אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
במה מדליקין - פרק שני · דף כה.
בגמרא. וה"ל יו"ט עשה ולא תעשה. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. וק"ל א"כ למה ליה קרא ביצה (דף כ') למעוטי לב"ש עולת ראיה ולב"ה נדרים ונדבות דאינן קריבין ביו"ט מדכתיב לכם ולא לגבוה כמש"ש התוס' ד"ה לכם ע"ש. ת"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט כמו בשריפת קדשים. ואע"ג דנדרים ונדבות אית בהו נמי ל"ת כדאמרינן רה"ש (דף ז') מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה ע"ש. הא משמע ב"מ (דף ל') דאף בכה"ג לא צריכנא קרא דפריך התם גבי והתעלמת דפעמים שאתה מתעלם למאי איצטריך קרא אי לכהן והוא בבית הקברות פשיטא דלא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה. ופרשו רש"י והרי"ף אע"ג דבמציאה איכא נמי ל"ת. עשה הוא דקדחי ולא ל"ת ע"ש. ואין לומר דה"א דהם בכלל חובות הקבוע להם זמן הואיל לאחר הרגל עובר בבל תאחר. דא"כ בשבת נמי ליצרך קרא. ואין לומר נמי דאיצטריך קרא לנדרי שלמים דאיכא אכילת אדם למ"ד שם ביצה (דף י"ט) דאפילו תודה אין מביאין ביו"ט. ז"א דהא שריפת תרומה נמי איכא הנאת אדם ואפ"ה אסור כדפרש"י דהיא בכלל שאר קדשים. ובפרט לפמ"ש ריש ביצה (דף כ"ז) דשאני שריפת קדשים דרחמנא אחשבה למלאכה דכתיב באש תשרף ע"ש. א"כ מכ"ש הקרבת קרבנות דרחמנא אחשבה למלאכה דכתיב בהו כמה מקראות:
והנלע"ד בזה דאיסור שריפת קדשים הוא ג"כ מלכם דהנה בחידושי הרמב"ן הקשה על מ"ש רש"י ואע"ג דהבערת נר ביו"ט מותר הואיל דשאר קדשים אסורין גם זו וכו' בשלמא אי הוה כתיב בפירוש דהבערת קדשים אסור ביו"ט ה"א דגזירת הכתוב הוא ג"כ בתרומה אבל השתא דלא ידעינן אלא ממלאכת יו"ט וכיון דהדלקת נר מותר ביו"ט א"כ אין כאן מלאכה כלל עכ"ד. ולע"ד י"ל דהוא ג"כ גזירת הכתוב מלכם דלכאורה נראה דלכם ולא לגבוה לא בא למעט אלא צורך גבוה לחוד דאינו בכלל אוכל נפש דבלא לכם הייתי אומר מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. ולשיטת רש"י ביצה (דף י"ב) לא בעינן מה"ת צורך כלל ולשיטת התוס' שם דמה"ת בעינן צורך קצת. הא כתבו פסחים (דף ה') דצורך מצוה נקרא צורך קצת ע"ש. להכי אתי לכם למעט אבל זה לא שמענו באוכל אדם דאיכא נמי מצוה לגבוה מגרע גרע. אולם בפסחים (דף מ"ז) משמע דאף בכה"ג אסור דפריך שם גבי שתי הלחם דאין אפייתן דוחה יו"ט למ"ד צרכי שבת נעשין ביו"ט השתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מיבעי ומשני שאני התם דכתיב לכם ולא לגבוה ע"ש. וצ"ל דס"ל דבאיכא ג"כ צורך גבוה גרע דגזרת הכתוב הוא מלכם ולא לגבוה וא"כ בתרומה טמאה נמי אסור מהאי טעמא. וכל השקו"ט הכא בסוגיא אינו אלא נהי דשריפת קדשים אינו בכלל אוכל נפש. מ"מ לישתרי מצד דעשה דוחה ל"ת כדפירש"י בריש הסוגיא וכיון דמסיק דאין עשה דוחה וכו' ממילא אסור ומיושב קושית הרמב"ן ושיטת התוס' נראה דעיקר איסורא בקדשים דלא נעשו לצורך אדם הוא לשיטתם ביצה (דף י"ב) במתוך שהותרה לצורך וכו' בעינן צורך קצת מה"ת. וכן הוכיח הרא"ש להדיא ביצה (פ"א) מסוגיא זו מדאסר שריפת קדשים דבעינן צורך קצת מה"ת:
ובחידושי לפסחים (דף ה') הקשיתי מסוגיא דהכא דתניא התם ר"ע אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור בעיו"ט דאי ביו"ט הא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה. אמר רבא ש"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו'. וכתבו התוס' אע"ג דבעינן צורך היום קצת הכא מה שמבער הוי צורך קצת. והנה הכ"מ הל' חמץ (פ"ג) כתב אהא דהמוציא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי. והקשו בהגהות יבערנו מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' ותירצו דהכא מיירי כשביטלו. ולדעת הרב המגיד שכתב דאפילו כשלא ביטל עסקינן י"ל שכשהותרה הבערה שלא לצורך ה"מ כשיש צורך היום קצת והכא ליכא הנאה לגוף ע"כ. ולכאורה לדעת הכ"מ דשריפת חמץ הוי שלא לצורך כלל א"כ הד"ק התוס' לדוכתין דלמא א"ל לר"ע מתוך ואסור לשורפו דבעינן צורך קצת. ונראה דהתוס' לשיטתם והכ"מ לשיטת המ"מ לשיטתו דהנה המ"מ בהל' יו"ט (פ"א) הכריע דדעת הרמב"ם כשיטת רש"י בפ"ק דביצה דצורך קצת הוא מדרבנן ע"ש [ובמק"א הבאתי ראיה להמ"מ דדעת הרמב"ם כרש"י דצורך קצת הוא דרבנן ודלא כהפר"ח בהל' יו"ט (סי' תצ"ה) שהשיג על המ"מ בזה ע"ש מההיא דביצה (דף ל"ד) גבי דרסה וטרפה בכותל דבעי בדיקה ובעי מהו לשוחטה ביו"ט מי מחזקינן ריעותא או לא. וכתב הר"ן כיון דלא איפשוט ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ע"ש. אבל הרמב"ם הל' יו"ט (פ"ב) פסק להקל. ועי' ביש"ש ביצה (דף ל"ד). ולע"ד דהרמב"ם לשיטתו דצורך קצת הוא דרבנן. אבל מה"ת לא בעינן צורך כלל וא"כ אפילו אם תמצא טריפה לא עבר רק אדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. וראיתי בצל"ח שכתב בד"א קצת] ולפ"ז י"ל דהתוס' לא הקשו כן אלא לשיטתם ביצה (דף י"ב) דבעינן צורך קצת מה"ת. וא"כ קשה דלמא א"ל לר"ע מתוך והא דאסור לשורפו מה"ת משום דבעינן צורך קצת ומש"ה הוכרחו לתרץ דשריפת חמץ הוי צורך קצת וא"כ הדק"ל במוציא חמץ ביו"ט לדידן דא"ל מתוך אמאי אסור לשורפו. ומש"ה הוכרחו לתרץ בכתובות (דף ז') דאסור לטלטלו משום מוקצה. והמ"מ לשיטתו בהל' יו"ט (פ"א) דצורך קצת הוא דרבנן. וא"כ י"ל דלעולם שריפת חמץ הוי שלא לצורך לגמרי דהא לשיטתו קושית התוס' מעיקרא ליתא. דהא רבא דייק אר"ע דקאי אקרא והא מה"ת לא בעינן צורך היום לגמרי ומוכח שפיר דלית ליה מתוך. אבל לדידן דא"ל מתוך י"ל דמ"מ אסור לשרוף מדרבנן דבעינן צורך קצת ושריפת חמץ הוי שלא לצורך לגמרי. אולם עדיין קשה לשיטת התוס' מ"ש שריפת חמץ דמקרי צורך קצת משריפת קדשים ביו"ט בסוגיא דשבת (דף כ"ד) דאסור. והוכיח מזה הרא"ש ביצה (פ"א) דבעינן צורך קצת מה"ת ע"ש. אלמא דשריפת קדשים נקרא שלא לצורך לגמרי. ועי' בביאורי הגר"א הל' פסח (סי' תמ"ו) עכ"ל שם בחידושי ועוד הארכתי שם בעז"ה. ולפמ"ש דהכא גזירת הכתוב הוא מלכם א"ש. ועי' בק"נ ביצה (פ"א):
שם אי הכי תרומה נמי נימא ק"ו הוא וכו' ומה ראית תימא מה ענין תרומה לקודש ואמאי לא משני כפשוטו הא תרומה אף בטהרה ניתנה לכל הנאות לאכילה ולסיכה כדתנן שביעית (פ"ח) זולת הנאת בעורו ולאו משום איסור הנאה אלא משום איסור ביעור דאסור לשרוף תרומה. וכן בנטמאה אף שאסור באכילה מ"מ מותרת בשאר הנאות כדקיי"ל פסחים (דף כ') שתעשה זילוף וא"כ בעומדת לשריפה לא גרע הנאת ביעור משאר הנאות. אבל בקדשים הא לא מצינו גם בטהורים היתה הנאה אחרת לבד מאכילה ואפילו שמן הבאה בפני עצמה כגון שמן של מצורע והמתנדב שמן דקיי"ל זבחים (דף צ') דמקריב קומצה והשאר נאכל לכהנים ע"ש. בודאי לא היו סכין אותה [וע' ברמב"ם הל' מחוסרי כפרה (פ"ד) דמקום אכילתה הוא בעזרה וצ"ל דנאכלת עם פת של מנחות או של חולין שהיו נאכלין עם הקרבנות כדקיי"ל מנחות (דף כ"א) בזמן שהיא מעוטה יאכלו עמה חולין ע"ש דבלא"ה הא קיי"ל ברכות (דף ל"ה) דהשותה שמן של תרומה אזוקי מזיק ליה] תדע דבמסכת מע"ש (פ"ב) בפלוגתא דר"ש ורבנן בסכין שמן של מע"ש בירושלים א"ל לר"ש אם הקל בתרומה לא נקל במעשר ע"ש. ואי ס"ד דגם שמן של קדשים מותר לסוך טפי ה"ל לפרוך אם הקל בשמן של קדשים אלא ודאי דבקדשים לא ניתר אלא אכילה בלבד. וא"כ ודאי מסתבר יותר לאסור אף בטמאים הנאת ביעורה:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהיתר סיכה בתרומה לא ידעינן אלא מהיתר הנאת ביעור דהכא דהנה הרמב"ם בהל' תרומות (פי"א) כתב דתרומה ניתנה לסיכה שהסיכה כשתיה דכתיב וכשמן בעצמותיו. ולכאורה י"ל לפמ"ש התוס' נדה (דף ל"ב) גבי ולא יחללו לרבות את הסך. דאינה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא דמה"ת סיכה אינה כשתיה ע"ש. וזה לא שייך אלא באיסור סיכה לזר. אבל לא בהיתר סיכה לכהן ומנלן למישרי. לזאת אני אומר דהיתר סיכה ידעינן מהנאת ביעור מדבקדשים אסור ובתרומה מותר ש"מ דניתנה לכל הנאות [ובחיבורי שם ישראל חלק ב' יגזור ד' בחיים להוציאו לאור ישבתי בזה שיטת הר"ש בשביעית (פ"ח) שכתב דמעשר שני טהור מותר להדליק מדאסר הכתוב בטמא דכתיב לא בערתי בטמא מכלל דבטהור מותר. והקשה שם בתוס' רע"ק הא במע"ש ואכלת כתיב וסיכה ילפינן דמותר דסיכה כשתיה אבל הבערה לאו בכלל אכילה הוא. ומהא דכתיב לא בערתי בטמא אין לדייק דבטהור מותר די"ל דאיצטריך דלא נימא דבטמא כיון דלא אפשר באכילה מותר בהבערה והניח בצ"ע. וכתבתי שם דהר"ש קאי כדרכו בכ"מ כשיטת התוס' ביבמות (דף ע"ד) דגרסינן מנין למע"ש שנטמא שסכין אותו דכתיב ולא נתתי ממנו למת הא לחי מותר ופרש"י דס"ד דאסור דסיכה בכלל אכילה ונמצא אוכלו בטמא. והתוס' פירשו דס"ד דאסור משום שמבערו בטומאה ע"ש. ונראה דרש"י לשיטתו שם ביבמות (דף ע"ג) ד"ה ואלו דהיתר סיכה דמע"ש מואכלת ע"ש. והתוס' לשיטתם בנדה (דף ל"ב) (וביומא דף ע"ז) דסיכה כשתיה הוא מדרבנן. וכן כתב שם בספר ערוך לנר וע"כ לא ידעינן היתר סיכה אלא מלא בערתי בטמא הא טהור מותר וא"כ ממילא נשמע מזה דמע"ש מותר בהדלקה כהר"ש] עוד ק"ל בסוגיא דיליף איסור הנאת ביעור בקודש בק"ו ממע"ש. הא מע"ש שנטמא אינו עומד כלל לשריפה כדאמרינן פסחים (דף ל"ו) מנין למע"ש שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים וכו'. אבל הכא בקדשים ע"כ מיירי אחר שנתקדשו בכלי דשוב א"ל פדיון כדקיי"ל מנחות (דף ק') המנחות שנטמאו משקדשו בכלי אין להם פדיון ודוחק לומר דפריך מלוקח לר"י דא"ל פסחים (דף ל"ח) הלוקח בכסף מע"ש שנטמא יקבר ע"ש. ואולי י"ל דפריך משעת ביעורו כמ"ש הרמב"ם בהל' מע"ש (פי"א) נשאר אצלו מע"ש משליך לים או שורפו ועי' בתפארת ישראל שביעית (פ"ח) ואסור ליהנות בשעת ביעורו:
שם קודש לא ממעטינא שכן פנ"ק עכ"ס. לכאורה דהוי מצי למיחשב ההיא דפסחים (דף מ"ה) בחטאת היתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא גמר ע"ש ומסתמא ה"ה תרומה לא גמרינן. ועוד שיטת רש"י בחולין (דף צ"ט) דבקדשים טעם כעיקר אפילו במשהו ולא בחולין ע"ש ובתרומה הא קיי"ל בנדה (דף מ"ז) דדימוע דרבנן דמה"ת בטל ברובא ע"ש אולם שיטת הרא"ש שם אינו כן. אולם י"ל דז"א רק לפי האמת דקדשים חמירי אבל לפי הה"א דתרומה חמירא הוי ילפינן תרומה מקדשים גם לענין היתר מצטרף לאיסור כמ"ש התוס' יבמות (דף ע"ג) לענין מחוסר כיפורים ע"ש: