אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) כירה - פרק שלישי › דף לח:

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

כירה - פרק שלישי · דף לח:

דף לח.

לדברי האומר מחזירין אפי' בשבת. ופירשו בתוס' משום דעיקר פלוגתייהו בחול וקמ"ל רב ששת דאפי' בשבת מותר. וק"ל אם כן מאי פריך לעיל (דף ל"ז) אהא דאמר ר' ששת עקר לא יחזיר עד שיגרוף תרוייהו תנינא להחזיר נמי תנינא וכו'. דלמא אשמעינן דבגרוף מותר להחזיר אפי' בשבת כדקמ"ל ר' ששת גופא הך מילתא הכא. ואולי י"ל דזהו גופא שינויא דגמרא דמוקי דמתניתין קמ"ל כמש"ש התוס' דהא דאמר ר"ש מחזירין אפי' בשבת מוכח ג"כ ממתניתין דנוטלין משמע בשבת. ובזה מיושב קושית מהר"ם שם בגמרא דפריך תרוייהו תנינא ולא משני דיוקא דמתניתין קמ"ל רק אלהשהות כמ"ש רש"י ולא אלהחזיר ולפמ"ש מתרץ נמי אלהחזיר. אולם ק"ל להיפוך לפמש"ש התוס' דאפי' לב"ה אסור אינה גרופה אפילו מבעוד יום א"כ מאי פריך להחזיר תנינא דלמא מתניתין מיירי בשבת וקמ"ל ר"ש דאפי' מבעוד יום אינה גרופה אסור. ולשיטת הר"ן במתניתין דלב"ה מותר מבעוד יום אפי' באינה גרופה א"ש. ולשיטת התוס' צ"ל דלישנא עקר לא יחזיר משמע בשבת כמו דדייקי במתניתין נוטלין ולא מחזירין משמע בשבת:

בתוס' ד"ה תנור דשרינן קדירה חייתא ובשיל כמאכל ב"ד. עיקר כוונתם להוכיח דבתנור ג"כ מותר להשהות במבושל כ"צ לחנניא וממילא בכמאכל ב"ד נמי מותר דדינם שוה בכ"מ זולת לענין דיעבד (בסי' רנ"ג) דהתם תליא בהנאת האיסור. ואפי' לשיטת הפוסקים (סי' ש"מ) דבמאכל ב"ד חייב משום מבשל ובמבושל כל צרכו אין בו משום בישול הכא לענין שיהוי וחששא דשמא יחתה און נפ"מ בזה כדאמרינן כריתות (דף כ') דמחתה בגחלים חייב משום מבעיר ואפי' בחותה להתחמם חייב משום מבעיר ע"ש. והא לא ניחא להו לפרש דבפ"ק מיירי במצטמק ורע דמותר לכ"ע דא"כ ה"ל לפרושי. ועי' בדו"ח שתמה בזה. והנלע"ד כתבתי ומ"ש עוד בדו"ח מדוע לא הוכיח מהא דקרמו פני' שרי דמיירי בתנור. לע"ד רצו להוכיח גם בקדירה דהתם בפת כמש"ש ע"ש:

בגמרא אלא כירה כשאינה גרופה על גביו מי שרי הרי"ף הוכיח מזה דאין הלכה כחנניא. וק"ל הא אביי פריך הכא לר"י וקצת משמע דגם ר"י הדר ביה מקושיא דאביי והא אביי גופיה בעי מר"י לעיל (דף ל"ז) מהו לשהות ופשיט ליה דמותר:

במשנה ב'. כחמין שהוח' בי"ט ואסורין ברחיצה ומותרין בשתייה וצ"ל דלצדדין קתני דהא דאסורין ברחיצה היינו בחממן לרחיצה דבחממן לשתייה מותר אף ברחיצה להשתטף כבהוחמו בערב י"ט כמבואר בסוגיא ובתו' ד"ה אלא א"כ ע"ש והא דבחממן לרחיצה אסורין ברחיצה היינו משום שהוחמו באיסור. ולפ"ז ה"ל לאסור מה"ט בהוחמו לרחיצה אף בשתייה שהוחמו באיסור ובפ"ב דביצה (דף י"ז) בעי בגמרא בעבר ואפה באיסור מהו ע"ש ומדוע לא פשיט ממתניתין. אלא ע"כ הא דמותרין בשתייה היינו בחממן לשתייה. ועוד לע"ד אף לפמ"ש בש"ע (סי' תק"ג) באופה מי"ט לחבירו מותר דספק דרבנן מותר מטעם הואיל היינו דוקא מי"ט לחבירו אבל לרחיצה ה"ל כמוגמר דהוא מה"ת כמ"ש התו' בסוגיא ד"ה וב"ה:

בגמ' גלגל חייב חטאת אמר בריה דרבינא אף אנן נמי תנינא. לע"ד הא דהוצרך להביא ראיה דהדחתן זהו גמר מלאכתן אף דבלא"ה הא תולדת האור היא וחייב לכ"ע. משום דמצד הדין דכללי בישול היה צריך לכאורה להיות פטור כדתנן פסחים (דף ע"ה) נגע בחרסו של תנור יקלוף מקומו דמבשל כדי קליפה. וכן בזבחים (דף צ"ו) רקיק שנגע ברקיק אינו אסור אלא מקום שבלע. ומזה פסק ביו"ד (סי' ק"ה) דחם בצונן זה בצד זה אינו מבליע יותר מכדי קליפה וכ"ש דאינו מבשל יותר מכדי קליפה והא דקליפת ביצה הוא במקום קליפה כמ"ש הרשב"א ביו"ד (סי' ס"ו) בביצת דם ע"ש. רק שאי אפשר להכחיש החוש שרואין שהביצה שדי בבישול מעט נגמרת בכך לא גרע מהדחתן הוא גמר בישולן. ובפשוט י"ל דאתי לאפוקי מהירושלמי (הל"ד) דכל שאין האור מהלך תחתיו אין חייבין עליו וע"ש בקה"ע ועי' בר"ן. ולפ"ז ה"ה דהוי מצי למיבעי במיחם שפינהו ובאילפס והקדירה שהעבירו מרותחין רק כביצה נשנית קודם:

ד' ל"ט ד"ה כל שבא. ואומר ר"י דאפילו בכלי שני אין שורין. והקשה המהרש"א הא גבי שמן בעין אמרינן לקמן דאין כלי שני מבשל. ולע"ד מהתם לק"מ דודאי לא שייך מחזי כמבשל רק ביד סולדת בו אבל התם דהשמן לא נתחמם כלל רק להפשיר בעלמא הא אפילו בכ"ר מותר מדינא ואינו אלא גזירה דרבנן וע"ש ברא"ש ולא שייך מחזי כמבשל. ועוד הא התם בחמי טבריא הוא דרבנן כמבואר שם ובדרבנן לא חיישינן למראית העין כמ"ש הרמ"א בי"ד (סי' פ"ו) אולם בעיקר קושיתם לפמ"ש בש"ע (סי' שי"ח) דיש דברים רכים המתבשלים גם בכ"ש כמו מלח דלקמן (דף מ"ב) וכן כתבו אחרונים בבישול מי עלים שקורין טיי דאסור בכ"ש כמ"ש בגמ' גבי ביצה ואפי' בבשר הלחלוחית שבו מתבשל אין מקום לקושיתם דלא מצי למיתני הכלל דשורין אבל מדיחין מותר בכל חוץ מהמליח:

בתו' ד"ה שמא. ואטו סודרין שנתחממו באור וכו' דאין דרך לחממן כ"כ. עי' במהרש"א שהניח דברי התו' בצ"ע ולע"ד לא הוצרכו סברא דאין דרך וכו' אלא בסודרין שנתחמם ע"י אדם אבל בחול ואבק דרכים וחמי טבריא שנתחמם מאליו בלא"ה לא גזר ר"י:

בתו' ד"ה מפני. וקשה לריב"א הא ליכא איסורא דאורייתא וכו'. לכאורה לפמ"ש התו' לקמן (דף מ"ז) ד"ה מפני גבי כיבוי אף דהוי מלאכה שא"צ לגופה קים להו לרבנן דהכא שייך למיגזר טפי. וכן כתב הר"ן פ' חבית דמלאכה שאצ"ל חמיר משאר שבותים דאין הכל בקיאין בזה ע"ש. וא"כ לא מקשו מידי. אולם לקמן (דף ע"ג) כתבתי בשם רש"י גופא מביצה (דף ח') דאין בזה שם מלאכה כלל וא"ש ועי' מ"ש לעיל (דף י"ב):

בא"ד והוי חופר שהוא תולדה דחורש. עי' במהרש"ל ובמהרש"א ומהר"ם שדחקו למה נקט לגזור הא ה"ל איסורא דאורייתא. ולא הבנתי הא אפי' בצריך בשדה הגומא לטמון הביצה כיון דא"צ לזריעה ה"ל לגבי חרישה מלאכה שאצ"ל. ומ"ש לעיל בצריך הגומא לטמון הביצה הוי דאורייתא. הוא בבית דהוא בכלל בונה:

שם בתוס' אלא. וא"ת לר"י מי לית ליה שמא יטמין ברמץ הא מה"ת אסור להטמין. לכאורה לפמ"ש התו' בעצמם לקמן (דף מ"ח) דלא אסרו הטמנה אלא בדבר המוסיף הבל מעצמו אבל לא בדבר שהוחם מהאש דמתקרר והולך ע"ש. אין מקום לקושיתם דאפי' אם מטמין בחול בחמה הא החול בעצמו מתקרר והולך ומה שנתחמם מהחמה הזורחת אינו ענין להטמנה ועי' במהרש"א:

בא"ד וי"ל דהני מילי בדבר המבושל. לע"ד דרב יוסף לשיטתו לקמן (דף נ"א) דמותר להטמין את הצונן ושיטת הר"ן שם דאפילו לחמם מותר ודלא כרש"י שם ע"ש:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה