אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
ואלו קשרים - פרק טו · דף קיז.
התם נעשה בסיס לדבר המותר. וכתב בעל המאור שאפי' כתבי קודש שאין קורין בהן הרי אמרו שונין בהן ודורשין בהן ואם נצרך לפסוק מביא ורואה בו. וק"ל הא מריה דשמעתא הכא הוא רב חסדא והא ר"ח לשיטתו לעיל דאפי' כתובין בכל לשון למ"ד לא ניתנו לכתוב ולקרות מצילין ומסתמא מצילין גם התיק שלהן:
שם דלא קבעי לעור. והא אביי ורבא דאמרי וכו'. והקשה בדו"ח דרע"א ז"ל איך מקרי זה בשם אינו מכוין הא במכוין מפשיט לעור בידים אלא שאינו עושה כן לצורך העור ומקרי מכוין אלא שא"צ לגופה ושייטא דפ"ר לא שייך כאן ותליא רק אם ניחא ליה הוי צריך לגופה או דלא ניחא ליה הוי אצ"ל והניח בצע"ג. ולע"ד אדרבה זה תליא בדבר שאינו מכוין ופ"ר דאם אינו עושה בשביל העור לא נקרא מלאכה כלל כדפירש"י שאינו דומה להפשטת אילים דמשכן וכה"ג כתבו התוס' לעיל (דף ע"ג) בקוצר וא"צ לעצים לא נקרא קצירה כלל ע"ש ועוד דליכא חשיבות עור לא נקרא הפשט כמ"ש התוס' בסוגיין ולו אם היתה פעולתו ככוונתו דבאמת לא היתה חשיבות עור הי' מותר לכתחילה וכן בדלא מבעי לעור הוי ס"ד דג"כ לא נקרא מלאכה כלל ופריך דפ"ר הוא דבהכרח איכא חשיבות עור והוי מלאכה והוא ממש כההיא דלעיל (דף ק"ג) בדמתרץ באגם שנו ובאינו מכוין הוי ג"כ כאגם דפריך ג"כ והא פ"ר הוא:
שם והא אביי ורבא דאמרי מודה ר"שי בפסיק רישא. וה"ה דהוי מצי לשנויי בפסח שאינו שלו (דעורות קדשים קלים לבעלים). כדמשני לעיל (דף קג) בארעא דחבריה:
שם דשקיל ליה בברזא דה"ל שבות. והרמב"ם הל' קרבן פסח (פ"א) השמיט הא דשקיל בברזא ותמה עליו הל"מ ע"ש. ולע"ד משמע להדיא סוגיא דמנחות (דף ס"ג) דמיירי במלאכה דאורייתא דמדמי לה להא דרבי ישמעאל אומר בשבת בא מג' סאין ובחול מחמש ע"ש והתם בקצירה ה"ל מלאכה דאורייתא ועוד מדמי לה שם להא דבשבת נקצר ביחיד ובחול בחמש ע"ש ועי' בספר דרך חיים ותורה אור למורי זקני הגאון ר' חיים ברודא ז"ל בסוף ספרו שהאריך בענין ריבוי מלאכה וריבוי גברי אי הוי דאורייתא:
בתוס' ד"ה הכא נעשה. ומשום בזיון קדשי שמים שרי כ"ע. וק"ל א"כ מאי פריך לעיל לריב"ב הא כל פעל ה' למענהו מאי עביד ליה הא איצטריך להיתר טלטול הבשר.
בא"ד היינו קודם שנשחטה היה בסיס לדבר האסור. כונתם נעלם ממני הניחא אם הקדישה בשבת היה מוקצה קודם ההקדש אבל בהקדיש קודם שבת ועומדת להקרבה מדוע הוי מוקצה ועי' לקמן (דף קמ"ח) דמספקא אם מותר להקדיש בשבת:
בתוס' ד"ה מי דמי התם. דאין נראה לו לחלק כיון דהשתא סבר שיוכל לנער וכו' ה"ה דשרי להביא חיק וכו'. והקשה המהרש"א לפ"ז אמאי הדר ביה ממאי דבעי למימר מעיקרא שהשיבו לו מהא דמצילין תיק הספר עם הספר ובתוכו מעות. ותירץ דאין נראה לו לחלק אלא בתיק דהתיק גופיה בר טלטול הוא משא"כ לגבי בשר דעור גופיה נמי לאו בר טלטול שפיר ידע דאיכא לפלוגי. וא"ז מספיק כיון דתיק ומעות גרידא ותיק שיש בתוכו גם ספר הוא בעיניו על משקל חדא א"כ ממילא ההוכחה שיש ממעות גרידא איכא ג"כ משבתוכו גם ספר. ובעיקר הדבר מ"ש דהתיק בר טלטול הוא. הוא דלא כדמשמע בכולה שמעתא דקרי להתיק לאו בר טלטול דבאמת לענין הצלה מקרי ג"כ התיק לאו ב"ט דהא התיק בפני עצמו אסור להציל ולא ניתר אלא אגב הספר כמו דהעור אגב בשר. ובעיקר קושית המהרש"א לא קשה כ"כ דאדרבה לפ"מ דס"ד דמביא גם בתוכו מעות גרידא א"כ בודאי ניחא טפי דהשיבו לו מבתוכו מעות גרידא דדמי ממש לעור ובשר ואדרבה אם השיבו מבתוכו ספר עם המעות הוי קשיא טפי דה"ל להשיב ממעות גרידא ויתכן עוד דלא חזרה היא כלל דה"ק כמו דמודית דאין לחלק בין מעות גרידא למעות עם הספר כן אין לחלק בין זה לעור ובשר. ובזה נדחה גם מ"ש המהרש"א עוד מזה בסמוך בתוס' ד"ה אדהכי ע"ש ולולא דמיסתפינא הייתי אומר דהכא לענין הבאה תיק ומעות גרידא דמי ממש כלענין הצלה תיק וספר דהא בהבאה התיק מעלמא שלא מדליקה דלא לכוונת הצלת התיק אין איסור בטלטול התיק כלל והמעות לבד אסור והוי היתר ואיסור ביחד. ולענין הצלה התיק עם הספר הוא להיפוך דהספר הוא דבר היתר להציל והתיק הוא איסור לולא הספר וה"ל ג"כ איסור והיתר ודמי להדדי:
בד"ה דשקיל. ונראה לר"י דליכא אפילו שבות. לא הבנתי מדוע פליג עלה ריב"ב ואוסר ועי' במהרש"א שכתב מאי דבעי למימר דפליגי בטלטול הא דלא חשיב התם גבי דדחי שבות וכו'. ולא נראה דאי הוי שבות לא הוי מתירין משום עור דהא מדמי לה להצלת מעות אגב ספר וע' ליכא אפילו שבות דהא לא התירו הצלה בדליקה אף דאינו אלא שבות:
בד"ה דשקיל. א"נ נוטלו בעור שנפשט עד החזה. וק"ל האיך מותר להפשיט עד החזה כדרכו דהוא מלאכה דאורייתא דהוא משום נימין הא אפשר לשקול ליה בברזא ועוד הא אפשר ע"י אחר כנ"ל וכה"ג פריך לקמן (דף קל"ג) אי איכא אחר ליעביד ע"י אחר ע"ש:
בתוס' ד"ה אלא אמר רבה. דאינו נ"ל סברא שיסברו כר' יהודה לחצאין וכו' ואפי' לר' אליעזר וכו' והקשה המהרש"א דלשינויא דרבה נמי אימא הכי דלאו היינו כר"י לחצאין אלא דרבנן דפליגי אדר"י מודו בכתבי קודש וכו'. ועי' לעיל (דף ו') גבי זו היא רה"י למעוטי דר"י דמסיק מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר"י דלא הוי רה"י ה"מ לטלטל אבל לזרוק מודו ליה קמ"ל דלאו רה"י היא כלל משמע דהוי רה"ר דאורייתא. וא"כ בודאי אפי' בכ"ק אסור. אולם רבה ואביי ס"ל פ"ק דעירובין דלחי משום מחיצה ולא הוי רה"ר מה"ת: