אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
המצניע - פרק עשירי · דף צד.
והא הני פרסאי דכמאן דכפיתי דמי. מכאן ק"ל לשיטת בעל המאור הביאו הר"ן בע"ג (דף ט"ז) לענין כלי זיין דמזבנין לפרסאי דמגני עלן וכתב בעה"מ דה"ה דבהמה גסה מותר למכור מה"ת והרמב"ן שם השיג עליו ע"ש וקשה לבעה"מ א"כ מאי פריך מפרסאי דכמאן דכפיתי דמי הא לפרסאי בלא"ה מותר דמגני עלן:
ברש"י ד"ה ואמר ר"י ואי משום דאוקמי בסוס המיוחד לעופות. לע"ד מוכרחין לאוקמי גם בסוס המיוחד לאדם דבע"ג (דף ט"ז) פליג ר' ואוסר משום שני דברים משום תורת בהמה גסה ומשום כלי זיין דקטיל בסיחופייהו ע"ש ובמיוחד לעופות לא שייך כלי זיין רק המיוחד לאדם כמש"ש התוס' ע"ש. וע"ש בתוס' רע"ק:
בתוס' ד"ה אבל אדם. דקטן כבהמה דמי וכו' בתינוק בן יומו. ונלע"ד להביא קצת ראיה לזה מההיא דעירובין (דף צ"ז) גבי בנו שילדתו אמו בשדה נותן לחבירו וחבירו לחבירו ואף דקשה ליה ידא הא עדיפא מלהוליך פחות פחות מד"א. ולכאורה קשה כיון שהחי נושא את עצמו א"כ ה"ל שבות דשבות במקום מצוה כמש"ש הר"ר יהונתן דהוא מצוה שמצוה להרחיצו ולסוכו ביום הולדו ע"ש. ומשום מצוה כזה מתירין שבות דשבות בעירובין (דף ס"ח) גבי ינוקא דאישתפיך חמימי ע"ש. אלא ע"כ דקטן ביום שנולד אינו נושא את עצמו:
שם בתוס' ד"ה רבי שמעון. דמלאכה שא"צ לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך. הראשונים לא ביארו לנו כל הצורך בזה. דלכאורה היאך יכולנו לדון בכל מלאכת שבת על מחשבתו שבלב וברוב המלאכות יכול לפטור את עצמו בא"צ לגופיה דרך משל בהוצאה יאמר לא היתה כונתי אלא שלא יהי' דבר זה ברשותי. ובהכנסה לא רציתי שיהיה מונח בר"ה שלא יזיקו בה ואם דברי שטות הוא אבל חף אנכי מפשע. ובצידת חיות ועופות יאמר אצ"ל רק שלא יהי' בעולם מאיזה טעם הכמוס עמדי לא משכחת אלא שיאמר בשעת מעשה שצ"ל וזה לא מצינו בשום מקום ובחולין (דף מ"ב) נסתפקתי אם יכול למימר במקום התראה כוונה אחרת היתה לי בזה ע"ש] עוד צריכין להבין בעיקר הדבר דפטר ר"ש באצ"ל הא קיי"ל בדבר שאינו מתכוין דמודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות. וביאר המ"מ הל' שבת (פ"א) ההפרש שבין דבר שאצ"ל לפ"ר דבפ"ר אינו מכוין למלאכה כלל אבל באצ"ל מכוין למלאכה רק שאינו מכוין לתכליתה ע"ש וא"כ לא ימלט מלאכה שאצ"ל מפ"ר דרך משל בנועל הבית והי' שם צבי ולא כיון לצוד וניצוד ממילא הוי פ"ר כמש"ש המ"מ וחייב לר"ש ובמכוין לצודו רק שאינו צריך לו וכוונתו שלא ישכנו היאך יהיה פטור. וכן בגורר הספסל באופן שבהכרח יעשה חריץ שלא לרצונו הוי פ"ר ובחופר להדיא וא"צ אלא לעפרה פטור והוא מבואר הביטול. לכן נראה דדבר שאצ"ל לא שייך אלא באופן דליכא למימר אנן סהדי דניחא ליה כגון בצד נחש שלא יכול להשתמש בו אבל הצד חיות ועופות שיכול ליהנות בם אף אם עמד וצוח שאצ"ל רק שלא יזיקנו אין משגיחין עליו כמ"ש התוס' פ' כירה (דף מ"א) דאנן סהדי דניחא ליה. וכן בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דפטור לר"ש אף באינו מקלקל אינו אלא דארעא דחברי' כדלקמן (דף ק"ג) אבל בשלו הוי פ"ר. וממנו תקיש על השאר ועי' מ"ש פ' כירה (דף מ"א):
בא"ד ואפילו למנות ראיותיו מ"מ אינו צריך להוצאה זו דסגי ליה אי הוי יתיב בדוכתאי לא ידעתי לחלק בין זה לכולה פ' במה אשה בדברים היוצאין בו דחייב חטאת אף דסגי ליה אי הוי יתיב בדוכתא ובפרט בכובלת וצלוחית של פלייטון דהוא לרפואה:
בא"ד וכן סותר ע"מ לבנות כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהיה בתחילה. והקשה המהרש"א אי יליף ממשכן הא אשכחן במשכן דהיה סותר ולא היה בבנין אחרון טוב יותר מהראשון כמו הקמת המשכן וכה"ג כתבו התוס' פ' במה מדליקין. ולע"ד הא ממש כזה כתבו בפ' במה מדליקין בתחילת דבריהם דר"ש פוטר אלא במקום שע"י סתירה יש תיקון בבנין האחרון יותר וחזרו והקשו ע"ז ותירצו דבשאר המקלקלין בעינן שיהא תיקון יותר אבל בסותר לא בעינן ולפ"ז גם הא דכתבו בתחילת דבריהם דבעינן תיקון יותר היינו ע"כ שאר המקלקלין והא דנקטו סותר הוא משום דהתלמודא קרי לה לכל המקלקלין בשם סותר. ועפ"ז יש לפרש גם דבריהם דהכא דכוונתם על שאר המקלקלין ונקטו סותר כלישנא דתלמודא פ' במה מדליקין:
אולם בעיקר הדבר מ"ש דבמשכן לא היה בבנין האחרון טוב מהראשון תמיהני הא כיון שהקמתו היה במקום אחר במקום חנותם על פי ה' אין לך מתקן בבנין האחרון טוב מהראשון יותר מזה. ועוד דלא דמי לכיבוי בכחס על השמן דהתם לא צריך בעצם הכיבוי רק שלא יפחית השמן כדי להדליקו פ"א ולו אם לא היה נפחת השמן בההדלקה והיה נשאר בעין לא היה מכבה ומדליק כלל נמצא דכל עיקר הכיבוי וההדלקה פ"ב אינו צריך לגופו אבל במשכן הא צריך לעצם הסתירה וההקמה:
בתוס' ד"ה גדול וי"ל דשאני טלטול דאפשר ע"י ככר לכאור' מוכרח מהיתר גופ' דככר ותינוק דגדול כבוד הבריות דאמרינן לקמן (דף קמ"ב) גבי שכח דסקיא מלאה מעות דלא התירו ככר ותינוק אלא במת בלבד ופירש"י משום כבוד הבריות. והנה בגהש"ס הקשה הא מבואר לעיל (דף מ"ג) דבדליכא ככר ותינוק דשרי רק מטעם דאי לא שרית ליה אתי לכבויי ולא שרינן מטעם כבוד הבריות והניח בצ"ע הנה מה דפשוט בעיניו ז"ל דבדליכא כו"ת לא שרינן משום כבוד הבריות תמיהני הא אדרבה שיטת הרמב"ן והר"ן בסוגיין דבהוציאו לכרמלית מוטב בלא כו"ת למעט בהוצאה הרי דמותר טלטול משום כבוד הבריות. וכן בדליכא כו"ת הביא המ"א שני דעות (סי' שי"א) ובעיקר הקושיא הא דצריך לעיל הטעם דאדם בהול על מתו ולא קאמר משום כבוד הבריות. נראה דנזהר הרמב"ם מזה (פ' כ"ו) דנראה מדבריו דלא שייך כבוד הבריות רק משום כבוד החיים שמסריח והחיים מתבזין ממנו ועיין שם במ"מ ולפי זה דבדליקה דאף אם ישרף אינו נוגע לכבוד החיים לא שייך בזה כבוד הבריות: