אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
המצניע - פרק עשירי · דף צד:
אחת משלש רנ"א חייב. ופירש"י דמיירי בחול מצד איסור נקיצת בהרת (וראיתי דגם בהגהת הרש"ש נסתפק בזה) וכן הרמב"ם הביאה בהל' טומאת צרעת ולא בשבת. ואין להקשות הא אם יבא אחר ויתלוש השני הא בודאי השני ג"כ חייב דהא איהו עבד לה סימן טהרה א"כ ה"ל למיחשב לקמן (דף קי"א) גבי מחמץ אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס דחייב ולקמן צריכי קראי למחמץ ומסרס די"ל דהכא לא קעבד הראשון כלום רק דאהני מעשיו שהשני יעשה סימן טהרה. אולם עיקר הדבר תמוה דלא מצינו לו חבר בכל התורה שאחד יתחייב במה שיכול לבא לאח"כ לידי לאו דשמא לא יעשה השני כלום ואף אם יעשה הא ה"ל התראת ספק ואדרבה מצינו חולין (דף י"ח) גבי רישא של עולה דאין חותכין לשנים וכן בחלבו האליה תמימה דקאמר ה"מ דחתך לגמרי אבל היכא דמילף לית לן בה. אף דאהני מעשיו דאי יחתוך עוד מקצת נחתך לגמרי ובאמת הא עיקר טהרה הוא לסוף ודמי ממש לההיא דחולין (דף כ"ט) בשחט מקצת סימנים בחוץ דלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף פטור. ויותר מזה מבואר מכות (דף ט"ו) בענין קיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו דאפילו לאחר שעבר הלאו אם יכול לחזור ולתקן פטור ואיך יתחייב במה שלא עבר עדיין ואף שיש לפני דרך ליישב אבל לא מצאתי לו יסוד בגמרא. אבל לולא פירש"י האמת יורה דרכו דמיירי בשבת דאף בלא נגע אסור אף בתלישת שער אחת רק דשער א' נקרא חצי שיעור דלא חשיבא וכיון דאהני מעשיו נקרא דבר חשוב לר"נ. ואם בא אחר ותלש גם השער השני גם השני חייב ובשבת מצינו לזה יסוד בכ"ד כמו קילור תניא לעיל (דף ע"ז) כדי לשוף במים ומים תנן במתניתין כדי לשוף בהן הקילור. ולפ"ז אם אחד הוציא הקילור והשני המים שניהם חייבין אף דלא חזי זה בלא זה והרבה כי"ב:
שם מהו דתימא אפילו בכלי פטרי רבנן. ערש"י ותוס' ומדוע לא פירשו טפי דה"א דלא נקרא גוזז אלא בצריך לצמר או לשער כמ"ש כזה לעיל (דף ע"ד) גבי קוצר וצריך לעצים ע"ש ואין לומר דס"ל כמ"ש המ"א (סי' ש"ג) בשם הריב"ש דלא בעינן צריך לצמר דבמשכן היו גוזזין עורות תחשים אף דלא היו צריכין להשער. ז"א דא"כ סברת רש"י דה"א דלא נקרא גוזז רק בצמר וסברת התוס' דהוי מלאכה שא"צ לגופה נמי ליתא:
שם מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה. וק"ל הא מצינו כה"ג עירובין (דף ק"ג) חותכין יבלת ביד במקדש ובכלי אסור ואיכא מ"ד דמיירי בלחה דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה דכלאחר יד הוא ולא גזרו שבות במקדש וכן פסק הרמב"ם הל' שבת (פ"ט) ובכתובות (דף ס') גבי גונח יונק חלב מהבהמה בשבת דמפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו משום שבות ע"ש. וא"כ במקום צער דינו כבמקדש וה"נ הא במקום צער הוא כדקאמר בסמוך והוא שמצערות אותו ומותר ביד. וי"ל דצער דהכא אינו צער כ"כ רק כצער רעבון דיבמות (דף קי"ד) דלא התירו כלאחר יד רק בי"ט ולא בשבת כמש"ש התוס' ע"ש: