינן מיגו א"כ טובא א"ב דהא אתרוג בזה"ז כל שבעה דרבנן א"כ ביה"ש דשמיני הוא מוקצה מאיסור דרבנן ולא אמרינן מיגו אבל סוכה דהיא דאורייתא אמרינן מיגו וכן לשיטת התוס' שם ביצה דבטבל מיד כשתיקנו מסתלק המוקצה מכל ע"ש. קשה דהא באתרוג נמי מסתלק המוקצה מכל והדברים ק"ו דהא בטבל צריך לעבור עבירה לסלק המוקצה מכ"ש הכא באתרוג דכיון דעבר בה"ש הרי הוא מוכן מעצמו לא אמרינן מיגו ויותר מזה קשה ללוי דאמר אתרוג אפילו בשמיני אסור ופירש"י משום מיגו דאיתקצאי (דלשיטת התוס' הוא משום גזירה) הא רש"י בעצמו פירש בביצה דבמוקצה דרבנן לא אמרינן מיגו. אולם בזה יש לדחוק דמיירי בזמן המקדש דאתרוג מה"ת כל שבעה. ואל תתמה האיך שייך לכולי יומא איתקצאי הא לא הוי נועלין במקדש רק בזמן תמיד של שחר כדמשמע סוכה (דף מ"ג ומ"ה) ע"ש. מ"מ הא חזינן דגם במקדש פליגי מדפריך מהא דתינוקות אוכלין אתרוגיהן דמיירי במקדש וא"ת הא מבואר בש"ע (סי' תרס"ה) דאתרוג שנפסלה אסור כל שבעה דמיירי בזה"ז ואטו מי גרע נפסל ממילא מטבל דאם עבר ותיקנו מתוקן שהוא מדרבנן. וי"ל דהא אפילו בחול המועד אסור. וע"כ לאו משום מיגו קאתינן עלה אלא מטעם דהוקצה למצותו אולם קשה לפמ"ש התוס' ד"ה דאי איתרמי. דמיירי בנויי סוכה והא התוס' בעצמן כתבו סוכה (דף ט') דנויי סוכה הוא דרבנן ע"ש. והדק"ל מ"ש מטבל דרבנן כנ"ל. והוא הדבר אשר דברתי להוכיח דכללא דבדרבנן לא אמרינן מיגו אינו אלא בדבר שבידו לעבור איסור דרבנן לסלק המוקצה כההיא דביצה בבית מלא פירות או בטבל אף שאין בידו לתקן דהא במזיד לא יאכל מ"מ יכול להיות שיבא לידי תיקון באם שיעשר בשוגג. ועוד י"ל דאפילו במזיד לא הוי מוקצה דהא במזיד לא יאכל הוא לעצמו משום קנסא אבל לאחרים מותר א"כ לא הוי מוקצה אבל באתרוג ונויי סוכה דא"א לבוא לידי תיקון אמרינן מיגו אפילו בדרבנן. ומה דקשה לפ"ז מסוגיא דלקמן (דף מ"ה) מנר שבת דהוקצה למצותו ואפ"ה מותר לאחר שכבה יבואר שם אי"ה:
שם בגמרא. והתניא כופין את הסל לפני האפרוחין קסבר מותר לטלטלו. היינו אחר שירדו וקסבר אין מוקצה לחצי שבת כמ"ש התוס'. מכאן ק"ל סוגיא דלקמן (דף קכ"ח) גבי בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה ופריך והא קמבטל כלי מהיכנו ע"ש. וק"ל הא ה"ל ספיקא שמא תעלה כדקאמר ואם עלתה עלתה. ואם תעלה אין כאן איסור מבטל כלי מהיכנו מעיקרא כהכא גבי האפרוחין וא"כ ה"ל ספיקא דרבנן ומותר אפילו בלא צער ב"ח כלל וכ"ש הכא דשרי משום צער בעלי חיים אפילו למ"ד ב"מ (דף ל"ב) צער ב"ח דרבנן והכא לא שייך משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו בדרבנן ספיקא אסור כדקאמר ביצה (דף ד') דהא הכא ליכא למדחי עד למחר דהא ב"כ איכא צער ב"ח. ועוד הא חיישינן שמא תמות כדמשמע לקמן. ואף שכתב התו"י ביצה (דף ג') דמוקצה חמור כדאורייתא דספיקו אסור ע"ש. הא ביטול כלי לאו מוקצה הוא אלא שדומה לבנין או סתירה מדרבנן וספיקו לקולא. ולשיטת הרמב"ם הל"ש (פכ"ה) דמבטל כלי מהיכנו משום שמשליכו לבור של מים ואף לאחר שתעלה אסור א"ש. אבל לשיטת רש"י קשה. שוב מצאתי להרשב"א והביאו המ"מ שם שכתב בהדיא שהוא ספק שמא לא תעלה. וקשה הא ה"ל ספיקא דרבנן:
בתוס' ד"ה טבל. דנקט עבר דלית ליה פירי אחרינא עי' ב"י (סי' של"ד) דמספקא ליה לענין דליקה דמצילין ג' סעודות אי מיירי ביש לו מה לאכול או לא. ולכאורה לפי הצד דבעינן דוקא באין לו מה לאכול א"כ בלא"ה ע"כ מיירי באין לו פירי אחרינא דהא חבית שנשברה ודליקה דין אחד להם כדתנן לקמן (דף קמ"ג) חבית שנשברה מצילין ג' סעודות ע"ש. אולם לפמש"ש התוס' פרק כל כתבי (דף קי"ז) דבעביד טיף טיף מותר להציל כמה דבעי ע"ש. י"ל ואכמ"ל:
בתוס' ד"ה ושני ליה וגבי ניצוצות אשמעינן דבצריך למקום שרי ועי' במהרש"א. ולכאורה טפי ה"ל לתרץ דתני לה משום סיפא ובלבד שלא יתן לתוכו מים:
בא"ד אי נמי רבי יצחק א"ל נמי אין מבטלין וכו'. ולפ"ז צ"ל דשינויא דצריך למקומו לא קאי אדלף דהא לא מהני בצריך למקומו כמ"ש בשמן וע"כ צ"ל בדלף הראוי וא"כ לא צריכים תו בצריך למקומו כמ"ש התו' מסוגיא דביצה:
בא"ד דאפי' רבה א"ל דאסור לבטל כלי מהיכנו. ולשיטת רש"י דהצלה שאינה מצויה אינו אסור רק במוקצה א"א לומר כן דבשלמא בטבל י"ל דבעינן תרתי דטבל מוכן הוא ולא הוי ביטול כלי מהיכנו וגם בגולפי חדתי משום הצלה מצויה וכן בקורה צ"ל רפוי וגם כשורי חדתי כנ"ל וכן בניצוצות צ"ל דאין בהן ממש וגם שכיחא אבל בדלף אם רבה סבר ביטול כלי מהיכנו ע"כ צ"ל בדלף הראוי א"כ לא הוי צריך לאוקמי תו בכשורי חדתי: