אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
במה מדליקין - פרק שני · דף כב:
והא הכא כיון דקביעי וכו' קשיא בין למ"ד משום אכחושי וכו'. יש מקשין מאי פריך הא בשעת הדלקת השאר מהמערבי ואין כולם דולקין עדיין אין בם מצוה כלל דמסתמא מעכבין זה את זה וא"כ עדיין לא שייך בה אכחושי וביזוי עד שידלקו כולם. משא"כ בנ"ח דבחדא מקיים מצוה. ולע"ד י"ל דזה לא שייך רק בשאר הנרות אבל בנ"מ הא אדרבה עיקר מצותה בעדותה במה שהיא דולקת יחידי יותר משאר הנרות. והתוס' בחגיגה (דף כ"ו) כתבו דילפינן מתמיד ע"ש. ותיכף כשהדליקה מתחיל מצותה ואין השאר מעכבין ואית ביה משום אכחושי וביזוי. ופריך שפיר. וראיה לזה דבמנחות (ד' כ"ח) גבי שבעה קני מנורה ושבעה נרותיה מעכבין זא"ז ופי' רש"י דנרותיה הוא הבזך ששם נותנים השמנים ע"ש. ולכאורה מדוע לא חשיב דהנרות גופא רצוני הפתילות והשמנים מעכבין. אין לומר דבאמת אין מעכבין. וא"כ ה"ל למיחשב שם במנחות (פ"ד) בהדי דברים שאינן מעכבין. ולפמ"ש א"ש. דבאמת לענין מצות הדלקתן מעכבין רק דלא פסיקא ליה למיתני משום דלענין מצות נ"מ אין מעכבין כנ"ל:
ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י לשיטת התו' דמדליק מהנר מערבי הישנה. א"כ אמאי לא פריך ממתניתין דתמיד (פ"ג) מצאו שכבה מדשנו ומדליקו מן הדולקים. ועוד שם תמיד (פ"ו) מניח את המערבי דולק שממנו מדליק בין הערביים ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דממתני' י"ל כיון שאין כולם דולקין אין בם מצוה כנ"ל. ועוד שכבר עבר זמנו ובטיל מצותן. אבל מהך דהכא פריך שפיר כיון דעיקר מצוה היא העדות שהנ"מ דולקת יחידי יותר משאר לאחר זמנן יש בה אכחושי וביזוי כנ"ל:
בתוס' ד"ה וכי לאורה הוא צריך תימא הא כל העולם לאורו של מקום הולכין. לא הבנתי הא הדלקתן הוא בלילה ומאי ענין שהולכין לאורו ביום שכך הטביע בחכמתו במעשה בראשית שקרא לאור יום ולחושך לילה ולכך הביא שהלכו במדבר לאורו בלילה כדכתיב ולילה בעמוד אש להאיר וכו' וע"ז מסיק זו נר מערבי שדלק גם ביום וע"כ לא להאיר רק לעדות:
בתוס' ד"ה ובה היה מסיים בסופו ונותן בה שמן ופתילה חדשה ומדליקה מן השאר. עי' בפ"י שמסתפק אם קושית הגמרא היא ממה שמדליקה מהשאר. ולע"ד אי אפשר לפרש הכי כיון דעדיין לא היו דולקות רק הששה נרות חוץ מהנ"מ א"כ עדיין לא נגמר מצותה דשבעה נרותיה מעכבין זה א"ז ולא שייך בה ביזוי ואכחושי אלא צ"ל דקושית הגמרא מזה דמדליק השאר מהנ"מ דהוא בא לעדות ומצוה בפני עצמה היא כמ"ש בסוגיא:
בגמרא חזינא אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר. ונראה מדברי הרמב"ם הל' חנוכה (פ"ד) דע"י קינסא אסור והראב"ד השיג עליו דאפי' ע"י קינסא שרי. וכתב הר"ן דזו היא מחוורתא בסוגיא דהא אסיקנא דרב לא אסר אלא בקינסא משום ביזוי מצוה ומינה דשמואל אפי' ע"י קינסא שרי ע"ש. ונלע"ד להוכיח כשיטת הרמב"ם דבקינסא לא שייך כלל הנפ"מ אי הדלקה עושה מצוה או הנחה. ובהקדם נ"ל ליישב קושית התוס' ד"ה מאי הוה עלה. מאי קמיבעי ליה הא הלכה כשמואל וא"כ בקינסא נמי שרי דלכאורה נראה דענין אי מדליקין מנר לנר ואם מתירין מבגד לבגד טעמן וסברותיהן שוה דבהתרת ציצית נמי שייך אכחושי וביזוי מצוה. והעיקר דתליא אם זו המעשה היא גופה של מצוה או הכנה למצוה רצוני כמו דבחנוכה אי הדלקה היא גופה עצמותה של מצוה מדליקין ואי הנחה עצמותה של מצוה והדלקה אינה רק הכנה למצות הנחה אין מדליקין סברא זו שייך נמי בציצית ותליא אם ציצית חובת טלית וקשירת הציצית היא עצמותה של מצוה ובקשירתן מקיים מצותה מתירין מבגד לבגד אבל אם ציצית חובת גברא הוא ועשיית ציצית אינה אלא הכנה למצות לבישה אין מתירין ולפ"ז י"ל דרב ושמואל בציצית אזלי לשיטתם דשמואל אמר מתירין לשיטתו דא"ל מנחות (דף מ"א) כלי בקופסא חייב ובציצית דחובת טלית הוא. ורב דאמר אין מתירין לשיטתו דא"ל מנחות (דף מ"ג) ציצית אין צריך ברכה לעשות ציצית. ומסיק התם דתליא בציצית חובת גברא דכל מידי דעשייתה היא גמר מצותה צריך לברך כדקאמר הכא בחנוכה אי הדלקה עושה מצוה מברך להדליק] ובחנוכה פליגי בהדלקה עושה מצוה. וא"כ לא ק"מ ארב ממנורה דבמנורה הדלקתה גמר מצותה אבל בחנוכה הנחה עושה מצוה לרב ופירכת הגמרא לרב ממנורה אינה אלא לרב אדא בר אהבה דמפרש טעמא דרב משום ביזוי. לשיטתו ליכא לשנויי הכי דקאמר שם מנחות (דף מ"ג) רב נחמן אשכחיה לרב אדא ב"א דמברך לעשות ציצית א"ל הכי אמר רב ציצית א"צ ברכה ע"ש. אלמא דרב אדא ב"א אליבא דרב דציצית חובת טלית ואפ"ה אין מתירין מבגד לבגד. וזהו דקמיבעי מאי הוה עלה נהי דרב אדא אליבא דרב נשאר בקושיא אבל לדידן אליבא דרב דציצית א"צ ברכה דחובת גברא הוא ולהכי א"ל דאין מתירין. א"כ לא קשה ג"כ ממנורה דהתם הדלקה גמר מצותה ובחנוכה הנחה עושה מצוה לרב. והתוס' דלא תירצו הכי דהתוס' לשיטתם לעיל ד"ה רב דאדרבה דלמ"ד חובת גברא יותר מסתבר לאסור ע"ש. ונחזי אנן דלכאורה לפי הנחה הזאת סרה נמי קושית הגמרא לעיל למ"ד ע"י קינסא נמי שרי מהא דמעשר שני אין שוקלין כנגדו אפילו לחלל עליו מע"ש אחר דהא התם נמי השיקול אינו אלא הכנה למצות חילול אבל בחנוכה הדלקה עיקר מצותה. וצ"ל דלענין קינסא לא שייך לפלוגי בין הדלקה עושה מצוה להנחה עושה מצוה דהא בין כך וכך הדלקת הקינסא אינו אלא הכנה להדלקת הנר כמו במע"ש השיקול ופריך שפיר וכיון דמסקינן דהיתר הדלקה מנר לנר תליא בהדלקה עושה מצוה א"כ שפיר פסק הרמב"ם דע"י קינסא אסור: