אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
במה מדליקין - פרק שני · דף כג.
אשה ודאי מדלקת דאמר ריב"ל נשים חייבות וכו'. ובט"א במגילה (דף ד') הקשה מזה על בה"ג שכ"ש גבי נשים חייבות בקריאת המגילה שהיו באותו הנס ואפ"ה אינן מוציאות האנשים. מהך דהכא בנ"ח דמוציאות גם האנשים ע"ש. ובאמת לפמ"ש התוס' בסוכה (דף ל"ח) טעמא דבה"ג משום דלהוציא הרבים זילא מילתא ע"ש לא ק"מ ואף ליחיד אינן מוציאות דלא פלוג כמ"ש המ"א (סי' תרפ"ט) [ודע שיש לי הרהורי דברים וראיות ליישב דעת בה"ג דגם בחנוכה אינן מוציאות בהברכה רק בההדלקה בתורת שליחות הואיל דישנן בתורת נ"ח כמו בגיטין. אבל לשון הגמרא בסמוך בתר דנסיבא איתתא לא צריכנא משמע שאשתו הוציאתו לכן מנעתי מלכתבו] ובזה י"ל שיטת רש"י ברכות (דף כ') דמ"ע שהזמן גרמא דרבנן נשים חייבות והתוס' הקשו עליו מההיא דסוכה פ"ג מי שהיה עבד ואשה מקרין אותו עונה אחריהם וכו' אף שהלל דרבנן. ולדידי קשה אף לשיטת התוס' הא תינח הלל דר"ח ויו"ט דלאו משום נס הוא כמבואר בערכין (דף י') אבל הלל דחנוכה דהי' על הנס וא"כ מ"ט אינן מוציאות האנשים ולשיטת התוס' דכל להוציא הרבים זילא מילתא אין ראיה משם דהנשים פטורות כדמשמע שם בסוכה (דף ל"ח) דמנהגם היה שאחד מוציא כולם גבי הלכתא גברוותא ממנהגא דהלל ע"ש אבל נ"ח עיקר מצוה כל אחד בביתו. אולם רש"י בעצמו כתב שם בסוכה הא דאינן מוציאות בהלל משום שאינן חייבות ע"ש ועי' בתוס' פסחים (דף ק"ח):
שם שאף היו באותו הנס. והקשו התוס' במגילה (דף ד') א"כ למה לי קרא במצה דחייבות דכל שישנו בבל תאכל חמץ וכו' ת"ל שהיו באותו הנס. ולא הבנתי קושיתם למאי דמסקינן בקדושין (דף ל"ה) דילפינן דכל מ"ע שהז"ג פטורות דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך הוקשה כל התורה לתפילין ע"ש א"כ גילוי מילתא היא לכל התורה שהי' בימי משה רבינו וא"כ אי לאו ריבויא דכל שישנו וכו' הוי כאלו הי' כתוב בהדיא בתורה דפטורות ממצה. ומאי מהני סברא בעלמא שהי' בהנס וכה"ג כתבו התוס' שם בקדושין (דף ל"ד) גבי ת"ת אף דנשי בעו חיי מ"מ התורה מעטתם בהדיא [ויש לי בזה מקים עיון ברש"י דברכות (דף כ') דנשים חייבות בתפילה אף שהיא מ"ע שהז"ג שהיא מדרבנן ע"ש. ולמ"ש י"ל מ"מ למ"ד אבות תיקנום וכבר היתה בימי משה א"כ ממילא קאי היקשא דתפילין גם אתפילה משא"כ כל התקנות שהיו אחר משה] גם מ"ש בפסחים (דף ק"ח) והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע"ג דהיו בהנס כי בסוכות הושבתי ע"ש יש לעיין הא ר"א ור"ע הלכה כר"ע דאמר בסוכה (דף י"א) סוכות ממש עשו להם ע"ש א"כ א"ז נס כלל וזכר בעלמא הוא. וכן בערכין (דף י') דהלל דחנוכה משום נס וביו"ט משום מקראי קודש משמע דאין בהן זכר לנס ועי' בתוס' סוכה (דף ל"ח):
בגמרא בריש משתתפינא בהדי אושפיזא השתא מדלקי בגו ביתאי. ענין זה צריך ביאור פריטי זו למה ומ"ש מכל הברכות כמו קידוש והבדלה דיכול להוציא משלו בלא שותפות. ועי' במג"א (סי' תרע"ז) בשם הרשב"א ועוד למה לא הדליק בפני עצמו. ונ"ל לפרש ע"פ מ"ש בספר גליא מסכתא הל' חנוכה (סי' ח') בענין דמהדרין נר לכל אחד שהשיג על הרמ"א שכתב לשיטת הרמב"ם דכל אחד בביתו מדליק ומברך לעצמו. אלא דבעה"ב בעצמו מדליק כ"כ נרות לפי מספר אנשי ביתו. ואותן הנוהגין לברך לכל אחד בפני עצמו הוא קרוב לברכה לבטלה ע"ש שהאריך בזה בדברי טעם. וזהו דקאמר הכא מריש הוי משתתפינא בפריטי כלו' שנתן לו פריטי שיוסיף נר אחרת בשבילו והשתא לא צריכנא דמדלקי עלי בתוך ביתאי שמדליקין נר לכל אחד מאנשי ביתו ומוסיפין גם נר בשבילו:
שם מתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו וכו' ואי אמרת כל דרבנן צריך ברכה כו'. והקשה בדרוש וחידוש לשיטת ר"ת (סי' פ"ז דב"מ) דלוקח אחר מירוח פטור מה"ת מתרומה א"כ האיך רצה להוכיח דרבנן לא בעי ברכה. א"כ מאי איריא דמאי אפילו ודאי אינו מברך עכ"ד. ולדעתי י"ל דמשכחת דמאי שירש מע"ה דלא הוי לוקח ובודאי חייב מה"ת:
ובזה מיושב לי קצת סוגיא דב"מ (דף צ') דתניא פרות הדשות בתרומה ומעשר אינו עובר משום בל תחסום ופריך ורמינהו הדשות בתרומה ומעשר עובר משום בל תחסום. ומשני כאן בתרומת ודאי כאן בדמאי ע"ש. והקשיתי בחיבורי שם ישראל פיאה (פ"א) לשיטת ריב"ם ב"מ (דף פ"ח) דאדרבה לוקח קודם מירוח אינו חייב אלא מדרבנן ע"ש. א"כ למה ליה לאוקמי הכא בדמאי ת"ל הא דמאי לקוח הוא ואפילו בודאי נמי אינו חייב אלא מדרבנן דהא הכא בדישה הוא ודאי קודם מירוח ע"ש ולפמ"ש דמשכחת דמאי שאינו לקוח שנפלה לו מירושה מיושב קצת:
שם אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה. יש לעי' מ"ש דלענין ברכה ודאי דדבריהם שתיקנו מעצמם מצד ודאי עדיף ממה שתיקנו מצד ספק דאורייתא. ומ"ש לענין טומאה הוא להיפוך דקיי"ל לעיל (דף ט"ז) גבי כלי זכוכית. ונדה (דף ל"ד) דא"י קרי טהור דעבדו היכרא דלא לשרוף תרומה וקדשים משמע דכל ודאי דרבנן אין שורפין. ובספק דבריהם שתיקנו מצד ספק דאורייתא שורפין כדמוכח בנדה (דף ל"ג) דמסיק הא דאין שורפין על טומאת כותים משום דהוי ספק ספיקא ע"ש. משמע דאלו היה בו חד ספק היו שורפין. וכן ביאר הרמב"ם בהל' אבות הטומאות (פ' י"ג) הטעם דעל ו' ספיקות דתקנת אושא דשורפין התרומה הואיל ודאי ספיקות אלו טומאתן מה"ת ע"ש. אולם התוס' שם בנדה (דף ל"ג) משמע שיש להם דרך אחר בזה ולשיטת התוס' והר"ן ברה"ש (דף ל"ג) והרא"ש בקדושין (פ"א) דברכה לבטלה היא דרבנן י"ל קצת דשריפת תרומה היא מה"ת:
שם לעולם משום חשדא דבני מתא וזימנין דמחלפי בהא משמע דמשום חשדא דעלמא לא חיישינן ועי' בש"ע (סי' רמ"ד) בענין ליתן לא"י בקיבולת דאפילו אם דר בעיר שאין שם ישראל אסור משום חשדא דעוברים ושבים. והקשה המ"א מהירושלמי (פ"ג) דשביעית דלא חיישינן בעוברים ושבים משום מראית העין ותירץ דבשביעית הקילו ע"ש ולכאורה טפי ה"ל להקשות מסוגיין ועי' במ"א (סי' תרע"א) [גם מ"ש המ"א דבשביעית הקילו טפי מבשבת עי' בגיטין (דף נ"ד) להיפוך דנחשדו על השביעית ולא על השבת ויש לחלק] אמנם לע"ד י"ל דלא חשו לעוברין ושבין יותר מאלו היו בני אותה העיר ולזאת בענין קיבולת דחוששין לבני העיר חשו נמי משום עוברין ושבין דלא פלוג אבל הכא בחנוכה דברוח אחת אין חוששין לבני מתא למתא דעלמא נמי אין חוששין וכן ההיא דשביעית (פ"ג) משפסקו עובדי עבודה דלא חיישינן לבני העיר אין חוששין גם לעוברים ושבים ועי' בתשובת נו"ב חלק א"ח (סי' ל"ח):