אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
ואלו קשרים - פרק טו · דף קכא.
בגמרא. טבילה בזמנה לאו מצוה ומהדרינן מחוסר ביאור הא תינח כל הטבילות הא בעל קרי קודם ק"ש ותפילה ודאי מצוה לכ"ע ואמאי מהדר. ואפילו אי איכא שהות מ"מ מ"ש ממיא דאמרינן ברכות (דף ט"ו) רב לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא:
במשנה א"י שבא לכבות אין אומרים לו כבה. ופירש"י דגזרו על אמירה לא"י לע"ד דקמ"ל אף בבא לכבות מעצמו בלא ציווי ישראל וא"כ לא הוי שלוחו אפ"ה אסור דאמירה גופא אסור אפילו במקום שאינו מביא לידי מעשה מדבר דבר דלא עדיף מלומר ד"ז אעשה למחר דאסור אולם לכאורה לפ"ז בדבר מצוה דאין בה משום דבר דבר היה ריך להתיר כשבא לעשות מעצמו. והנה ראיתי בחוות יאיר (סי' מ"ט) לענין אמירה לישמעאל שיאמר לישמעאל חבירו דאסור מסברא למ"ד דיש שליחות לישמעאל לחומרא ע"ש ולא נראה לע"ד דזה לא שייך אלא בדבר שבממון הבא מישראל לישראל דהעיקר תליא בבא מרשות זה לרשות חבירו ואין נפ"מ בזה אם שלח לו ע"י עוף הפורח דלא שייך ענין שליחות כלל אסור משא"כ בשבת דבעינן מעשה וכיון דאין שליחות לא קעביד הישראל מידי ובמ"א הארכתי בזה בראיות ברורות:
ובחדושי לכתובות (דף ע') העירותי גבי לומר כל הזן אינו מפסיד והא דקאמר גבי דליקה התירו לומר וכו' בא למעוטי שאר איסורי שבת דחמירי אבל בנדרים מותר ע"ש הא עיקר הטעם דמחזי כשלוחו וא"כ אדרבה שבת קיל דאפילו שליחות ממש אינו אלא שבות דאין שליחות וכו'. אבל בנדרים דשליחות ממש מיחייב שולחו מה"ת כדאמרינן ב"מ (דף י"ב) היכא דהשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו. וה"נ על השליח המפרנס ליכא איסורא:
שם במשנה. ואל תכבה. מסתפקינא אם מותר לישראל להשתמש וליהנות ממנו בשבת לפמ"ש התו' לקמן (דף קכ"ב) לחלק בין הכא להתם בהדליק את הנר דאסור להשתמש לאורה והגוף נהנה ממנו ע"ש א"כ ה"נ אסור או אפשר דהכא אינו עושה העו"ג מעשה חדש דאינו אלא מונע ההפסד והכליון ואינו אלא כמבריח ארי מהחפצים ובמבריח ארי ממש ודאי אין סברא לאסור להשתמש בו בשבת:
בגמרא מפני שאפוטרופוס של מלך היה, לכאורה הוא שפת יתר דמאי נפ"מ. ולע"ד י"ל דהוא טעמא דלהכי לא הניחן דהכא י"ל דלאו אדעתא דנפשייהו עבדי (דהיינו שלא יפסידו שכרן) משום דאפוטרופוס היה ובאו לכבודו בלא תשלום גמול. והחכמים אמרו דאעפ"כ לא היה צריך לכך שהרי סופו הוכיח ששלח להן שכרן ומעיקרא אדעתא דהכי קאתו:
שם בגמרא. קטן שבא לכבות אין שומעין לו ש"מ קטן אוכל נבלות אין מצווין ב"ד להפרישו. יש לי בזה מבוכה רבה דפשיטא לתלמודא דאין בזה רק משום קטן אוכל נבלות ולמה לא נאמר דאביו מוזהר על שביתת בנו כמו דמוזהר על שביתת עבדו ובהמתו כפשטות לשון המשנה ששביתתו עליו. דהא בחדא קרא כתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך (ופירש"י להזהיר הגדולים על הקטנים) ובהמתך וגרך וכו' והא בעבד אוכל נבלה אין אחריות רבו עליו ובשבת מוזהר על שביתתו וכתב הרמב"ם (פ"כ) דאף אם עושין לדעת עצמן מוזהרין אנו לשומרן ולמונען וראיתי ברא"ם שכתב מסוגיין הא דפירש"י להזהיר הגדולים על הקטנים אינו אלא בעושה על דעת אביו ע"ש וא"ז מספיק דהא משמע דבעושה על דעת אביו לאו מקרא דבנך ובתך קאסר אלא דאפילו בא"י אסור כה"ג כמבואר ועוד מ"ש מעבד דכתיב בחד קרא דאסור אפילו בעושה על דעת עצמו כנ"ל. ואף אם נחלק דבעבד הא עכ"פ העבד עצמו אסור לעשות מלאכה דמוזהר על המצות כאשה ולכן גם רבו מוזהר עליו אבל קטן כיון דהוא עצמו אינו עושה איסור במלאכה אביו ג"כ אינו מוזהר מ"מ קשה הא חזינן דלא תליא במאי דהוא עצמו אסור דהא גם בשאר איסורים הוא בעצמו מוזהר ואין אחריות רבו ע"ז ובשבת גם רבו מוזהר [וצל"ע לשון המשנה ידים (פ"ד) בעבדו ואמתו שאני חייב בהן במצות. וזה לא מצינו בשום מקים חוץ משבת ומילה ואף במילה מגלגל עמו עד י"ב חודש ואכמ"ל] ועוד לא יהא עדיף מעבד תושב דתניא כריתות (דף ט') דעושה מלאכה לעצמו ולישראל אסור. אולם בזה יש לדחות דהתם לאחרים התושב בעצמו אסור משא"כ בקטן דליכא גביה איסור כלל. אולם לא עדיף קטן מבהמה דלא שייך גבה איסור ורבה מוזהר על שביתתה אף ע"י אחרים ובהמכילתא שהביאו התוס' לקמן (דף קכ"ב) יכול לא יניחנה תולש וכו' משמע דאם היה צער לה היה מחוייב למונעה. ומצאתי בשיבת ציון (סי' ד') שחקר בסברות מנפשיה אי מצווה על שביתת קטן כמו בבהמה ולא הזכיר שום קרא ולא ידעתי מה זה דפשוט אי לאו קרא אין צריכין לשום סברא אבל במה דכתי' בהדיא בקרא אם באנו נדון מסברו' מדעתנו יכולנו לטהר השרץ (והאברך מוהרמ"י אייזינשטאדט בקראו זה העיר מסוגיא דשבועות (דף כ"ב) שמור וזכור כל שישנו כו' והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה כו' ופרש"י בשמירת לאוי דשבת ע"ש וכתבו התוס' ואיפכא ל"ל דלחומרא מקשינן ולכאורה תמוה האיך ס"ד דליתנהו בשמירת לאוי דשבת הא מקרא מלא ל"ת כל מלאכה אתה כו' ובתך. וגם לפירש"י והוא מהמכילתא להזהיר גדולי' על הקטני' מ"מ מוכרח דאיתנהו בעונשי דשבת דאל"כ אזהר' ל"ל אלא ע"כ דהתוס' סברי די"ל דהמקרא בא להשמיענו דאביו מחויב על שביתת בנו ובתו הקטנים כמו על בהמתו ועי' ברש"א שם ובשו"ת הגרע"א סי' קס"ט וי"ל בא"א ואכמ"ל]:
ואשר אני אחזה בזה לפמ"ש התוס' ריש פ' במה בהמה דעשה דשביתת בהמתו הוא מלמען ינוח ולאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר. והשתא מיושב מאוד דבעבד כתיבי תרי קראי וינפש בן אמתך (משפטים) ולמען ינוח עבדך ואמתך (ואתחנן) ואיכא בהו עשה דהשבתה אבל בבנו דלא כתיב עשה רק לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ובנך ובתך ולכן אינו אלא בעושה על דעת אביו דהוא דומיא דמחמר בבהמה. אבל על הפוסקים קושיא זו היא אצלי כמו סער מתחולל שלא העירו הפוסקים מזה ועמ"ש לקמן (דף קנ"ג):
ברש"י שבמשנה ד"ה שאין שביתתו. שאינו עבדו. משמע דבעבדו אסור והוא דלא הת"ש שהביא המחצית השקל (סי' ש"ד) דאיסור דרבנן מותר לעשות ע"י עבדו כמו בהמה ע"ש דהא כיבוי הוא דרבנן למאן דפטר מלאכה שא"צ לגופה ומ"ש התוס' דאתי כר"י אינו אלא לה"א אבל להמסקנא דאדעתי' דאביו קעביד מצי אתי כר"ש. ועוד משמע מפרש"י דעבדו שביתתו עליו אפי' אם אדעתיה דנפשיה עביד ועי' במ"ש בסמוך ועי' כריתות (דף ט') ומ"ש לעיל ריש פ' במה בהמה: