אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
במה מדליקין - פרק שני · דף כט:
ברש"י ד"ה שתהא מנטפת. וכיון שהקצו לנר חייב משום מכבה. וק"ל מ"ש מהא דגרסינן ביצה (ד' כ"ב) קינסא שרי. פירשה שם הרי"ף דהיינו מדורה מעצים דקים מותר לסלק אחת מהן כ"ז שלא אחז בה האור ע"ש. וה"נ הא לא אחז האור בהשמן שבשפופרת. אולם הרמב"ם בהל' שבת (פ"ה) פירש דהשמן אסור משום מוקצה. ולע"ד דהרמב"ם לשיטתו שפירש בהל' יו"ט (פ"ד) ההיא דקינסא שרי כהרי"ף. ורש"י לשיטתו שיש לו גרסא אחרת שם ביצה (דף כ"ב) ולא יכולתי לעמוד ע"ד הרא"ש דביצה (ד' ב') (סי' י"ז) שפירש בשפופרת כרש"י ובקינסא כהרי"ף וע"ש בק"נ ומ"ש הט"ז הל' יו"ט (סי' תקי"ד) דע"כ אסרו גם בשמן שבשפופרת דעי"ז יבא להסתפק גם בשמן שבנר ע"ש ע"כ לא ס"ל להרא"ש דא"כ לא היה מקשה אתוס' שם שכתבו גרם כיבוי יותר משפופרת דמתניתין ע"ש דהא משמן שבנר אסור לכ"ע. אולם בירושלמי בפירקין (הל' ד') קאמר על מתניתין דטופח חיבור ע"ש א"כ לא דמי לקינסא:
עוד זאת צל"ע דלכאורה בין לטעם כיבוי בין מוקצה אסור אף ביו"ט והא דקתני שבת ולא פירש דגם ביו"ט אסור כמו בשמן שריפה. י"ל משום דביו"ט מודה ר"י דאסור דבפסחים (דף קי"א) קאמר טעמא דר"י משום חומרא דשבת מיבדל בדילי ע"ש ולהרמב"ם דמשום מוקצה מצינו ביצה (דף ב') שבת דחמירא לא אתי לזלזולי ביה אולם בירושלמי לא משמע כן דמפרש טעמא דמתניתין שמא התלחלח טיפה מבעוד יום ואיכא דאמרי שמא ישכח ויערה ופריך מאי נפיק מבינייהו כלומר מאי בינייהו ע"ש. וא"כ היה יכול לומר דנפ"מ לענין י"ט דלטעמא שמא התלחלח טיפה ע"כ הטעם שמתחיל הבערה בשבת (ועי' נימוקי יוסף ב"ק (דף כ"ב) בענין אשו משום חציו) וא"כ ביו"ט מותר אבל לטעמא שמא יערה אסור אף ביו"ט. עוד י"ל להיפוך דביו"ט אף ת"ק מודה דמותר כדמשמע מפרש"י ביבמות (דף קי"ט) דבהרחקה יש לחלק בין כרת ללאו ע"ש. עוד נראה מלשון הירושלמי שמא יערה דהכוונה שמא יערה לתוך הנר הדלוק וחייב משום מבעירו. והא דקתני אפילו של חרס י"ל דה"ק אפילו של חרס דא"כ חשש שיסתפק מ"מ חיישינן שמא יערה ומבעיר וצ"ע בכ"ז:
בגמרא אי שתוקי לך כדשתיקי חבריא לר"י נפיק חורבא לפי פשוטו אין לו הבנה לענין מאי תלה לשתיקת חבריא לר"י וכי בל"ז לא ידעינן דעושין סייגות וכי חדא גזירתא היא ועוד מה הדמיון זה לזה ונראה דבאמת מצד הדין גם אבין ציפוראה היה מותר דלא גזרינן ביה אטו עיליתא דעלמא דגם הוא זריז כבית נתזה רק דנפיק מיניה חורבא לשאר אדם דאסורין משום גזירה דעיליתא דעלמא: ]
בגמרא אימר דאמר ר"ש בגדולים דלא אפשר וכו' דמספקינא במחלוקת ר"י ור"ש באינו מתכוין באופן דלא הוי פסיק רישא אם הכונה בספק השקול ממש כגון בגורר ספסל וספק אם יעשה חריץ א"ל ופסיק רישא לא בעינן פ"ר ממש שהוא מן הנמנע בטבעו. דהא לכאורה נראה מהרמב"ם הל' נזירות (פ"ה) דפ"ר אף אם התרו בו אינו דינו כמזיד והתראה דלהתחייב סקילה בימים הקדמונים. שכתב שהמסרק והחופף באדמה אסור ואינו לוקה ע"ש. ומדאסר ש"מ פ"ר הוא ואפ"ה אינו לוקה וכתב שם הכ"מ דדבר שאינו מתכוין הוא ובפ"ר ממש שאין הדעת טועה בהן ודאי אין סברא לפוטרו וכיוצא בזה כתב בהל' שגגות (פ"ב) בענין אומן שבא למול בשבת לפנות היום ואמרו לו לא תסתפק ואמר רגיל אני וזריז ומספקינא ומל ולא איסתפק חייב חטאת שהרי התרו בו וע"ש בכ"מ. וענין כזה נוכל למצוא ברוב פ"ר כגון במסרק ראשו וחופף באדמה שאמר זריז אני ולא אתלוש שער אף דבאמת השיר השער אינו אלא כשוגג או להיפוך דמחלוקת ר"י ור"ש באינו מתכוין בדלא הוי פ"ר אין הכונה בשקול ממש דא"כ יש בו עוד צד היתר מצד ספק מעשה זולת חסרון הכוונה וא"כ האיך מחייב ר"י מה"ת אפי' במכוין לא מיבעי' לשיטת הרמב"ם בכ"מ דספק דאורייתא מותר מה"ת לגמרי ואינו אסור אלא מדרבנן ודאי מותר מה"ת לכתחילה (והדברים ארוכים ואכ"מ) אלא אפילו לשיטת הפוסקים דספק אסור מה"ת מ"מ אי אפשר לחייבו אפילו אם נעשה חריץ דהא ה"ל התראת ספק דהא בשעה שגרר לא ידע אם יעשה בזה חריץ אלא נראה דמחלוקתם הוא באופן דאם היה מכוין היה חייב לכ"ע דמצד הדין וכללי תורה כגון רובא וחזקה וכיוצא בו לא נכנס בגדר ספק אף דאנו רואין דלפעמים הרוב והחזקה לא כוונו לאמיתת הענין אין חוששין לזה כ"ז שלא נתבררו. משא"כ באינו מכוין פטור לר"ש עד שיהא פסיק רישא ממש שהוא מן הנמנע בטבעו. וההפרש בין פ"ר לדבר שאין צריך לגופו בארתי פ' המצניע (דף צ"ד)] ולכאורה בשמעתין להגרסא אבל בגדולים ד"ה מותר אף דבגדולים קרוב טפי לפ"ר ובפרט לפמ"ש התוס' פסחים (דף ק"א) דגרירת ספסל קרוב טפי לפ"ר ע"ש א"כ נראה דפ"ר לא נקרא עד שיהא פ"ר שהוא בהכרח. אולם בכתובות (דף ו') משמע דלא בעינן פ"ר ממש בענין לבעול בתחילה בשבת דקאמר דלא הוי פ"ר דיש בקיאין וכו' ופריך בקי מותר ושא"ב אסור ומשני רוב בקיאין ע"ש. הא לולא רוב בקיאין היה נקרא פ"ר אף דאינו מוכרח בטבעו דהא אף לשאינו בקי יכול להזדמן בלא דם כלבקי: