אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
המוציא יין - פרק שמיני · דף פ.
ברש"י ד"ה אות אחת. ואי אמרת ת"ל משום קולמוס לא מיחייב עליו משום שהוא טפל לפחות מכשיעור. לא הבינותי דז"א מספיק אלא אקלמרין. דא"צ לו לתשמיש אלא לצורך הוצאת הדיו אבל בקולמוס הא צריך לתשמישו לכתוב בו ותניא לקמן (דף צ"ג) דאם הכלי צריך לו חייב אף על הכלי ולפ"מ דמסיק שם דנפ"מ בשגג על האוכלין והזיד על הכלי או בנודע וחזר ונודע א"ש ג"כ הכא ועי' לקמן (דף צ') בתוס' ד"ה המוציא קופת:
בתוס' ד"ה אות אחת. שמא כה"ג לא מצטרפי. לכאורה אין לו טעם למה לא יצטרפו ומ"ש מכ"מ דשני חצאי מצטרפי ואולי משום שאין שיעורן שוה כמ"ש הרמב"ם (פי"ח) דשני אותיות בדיו ובקלמרין צריך יותר מב"א כדי שיעלה על הקולמוס אולם לפ"ז א"א בדיו וא"א בקלמרין צריך לצרף בודאי:
בגמ' הוציא אות אחת וכתבה וכו' בעידנא דאפקיה לבתרייתא חסר ליה לשיעורא דקמייתא. צריך לחלק בין שבת לאכילה בחולין (דף ק"ג) דאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב:
שם והאמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו. לכאורה לפי הס"ד דמיירי גם במעביר הוי מצי לאשמעינן גם לר"ע לפמ"ש התוס' לעיל (דף ד') דביד לא אמרינן קלוטה כהונחה דמיא:
בתוס' ד"ה והא אמר. תימא לר"י ותני עלה תוך ג' לד"ה חייב. ולולא דבריהם י"ל דרבא מוקי להברייתא שנח משהו כדלקמן (דף ק') שאחזתו הרוח משהו באויר וכן משמע דרבא קאי אהך ברייתא גופא דתוך ג' לד"ה חייב וקאמר עלה והוא שנח משהו ואוקי מחלוקת דר"ע ורבנן בתוך י' ג"כ בנח משהו דלרבנן לא מהני למעלה מג' בנח משהו דלא הוי כהנחה ע"ג קרקע ולר"ע מהני כמו תוך ג' לרבנן ובזה מיושב קצת מ"ש התוס' לעיל (דף ה') ד"ה ודלמא הנחה הוא דלא בעי דלמא מחייב ר"ע ב' אהוצאה והכנסה ע"ש. ולפמ"ש י"ל דפריך לרבא דליכא לחייבו אהכנסה כיון דאחזתו הרוח משהו בר"ה כבר נפסק כחו והרוח בעצמו קא עבד הכנסה:
ברש"י ד"ה והוא שיש חיוב חטאת וכו'. כגון קרפף יותר מבית סאתים. עי' בגליון הש"ס שהקשה מסוגיא דלעיל (דף ז') אולם בירושלמי עירובין (פ"ב) הוא מחלוקת ומסיק דלא אמרינן רואין כשיש בו דיורין ע"ש:
בתוס' ד"ה אבל פיסלא. ואומר ריב"א דללישנא קמא צריך לפרש הכא שהוא רה"ר. וכתב המהרש"א דללישנא בתרא ניחא כפשטיה דהוה מקום פטור ולאביי לא מפסיק משום דמותר להשתמש בשניהם. ולא הבנתי הא הכא לענין חיוב חטאת דאורייתא היאך שייך לחלק בין כרמלית למקום פטור הא מה"ת אף כרמלית הוא מקום פטור:
בגמ' מיתיבי רשב"א אומר אם לרפואה וכו'. וקשה הא לכאורה דת"ק פליג א"כ מאי פריך דלמא מתניתין כת"ק ועוד משמע דרשב"א קאי אמתניתין גופא ופליג עלה ולפמ"ש כותבי כללות דכ"מ דתני רשב"א אומר בלא מחלוקת הלכה הוא א"ש:
בתוס' ד"ה מיתיבי. דאי לאו ר"ה הוי מוקי למתניתין לרפואה. ולפ"ז אף להמסקנא דמוקי ברייתא בעירנית הוי מצי לאוקמי גם מתניתין בעירנית ולרפואה:
שם בד"ה אם לרפואה. ונראה לר"י דהכי פירושו שאותו כחול ראוי לרפואה. והא לא ניחא להו לפרש שהוציאו לרפואה. משום דבמוציא דינו כמצניע כדמשמע לקמן ריש המצניע (דף צ') דפריך למה לי למיתני המצניע ליתני המוציא וע"ש ס"פ אמר ר"ע בתוס' ד"ה אם לנטיעה:
שם זפת וכו' תנא כדי לעשות נקב קטן. לכאורה הוא שיעור גדול משעוה שהוא כדי ליתן ע"פ נקב קטן של יין. וק"ק דבמס' כלים (פ"ג) משמע שהיו נוהגין לזפות בזפת ע"פ נקבים של חבית וא"כ ה"ל לשער בכדי ליתן ע"פ נקב שהוא שיעור קטן ואפי' לר"י דפליג שאין מקבלין חמין כצונן מ"מ ביין מודה כדאמר התם ואם ליין טמאין ע"ש: