אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
ואלו קשרים - פרק טו · דף קטז:
בתוס' ד"ה וכ"ש. ומיהו אותן מלחמות הכתובין בלע"ז וכו' דלא גרע מהא דתניא בפ' שואל. לכאורה הא מוכח משמעתין גופא דלא עדיף מכתבי הקודש דגזרינן משום שטרי הדיוטות וי"ל דרצו להוכיח לדידן דל"ל כרבי נחמיה אלא כרב דשלא בזמן בית המדרש קורין מ"מ במלחמות אסור וכן מ"ש ר"ת לעיל דאיגרת שרי כיון שאין צריך למה שכתוב בה הוא ג"כ דלא כר"נ דלר"נ ודאי אסור דלא עדיף מכתבי הקודש:
במשנה אע"פ שיש בתוכן מעות. לכאורה משמע דקמ"ל דהתירו אף שהוא מוקצה וכן משמע בסוגיא דהוכיח מזה דמותר לטלטל עור אגב בשר. אבל קשה לפ"ז למ"ד לקמן (דף קמ"ב) בשכח ארנקי בחצר מניח עליו ככר ותינוק ומטלטלו. א"כ מאי איריא אגב ספר אפילו כל מילי נמי. וצ"ל דקמ"ל דהתירו חשש דשמא יכבה ור"א דהוכיח מזה דצרכי הדיוט מותר בשביל צרכי גבוה הוא לשיטתיה לקמן דלא התירו ככר ותינוק אלא למת. ומזה תמיה לי שיטת ספר המצות שהביא הטור (סי' של"ד) דמותר להציל מוקצה ע"י ככר ותינוק מהדליקה. ואף דאמר ר"א דלא התירו אלא במת אפשר דבדליקה שרי ע"ש. והוא תמוה דהא בסוגיין משמע דלר"א לא התירו אלא על ידי צרכי גבוה כנ"ל:
בגמרא דמנח אפתורא דדהבא. והא דמפשיטין בדלא מנח אפתורא דדהבא דהוא מלאכה דאורייתא אף דיש תקנה להניחו אפד"ד צ"ל דמיירי בדליכא פד"ד אי נמי כדאמרינן בעלמא בדחוקה עזרה:
שם א"נ יומא דאיסתנא. ולפ"ז היכא דמונח ביומא דאיסתנא אפתורא דדהבא אסור לכ"ע. ותמיהני על הרמב"ם הל' קרבן פסח ופ"א) שהשמיטו. ולפמ"ש הש"א (סי' נ"ט) דלא איצטריך טעמא דפעל ד' למענהו אלא לענין חיוב דמחוייב להפשיט כולו ע"ש א"ש. והנה הש"א (סי' נ"א) הקשה ע הרמב"ם הל' מילה (פ"ב) דעל ציצין שאין מעכבין המילה אם פירש אינו חוזר ולקמן פ' ר"א דמילה (דף קנ"ו) מדמי לה להפשטת הפסח וא"כ היכי פסק הכא שפירש באמצע ההפשט דמפשיט כולו. ועוד הקשה שבהל' תמידין (פ"ה) גבי לחם הפנים פסק אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו ש"ז שנאמר לפני ד' תמיד. הרי שפסק כרבנן היכא שפירש אתחלתא אחריתא היא ואמאי חוזר ומפשיט כולו ע"ש שהאריך בזה. ולע"ד לא קרב זה אל זה דמחלוקת ר"י בנו של ריב"ב ורבנן לא תליא כלל בפירש חוזר דהא פלוגתייהו בע"א אם שייך לאחר הוצאת אימורין בזיון קדשים דלר"י לא שייך כלל אפילו בלא פירש כדפרש"י בסמוך דר"י לית ליה כבוד שמים בנאכל להדיוט וכן מוכח בסוגיא דקאמר ולר"י האי כל פעל מאי עביד ליה ולא משני דאיצטריך להיכא דלא פירש ולרבנן מותר אפילו בהתחלה. וראיה ברורה לזה מפסחים (דף ס"ה) דתנן מיחוי קרביו דוחין את השבת שלא יסריחו ע"ש והא התם התחלה הוא ופסק הרמב"ם כסתם משנה דפסחים וכרבנן דהכא. והא דקאמר לקמן (דף קל"ג) מאן תנא פירש אינו חוזר ר"י בנו של ריב"ב היא. לאו משום דכרבנן לא מצי אתיא אלא דר"י שמעינן ליה בהדיא דאינו חוזר אף דצריך לגמור ההפשט ולאו משום כבוד שמים אלא דצריך הבשר לצאת ידי חובת פסח אבל לרבנן לא שמעינן להו לא כך ולא כך וכה"ג פירש"י לעיל (ד' ס"ה) ד"ה אבל ע"ש:
שם ורבי ישמעאל בנו של ריב"ב שלא יוציא את האימורין קודם הפשטת העור. משמע לכאורה דבהפשט רק עד החזה הוי מלאכה דאורייתא אע"ג דעדיין לא חזי למידי ולא דמי לשם משמעון דהתם השם לבד יכול להשתמש בו משא"כ הכא דלא תיקן מידי. וי"ל דתיקן דיכול לחתכו מהבהמה ועוד דאהני גם במחובר כההיא דחולין פ' העור והרוטב גבי המפשיט וכו' כדי אחיזה:
ברש"י ד"ה תיק עם הספר. ואע"פ שיש בתוכו מעות. לכאורה יתר הוא דהא משמע דמהתיק גופיה בלא מעות מוכח שפיר דהא גם התיק אסור להציל לולא הספר שבתוכו: