אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
כירה - פרק שלישי · דף לט:
בתו' ד"ה ממעשה דהוי מוקמינן כר' דכ"ש משום שבות לא גזרו ביה"ש. ועי' בת"י ביצה (דף ג') גבי ספק דרבנן לקולא דמוקצה חמור כדאורייתא וספיקו לחומרא ע"ש ואולי בבה"ש לרבי שאני דלכתחילה לא גזרו על שום דרבנן זולת הטמנה ועדיין צ"ע:
בגמרא הא חמין שהוחמו מע"ש מותרין והתניא חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ פניו ידיו ורגליו. ק"ק דלמא לא אסרו בהוחמו מע"ש אלא חמי האור דבשבת חייב חטאת אבל הוחמו בע"ש מחמי טבריא דאפילו בשבת פטור כדקאמרינן לקמן (דף מ') ה"ל גזירה לגזירה. ולר"י דא"ל דתולדת האור היא. באמת אסור אף בהוחמו בע"ש. ואין לומר דפריך מהא דקאמר לקמן דאסרו חמי טבריא וממילא חמין שהוחמו מהן ג"כ אסור רק אח"כ שראוי שאין הדבר עומד התירו חמי טבריא. וא"כ לא הצריכו להתיר רק חמי טבריא עצמן אבל במים שהוחמו מהן במקומה עומדת. הא בימי המשנה עדיין לא גזרו אחמי טבריא כדאמרינן ברכות (דף כ"ז) ארבי דלהזיע וקודם גזירה הוי ע"ש. וי"ל דמ"מ צריך לאסור שמא ירחצו בחמי האור שהוחם בשבת ויאמרו שבמים שהוחמו מע"ש מחמי טבריא רחצנו:
בגמרא וב"ה מתירין ודוקא לפניו יו"ר. אבל לא לכל גופו כמ"ש התוס'. והקשה בדו"ח כיון דס"ל להחם לרחיצת פניו יו"ר מותר דזה מקרי שוה לכל נפש אמאי אסור להחם לרחיצת כל גופו הא בכלל גופו רחיצת פניו והמותר יהי' רק כמרבה בבישול דאמרינן ביצה (דף י"ז) ממלא נחתום חבית של מים אעפ"י שא"צ רק לקיתון אחד עכ"ד. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהא במנחות (דף ס"ד) גבי העומר בא בשבת מג' סאין. ובחול מחמש. משמע שם בכל הסוגיא דלהרבות בתבשיל אסור מה"ת. והא דבי"ט מותר כתבו שם התוס' די"ט קיל ולא דמי לשבת דלא ניתנה לדחות ע"ש. והוא עולה כוונה אחת עם הסבר מתוך שהותרה לצורך וכו'. ולפ"ז מקום לומר דבמקום דלא אמרינן מתוך דינו כבשבת דריבוי בשיעורין הוא מה"ת. ובזה מיושב מאוד סוגיא דביצה (דף ס"א) גבי לא יזמין א"י אצלו בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו דמשמע כל הסוגיא דלהרבות בשבילו אסור. והתוס' הקשו שם מההיא דממלא נחתום ע"ש. ולפמ"ש דאינו מותר להרבות אלא במקום מתוך לק"מ דהא בא"י לא אמרינן מתוך כיון דרחמנא אפקיה בפירוש מקרא דלכם ולא לא"י א"כ אף להרבות בשבילו אסור [ועי' מ"ש מורי זקני הגאון רבי חיים ברודא ז"ל בספרו תורה אור ודרך חיים בסוף חיבורו בענין שני מוהלין בשבת] והשתא ניחזי ברחיצת כל גופו דאסור מה"ת לשיטת התוס' ולא אמרינן מתוך ועוד משמע במתניתין דאפי' בראוין לשתיה לא מהני מתוך דומיא דמותר לשתיה דהיינו בראוין כמ"ש התו' לב"ש. וצ"ל כיון שאינו שוה לכל נפש דינו כמוגמר דאמרינן כתובות (דף ו') דלא אמרינן מתוך וא"כ להרבות בשיעור נמי אסור לפי הנ"ל אפי' בצריך לשתיה וכ"ש דהמיחם בשביל פניו יו"ר דאסור להרבות בשביל כל גופו אבל להרבות לרגליו לב"ש מותר די"ל דבשביל רגליו לב"ש אינו אלא מדרבנן ומותר להרבות כההיא דעירובין (דף ס"ו) דמותר להרבות ע"י א"י כמ"ש התוס' מנחות (דף ס"ד) אולם שיטת התוס' א"א לפרש כן שכתבו דלצורך כל גופו לא טעמא שהבלנים חשודים הא לא"ה היה מותר. אולם לפמ"ש הרא"ש ביצה (דף כ"א) לענין לזמן א"י ולהרבות בשבילו דבשתי קדירות אסור ועוד כתב המ"מ הל' י"ט (פ"א) דלא הותר רק בחד טירחא אבל לאחר שהניח על האש אסור להרבות א"ש בלא"ה:
בתוס' ד"ה אלא א"כ ראוין. ונראה דיכול אפי' ביותר מכדי שתייה כדאמרינן בפ' הדר נשיילי' לאימיה. והקשה בגליון הש"ס למאי הוצרכו לראיה זו הא להדיא איתא ברייתא ערוכה בביצה ממלא נחתום חבית של מים אעפ"י שא"צ אלא לקיתון אחד. ולע"ד י"ל דמהתם איכא למדחי דעיקר ההיתר משום מתוך וכב"ה אבל לב"ש ה"א ל"ל מתוך ולהכי הוכיחו משבת דע"כ מותר אף בלא מתוך. ולפמ"ש בסוגיא דרחיצה חמור משלא לצורך כלל א"ש בפשוטו דניחא להו להביא ההיא דשבת דמיירי ברחיצה. ומה שהקשה עוד על התחלת דבריהם. דלב"ש בעינן דוקא לצורך שתייה דל"ל מתוך. הא מ"מ א"ל הואיל עי' במ"מ הל' י"ט (פ"א) דבהואיל לא מפקינן אלא ממלקות אבל לכתחילה אסור ובמ"א הארכתי בזה:
בתו' ד"ה והא מעשה. וקשה דר"מ אוסר וכו' ובפ"ת שרצים משמע דשרי. תמיהני למה הקשו דוקא לר"מ הא לא פליגי הכא אלא בשטיפה אבל ברחיצה הא אסור לכ"ע והתם הא קתני רוחצין. ובאמת לא הבנתי קושיתם דלמא מיירי התם בפניו ידיו ורגליו דהא התם מיירי ברפואה דגם פניו יו"ר אסור:
בד"ה אמר. אע"ג דר"י א"ל הלכה כסתם משנה. ולא ניחא להו לשנויי דר"י סבר כרב וא"כ מצי מתניתין לאוקמי ככ"ע ובהוחמו מע"ש היה מותר כל גופו אבר אבר ובהוחמו בי"ט אסור. דהא איתותב. ורב עצמו ע"כ תנא ופליג אבל ר"י לא היה סומך ארב לפלוג אברייתא כמ"ש התו' כתובות (דף ח'):
שם (השייך לעיל) בתו' ד"ה הא חמין. וי"ל דדוקא בשיטוף דקיל איכא לפלוגי. וק"ל לפ"ז למאי דמוקי במסקנא דמתניתין להשתטף ור"ש היא אמאי לא מוקי מתניתין בקרקע וד"ה היא ומחלוקתם בכלי: